##דוגמא לבקשה## בית הדין הנכבד מתבקש בזאת להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט בגין הודעת קנס מנהלי שהושתה על המבקש. ## ואלו נימוקי הבקשה: ## ## א. הצדדים לבקשה ## 1. המבקש, מר _________ ת.ז. _________, תושב _________, ירושלים, אשר הוטל עליו קנס מנהלי בגין העסקת עובדים זרים לכאורה שלא כדין, מבקש מבית הדין הנכבד להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט. 2. המשיבה, מדינת ישראל, באמצעות _________, היא הגורם שהטיל את הקנס המנהלי על המבקש, והיא מתנגדת לבקשה להארכת מועד, בטענה כי ההמצאה בוצעה כדין וכי לא קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכה. ## ב. מסכת העובדות ## 3. ביום 11.7.04, נערכה ביקורת מטעם המשיבה בכתובת _________, ירושלים, ובה נמצאו ארבעה עובדים זרים שהועסקו לכאורה על ידי המבקש שלא כדין, אירוע שהוביל להטלת הקנס המנהלי. 4. המבקש זומן לחקירה, כאשר הזימון נשלח אליו בדואר רשום ביום 16.8.04 לכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין, אך המבקש טוען כי לא קיבל את הזימון ולא ידע על קיומו. 5. על אף שהמשיבה הציגה אישור מסירה מיום 24.8.05, המבקש מכחיש את חתימתו על אישור המסירה וטוען כי לא התייצב לחקירה מאחר שלא ידע על זימונה כלל. 6. ביום 9.2.05, נשלחה למבקש הודעת קנס בדואר רשום, אשר לטענת המשיבה נחתמה על ידו ביום 23.3.05, אך המבקש מכחיש גם את קבלת הודעה זו ואת חתימתו עליה. 7. המבקש טוען כי נודע לו על ההליך לראשונה רק בחודש פברואר 2010, כאשר גילה במשרד הרישוי כי רשום עיקול על רכבו, ורק אז הגיש את בקשתו להארכת מועד להישפט, כחמש שנים לאחר המועד הקבוע בחוק. 8. המבקש מכחיש מכל וכל את העסקת העובדים הזרים נשוא כתב האישום, וטוען כי הודעת הקנס המנהלי לא הומצאה לו כדין, ולכן לא ניתנה לו ההזדמנות להגיש בקשה להישפט במועד. 9. המשיבה טוענת כי הזימון לחקירה והודעת הקנס נשלחו לכתובת המבקש על פי מרשם האוכלוסין, וכי אישורי המסירה, גם אם נחתמו על ידי אביו של המבקש, מהווים מסירה כדין. ## ג. הטיעון המשפטי ## ## פגם בהמצאת המסמכים ## 10. המבקש טוען כי לא קיבל מעולם את ההזמנה לחקירה או את הודעת הקנס המנהלי, וכי אישורי המסירה שהוצגו על ידי המשיבה אינם נושאים את חתימתו, דבר המעלה ספק מהותי באשר לתקינות ההמצאה. 11. העובדה כי המבקש מכחיש את חתימתו על אישורי המסירה, וטוען כי אינו מכיר את האדם בשם "מוחמד" שחתם לכאורה בשמו, מחייבת בדיקה מעמיקה יותר של נסיבות ההמצאה ואינה מאפשרת קביעה גורפת כי המסירה בוצעה כדין. 12. גם אם אביו של המבקש, מר _________, חתם על אישורי המסירה, אין בכך כדי להעיד בהכרח על ידיעה בפועל של המבקש אודות ההליך, במיוחד כאשר מדובר בקנס מנהלי בעל השלכות משפטיות וכלכליות משמעותיות. 13. תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו-1986, קובעת אמנם כי ניתן להמציא מסמכים בדואר רשום, אך אין בכך כדי לפטור את הרשות מוודאות כי הנמען אכן קיבל את ההודעה והבין את תוכנה, במיוחד כאשר קיימת הכחשה מפורשת. 14. פגם בהמצאה, כפי שנטען על ידי המבקש, מהווה עילה מהותית להארכת מועד, שכן הוא מנע מהמבקש לממש את זכותו החוקית להישפט במועד הקבוע בחוק, ופגע בזכותו להליך הוגן. ## זכות הגישה לערכאות וביקורת שיפוטית ## 15. זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד חוקתית, וצמצום אפשרות זו באמצעות הקפדה נוקשה מדי על מועדים, במיוחד כאשר קיימים ספקות לגבי ידיעת הנקנס, עלול לפגוע בעקרונות הצדק וההגינות. 16. מטרתו של חוק העבירות המנהליות, כפי שנקבע בפסיקה, היא לייעל את ההליכים, אך לא על חשבון זכותו של אדם לביקורת שיפוטית על החלטות הרשות, במיוחד כאשר מדובר בהטלת קנס. 17. הפסיקה הכירה בחשיבות מתן מרחב גמישות מסוים בנוגע להארכת מועדים הקבועים בחיקוקים שונים, וקבעה כי יש לעשות שימוש בגמישות זו במקרים המתאימים, על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית. 18. קביעת אמת מידה נוקשה יתר על המידה, אשר תחסום באופן גורף ביקורת שיפוטית, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המנהלי והצורך לאזן בין יעילות לבין הגנה על זכויות הפרט. 19. במקרה דנן, כאשר המבקש טוען כי לא ידע על ההליך כלל, מניעת הארכת המועד תמנע ממנו את יומו בבית הדין ותפגע בזכותו הבסיסית להישמע ולהציג את טענותיו בפני גורם שיפוטי. ## טעם מוצדק וסביר לאיחור ## 20. המבקש טוען כי נודע לו על ההליך רק בחודש פברואר 2010, כאשר גילה עיקול על רכבו, ומיד פעל להגשת הבקשה, דבר המהווה טעם סביר ומוצדק לאיחור בהגשת הבקשה להישפט. 21. אי ידיעה על קיומו של הליך, הנובעת מפגם בהמצאה או מנסיבות אחרות שאינן בשליטת המבקש, מהווה טעם מוצדק לאיחור, שכן לא ניתן לצפות מאדם לפעול במועד כאשר אינו מודע לקיומו של המועד. 22. הפסיקה קבעה כי אמת המידה להארכת מועד היא "טעם מוצדק או סביר לאיחור", וכי יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה, לרבות נסיבותיו האישיות של הנקנס והסיבות לאיחור. 23. במקרה זה, האיחור אינו נובע מזלזול או מהתרשלות מכוונת מצד המבקש, אלא מחוסר ידיעה מוחלט על ההליך, אשר התגלה לו רק בעקבות פעולה אקטיבית מצידו (בדיקה במשרד הרישוי). 24. יש לאזן בין חשיבות עקרון סופיות הדיון לבין השאיפה להגביר את הנגישות לערכאות, ובמקרה זה, כאשר קיימת טענה מהותית לאי-ידיעה, יש להעדיף את זכותו של המבקש להישפט. ## נסיבות אישיות של המבקש ## 25. יש לבחון את נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר טוען כי לא ידע על ההליך כלל, וכי לא העסיק את העובדים הזרים, טענות המצדיקות מתן הזדמנות להישפט ולהוכיח את חפותו. 26. העובדה כי המבקש מכחיש את העסקת העובדים הזרים, מהווה טענת הגנה מהותית, אשר ראוי שתתברר בפני בית הדין, ולא תיחסם בשל איחור בהגשת בקשה להישפט, כאשר האיחור נבע מחוסר ידיעה. 27. הטלת קנס מנהלי על אדם בגין עבירה שאינו מודה בביצועה, ללא מתן אפשרות להישפט, פוגעת בזכויותיו הבסיסיות ובעקרונות הצדק הטבעי, ומחייבת התערבות שיפוטית. 28. יש לבחון את השלכות הקנס המנהלי על המבקש, לרבות ההשלכות הכלכליות והמוניטין, ולהתחשב בכך שאי מתן אפשרות להישפט עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך. 29. בית הדין מתבקש לשקול את מכלול נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר פעל מיד עם היוודע לו על ההליך, ולהעניק לו את ההזדמנות להציג את גרסתו בפני בית הדין. ## מהות העבירה והשלכותיה ## 30. העבירה המיוחסת למבקש, העסקת עובדים זרים שלא כדין, היא עבירה בעלת השלכות חמורות, הן על המעסיק והן על העובדים, ולכן יש חשיבות רבה לבירור יסודי של העובדות. 31. חוק העבירות המנהליות נועד לייעל את האכיפה, אך לא על חשבון זכויות הנאשם, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירה שעלולה לגרור סנקציות משמעותיות, יש לאפשר את בירור האמת. 32. "המסלול המנהלי" הוא דרך המלך, אך "המסלול הפלילי" ומתן ארכה להגשת בקשה להישפט הם בבחינת היוצא מן הכלל, אשר יש להפעיל במקרים המתאימים, כגון זה שלפנינו. 33. כאשר המבקש מכחיש את ביצוע העבירה מכל וכל, וטוען כי לא ידע על ההליך, יש לאפשר לו להישפט, שכן מניעת זאת עלולה להוביל להרשעה שגויה ולפגיעה בזכויותיו. 34. יש לבחון האם מדובר בחקיקת מגן, והאם נפגעו זכויות או חירויות יסוד של המבקש, ובמקרה זה, זכותו להליך הוגן ולביקורת שיפוטית נפגעה לכאורה. ## מידת האיחור והשפעתו ## 35. אמנם חלף זמן רב יחסית מאז הטלת הקנס ועד להגשת הבקשה להארכת מועד, אך יש לזכור כי המבקש טוען לאי-ידיעה מוחלטת על ההליך, ופעל מיד עם היוודע לו על העיקול. 36. מידת האיחור אינה חזות הכל, ויש לבחון אותה בהקשר של הסיבות לאיחור, ובמקרה זה, אי-ידיעה על ההליך מהווה הסבר מהותי לאיחור, ומצדיקה התחשבות מיוחדת. 37. אין לראות באיחור זה כזלזול בהוראות החוק, אלא כתוצאה של נסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות שאינן בשליטת המבקש, אשר מנעו ממנו לדעת על ההליך במועד. 38. בית הדין מתבקש לאזן בין הצורך בהקפדה על מועדים לבין השאיפה להגביר את הנגישות לערכאות, ובמקרה זה, האיזון נוטה לטובת מתן הארכה. 39. דחיית הבקשה להארכת מועד, בנסיבות בהן המבקש טוען לאי-ידיעה מוחלטת, עלולה להוביל לתוצאה בלתי צודקת, שבה אדם יישא בקנס על עבירה שאינו מודה בביצועה, ללא שניתנה לו הזדמנות להישפט. ## עקרון תום הלב והגינות המנהל ## 40. על הרשות המנהלית מוטלת חובה לפעול בתום לב ובהגינות כלפי האזרח, ובכלל זה לוודא כי הודעות על הטלת קנסות מנהליים מומצאות כדין וכי הנמען אכן מודע להן. 41. כאשר קיימים ספקות מהותיים לגבי תקינות ההמצאה, וטענות המבקש לאי-ידיעה נשמעות סבירות, על הרשות לנהוג בגמישות ולאפשר את בירור העניין בפני בית הדין. 42. הקפדה דווקנית על מועדים, במיוחד כאשר קיימת טענה לאי-ידיעה, עלולה להתפרש כחוסר הגינות מצד הרשות, וכניסיון למנוע ביקורת שיפוטית על פעולותיה. 43. עקרון תום הלב מחייב את הרשות לשקול את מכלול נסיבות המקרה, ולא להסתפק בבדיקה פורמלית של אישורי מסירה, במיוחד כאשר קיימת הכחשה מפורשת מצד הנקנס. 44. מתן הארכה במקרה זה יבטא את עקרונות ההגינות והצדק, ויאפשר למבקש לממש את זכותו להליך הוגן, תוך שמירה על אמון הציבור במערכת המשפטית. ## השוואה למקרים דומים בפסיקה ## 45. הפסיקה הכירה במקרים בהם ניתנה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט, גם לאחר חלוף זמן ניכר, כאשר הוכח טעם מוצדק וסביר לאיחור, כגון אי-ידיעה על ההליך. 46. בתי המשפט נוטים לגלות גמישות במקרים בהם נמנעה מאדם האפשרות לממש את זכותו להישפט, במיוחד כאשר מדובר בפגם בהמצאה או בחוסר ידיעה על ההליך. 47. יש ללמוד מהפסיקה כי אין להקפיד על המועדים באופן דווקני ובלתי מתפשר, אלא יש לאזן בין האינטרסים השונים, תוך מתן משקל ראוי לזכויות הפרט. 48. המקרה דנן דומה למקרים בהם בתי המשפט מצאו לנכון להאריך מועדים, שכן טענת המבקש לאי-ידיעה על ההליך היא טענה מהותית המצדיקה התערבות שיפוטית. 49. דחיית הבקשה במקרה זה עלולה ליצור תקדים שלילי, שבו אזרחים ייפגעו בשל כשלים בהמצאה או בחוסר ידיעה, ללא שניתנה להם הזדמנות להישפט. ## חשיבות בירור האמת ## 50. בירור האמת העובדתית, האם המבקש אכן העסיק עובדים זרים שלא כדין, הוא אינטרס ציבורי ומשפטי עליון, ומתן אפשרות להישפט יאפשר לבית הדין להגיע לחקר האמת. 51. מניעת הארכת מועד תמנע מבית הדין את האפשרות לבחון את טענות ההגנה של המבקש, ובכך עלולה להוביל להרשעה שגויה ולפגיעה בעקרונות הצדק. 52. כאשר קיימת הכחשה מפורשת של ביצוע העבירה, יש לאפשר את בירור העניין בפני בית הדין, שכן רק כך ניתן להבטיח הליך הוגן וצודק. 53. חשיבות בירור האמת גוברת על שיקולי יעילות פרוצדורליים, במיוחד כאשר מדובר בזכויות יסוד של אדם ובאפשרות להטיל עליו קנס משמעותי. 54. מתן הארכה יאפשר למבקש להציג ראיות ועדויות התומכות בגרסתו, ובכך יסייע לבית הדין להגיע להחלטה מושכלת ומבוססת על מכלול העובדות. ## ד. סיכום הסעד: ## לאור האמור לעיל, בית הדין הנכבד מתבקש להורות על הארכת המועד להגשת בקשה להישפט בגין הודעת הקנס המנהלי שהושתה על המבקש. יהא זה מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה. ##להלן דוגמא להחלטה## בפנינו בקשתו של המבקש להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, בגין הודעת קנס מנהלי קצוב שהושת עליו ע"י מדינת ישראל (להלן: "המדינה" או "המשיבה") על פי הוראת סעיף 8(א) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות"). רקע עובדתי ביום 11.7.04 נערכה ביקורת מטעם המדינה בכתובת נקדימון 10 ירושלים, ובה נמצאו ארבעה עובדים זרים שהועסקו על ידי המבקש לכאורה שלא כדין. המבקש זומן לחקירה אשר זימונה נשלח אליו בדואר רשום ביום 16.8.04 לכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין (נספח א' לתגובת המאשימה). המבקש חתם על אישור המסירה ביום 24.8.05 (נספח ב' לתגובת המשיבה). המבקש לא התייצב לחקירה אליה זומן. הואיל והמבקש לא התייצב לחקירתו, נשלחה אליו הודעת קנס ביום 9.2.05 בדואר רשום אותה קיבל וחתם ביום 23.3.05 (נספח ג' לתגובת המשיבה). ביום 10.3.10 כחמש שנים לאחר חלוף המועד, המבקש הגיש את בקשתו להארכת מועד להישפט לבית הדין. הצדדים הסכימו כי בית הדין יקבל החלטה בעניין על סמך כתבי הטענות בלבד .(הודעת המבקש מיום 23.12.10 וכן תגובת המשיבה מיום 2.8.10). טענות הצדדים המבקש טוען כי לא ידע על ההליך מעולם, כי לא קיבל כל הזמנה לחקירה או הודעה על הטלת קנס מנהלי והינו מכחיש כי חתם על אישורי המסירה אותם צרפה המשיבה. לטענתו, ידע על ההליך לראשונה בחודש פברואר 2010 כאשר היה במשרד הרישוי וגילה כי רשום עיקול על רכבו. המבקש מכחיש כי העסיק את העובדים נשוא כתב האישום. ההודעה על הטלת הקנס המנהלי לא הומצאה לו בהתאם לחוק ולפיכך לא עלה בידו להגיש בקשה להישפט במסגרת המועד הקבוע בחוק. המשיבה טוענת כי הודעת הקנס וכי הזימון לחקירה נשלחו לכתובת המבקש על פי מרשם האוכלוסין וכי הוא קיבל אותם. המבקש לא ציין כל נסיבות יוצאות דופן בגינן יש להיעתר לבקשתו. המסגרת הנורמטיבית מכוח חוק העבירות המינהליות הוסבו עבירות פליליות לעבירות שבשלן ניתן להטיל קנס בדרך מינהלית (להלן: "עבירה מינהלית"). כאשר לממונה מטעם הרשות יש יסוד סביר להניח, כי אדם עבר עבירה שדינה קנס מינהלי, רשאי הוא להטיל עליו את הקנס המינהלי שנקבע לאותה העבירה. ההליך של קנס מינהלי הוא ב"מסלול המינהלי". "המסלול הפלילי" באשר לעבירות מינהליות מתקיים, ככלל, כאשר האדם שמייחסים לו עבירה מינהלית בוחר להישפט או כאשר "תובע" מחליט להגיש כתב אישום בגין עבירה מינהלית, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת, מטעמים שיירשמו (ראו סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות). על מטרתו של חוק העבירות המינהליות עמד בית-המשפט העליון: "עניינו העיקרי [של חוק העבירות המינהליות] הוא בהסבת הליכים פליליים להליכים מינהליים. הצורך ביצירתן של 'עבירות מינהליות' - ובצידן 'קנסות מינהליים' - תחת עבירות פליליות רגילות הנדונות בבתי משפט מן-המנין, משתית עצמו על כמה וכמה יסודות, ובהם: שיפור האכיפה של דברי חוק הקובעים עבירות ההופכות מעבירות פליליות רגילות לעבירות מינהליות; הקלה על מערכת התביעה ומערכת בתי המשפט; ומתן אפשרות למי שעברו עבירה מינהלית לשאת בעונש מתאים בלא שיוכתמו בכתם של מי שעברו עבירה פלילית, אלא בנסיבות מיוחדות..." (בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ואח', פ"ד מו(3), 501, 508-509, להלן: "פרשת אפרתי"). וברוח דומה: "אחת המטרות שביסוד קביעתן של עבירות כעבירות מינהליות, הוא להבדילן מעבירות פליליות. טעם הדבר הוא, מתן אפשרות למי שעבר עבירה מינהלית לשאת בתשלום קנס מתאים בלא שיוכתם בכתם של מי שעבר עבירה פלילית... המדובר בעבירות אשר אין בהן, על פי התפיסה המקובלת, פגם במוסר או קלון. לפיכך, בצד היתרון של הקנסות המינהליים בהקטנת העומס של ניהול משפטים בגין עבירות אלה המוטל על התביעה ועל בתי המשפט, נמנעת גם הדבקת תווית של הרשעה בפלילים על מי שעבר עבירה מינהלית. אכן, הנטייה היא להעביר שורה של עבירות המתאימות לכך למישור המינהלי..." (בג"ץ 2126/99 מתי דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נד (1) 468, 479). כבר נקבע בפסיקה כי דרך המלך הינה "המסלול המינהלי", היינו תשלום הקנס המינהלי ולא "המסלול הפלילי": "עיקרו של החוק הוא, כאמור, בהסבת עבירות פליליות לעבירות מינהליות; מגמה זו תלמדנו, וזה הפירוש הראוי שיש ליתן לחוק, כי עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות - בהן העבירות שבגינן הוגש כתב אישום נגד העותר - דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית הוא החריג והיוצא לכלל." (פרשת אפרתי, עמוד 509) חוק העבירות המינהליות מעמיד בפני אדם אשר הוטל עליו קנס מינהלי, בשל ביצוע עבירה שדינה קנס מינהלי (להלן גם "הנקנס"), מספר אפשרויות: א. לשלם את הקנס המינהלי, תוך 60 ימים לאחר המצאת ההודעה על הטלת הקנס (סעיף 16 לחוק העבירות המינהליות); ב. להגיש בקשה לביטול ההודעה על הטלת הקנס המינהלי, תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה (סעיף 8א לחוק העבירות המינהליות); ג. להודיע, בכתב, כי ברצונו להישפט על העבירה. הודעה כאמור תומצא תוך 30 ימים לאחר שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המינהלי (סעיף 8 (ג) לחוק העבירות המינהליות). מכוח חוק העבירות המינהליות, אדם אשר הומצאה לו הודעת קנס, רשאי, בין היתר, להגיש בקשה להישפט על העבירה בגינה הוטל הקנס, תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה. לאמור: המחוקק הגביל בזמן את האפשרות העומדת לנקנס להגיש בקשה להישפט וקבע פרק זמן מוגדר של 30 יום בלבד. בהמשך, המחוקק מצא לנכון להתיר לבית-המשפט לקיים את המשפט, גם אם הודעת הנקנס כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור, זאת "מנימוקים שיירשמו". בעפ"א 14/05 (ארצי) סיוון תכשיטים בע"מ - מדינת ישראל (ניתן ביום 12.03.2006) (להלן: "פרשת סיוון"), עמד בית-דין זה על היקפם ואופיים של השיקולים שעל בתי הדין לעבודה לשקול בבואם להחליט בבקשה להארכת מועד הקבוע בחוק עבירות מנהליות, להגשת בקשה להישפט על העבירה בגינה הוטל קנס מינהלי. נקבע, כי אמת המידה אשר ראוי כי תנחה את בתי הדין בבואם להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, היא זו של טעם מוצדק או סביר לאיחור. אמת מידה זו מגשימה את תכליתו של חוק העבירות המינהליות לקצר, לייעל ולפשט את ההליכים המשפטיים והיא מאפשרת ביקורת של גוף שיפוטי על ההחלטה המקצועית, וכך נפסק: "קביעת אמת מידה נוקשה יתר על המידה, עלולה לחסום באופן גורף מידי ביקורת שיפוטית של גוף שיפוטי על ההחלטה המקצועית. למותר לציין, כי אין להסיק מהאמור כי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט תתקבל כדבר שבשגרה... ברור, כי יש ליתן משנה תוקף לשמירה על המועדים הנקובים בחוק. יחד עם זאת, הסמכות האמורה בענייננו עולה בקנה אחד עם המגמה, לפיה יש לאפשר מרחב מסויים של גמישות בנוגע להארכת המועדים הקבועים בחיקוקים שונים - גמישות אשר ראוי לעשות בה שימוש, במקרים המתאימים לכך בלבד." על פי הפסיקה, אמת המידה אשר ראוי כי תנחה את בתי הדין בבואם להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, היא זו של טעם מוצדק או סביר לאיחור, שכן ככלל, בבוא בית-הדין להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, עליו לאזן בין חשיבותו של עקרון סופיות הדיון והצורך בהקפדה על המועדים הקבועים בחוק לבין השאיפה להגביר את הנגישות לערכאות ולביקורת שיפוטית. סעיף 13 (ב) לחוק העבירות המינהליות, מותיר את שיקול הדעת לגוף שיפוטי בפניו מתנהל ההליך וקובע שעליו החובה לערוך איזון ראוי בין האינטרסים המונחים על כף המאזניים. במסגרת השיקולים שעל בית-הדין לשקול בבואו להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט אם לאו, עליו לתת את הדעת על שיקולים מסוגים שונים, סובייקטיבים ואובייקטיבים. נקודת המוצא תהא העובדה שהמחוקק מצא לנכון לתחום את המועד להגשת בקשה להישפט וקצב לכך 30 ימים בלבד, זאת בהתאם למטרות ולתכלית המונחות ביסוד חוק העבירות המינהליות. מכאן כי יש לבחון את: נסיבותיו האישיות של הנקנס, לרבות ביצוע עבירות קודמות, איתנותו הכלכלית, היקף ביצוע העבירה. בחינת העבירה גופה: האם מדובר בחקיקת מגן; האם נפגעו זכויות או חירויות יסוד. בחינת הסיבות בעטיין נגרם האיחור: האם המדובר בזלזול או בהתרשלות; האם מדובר בהתעלמות מהוראות חוק; האם מדובר במחלה, תאונה או מוגבלות אחרת שמנעה מהמבקש ידיעה או אפשרות לטפל בעניין. בנוסף, יש לבחון את מידת האיחור בהגשת הבקשה וכן האם נפל פגם בהליך ההמצאה של המסמכים לידי הנקנס. לסיכום, על-מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית-הדין לדון בעניין על-פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה להגשת הבקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. המדובר בטעמים בעלי משקל משמעותי, שהרי "המסלול המנהלי" הינו דרך המלך בבחינת הכלל העולה מתכליתו של חוק העבירות המנהליות ואילו "המסלול הפלילי" ומתן ארכה להגשת בקשה להישפט הינם בבחינת היוצא מן הכלל. מן הכלל אל הפרט את ההודעה בדבר הטלת הקנס המנהלי שלחה המדינה בדואר רשום אל המבקש לאותה הכתובת אליה נשלח הדרישה לתשלום חוב מהמרכז לגביית קנסות על פי תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות תשמ"ו - 1986 הקובעת כי: "הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי החוק, ניתן להמציאו במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם... ". (דגש שלי - ש.ש.) על אישור המסירה של הודעת הקנס מצויין כי הזימון לחקירה וכי הודעת הקנס נמסרה לאדם ששמו "מוחמד" אשר חתם על אישורי המסירה (נספחים ב'-ג' לתגובת המשיבה). המבקש טוען כי לא קיבל ככל את המכתבים הנ"ל וכי אין הוא מכיר אדם בשם "מוחמד" ולא ידוע לו כיצד הוא חתם בשמו על אישורי המסירה. אין לקבל טענה זו של המבקש. מרישום מרשם האוכלוסין אותו הציגה בפנינו המשיבה, עולה כי לאביו של המבקש קוראים "מוחמד". לפיכך, משאישורי המסירה נשלחו לכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין של המבקש ומשהוצגו בפנינו החתימות על אישורי המסירה, אף אם הן של אביו, הדבר נחשב למסירה כדין ולכן המשיבה יצאה ידי חובתה בהמצאת הודעת הקנס למבקש על פי תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1986. כאמור, אמת המידה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, היא זו של טעמים סבירים ומוצדקים. לאחר שבחנו את נסיבות המקרה, סבורים אנו כי אין בהתנהגותו של המבקש טעם שהוא בבחינת סיבה סבירה או מוצדקת, להיעתר לבקשתה להאריך את המועד לשם הגשת בקשה להישפט. אף לא הובא בפנינו "טעם מיוחד". סוף דבר הבקשה להארכת מועד להישפט, נדחית. כל צד ישא בהוצאותיו. הארכת מועדקנס