בפנינו בקשתו של המבקש להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, בגין הודעת קנס מנהלי קצוב שהושת עליו ע"י מדינת ישראל (להלן: "המדינה" או "המשיבה") על פי הוראת סעיף 8(א) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות"). רקע עובדתי ביום 11.7.04 נערכה ביקורת מטעם המדינה בכתובת נקדימון 10 ירושלים, ובה נמצאו ארבעה עובדים זרים שהועסקו על ידי המבקש לכאורה שלא כדין. המבקש זומן לחקירה אשר זימונה נשלח אליו בדואר רשום ביום 16.8.04 לכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין (נספח א' לתגובת המאשימה). המבקש חתם על אישור המסירה ביום 24.8.05 (נספח ב' לתגובת המשיבה). המבקש לא התייצב לחקירה אליה זומן. הואיל והמבקש לא התייצב לחקירתו, נשלחה אליו הודעת קנס ביום 9.2.05 בדואר רשום אותה קיבל וחתם ביום 23.3.05 (נספח ג' לתגובת המשיבה). ביום 10.3.10 כחמש שנים לאחר חלוף המועד, המבקש הגיש את בקשתו להארכת מועד להישפט לבית הדין. הצדדים הסכימו כי בית הדין יקבל החלטה בעניין על סמך כתבי הטענות בלבד .(הודעת המבקש מיום 23.12.10 וכן תגובת המשיבה מיום 2.8.10). טענות הצדדים המבקש טוען כי לא ידע על ההליך מעולם, כי לא קיבל כל הזמנה לחקירה או הודעה על הטלת קנס מנהלי והינו מכחיש כי חתם על אישורי המסירה אותם צרפה המשיבה. לטענתו, ידע על ההליך לראשונה בחודש פברואר 2010 כאשר היה במשרד הרישוי וגילה כי רשום עיקול על רכבו. המבקש מכחיש כי העסיק את העובדים נשוא כתב האישום. ההודעה על הטלת הקנס המנהלי לא הומצאה לו בהתאם לחוק ולפיכך לא עלה בידו להגיש בקשה להישפט במסגרת המועד הקבוע בחוק. המשיבה טוענת כי הודעת הקנס וכי הזימון לחקירה נשלחו לכתובת המבקש על פי מרשם האוכלוסין וכי הוא קיבל אותם. המבקש לא ציין כל נסיבות יוצאות דופן בגינן יש להיעתר לבקשתו. המסגרת הנורמטיבית מכוח חוק העבירות המינהליות הוסבו עבירות פליליות לעבירות שבשלן ניתן להטיל קנס בדרך מינהלית (להלן: "עבירה מינהלית"). כאשר לממונה מטעם הרשות יש יסוד סביר להניח, כי אדם עבר עבירה שדינה קנס מינהלי, רשאי הוא להטיל עליו את הקנס המינהלי שנקבע לאותה העבירה. ההליך של קנס מינהלי הוא ב"מסלול המינהלי". "המסלול הפלילי" באשר לעבירות מינהליות מתקיים, ככלל, כאשר האדם שמייחסים לו עבירה מינהלית בוחר להישפט או כאשר "תובע" מחליט להגיש כתב אישום בגין עבירה מינהלית, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת, מטעמים שיירשמו (ראו סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות). על מטרתו של חוק העבירות המינהליות עמד בית-המשפט העליון: "עניינו העיקרי [של חוק העבירות המינהליות] הוא בהסבת הליכים פליליים להליכים מינהליים. הצורך ביצירתן של 'עבירות מינהליות' - ובצידן 'קנסות מינהליים' - תחת עבירות פליליות רגילות הנדונות בבתי משפט מן-המנין, משתית עצמו על כמה וכמה יסודות, ובהם: שיפור האכיפה של דברי חוק הקובעים עבירות ההופכות מעבירות פליליות רגילות לעבירות מינהליות; הקלה על מערכת התביעה ומערכת בתי המשפט; ומתן אפשרות למי שעברו עבירה מינהלית לשאת בעונש מתאים בלא שיוכתמו בכתם של מי שעברו עבירה פלילית, אלא בנסיבות מיוחדות..." (בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ואח', פ"ד מו(3), 501, 508-509, להלן: "פרשת אפרתי"). וברוח דומה: "אחת המטרות שביסוד קביעתן של עבירות כעבירות מינהליות, הוא להבדילן מעבירות פליליות. טעם הדבר הוא, מתן אפשרות למי שעבר עבירה מינהלית לשאת בתשלום קנס מתאים בלא שיוכתם בכתם של מי שעבר עבירה פלילית... המדובר בעבירות אשר אין בהן, על פי התפיסה המקובלת, פגם במוסר או קלון. לפיכך, בצד היתרון של הקנסות המינהליים בהקטנת העומס של ניהול משפטים בגין עבירות אלה המוטל על התביעה ועל בתי המשפט, נמנעת גם הדבקת תווית של הרשעה בפלילים על מי שעבר עבירה מינהלית. אכן, הנטייה היא להעביר שורה של עבירות המתאימות לכך למישור המינהלי..." (בג"ץ 2126/99 מתי דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נד (1) 468, 479). כבר נקבע בפסיקה כי דרך המלך הינה "המסלול המינהלי", היינו תשלום הקנס המינהלי ולא "המסלול הפלילי": "עיקרו של החוק הוא, כאמור, בהסבת עבירות פליליות לעבירות מינהליות; מגמה זו תלמדנו, וזה הפירוש הראוי שיש ליתן לחוק, כי עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות - בהן העבירות שבגינן הוגש כתב אישום נגד העותר - דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית הוא החריג והיוצא לכלל." (פרשת אפרתי, עמוד 509) חוק העבירות המינהליות מעמיד בפני אדם אשר הוטל עליו קנס מינהלי, בשל ביצוע עבירה שדינה קנס מינהלי (להלן גם "הנקנס"), מספר אפשרויות: א. לשלם את הקנס המינהלי, תוך 60 ימים לאחר המצאת ההודעה על הטלת הקנס (סעיף 16 לחוק העבירות המינהליות); ב. להגיש בקשה לביטול ההודעה על הטלת הקנס המינהלי, תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה (סעיף 8א לחוק העבירות המינהליות); ג. להודיע, בכתב, כי ברצונו להישפט על העבירה. הודעה כאמור תומצא תוך 30 ימים לאחר שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המינהלי (סעיף 8 (ג) לחוק העבירות המינהליות). מכוח חוק העבירות המינהליות, אדם אשר הומצאה לו הודעת קנס, רשאי, בין היתר, להגיש בקשה להישפט על העבירה בגינה הוטל הקנס, תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה. לאמור: המחוקק הגביל בזמן את האפשרות העומדת לנקנס להגיש בקשה להישפט וקבע פרק זמן מוגדר של 30 יום בלבד. בהמשך, המחוקק מצא לנכון להתיר לבית-המשפט לקיים את המשפט, גם אם הודעת הנקנס כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור, זאת "מנימוקים שיירשמו". בעפ"א 14/05 (ארצי) סיוון תכשיטים בע"מ - מדינת ישראל (ניתן ביום 12.03.2006) (להלן: "פרשת סיוון"), עמד בית-דין זה על היקפם ואופיים של השיקולים שעל בתי הדין לעבודה לשקול בבואם להחליט בבקשה להארכת מועד הקבוע בחוק עבירות מנהליות, להגשת בקשה להישפט על העבירה בגינה הוטל קנס מינהלי. נקבע, כי אמת המידה אשר ראוי כי תנחה את בתי הדין בבואם להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, היא זו של טעם מוצדק או סביר לאיחור. אמת מידה זו מגשימה את תכליתו של חוק העבירות המינהליות לקצר, לייעל ולפשט את ההליכים המשפטיים והיא מאפשרת ביקורת של גוף שיפוטי על ההחלטה המקצועית, וכך נפסק: "קביעת אמת מידה נוקשה יתר על המידה, עלולה לחסום באופן גורף מידי ביקורת שיפוטית של גוף שיפוטי על ההחלטה המקצועית. למותר לציין, כי אין להסיק מהאמור כי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט תתקבל כדבר שבשגרה... ברור, כי יש ליתן משנה תוקף לשמירה על המועדים הנקובים בחוק. יחד עם זאת, הסמכות האמורה בענייננו עולה בקנה אחד עם המגמה, לפיה יש לאפשר מרחב מסויים של גמישות בנוגע להארכת המועדים הקבועים בחיקוקים שונים - גמישות אשר ראוי לעשות בה שימוש, במקרים המתאימים לכך בלבד." על פי הפסיקה, אמת המידה אשר ראוי כי תנחה את בתי הדין בבואם להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, היא זו של טעם מוצדק או סביר לאיחור, שכן ככלל, בבוא בית-הדין להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, עליו לאזן בין חשיבותו של עקרון סופיות הדיון והצורך בהקפדה על המועדים הקבועים בחוק לבין השאיפה להגביר את הנגישות לערכאות ולביקורת שיפוטית. סעיף 13 (ב) לחוק העבירות המינהליות, מותיר את שיקול הדעת לגוף שיפוטי בפניו מתנהל ההליך וקובע שעליו החובה לערוך איזון ראוי בין האינטרסים המונחים על כף המאזניים. במסגרת השיקולים שעל בית-הדין לשקול בבואו להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט אם לאו, עליו לתת את הדעת על שיקולים מסוגים שונים, סובייקטיבים ואובייקטיבים. נקודת המוצא תהא העובדה שהמחוקק מצא לנכון לתחום את המועד להגשת בקשה להישפט וקצב לכך 30 ימים בלבד, זאת בהתאם למטרות ולתכלית המונחות ביסוד חוק העבירות המינהליות. מכאן כי יש לבחון את: נסיבותיו האישיות של הנקנס, לרבות ביצוע עבירות קודמות, איתנותו הכלכלית, היקף ביצוע העבירה. בחינת העבירה גופה: האם מדובר בחקיקת מגן; האם נפגעו זכויות או חירויות יסוד. בחינת הסיבות בעטיין נגרם האיחור: האם המדובר בזלזול או בהתרשלות; האם מדובר בהתעלמות מהוראות חוק; האם מדובר במחלה, תאונה או מוגבלות אחרת שמנעה מהמבקש ידיעה או אפשרות לטפל בעניין. בנוסף, יש לבחון את מידת האיחור בהגשת הבקשה וכן האם נפל פגם בהליך ההמצאה של המסמכים לידי הנקנס. לסיכום, על-מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית-הדין לדון בעניין על-פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה להגשת הבקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. המדובר בטעמים בעלי משקל משמעותי, שהרי "המסלול המנהלי" הינו דרך המלך בבחינת הכלל העולה מתכליתו של חוק העבירות המנהליות ואילו "המסלול הפלילי" ומתן ארכה להגשת בקשה להישפט הינם בבחינת היוצא מן הכלל. מן הכלל אל הפרט את ההודעה בדבר הטלת הקנס המנהלי שלחה המדינה בדואר רשום אל המבקש לאותה הכתובת אליה נשלח הדרישה לתשלום חוב מהמרכז לגביית קנסות על פי תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות תשמ"ו - 1986 הקובעת כי: "הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי החוק, ניתן להמציאו במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם... ". (דגש שלי - ש.ש.) על אישור המסירה של הודעת הקנס מצויין כי הזימון לחקירה וכי הודעת הקנס נמסרה לאדם ששמו "מוחמד" אשר חתם על אישורי המסירה (נספחים ב'-ג' לתגובת המשיבה). המבקש טוען כי לא קיבל ככל את המכתבים הנ"ל וכי אין הוא מכיר אדם בשם "מוחמד" ולא ידוע לו כיצד הוא חתם בשמו על אישורי המסירה. אין לקבל טענה זו של המבקש. מרישום מרשם האוכלוסין אותו הציגה בפנינו המשיבה, עולה כי לאביו של המבקש קוראים "מוחמד". לפיכך, משאישורי המסירה נשלחו לכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין של המבקש ומשהוצגו בפנינו החתימות על אישורי המסירה, אף אם הן של אביו, הדבר נחשב למסירה כדין ולכן המשיבה יצאה ידי חובתה בהמצאת הודעת הקנס למבקש על פי תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1986. כאמור, אמת המידה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, היא זו של טעמים סבירים ומוצדקים. לאחר שבחנו את נסיבות המקרה, סבורים אנו כי אין בהתנהגותו של המבקש טעם שהוא בבחינת סיבה סבירה או מוצדקת, להיעתר לבקשתה להאריך את המועד לשם הגשת בקשה להישפט. אף לא הובא בפנינו "טעם מיוחד". סוף דבר הבקשה להארכת מועד להישפט, נדחית. כל צד ישא בהוצאותיו. הארכת מועדקנס