בפניי השאלה אם ההליך הנכון לתקיפת החלטת בית-משפט קמא הוא בערעור אשר הוגש לבית-משפט זה. 1. הערעור שבכותרת מופנה כנגד החלטת כבוד רשמת בית-המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו, השופטת י' שיצר, אשר דחתה בקשה של המערערת להאריך לה את המועד להגשת תובענה לפי סעיף 28 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992. עיון בחומר המשפטי הרלוונטי מעלה כי לא היה מקום להגשת הערעור שבכותרת לבית-משפט זה. 2. לטענת המשיבות, אין לבית-משפט זה סמכות לפעול, כמבוקש, ולהכריע בשאלת ההליך הראוי לתקיפת החלטת בית-משפט קמא. איני מקבל טענה זו. אין מדובר בפנייה לבית-המשפט בבקשה לקבלת עצה משפטית. הסמכות לקבוע ביחס להליך התקיפה הנכון של החלטת בית-משפט קמא נעוצה בכך שאם לבית-משפט זה לא נתונה מעיקרו של דבר הסמכות לדון בערעור זה, דינו להימחק מן הרישום. לעניין זה, כמו לעניינים דומים, נתונה סמכות לרשם בית-המשפט לקבוע אם הליך הוגש לבית-המשפט כהילכתו אם לאו (וראו בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א. [1]). לעניין זה צוין בפסיקה כי "...בידי הרשם סמכות לדון ולהורות על מחיקתם של ערעורים או על מחיקתם של חלקים מערעורים כפועל יוצא מסמכותה של מזכירות בית המשפט שלא לקבל לרישום ערעור שהוגש שלא על פי הוראות התקנות הרלבנטיות... מדובר בסמכות שהנה מנהלית בעיקרה, הגם שהיא עשויה לערב הכרעה בשאלות משפטיות שונות. על החלטות בדבר אי קבלה לרישום, פתוחה לבעל הדין האפשרות להגיש השגה על החלטת מזכירות (תקנה 421 לתקנות) או ערעור על החלטת רשם" (דברי כבוד הנשיא ברק בבש"א 793/01 ועד הנאמנים (לנכסי הווקף המוסלמי) בתל-אביב-יפו נ' יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ [2], בפיסקה 6). ניתן להפעיל סמכות זו הן בטרם הוגש ההליך והן לאחר שהוגש (ראו ב"ש 130/87 שנסי נ' גלעדי (להלן - פרשת שנסי [3])). עוד נקבע, כי סמכות זו יכול שתופעל ביוזמת אחד מבעלי-הדין או ביוזמת בית-המשפט עצמו אם וככל שנמצא צורך בכך (עניין שנסי [3]). נוכח הלכות אלה אני סבור כי יש לדחות את טענת המשיבים בדבר היעדר סמכות ולדון בשאלה לעיצומה. 3. (א) חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט) מבחין, לעניין ערעור, בין החלטה של רשם של בית-משפט שלום או מחוזי שהיא "פסק- דין", לבין החלטה של רשם של בית-משפט שלום או מחוזי שהיא "החלטה אחרת". החלטה מן הסוג הראשון נתונה לערעור כפסק-דין של בית-המשפט שבו מכהן הרשם, וערעור עליה נדון בפני ערכאה גבוהה יותר (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט). לעומת זאת החלטה אחרת של רשם נתונה לערעור בזכות בפני שופט, או שופטים, של אותו בית-משפט עצמו (סעיף 96(ב) לחוק האמור). יצוין, במאמר מוסגר, כי אף אם היה מקום לראות בהליך שבכותרת הליך בעניין בוררות, לא הייתה המסקנה בדבר תחולת הוראת סעיף 96 משתנה. מדובר בבקשת ארכה לצורך הגשת בקשה לביטול פסק משקם. על הליכים לביטול פסק משקם חלים הסדרי הערעור החלים לפי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (ראו סעיף 29 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי). חוק הבוררות קובע הסדרי ערעור מיוחדים (סעיף 38 לחוק), ברם ביחס להחלטות רשמים קובע סעיף 38 לחוק הבוררות כי יחול הדין הכללי, הוא היום הדין שבסעיף 96 לחוק בתי המשפט. על-כן השאלה היא מה הליך התקיפה המתחייב מהוראה זו. (ב) ברגיל, ההבחנה בין החלטה אחרת לבין פסק-דין נחתכת על-פי מבחן דיוני אשר עניינו בשאלה אם התיק שהיה בפני בית-המשפט נסגר: תשובה חיובית לשאלה זו פירושה כי יש ערעור בזכות על ההחלטה; תשובה שלילית פירושה כי ההחלטה נתונה בערעור ברשות בלבד (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [7], בעמ' 756). לכאורה, על- פי מבחן זה, נתונה החלטת בית-משפט קמא לערעור בזכות, הואיל ותיק הארכה שבבית-משפט קמא נסגר בעקבות החלטת כבוד הרשמת. (ג) ברם המבחן הדיוני אינו רלוונטי לכל המקרים. מטרתו היא למנוע פיצול הדיון בכל הנוגע להחלטות הניתנות כאשר הליך תלוי ועומד בפני הערכאה הרלוונטית (שם [7], בעמ' 767). כאשר אין הליך תלוי ועומד - למשל, כאשר כבר ניתן פסק- דין, וההחלטה הנדונה באה בעקבות פסק-הדין - המבחן למיון בין פסק-דין לבין החלטה אחרת אינו מבחן דיוני, כי אם מבחן מהותי, אשר עניינו בשאלה אם מדובר בהחלטת ביניים, במובן המהותי (שם [7], בעמ' 767). בשל כך חל המבחן המהותי, למשל, על החלטות בבקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור. על-פי מבחן זה, ההלכה העקבית היא כי החלטות בבקשה להארכת מועד דיון לצורך הגשת ערעור הינן "החלטה אחרת", הואיל ומדובר בהחלטת ביניים, במובן המהותי. כפי שהוסבר בב"ש 10/60 הנאמן של נכסי מ. וילדנברג, פושט-רגל נ' טוקטלי (להלן - עניין וילדנברג [4]), בעמ' 644, בקשה למתן ארכה היא במהותה עתירה "...למתן 'צו-ביניים', שכן אם יינתן הצו המבוקש, עדיין יהיה על המבקש לאחוז בצעדים נוספים כדי להביא להכרעה הנוספת והסופית בסכסוך שהוא צד לו". דברים אלה יפים אף היום (ראו זוסמן בספרו הנ"ל [7], בעמ' 767). (ד) בכך אין מסתיים הדיון. הערעור שבכותרת שונה במידה מסוימת מן המקרים שבהם דנה ההלכה הנזכרת. עניינו של הערעור בהחלטה אשר דחתה בקשת ארכה לשם הגשתו של הליך מקורי לצורך תקיפת פסק של משקם. אין מדובר בבקשת ארכה לצורך הגשת ערעור הבאה בעקבות פסק-דין שניתן בבית-משפט. מבחינה זו, האפקט של החלטת בית-משפט קמא שונה לכאורה מזה של החלטה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, הואיל ולכאורה מדובר בהגשת בקשת ארכה לצורך עצם הגישה לבית- המשפט עבור מי שטרם ניתנה לו הזדמנות להישמע ולא בבקשת ארכה למתן הזדמנות נוספת להישמע בפני ערכאת ערעור. ככלל, ניתן לראות דחייה של בקשת ארכה מן הסוג הראשון כפגיעה חמורה בבעל-הדין יותר מאשר דחייה של בקשה מן הסוג השני (ראו ע"א (י - ם) 1356/00 הדאיה נ' פלדמן [6]. ראו גם רע"א 2442/98ד מיוחס נ' רוזן [5]). (ה) חרף זאת נראה לי כי אין ההבחנה בין הגישה הראשונית לערכאות לבין הגישה במסגרת הליכי הערעור משליכה באופן ממשי על המקרה שבפניי. ההליך בפני המשקם דומה במאפיינים רלוונטיים להליך בפני בורר. חשובה לעניין זה העובדה שהוחלו על ההליך בפני משקם הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, ובהן ההוראה הקובעת כי פסק בורר הינו מעשה-בית-דין לכל דבר ועניין בין הצדדים (סעיף 21 לחוק הבוררות). בכך ניתן לפסק המשקם מעמד חוקי מחייב, אשר מבחינה זו אינו נופל ממעמדו של פסק-דין של בית-משפט (ראו ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל [8], בעמ' 383). יוצא, כי מבחינה פורמאלית, קיים גם במקרה שבפניי "פסק" אשר בקשת הארכה היא טפלה אליו. אמנם, פסק זה אינו פסק-דין של בית-משפט, אך על-פי הדין החקוק, מעמדו שקול לזה של פסק-דין של בית-משפט. (ו) זאת ועוד, בדומה לבית-משפט הדן בערעור, בית-משפט הדן בבקשה לביטול פסק בורר (או משקם), אינו דן בסכסוך מעיקרו. הוא מוגבל לעילות מסגרת הקבועות בדין, הממצות את עילות התקיפה של הפסק (שם [8], בעמ' 428-426). יוצא, כי במידה רבה הגישה הראשונית לבית-המשפט מתחלפת במקרים אלה בגישה להליך הבוררות (או המשקם), וזכות הפנייה לבית-המשפט היא בעיקרה זכות להליך ביקורת. אין לי צורך להיכנס לשאלת היחס המדויק בין ערעור על פסק-דין לבין בקשה לביטול פסק בורר (או משקם). די לציין כי לפחות לגבי קביעת מימצאים ודיון בראיות שהובאו עובר למתן הפסק קיים הבדל ניכר בין שני הליכים אלה, ומידת הביקורת הקיימת בהליך של בקשה לביטול מצומצמת יותר, ובמידה משמעותית (שם [8], בעמ' 426). אני סבור שנוכח מעמדו של פסק משקם, או בורר, ונוכח טיבם של הליכי הביקורת הקיימים בדין, קיים דמיון פונקציונלי משמעותי, גם אם לא זהות ממש, בין הגשת בקשת ארכה לצורך הגשת בקשה לביטול פסק משקם (או בורר) לבין הגשת בקשה לארכה לצורך הגשת ערעור. דמיון זה במהותם של ההליכים משליך באופן טבעי גם על האופן שבו יש לראות החלטות אלה לצורך בחינת הליכי התקיפה שלהן. הוא מצביע על הצדקה עניינית לאמץ פתרון דומה בשני המקרים. יש בכך כדי לחזק את ראייתה של החלטת בית-משפט קמא כהחלטה אחרת, להבדיל מפסק-דין, וכתוצאה מכך כהחלטה הניתנת לתקיפה בבית-המשפט המחוזי, ולא בבית-משפט זה. (ז) ניתן להשקיף על הדמיון בין הליך הערעור להליך הבקשה לביטול גם מתוך התבוננות בהליך הארכה עצמו. הן כאשר נושא בקשת ארכה הוא הגשת בקשה לביטול פסק בורר או משקם, והן כאשר עניינה של בקשת ארכה בהגשת ערעור לערכאת ערעור, מטרתו של הליך הארכה היא לסלול את הדרך אשר תאפשר הגשתו של הליך עיקרי. גם מבחינה זו אין שוני מהותי בין שני ההליכים. אכן, ככל שהדברים נוגעים בערכאת הערעור, הליך של בקשת ארכה לשם הגשת ערעור הינו הליך עצמאי. מבחינת ערכאה זו, ההחלטה בהליך זה סוגרת את "תיק" הארכה, ואף עלולה - אם בקשת הארכה נדחית - לסגור בפני בעל-דין את שערי בית-המשפט. חרף זאת החלטה בדבר בקשת ארכה נתונה לערעור ברשות בלבד נוכח ראייתה כהחלטה אחרת (ראו זוסמן בספרו הנ"ל [7], בעמ' 767). אני סבור כי מאפיינים אלה חלים בעיקרם גם על ההחלטה בעניין שבפניי באופן שיש לראות אף בהחלטת בית-משפט קמא משום החלטת ביניים במהותה, אשר הינה "החלטה אחרת", ואשר החלטת כבוד הרשמת בה נתונה לערעור בזכות בפני בית-המשפט המחוזי. (ח) לא למותר לציין כי למסקנה זו מצאתי תמיכה משמעותית בספרות העוסקת בסוגיה הקרובה של מתן ארכה לשם הגשת בקשה לביטולו של פסק בורר. לעניין זה צוין באופן מפורש כי "...לרשם מוקנית סמכות להאריך את המועד להגיש בקשת ביטול. ערעור על החלטתו זו, כמו כל ערעור עליו בעניין אחר, יהיה בזכות, בפני שופט דן יחיד של ביהמ"ש המחוזי" (אוטולנגי בספרה הנ"ל [8], בעמ' 477; ההדגשה שלי - ע' ש'). נוכח החלת הדינים העוסקים בפסק בורר גם על פסק משקם דברים אלה חלים במישרין גם על המקרה שבפניי. (ט) אכן, צודקים המשיבים בטענתם כי נקבע שהחלטה בעניין של מתן ארכה הינה מעשה-בית-דין במובן זה שבית-משפט לא ישוב וידון בה (ראו עניין וילדנברג הנ"ל [4]). עם זאת הדברים לא התייחסו להליך התקיפה של החלטה מסוג זה, אלא לטיבה הסופי, בכל הנוגע לקביעה של עילה בדין למתן ארכה. אכן, מיונה של החלטה בעניין ארכה כמעשה-בית-דין אינו מונע, כאשר מדובר בארכה לצורך הגשת ערעור, את ראיית ההחלטה כ"החלטה אחרת". יוצא, כי אין מקום להקיש בהכרח מתוקפם של הקביעות או המימצאים שבהחלטה לבין הליך של התקיפה של אותה החלטה. אכן, בעניין וילדנברג [4] עצמו נקבע, לצד הקביעה כי החלטה בעניין ארכה יוצרת מעשה-בית-דין, כי מדובר בהחלטת ביניים. יוצא, כי אין סתירה הכרחית בין היותה של ההחלטה בדבר מתן ארכה מעשה-בית-דין ובין מיונה כהחלטת ביניים, לצורך הגשת ערעור, וממילא אין בכך שהחלטה כזו היא מעשה-בית-דין כדי להשליך בהכרח על הליך התקיפה של אותה החלטה. התוצאה היא כי הדרך לתקיפת החלטת בית-משפט קמא הייתה על-ידי הגשת ערעור, בזכות, לבית-המשפט המחוזי. במצב זה דין הערעור שבכותרת להימחק. אין צו להוצאות. הארכת מועדערעור