מהות ההליך 1. זהו ערעור על שתי החלטות של כבוד רשם האגודות השיתופיות, עו"ד אורי זליגמן (להלן: הרשם, או משיב 2, או המשיב). בהחלטתו הראשונה (מיום 5.7.92), דחה הרשם את בקשת המערער, בנק הפועלים בע"מ (להלן: המערער או הבנק), לתקן את תעודת רישום השיעבוד מספר 193010 מיום 12.2.92, באופן שבתעודה יירשם גם שיעבוד שוטף על מפעלה ועל כל נכסיה וזכויותיה מכל מין או סוג של המשיבה 1, תדמיר מכון תערובת חקלאית שיתופית בע"מ (בפירוק) (להלן: האגודה או המשיבה), נכון ליום יצירת השיעבוד (26.1.92) ואילך. בהחלטתו השנייה (מיום 5.1.93), דחה הרשם את בקשת המערער להארכת המועד לרישום השיעבוד השוטף. השתלשלות עובדתית ודיונית 2. המערער, בהיותו בנק, הילווה כספים לאגודה, שנכנסה לפירוק בשנת 1988. ביום 26.1.92, במסגרת הסדר בין המערער לבין האגודה, חתמה האגודה באמצעות מפרקיה - ובהתאם להחלטת הרשם - על איגרת חוב לטובת המערער (נספח א' לתצהיר התומך בערעור). איגרת החוב כוללת, כמפורט בסעיף 2 בה, שיעבוד קבוע ושיעבוד שוטף לטובת המערער. ביום 30.1.92 הגיש המערער לרשם את איגרת החוב לרישום בספרי השיעבודים. לאיגרת החוב צורף טופס "פרטי משכנתאות ושיעבודים", שכלל רק את פרטי השיעבוד הקבוע (נספח ב' לתצהיר המערער). לטענת המערער, עקב טעות נשמט מהטופס הנ"ל השיעבוד השוטף, שנכלל באיגרת החוב. בתעודת הרישום שהוצאה על ידי הרשם, ביום 12.2.92, נרשם השיעבוד הקבוע בלבד, כ"שעבוד ספציפי בדרגה שניה... על זכויות במבנה מכון התערובת והקרקע עליה הוא בנוי" (נפסח ג' לתצהיר המערער). 3. ביום 22.6.92 - המועד שבו הבחין המערער, לטענתו, בטעות - הוא הגיש מכתב לרשם (נספח ד' לתצהיר המערער), בו טען כי "חלה טעות" בבנק, בגינה נשמט השיעבוד השוטף מבקשת הרישום, ועל כן ביקש כי הרשם יתקן את הרישום. כך שיכלול גם את השיעבוד השוטף (להלן: בקשת התיקון). ביום 5.7.92 החליט הרשם לדחות את בקשת התיקון, בהחלטה קצרה שזו לשונה: "מדובר בשיעבוד שנירשם ביום 12.2.92, שאגרת החוב מיום 26.1.92. המועד על פי הוראות סעיף 26(2)(ב) לפקודת האגודות השיתופיות הינו 21 יום, אף לא נתבקשתי לתת כל אורכה לרישום התיקון המבוקש, ולפיכך הנני דוחה את הבקשה" (ההחלטה נרשמה בתחתית בקשת התיקון). 4. ביום 19.7.92 הגיש המערער לבית-משפט זה את ערעורו על החלטה זו של הרשם (ההחלטה הראשונה). בערעורו ביקש המערער להורות לרשם לתקן את תעודת הרישום, באופן שבתעודה יירשם גם השיעבוד השוטף. הערעור הופנה נגד האגודה על ידי מפרקיה כמשיבה 1, ונגד הרשם כמשיב 2. בסעיף 11 לערעור (אשר נוסח, משום מה, כבקשה בדרך המרצה), טוען המערער, בין השאר, כי ההליך הנכון לרישום השיעבוד השוטף בנסיבות דנן צריך להיות הליך של תיקון הרישום - עקב הטעות שנפלה ברישום המקורי שנעשה במועד - ולא הליך של הארכת המועד לרישום. ביום 13.9.92, ימים ספורים לפני הדיון בבית המשפט, הודיעה באת-כוח הרשם (המשיב 2) בתגובתה לערעור, כי "מבלי להודות בנכונות הנטען בסעיף 11 להמרצה, עמדת המשיב הינה כי היה ויגיש המבקש בקשה כדין להארכת מועד לרשום השעבוד השוטף, ישקול הרשם הארכת המועד בהתאם לדין". בדיון שהתקיים לפניי, ביום 17.9.92, הודיע עו"ד באדר, מפרק האגודה, כי אין לו כל עמדה בעניין וכי יסכים לכל מה שיחליט הרשם. לפיכך, הפכה האגודה למשיבה פורמאלית בלבד ועו"ד באדר שוחרר מ"להופיע יותר לדיונים בתיק זה" (סעיף 1 להחלטתי מאותו יום). באותו דיון גם הסכימו באי-כוח הצדדים להצעתו המעשית של בית המשפט, שהתבססה על תגובתה הנ"ל של באת-כוח הרשם, כמפורט בסעיף 2 להחלטתי מאותו יום, לאמור: "2... לאחר שהצדדים הסכימו להצעת בית המשפט שהמבקש יגיש בקשה להארכת מועד, הרשם ידון ויחליט לפי שיקול דעתו, ואם הוא ידחה עתה בקשת המבקש הרי שיוכלו ב"כ הצדדים שנותרו לחזור ולהתדיין במסגרת תיק זה, תוך שמירת טענות וזכויות ותוך הוספת נימוקים". 5. ביום 6.12.92 פנה בא-כוח המערער לבית המשפט ב"הודעה מטעם המערער ובקשה לחידוש הדיון" (להלן: ההודעה). בהודעה זו צויין כי ביום 22.9.92 שלח המערער לרשם מכתב (שהעתקו צורף כנספח 1 להודעה) וזה תוכנו: "1. מבלי להודות בצורך להגיש בקשה להארכת מועד לרישום השעבוד הצף, מקום שמדובר בתיקון טעות ולא באי רישום במועד, ובהתאם להחלטת בית המשפט ביום 17.9.92, אבקשך לראות במכתב בנק הפועלים מיום 22.6.92 בקשה להארכת המועד לרישום השעבוד הצף שעשתה תדמיר לטובת הבנק באגה"ח מיום 26.1.92 נימוקי הבקשה פורטו בסעיף 2 למכתב הבנק מיום 22.6.92 ובסעיף 9 לתצהיר התומך בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים. 4. האגודה בפירוק לא רשמה כל שעבוד נוסף מאז השעבודים הנידונים, לפיכך אין כל צד נפגע. 5. מדיניות הארכת המועד צריכה להיות ליברלית, דהיינו מן הדין להפעיל את שיקול הדעת תוך היענות לבקשה, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המונעות זאת". כן צורפו להודעה העתקי תזכורות, שנשלחו אל הרשם על ידי בא-כוח המערער ואשר בהן נתבקש הרשם ליתן את החלטתו בבקשת המערער. לנוכח העובדה, כי לא ניתנה כל החלטה בעניין על ידי הרשם, חרף התזכורות וחרף חלוף הזמן, ביקש בא-כוח המערער בהודעתו הנ"ל לחייב את הרשם להודיע מהי עמדתו - הן בבקשה להארכת המועד והן בבקשה לתקן את רישום השיעבוד כמבוקש על ידי המערער. באותו יום (6.12.92), ביקשתי את תגובת בא-כוח הרשם לאמור ולמבוקש בהודעה הנ"ל, בתוך 7 ימים. רק ביום 27.12.92 (לאחר חלוף המועד שנקבע לכך) נמסרה לבית המשפט הודעה, כי החלטת הרשם צפויה "בימים הקרובים", ולפיכך, החליט בית המשפט להמתין שבועיים נוספים להחלטת הרשם (החלטתי מיום 28.12.92). 6. ביום 17.1.93 פנה בא-כוח המערער לבית המשפט ב"הודעה מטעם המערער ונימוקי ערעור נוספים". בפנייתו זו צויין, כי ביום 5.1.93 נתן הרשם את החלטתו, בה דחה את בקשת הארכת המועד לרישום השיעבוד השוטף שהופנתה אליו (העתק ההחלטה צורף להודעה זו). בהחלטתו פורש הרשם את ההיסטוריה של ההליכים בין המערער לבין הרשם (כולל עתירה לבג"צ שנתסיימה בפשרה). הוא מציין את מעמדה של האגודה כתאגיד המצוי ב"פירוק משקם", תחת פיקוחו הבלעדי של הרשם, ואת מצבה של האגודה כמפעל חי, נושם ומשגשג, המייצר ומשווק בסכומים של עשרות מיליוני ש"ח, תוך קבלת אשראי באופן שוטף ממקורות שונים בהיקפים גדולים מחד גיסא, ועמידה בכל התחייבויותיה במועדן מאידך גיסא, ותוך סיפוק פרנסה לעשרות משפחות. לגופו של הדיון אומר הרשם המלומד בהחלטתו: "2. (ג) רישום שעבודים בפנקסים הפתוחים לעיון לכל, מטרתו מתן אפשרות, לכל מי שמצוי בקשרים עיסקיים או מתכוון לקשור קשרים כאלה עם אגודה שיתופית, לוודא מצבו הכלכלי של התאגיד באמצעות בדיקת רישום התחיבויותיו והשעבודים והבטוחות הרשומים על רכושו. מטרה זו היא שעומדת מאחורי ההוראה שבדין בדבר רישום השעבוד, וזאת בתוך זמן קצר יחסית ממועד היווצרותו. (ד) אם בתאגיד שאינו נתון בהליכי פירוק יש חובה בדין לרשום שעבוד במועד הקבוע, דהיינו בתוך 21 יום מהיווצרו..., על אחת כמה וכמה יש להקפיד על המועדים בתאגיד, הנתון בפירוק, מה עוד שמפרקי האגודה הודיעו לא אחת עמדתם, כי הם מוכנים ליתן שעבוד חדש שיוגש לרישום ע"י הבנק במועד הקבוע בפקודה. (ט) אין בפני כל טיעון ענייני מצד בנק הפועלים ביחס לשאלה איזה נזק ייגרם או עלול להיגרם לו, במידה ועפ"י הסכמת המפרקים ייחתמו מסמכי השעבוד מחדש ורישום השעבוד על פיהם ייעשה במועד הקבוע בדין. הטענה בסעיף 4 למכתבו של הבנק, לפיה 'אין כל צד נפגע'... אינה עולה גם בקנה אחד עם ההגיון המשפטי והמסחרי. שכן, כפי שכבר נאמר, האגודה צורכת אשראי בהיקפים גדולים מאד, ובהחלט יתכן מצב שבו אם יירשם שעבוד בדיעבד, עלול נושה, אף שאין הוא בעל שעבוד, להיפגע פגיעה ממשית, שכן יתכן כי אילו מצא שהאגודה שעבדה בשעבוד צף את מלוא רכושה, היה נמנע ממתן אשראי, או מקטין האשראי או דורש בטוחות וכיו"ב". בנוסף לדברים אלה מציין הרשם בהחלטתו, כי נפלו פגמים פרוצדורליים בהליך הגשת הבקשה להארכת המועד, באומרו, בין היתר, כי היא לא נתמכה בתצהיר, היא לא כללה טיעון ונימוקים מפורטים ולא נתמכה באסמכתא משפטית כלשהי (וראה סעיפים 1(יב) ו-2(ז) להחלטתו). בסיכום החלטתו קובע הרשם: "3. (ב) בנסיבות הענין, לא ייגרם כל נזק לבנק הפועלים כתוצאה מחתימה על מסמכי שעבוד מחדש ורישום השעבוד במועד הקבוע בדין. (ג) לאור האמור לעיל, אני דוחה בקשת בנק הפועלים להארכת המועד לרישום השעבוד שניתן ביום 26.1.92". 7. נוכח החלטה זו, ובהתבסס על החלטת בית המשפט, מיום 17.9.92, פנה המערער בבקשה לחדש את הדיון בערעור, תוך הוספת נימוקי ערעור הנובעים מהחלטת הרשם. יש להוסיף, כי ביום 17.2.93 פנתה באת-כוח הרשם בבקשה להורות על סיכומים בכתב ולבטל את דיון שנקבע בעל-פה, וזאת בשל מספר נימוקים, וביניהם: "1. ערעור זה צופן בחובו שאלות משפטיות בלבד באשר לא קיימת בין הצדדים מחלוקת עובדתית...". לאחר שנעתרתי לבקשתה זו, הוגשו סיכומים בכתב מטעם באי-כוח הצדדים. השאלות שבמחלוקת 8. ערעור זה מצריך את הכרעתו של בית המשפט בשתי שאלות משפטיות שבמחלוקת בין הצדדים: 1. בקשת התיקון - האם החלטת הרשם לדחות את בקשת התיקון היתה כדין, או שמא היה עליו לקבל את הבקשה. הוויכוח נסב סביב שאלה פרשנית בדבר משמעותו של סעיף 191 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות), ומחלוקת בדבר תוכנו של שיקול דעת הרשם בנסיבות המקרה, לאור דבר המחוקק בסעיף זה. 2. הבקשה להארכת המועד - האם היה על הרשם לקבל את הבקשה ולהאריך את המועד לרישום השיעבוד, או שיש לומר, כי בדין דחה את הבקשה. כאן מתמקד הוויכוח בתוכן שיקול דעתו של הרשם. 9. אם כן, המשותף לשתי המחלוקות הוא ויכוח בדבר תוכנו של שיקול הדעת של הרשם, כפי שניתן ללמוד עליו מתוך החוק והפסיקה, שכן תוכן שיקול הדעת של הרשם הנדרש לצורך התייחסותו לבקשות המופנות אליו מכוח סעיף 191 לפקודת החברות, רלוואנטי באותה מידה לתיקון הרישום, כמו להארכת המועד, והוויכוח על האופן בו יש לבצע את הרישום הינו רק על בחירת המסלול הנכון כדי להגיע לאותה תוצאה. לפיכך, ולשם פישוט הדיון, אבדוק ראשית את שאלת ההליך הראוי להינקט בנסיבות העניין, ולאחר מכן אבחן את תוכנו של שיקול דעתו של הרשם. 10. כרקע לדיון אקדים ואצטט כאן את סעיפי החוק הרלוואנטיים לדיון, כולם מתוך פקודת החברות: "178(א) שיעבוד מן המנויים להלן, שיצרה חברה רשומה בישראל, יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה, במידה שהוא מטיל ערובה על נכסיה או מפעלה, זולת אם פרטי השעבוד שנקבעו והמסמך היוצר אותו או מעיד עליו, אם היה מסמך כזה, נמסרו לרשם או נתקבלו אצלו בדרך ובמועד האמורים בסעיף 179, לשם רישום כנדרש לפי פקודה זו; ואלה השעבודים: (1) שיעבוד בערובה לאיגרות חוב, לרבות שיעבוד צף..." "179(א) המועד למסירת הפרטים והמסמך או קבלתם לפי סעיף 178 הוא - (1) באין הוראה אחרת - תוך עשרים ואחד ימים מהיום שבו נוצר השעבוד..." "191 נוכח הרשם שאי רישומו של שיעבוד במועד הדרוש, או אי רישומו או שיבושו של פרט הנוגע לשיעבוד או להערת סילוק, אירעו במקרה או בשגגה או מסיבה מספקת אחרת, או שיש טעמים אחרים שמן הצדק והיושר ליתן סעד - רשאי הוא, לפי בקשת החברה או של כל אדם מעוניין, להאריך את המועד לרישום או לתקן את הרישום בתנאים שיראה אותם צודקים ומועילים; דחה הרשם את הבקשה, רשאי המבקש לערער על החלטתו לפני בית המשפט תוך 14 ימים מהיום שבו הומצאה לו ההחלטה". כן יש לציין כאן, כי סעיפי פקודת החברות הנוגעים לאיגרות חוב ושיעבודים וכל הקשור לרישומם, חלים בענייננו על אגודה שיתופית מכוח סעיפים 28 ו-59 לפקודת האגודות השיתופיות. ההליך הראוי 11. בא-כוח המערער טוען, כי סעיף 191 מעניק לרשם מספר סמכויות מובחנות זו מזו. האחת - הארכת המועד לרישום שיעבוד, והשנייה - תיקון הרישום כאשר פרט הנוגע לשיעבוד נשמט או שובש. הרשם (בהחלטתו) ובאת-כוחו (בסיכומיה), לא התייחסו, בשום שלב של הדיון, לגופה של טענה זו, ודומה, שאם היה הרשם מקבל טענה זו היה נחסך רובו של הדיון, אשר יכול היה להתמקד בשאלה המהותית ולא בשאלה הדיונית הנובעת מפרשנות. דברי הסעיף כפשוטם מורים בבירור, כי צודק המבקש בטענתו, לפיה קיימת סמכות תיקון, המאפשרת לרשם - בהתקיים התנאים הנדרשים בסעיף - לתקן את הרישום גם לאחר חלוף המועד וללא צורך בבקשה להארכת מועד. מסקנה זו עולה ממבנה הסעיף, מלשונו ומהמקור ההיסטורי שלו. מבנה הסעיף מורה על שני מצבים שונים: "אי רישומו של שעבוד במועד הדרוש, או אי רישום או שיבושו של פרט הנוגע לשיעבוד"; ובהתאמה, יש לרשם שתי סמכויות שונות: "להאריך את המועד לרישום או לתקן את הרישום". לשונו של הסעיף "להאריך... או לתקן" מצביעה על שתי סמכויות ביצועיות נפרדות (ודוק: אין הסעיף נוקט לשון "להאריך את המועד לרישום או לתיקון הרישום", שאז ה"להאריך" היה מתייחס גם "לתיקון" ולא רק "לרישום"). תמיכה בניתוח זה נמצא בבדיקת הנוסח המקורי של פקודת החברות (אשר קדם לנוסח החדש). בסעיף 132 לפקודת החברות, 1929 נאמר בזו הלשון: "אם נתברר לו לבית המשפט שדרך מקרה לא רשמו משכנתא או שעבוד במשך הזמן הדרוש לעיל או שדרך מקרה לא רשמו או רשמו בסירוס כל פרט בנוגע למשכנתא או שעבוד כזה... יכול ביהמ"ש ... לצוות להאריך את מועד הרישום או לתקן את ההשמטה או הסירוס, הכל כפי שיחייב העניין" כאן מודגשת ההבחנה בין הסמכויות. בנוסח האנגלי של הסעיף, הזהה לענייננו לנוסח של סעיף 85 של החוק האנגלי שהיה אז בתוקף (COMPANIES ACT, 1929, 19&20 GEO. 5. CH. 23, S.85) ההבחנה בולטת עוד יותר: THE COURT, ... MAY, ...ORDER THAT THE TIME FOR REGISTRATION BE" -EXTENDED, OR AS THE CASE MAY BE, THAT THE OMISSION OR MIS ."STATEMENT BE RECTIFIED מסקנת הדברים אם כן היא, כי לרשם סמכות לדון בבקשת התיקון וכי עליו להכריע בה ללא צורך בבקשה להארכת מועד. כלומר, הרשם צריך היה לדון בבקשת התיקון של המערער לגופה, ולא לדחותה על הסף מחמת כך שהמערער לא הגיש לו בקשה להארכת המועד. 12. במאמר מוסגר אעיר כאן, כי מתעוררת בענייננו שאלת-אגב, שגם היא לא נדונה על ידי הרשם ובאי-כוח הצדדים (אף כי ייתכן שהיא זו אשר גררה את טעותו של הרשם בבחירת ההליך), והיא, אם הרישום, במקרה דנן, כולל שיעבוד אחד או שניים. שכן, על אף שברור כי מבחינה מהותית יש להבחין בין שיעבוד קבוע לבין שיעבוד שוטף, ואלה הם שני שיעבודים מסוגים שונים ותוצאותיהם שונות, עדיין ניתן לדון בשאלה, למה הכוונה במונח "שיעבוד" לצורך סעיף 191. האם איגרת החוב דנן מאגדת את שני השיעבודים בסל אחד, כשהם מונחים זה בצד זה להבטחת אותו חוב, או שמא עדיין יש להבחין ביניהם בשל אופיים השונה. אין זו שאלה מופשטת ועיונית בלבד, באשר מסקנותיה מכריעות מהו ההליך הנחוץ. שהרי, אם השיעבוד השוטף מובחן מהשיעבוד הקבוע, כי אז במקרה שלנו שיעבוד זה לא נרשם כלל, וההליך הנחוץ לרישומו הינו בקשה להארכת מועד; ואם, לעומת זאת, השיעבוד השוטף נסמך לשיעבוד הקבוע, כי אז בוצע רישום בזמן הקבוע, אך אירע שיבוש בפרטיו של הרישום, וההליך הנחוץ לצורך רישומו של השיעבוד השוטף הינו בקשת תיקון. לצורך העניין מעדיף אני את המבט המאחד, הנובע מהתייחסות לאיגרת חוב כמכלול אחד, אשר מטרתו הכוללת היא הבטחת פרעון, והכולל פרטים שונים למטרה זו. לפיכך, חוזר אני על מסקנתי, כי ההליך הרצוי והנכון היה זה אשר נקט אותו המערער מלכתחילה (בקשה לתיקון הרישום) ואשר נדחה שלא כדין על ידי הרשם. בכך, מסיים אני את הדיון בשאלת ההליך המתאים לדיון בבקשת המערער לרישום השיעבוד השוטף, שהיא שאלה דיונית בעיקרה, ופונה לשאלה המהותית יותר לערעור זה, דהיינו, לתוכן שיקול דעתו של הרשם. תוכן שיקול הדעת של הרשם 13. כפי שכבר ציינתי לעיל, תוכנו של שיקול הדעת הנדרש מהרשם זהה, בין אם הוא מתבקש לתקן רישום פרט בשיעבוד, שנרשם במועד, ובין אם הוא מתבקש להאריך את המועד לרישום שיעבוד, שכבר חלף המועד לרישומו. זו גם הסיבה לכך שהמחוקק שזר את שני הנושאים השונים באותו סעיף, משום שמהותם והשלכותיהם זהות (שכן, מה לי בין שיעבוד בסך 100 שלא נרשם לבין שיעבוד בסך 200 שנרשם בטעות בשיעור 100). מכאן, שהסמכות, התנאים וההגבלות - זהים. לאור זאת, אתייחס להלן לתיקון הרישום ולהארכת המועד באופן מאוגד תחת המינוח "שינוי הרישום". 14. הצדדים חלוקים בשאלות, מה צריך הרשם לשקול והאם השיקולים ששקל בנסיבות שלנו מוצדקים המה. עמדתו של בא-כוח המערער היא, כי על הרשם להתמקד בשאלה אחת בלבד - האם התיקון יגרום נזק לנושה מובטח כלשהו, אשר לטובתו נרשם שיעבוד לאחר עשיית השיעבודים באיגרת החוב מיום 26.1.92 (סעיף 22ב לסיכומי בא-כוח המערער). לעומתו סבור הרשם, כפי שעולה מהחלטתו השנייה ומסיכומי באת-כוחו, כי בנוסף להוכחת היעדר הנזק לצד שלישי, על המערער להוכיח נזק הצפוי לו באם הרישום לא ישונה, שאם לא יוכיח זאת - לא יזכה בשינוי הרישום המבוקש על ידיו, גם אם יוכיח כי אין כנגדו נושה מובטח העלול להיפגע משינוי הרישום. וכך נאמר בסיכומי באת-כוח הרשם לעניין זה, "(ט) ... למעשה לא רק שהמערער לא הוכיח מה אינטרס יש לו עליו הוא בא להגן בעמידתו על רישום רטרואקטיבי של השיעבוד השוטף אלא אף שלא הוכיח מה נזק יגרם לו אם שיעבודו השוטף ירשם כעת ולא יחול רטרואקטיבית". ניתן למצות מחלוקת זו תוך שימוש בהשאלה מדיני הראיות, לאמור, האם קיים נטל שכנוע בהתייחס לשאלה, אם צפוי או לא צפוי נזק למערער, כשבוחנים את בקשתו לשינוי רישום, ואם קיים נטל כזה - על כתפי מי הוא נישא. הרשם גורס, כי קיים נטל כאמור ומטילו על המערער, באופן שללא הוכחת נזקו הצפוי לא יוכל לזכות בשינוי הרישום; בעוד שהמערער מסיר נטל זה מעליו, באומרו כי זכאי הוא לשינוי הרישום אף ללא הוכחת נזק כאמור, מה עוד שלשיטתו נזק כזה הינו בבחינת חזקה חלוטה, "הנזק אינו צריך ראיה כלל, והוא נעוץ בעצם אי הרישום של השעבוד השוטף, כשבכל עת עשוי נושה אחר לקבל מהאגודה שעבוד" (סעיף 11 ל"הודעה מטעם המערער ונימוקי ערעור נוספים"). אומר כבר כאן, כי במחלוקת זו דעתי היא כדעת בא-כוח המערער, הווה אומר, שדין הערעור להתקבל. להלן אנסה להבהיר ולנמק. 15. במסגרת טיעוניו כנגד השיקולים, ששקל הרשם למניעת פגיעה בצד שלישי, טוען בא-כוח המערער, כי אסור היה לו לרשם להתחשב בנושים לא-מובטחים, כפי שעשה בסעיף 2(ט) להחלטתו השנייה. בא-כוח המערער מבסס את טענתו זו על הלכת בית המשפט העליון, כפי שנפסקה בע"א 2734/92 [1]. אין לי אלא להסכים עימו. 16. באת-כוח המשיב ערה אף היא לכך שפסק-דין זה תומך במערער, אך מנסה לאבחן אותו מנסיבות המקרה שלפנינו. וכך היא אומרת בעניין זה, בסעיף (ח) לסיכומיה: "לכאורה תומך אם כן פס"ד זה בעמדת המערער אך למעשה אין הדבר כך. פסה"ד מתייחס במפורש למקרה שבו הוצאה תעודת רישום והשאלה שהתעוררה בו היתה מה תוקפה כלפי המפרק אם הוצאה לאחר עבור המועד לרישום השיעבוד ומבלי שנתבקשה בקשה להארכת מועד. אומנם עולה מפסה"ד כי אף אם היתה מוגשת בקשה להארכת מועד והאינטרס היחידי הראוי היה להיות מוגן הוא אותו אינטרס של נושים בלתי מובטחים, לא די היה בכך כדי לא להאריך המועד. אך בל נשכח באותו ענין דובר במשכון על נכס בשיעבוד קבוע אשר אי רישומו הרטרוספקטיבי היה בו כדי לפגוע במערערת כלפי יתר הנושים המובטחים אשר בהתנגשות ביניהם יגבר השיעבוד אשר נרשם לראשונה. במקרה שבפנינו מדובר על אי רישום שיעבוד שוטף אשר ממילא אין הוא עדיף על פני השיעבודים הקבועים הרשומים על נכסי האגודה והוא מתגבש כידוע ביום שבו מחליט בעליו להפעילו, ולא קודם לכן. לא זו אף זו, בעניננו המדובר באגודה הנמצאת בפירוק וכאשר בשעת מתן האג"ח מצויה היתה בהליכי פירוק... באיסכור כזכור, השיעבוד ניתן זמן רב קודם שנכנסה החברה להליכי פירוק". אם נתמצת את דברי באת-כוח הרשם, נראה, כי היא מבחינה בין נסיבות המקרה שלנו לבין הנסיבות של "איסכור" בכמה פרטים, --שם השיעבוד נוצר טרם הפירקו. --שם הוצאה בפועל תעודת רישום (אם כי ללא בקשה להארכת מועד). --שם דובר בשיעבוד קבוע. להלן אדון בהבחנות הללו ואדחה אותן, שכן אין בהן כדי להשפיע על מהותם של הדברים. אך, לפני כן, אצטט כאן שתי פיסקאות נוספות מסיכומיה של באת-כוח הרשם: "(י) ...האינטרס של הנושים הבלתי מובטחים אמנם אינו מוגן מפני נושים מובטחים אך אין כל ספק כי רישום רטרואקטיבי של השיעבוד השוטף יש בו כדי להעמידם לאחר מעשה במצב נחות מזה שהיו בו בשעה שהחליטו להתקשר עם האגודה ולהעמיד לרשותה אשראי. (יא)...שורת הדין והצדק מחייבת כי לא יוארך המועד. המערער יבוא על ספוקו ולא ינזק כהוא זה, מרישום שיעבוד חדש (כפי שהוצע למערערת על ידי המפרק) באשר אין כל נפקות מעשית בינו לבין רישום רטרואקטיבי של השיעבוד נשוא הערעור". כבר כעת אציין, כי קשה להבין את הדברים שבסעיף (י). עוד יותר קשה ליישבם עם העולה מסעיף (יא). אך אשוב לסעיפים אלה בסוף דבר, לאחר שאתעכב על פסק איסכור [1] ולאחר שאדון בהבחנות, אשר באת-כוח הרשם ביקשה לאבחן באמצעותן בין עניין איסכור [1] לבין המקרה שלפנינו. פסק הדין איסכור [1]: 17. בתחילת פסק דין איסכור [1] נאמר מפי כבוד השופט ש' לוין, "השאלה המתעוררת בערעורים אלה היא מה תוקפו של שעבוד שיצרה חברה - כלפי מפרק החברה - אשר פרטיו הוגשו לרישום לאחר שחלפו עשרים ואחד ימים ממועד היווצרו ואף על פי שלא הוגשה בקשה להארכת מועד הרישום הוא נרשם על ידי רשם החברות וניתנה לגביו תעודת רישום שעבוד, זמן ניכר בטרם החלו הליכי פירוק כנגד החברה". הקביעה העולה מפסק הדין, בדבר אי-אפסותו של רישום, אשר נעשה לאחר המועד ללא בקשה להארכת מועד (או ללא דיון בבקשה להארכת המועד), אינה נחוצה לענייננו. יכולים אנו להתרכז בשאלה נוספת הנדונה בפסק הדין - ומתלווה לשאלת התוקף - והיא, שאלת כוחו של שיעבוד הנרשם באיחור מול נושים אחרים. לאחר ניסיון לדלות מסעיפי החוק תשובה בדבר תוקף תעודת הרישום, מוצא השופט ש' לוין, כי אין אפשרות פרשנית להכריע בין התוצאות הנוגדות העולות מסעיף 178(א) 1791(א), הקובעים בטלות, במצב בו נעדרה הארכת מועד, לבין סעיף 185(א) הקובע תקפות (סעיף 8 לפסק הדין). לפיכך, פונה הוא לשיקולים של מדיניות ומטרת החקיקה (סעיף 9 לפסק הדין), ועל יסודם הוא מגיע שם (בסעיף 10) לשתי המסקנות הבאות, שהן רלוואנטיות לענייננו, לאמור: "מי שיכול להפגע מהרישום המאוחר הוא רק מי ששינה את מצבו לרעה בהסתמכו על העדר הרישום. לו עתר בעל השיעבוד הראשון להארכת מועד להגשת מסמכי הרישום, היה בית המשפט מתנה כמקובל את ההארכה בתנאי שהשיעבוד לא יפגע בזכויות נושים אחרים שנרכשו בינתיים, ועתה, כשהדבר לא נעשה, יש למצוא דרך כדי להגן על עניינו"; ובהמשך לכך, "אך גם אילו הותנה תנאי כאמור, הדעה המקובלת היא כי התנאי מגן רק על זכויות חפצא בנכסי החברה ולא על הנושים הרגילים. הטעם לדבר הוסבר בע"א 181/73 (שטוקמן נ' ספיטאני ואח') פ"ד כח(2) 128... לאמור: אילו נמנע בעל המשכון שלא נרשם מלבקש רשות בית המשפט לרישום מאוחר, והיה נוטל תחת זה משכון חדש שיירשם, היה דוחה נושים רגילים בכללותם, ובתור נושה מובטח היה נפרע לפניהם, אף על פי שהחברה כבר חבה להם כאשר שעבדה לו את נכסיה. לפיכך אין צידוק לבכר על פניו, בגלל האיחור, נושה רגיל, אפילו נולדה זכותו של אותו נושה במשך תקופת האיחור". כלומר, רק נושה מובטח עלול להיפגע מרישום שיעבוד מאוחר של נושה אחר, ואילו נושה לא-מובטח אינו יכול להיחשב כמי שעלול להיפגע עקב רישום מאוחר של שיעבוד. ומכאן - לדיון בטענותיה של באת-כוח הרשם בדבר איבחון פסק-דין איסכור . [1]. "איבחון" פסק-דין איסכור [1] 18. ב"איסכור" השיעבוד ניתן טרם פירוק, לא אכנס לשאלה זו, הנוגעת גם לעצם האפשרות ליצור שיעבוד כשחברה נמצאת בפירוק, שאלה אשר הרשם עצמו ציין לגביה (בסעיף 2(ד) להחלטתו) כי אינה נקיה מספקות, וגם בעניין איסכור (בפיסקה 7) היא צויינה באופן מפורש כבעיה (אך שם נאמר רק כי מצב כזה היה שולל את חזקת הכשרות של התעודה, חזקה העולה מכוח סעיף 185(א); ולא נקבע כי אין אפשרות לרשום שיעבוד כזה, אם כי נראה שלפי סעיף 268 לפקודת החברות יידרש אישור בית-משפט לכך). באת-כוח המשיב לא טענה לגופה של השאלה, אלא רק ציינה אותה כמאבחנת את איסכור מלשמש כתקדים לענייננו. דא ותו לא. על כן אומר, כי בעיניי יש משקל דווקא לטענתו הנוגדת של בא-כוח המערער, לפיה עובדת הפירוק אינה רלוואנטית, שכן איגרת החוב נחתמה על ידי המפרקים עצמם (בהתאם להחלטתו של הרשם עצמו). אוסיף ואומר, כי ביסודם של הדברים, נראה לי, שיש מקום להבחין בין פירוק אשר אכן עושה בפועל את המשתמע מהמונח "פירוק" - דהיינו, פירוק המוביל לחיסולה הפיסי והמשפטי של החברה - לבין "פירוק משקם", הממשיך את קיומה של החברה. מצב זה (אשר אינו נקי כל-כך מספקות משפטיים, משום שהוא אינו זוכה להתייחסות המחוקק בפקודת החברות, וכבר נמתחה על כך ביקורת רבה, שלא זה המקום והזמן להתעכב עליה), מאפשר להתייחס לחברה, בכפוף לשינוי נסיבות, כאל חברה רגילה. התייחסות אחרת, לפיה לא תוכל כלל חברה או אגודה ב"פירוק משקם" לשעבד את נכסיה, עלולה לשמוט בסיס כלשהו להמשך תיפקודה ושיקומה. יש לזכור כאן את דברי הרשם בהחלטתו, כי המדובר באגודה חיה, נושמת ומשגשגת, ועל כן יש להתייחס אליה לענייננו כאל בעלת כושר להתחייב באמצעות מפרקיה ולעמוד בהתחייבויותיה כלפי הבנק המערער, מה עוד שהאשראי שקיבלה מהמערער (בין יתר האשראים שהאגודה קיבלה בהיותה ב"פירוק משקם") הוא זה שהזרים לה את ה"חמצן", שהיה דרוש לה כדי שתוכל להמשיך לחיות, לנשום ולשגשג. 19. העובדה, כי ב"איסכור" הוצאה בפועל תעודת רישום, בעוד שבנסיבות שלנו אנו דנים בשאלה להוציא אם לאו, אינה מכרעת; גם באת-כוח הרשם מודה (בסעיף (ח) בסיכומיה), כי מפסק הדין עולה קביעה, כי גם לו לא ניתנה תעודת רישום היה על הרשם, או על בית המשפט להוציאה, אם מתקיימים התנאים המצדיקים זאת. למעשה, אנו שואפים להחיל את הדין באופן זהה, בין אם כבר נרשם השיעבוד ובין אם הוא עומד להירשם. שיקולי הרשם, בדיונו מלכתחילה בשינוי רישום, הם אותם שיקולים העומדים בפני בית המשפט בעיצובו בדיעבד את המצב אשר יחול אם הרשם לא שקל אותם. כלומר, המסקנה העולה מפסק הדין היא, כי במצב של הארכת מועד, גם אם ניתנה תעודת רישום (ועל כן לפי סעיף 185(א) היא, לכאורה, ראיה חלוטה לעמידה בתנאים של הרישום), בכל זאת נקבע כי יתייחסו אל הרישום ככפוף לשיעבוד שנוצר לפני הרישום ושנרשם במועד, ובכך פסק הדין מבצע למפרע את אשר על הרשם היה לבצע מלכתחילה. על כן, בנסיבות שלנו, ודאי ניתן היה לעשות זאת מלכתחילה על ידי הרשם בעת תיקון תעודת הרישום, בעקבות הבקשה לשינוי הרישום; אם הרשם אינו מחליט לרשום בכפוף לשיקולים דלעיל, יורה לו בית-משפט שלערעור לעשות זאת, כי למעשה כל הצדדים מוגנים. גם זאת נאמר מפורשות בפסק הדין "איסכור" (בפסקא 10), "... ועתה שהדבר (הארכת מועד הרישום - ד' ח') לא נעשה, יש למצוא דרך כדי להגן על ענינו". 20. איבחון נוסף של באת-כוח הרשם מתבסס על כך שב "איסכור" דובר בשיעבוד קבוע ואילו בנסיבות שלנו מדובר בשיעבוד צף. גם איבחון זה אינו מקובל עליי, כשם שאין מקובל עליי הניסיון להשתית על איבחון זה טענה של היעדר נזק למערער. שכן, על אף ששיעבוד צף מאוחר נחות בסדר העדיפויות ביחס לנושים מובטחים בשיעבודים קבועים (וולובסקי, כונס נכסים בדיני חברות (תשנ"ב), 246-249), בכל זאת, קודם הוא לבעלי שיעבוד צף נוסף, אשר נוצר בשלב מאוחר יותר (וראה וולובסקי, שם, עמ' 248, ה"ש 108, וכן עמ' 264, ה"ש 146, שם הוא קובע כי הכלל בדבר שכלול השיעבוד ביום יצירת איגרת החוב חל גם על שיעבוד צף). אמנם ידוע, כפי שבאת-כוח הרשם מציינת, כי שיעבוד צף מתגבש ביום התקיים התנאים לחלותו. אולם, כוונת כלל זה הינה, כי השלב האחרון והמוחשי, בו השיעבוד מקבל ממשות "פיסית" על נכסים קונקרטיים, הוא בעת ההתגבשות, אולם אין לראות כלל זה כקובע כי שכלול השיעבוד עצמו הינו מאוחר מיום היווצרו. לאור כל האמור, איני מוצא כי יש להבחין בין הלכת "איסכור" לבין ענייננו. האפשרויות העומדות בפני הצדדים בענייננו 21. לאור כל האמור עד כה, האפשרויות האפריוריות העומדות לרשות הצדדים בנסיבות המקרה שלפנינו ותוצאותיהן, הינן כלהלן, 1. הוצאת שיעבוד חדש ורישומו - גובר רק על נושים לא-מובטחים הקודמים לו ועל נושים מובטחים המאוחרים לו, אך כפוף לנושים מובטחים הקודמים לו (גם אם לא נרשמו עדיין אך יעשו כן במועד). זוהי הדרך שהרשם ובאת-כוחו מציעים למערער ללכת בה. 2. רישום השיעבוד הקיים באופן רטרואקטיבי מיום היווצרו - זהו האופן בו מציגה באת-כוח הרשם את בקשתו של המערער (סעיפים (ט) + (י) לסיכומיה), דהיינו, לשנות את הרישום ללא כל תנאי או הגבלה. אך זאת המערער אינו מבקש, כי אם את האפשרות השלישית המובאת מטה מזו. 3. רישום השיעבוד הקיים באופן רטרואקטיבי, אך בכפוף לשיעבוד מובטח אשר נוצר לפני שינוי הרישום ונרשם במועד - מצב הזהה לגמרי מבחינה מהותית למצב הראשון. המערער לא התכוון לזכות - וגם לא יכול היה לזכות - ברישום רטרואקטיבי ללא כפיפות כנ"ל (וראה גם סעיף 37 לסיכומי בא-כוח המערער). מעניין איסכור [1] (פיסקה 10) עולה גם, כפי שכבר ראינו, כי אף אם הרשם לא כלל תנאי זה במפורש, בית המשפט יכלול אותו. לפיכך, האפשרויות המעשיות מצטמצמות לחלופה הראשונה ולחלופה השלישית בלבד. 22. וכאן חוזר אני לדברי באת-כוח המשיב בסעיפים (י) ו-(יא) לסיכומיה, אשר צוטטו לעיל. כפי שכבר ציינתי, הדברים המובאים בהם קשים להבנה. ראשית, סעיף (י) כשלעצמו אינו ברור, שכן, כיצד יכולים נושים לא-מובטחים - אשר כפי שראינו הינם כפופים לנושה המובטח בשיעבוד, גם אם נוצר לאחר היווצרות זכותם שלהם - להיפגע באופן רטרואקטיבי?! אם יכול המערער לכפוף אותם בשיעבוד חדש שיוציא וירשום כעת, מדוע לא יוכל לעשות זאת באמצעות שינוי רישום? במילים אחרות, שבים אנו למסקנת הדברים העולה מתוך איסכור - אין להתחשב בנושים לא-מובטחים בעת הדיון על שינוי רישום. במאמר מוסגר אעיר כאן, כי סעיף זה בסיכומי באת-כוח הרשם, כמו גם סעיף 2(ט) להחלטת הרשם, מזכיר את דבריו של כבוד הנשיא וינוגרד - שישב לדין בבית המשפט המחוזי בעניין ת"א 1143/83 [2] (איסכור) - בדבר "מפת שיעבודים" האמורה לשקף את מצב החברה בפני כל מתענין, אלא שהרשם ובאת-כוחו מיישמים את התיזה של "מפת השיעבודים" על דרך ההרחבה, הרבה מעבר לכוונת הנשיא וינוגרד, בהשתמשם בתיזה זו (מבלי להזכירה בשמה) כשיקול להגן גם על נושים לא-מובטחים, בניגוד מפורש למה שנקבע בפסק-דין איסכור. על התיזה של הנשיא וינוגרד, כפי שהיא מפורטת בפיסקה 9 לפסק הדין. גם סעיף (יא) לסיכומי באת-כוח המשיב אינו מובן, שכן, הסיבה היחידה לנאמר שם, כי "אין כל נפקות מעשית" בין רישום שיעבוד חדש לבין רישום רטרואקטיבי, הינה בכך שבין כך ובין כך יגבר בעל השיעבוד על כל נושה לא-מובטח, אפילו קדם לו. דברים אלה, על פניהם, אינם מתיישבים עם סעיף (י) לסיכומי באת-כוח הרשם. נוסף לכך, על פי אותו הגיון שבסעיף (יא), ניתן גם לומר, כי כשם שברור שלא יפגע המערער, ברושמו שיעבוד חדש, בזכויות בעל שיעבוד הקודם לו, אם האחרון ירשום את שיעבודו בתוך הזמן הקצוב לו, כך גם ברור כי תנאי זה ילווה את שינוי הרישום הרטרואקטיבי המבוקש. 23. לפיכך, בהיות מצבו של המערער ושל כל צד שלישי אפשרי זהים בכל חלופה מעשית בה יבחרו, נותר ההבדל היחיד תלוי בשאלה - מי צריך לעשות את ה"עבודה השחורה"? האם על המערער להתרוצץ ולהוציא איגרת חדשה, ולפתוח בהליך רישום מחודש, או על הרשם לפעול לשינוי הרישום. בכך סוגרים אנו את המעגל ושבים לשאלת המוצא, האם על המבקש להוכיח נזק על מנת לזכות בשינוי רישום? במצב כזה מבכר אני את עמדתו של המערער, כי אין לדרוש ממנו לשאת בנטל, ביחוד לאור העובדה שמדובר בסמכות הרשם, אשר הינה גם חובתו (תוך שיקול דעת, אמנם, המוגבל בהיקף המותווה על ידי הסעיף המסמיך). תמיכה לכך מוצא אני בלשונו הרחבה של סעיף 191 לפקודת החברות, המאפשר הארכת מועד או תיקון. הסעיף מאפשר שינוי הרישום (על שני מובניו דלעיל) אם אי-הרישום או השיבוש "אירעו במקרה או בשגגה או מסיבה מספקת אחרת, או שאין בהם כדי לפגוע במצבם של הנושים או של בעלי המניות, או שיש טעמים אחרים שמן הצדק והיושר ליתן סעד". מכאן, שטעות או שגגה אינן תנאי הכרחי אלא חלופי, ודי בכך שאין נזק לנושים על מנת לספק למבקש את השינוי המיוחל, כפי שפירש זאת גם יוסף כהן, דיני חברות (חלק שני, 1991), בעמ' 547, "לבית המשפט שיקול דעת רחב לעניין זה, והוא לא יקשה במתן הסעד האמור ויעניקו אף במקרים שבהם לא נרשם השעבוד במועדו מחמת רשלנות. בית המשפט התייחס לסעיף כמנגנון בטחון נגד תרמיות או התנהגות בלתי נאותה, והוא ימנע מלהעניק את הסעד רק אם נוכח כי המחדל בהעברת הפרטים לרישום היה מכוון ונועד להסתיר קיום שעבוד מנושיה האחרים של החברה". פרשנותו של הרשם לסעיף, המותירה אותו רק למקרים, בהם אין לבעל השיעבוד אפשרות להוציא שיעבוד חדש, אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הרחבה וכוונתו. סוף דבר 24. על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה לרשם לתקן את רישום השיעבוד בפנקס השיעבודים, באופן שיכלול את השיעבוד השוטף המפורט באיגרת החוב, תוך ציון התנייה המגנה על זכות של בעל שיעבוד (אם קיים כזה) אשר רכש שיעבודו לפני התיקון, בתנאי שאותו בעל שיעבוד הגיש לרישום או יגיש לרישום את השיעבוד לטובתו, בתוך הזמן הקצוב לו (21 יום מיום יצירת השיעבוד שלו). 25. ואחרון, עניין ההוצאות ושכ"ט עו"ד. שני הצדדים עסקו לכאורה בדיון תיאורטי מיותר. שכן, הרשם יכול היה להתייחס, כבר בשלב הראשון, לעניין המהותי של שינוי הרישום ולא להיתפס לדקדוקים בדבר ההליך הראוי, בבחינת "צו לצו צו לצו, קו לקו קו לקו, זעיר שם זעיר שם" (ישעיהו, כח, יג [א]). מנגד, נראה, שגם המערער התעקש לכאורה שלא לצורך, באשר גם הוא יכול היה, בנסיבות המקרה, להוציא שיעבוד חדש ולרושמו, מבלי לחשוף עצמו לנזק (מכיוון נושה קודם בלתי-מובטח או מכיוון נושה מובטח מאוחר), אך הוא העדיף להימנע מדרך זו, בהיותה לדבריו (בסעיף 37 לסיכומיו): "עצה מעשית שאינה נוגעת לעניין ואינה נוגעת לסמכויות המשיב. המערער מעונין לתקן את הרישום ותו לא". במצב כזה נראה היה לי תחילה, שיש להטיל על כל צד את הוצאותיו, מה עוד שההתדיינות הזו צרכה זמן שיפוטי יקר על חשבון זמנם של מתדיינים אחרים הממתינים לקבל את יומם בבית המשפט. ואולם, לאחר ששקלתי עניין זה, סברתי כי יש בכל זאת לזכות את המערערת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד, אם כי לאו דווקא בסכום גבוה. סיבת הדבר נעוצה בעיקרה בפרשנות שנתתי לעיל לסעיף 191, לפיה יש למערער זכות למבקש תיקון רישום, להבדיל מלבקש רישום שיעבוד חדש, וכי על הרשם היתה מוטלת חובה בנסיבות המקרה להיעתר לבקשתו, מבלי להתחשב בשיקול של מניעת פגיעה בנושים לא-מובטחים, שהוא בגדר שיקול זר. לפיכך, אני מחייב את המשיב לשלם למערער את הוצאות הערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך. הארכת מועדשעבוד