1. בפני תביעה לאכיפת התחייבות לרשום משכנתא ולמתן סעד הצהרתי לפיו התובע (להלן "הבנק") זכאי לרשום משכנתא בדרגה ראשונה על זכויות הנתבעת 3 (להלן "המוכרת") בדירה, וכן לחייב את כל הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום סך 768,860.38 ₪. 2. טענות הבנק- עילת התביעה כנגד הנתבעים 1-2 התובע הינו בנק למשכנתאות. הנתבעים 1-2 הינם בני זוג אשר התקשרו ביום 15.11.95 בחוזה הלוואה עם הבנק במסגרתו לוו ממנו סך 210,000 ₪ לצורך מימון רכישת דירתה של המוכרת. 3. המוכרת הינה דודתו של הנתבע 1 והיא התקשרה, כאמור, עם הנתבעים ביום 09.11.95 בחוזה לרכישת דירתה, קיבלה לידיה את מלוא סכום ההלוואה ומייד לאחר מכן, ביום 19.11.95, ביטלה את חוזה המכר מבלי להודיע על כך לבנק. הכספים לא הוחזרו לבנק עד היום. כמו"כ לא מילאה המוכרת אחר התחייבותה כלפי הבנק לרשום משכנתא על הדירה. 4. בהתאם להתחייבות בנוסח סטנדרטי מיום 12.11.95, עליה חתמה המוכרת, היא התחייבה כי מייד לכשתיווצר האפשרות לכך, ולא יאוחר מיום 30.05.96, תרשם חכירה לדורות ע"ש הנתבעים 1-2 (הלווים), לא תיעשה כל עיסקה בנכס, אם תפר המוכרת התחייבות זו, או אם תתבטל עיסקת המכר תחזיר המוכרת "מייד וללא שיהוי" את סכום ההלוואה לבנק. כמו"כ הצהירה המוכרת כי נכון למועד התחייבותה שולם לה ע"י הנתבעים סך 180,000 ₪. גם הנתבעים חתמו על טופס זה (טופס ההתחייבות יכונה להלן "ההתחייבות"). 5. לטענת הבנק, תצהיר ביטול עיסקת המכר מיום 19.11.95, הינו תצהיר שיקרי שכן בסעיף 3 לו מצהירים הנתבעים כי לא שולמה כל תמורה בגין הדירה, בעוד בהצהרת המוכרת בכתב ההתחייבות נאמר כי שולם לה סך 180,000 ₪ עם חתימת ההסכם, ובסתירה פנימית לנספחים ה' ו-ו' לכתב התביעה המאשרים כי שולם לה סך 390,000 ₪. 6. בגין החוב נפתח כנגד הנתבעים 1-2 תיק הוצל"פ למימוש המשכון, במסגרתו הצהירו הנתבעים כי הם מתגוררים עם ילדיהם בדירה, וכי העברת הדירה על שמם תתבצע בקרוב. כל זאת, תוך הסתרת העובדה כי הסכם המכר בוטל, כי הדירה לא נמסרה לידיהם מעולם, וכי המוכרת ממשיכה להתגורר בה. 7. לטענת הבנק, הסכם המכר בין הנתבעים לבין המוכרת הינו מעשה קנוניה וההסכם הינו למראית בלבד, כאשר כוונת שלושת הנתבעים היתה להעביר במרמה את כספי הבנק לידי הנתבעים. "ביטולו" כביכול של הסכם המכר הינו מהלך שבא להשלים את המרמה הנ"ל. 8. אין מחלוקת כי לבנק נודע על ביטול הסכם המכר ואי החזרת הכספים רק בשנת 2008 (חקירת פקיד הבנק, מר אבי דוידזון, פרוטוקול, עמ' 10, שורה 16). 9. לטענת הבנק, הנתבעים חייבים לפרוע את ההלוואה בפירעון מיידי. מאחר ולא עמדו בהוראות הסכם ההלוואה פתח כנגד הבנק בהליכי הוצל"פ למימוש משכון, כאשר סכום החוב נכון ליום 27.10.08 עמד ע"ס 768,860.38 ₪. הריבית הינה בגובה 11.75% לשנה. 10. עילת התביעה כנגד המוכרת- המוכרת הפרה את התחייבותה לרשום משכנתא לטובת הבנק ולממש את הדירה. כמו"כ קיימת כנגד המוכרת עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 עם קבלת סך 210,000 ₪ לידיה, וכיו"ב עילות שונות כמפורט בכתב התביעה לרבות תחלוף משכון, שכן באמצעות חלק מהכספים שנתקבלו מהבנק נפדה משכון בדרגה ראשונה שהיה רשום לטובת הבנק על זכויות המוכרת בדירה, וע"כ זכאי הבנק, לטענתו, לרשום משכון חלף המשכון שנפדה ע"פ סעיפים 13-14 לחוק המשכון התשכ"ז-1967 (להלן "חוק המשכון"). 11. אשר על כן נתבעים סעדים של רישום משכנתא על הדירה לטובת הבנק, בנוסח ובתנאים המקובלים בבנק, היינו תוך ויתור על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן "חוק הגנת הדייר"). למנות את ב"כ הבנק לרישום המשכנתא, ולחייב את שלושת הנתבעים במלוא סכום התביעה . 12. טענות הנתבעים 1-2- ההסכם עם המוכרת נעשה בתום לב ובוטל רק לאחר שלא מצאו מקורות למימון יתרת תמורת הדירה, מעבר לסכום המשכנתא שקיבלו. המוכרת לא ידעה כי עליה להחזיר את הסכום שקיבלה לבנק, והיא השיבה אותו לנתבעים מתוך מחשבה שהנתבעים ישיבו את הסך הנ"ל לבנק. הנתבעים מצידם, ברגע של חולשה, השאירו את הסכום הנ"ל בידיהם, תוך שהם משלמים את התשלום החודשי בגין המשכנתא, זאת עד לשנת 1997, אז נפגע הנתבע בתאונת עבודה וחדל להחזיר את המשכנתא בשל חוסר יכולת כלכלית. הנתבעים הציגו עצמם כמי שמתגוררים בדירה רק על מנת לסייע למוכרת שאינה אשמה בדבר. לפיכך, אין המדובר בהסכם למראית עין ואין מדובר בתרמית או מצג שווא. הנתבעים 1-2 אינם כופרים כי עליהם להשיב את כספי ההלוואה לבנק (ר' סיכומיהם, סעיפים 11,18). 13. טענות המוכרת- המוכרת טוענת כי לא לקחה חלק בתרמית כלשהי, היא לא שיתפה פעולה עם הנתבעים עמ"נ להוציא כספים במירמה מהבנק. המוכרת השיבה את כל הכספים לנתבעים מתוך מחשבה שהם אלה שישיבו אותם לבנק והכל בתמימות ובתום לב. המוכרת טוענת כי חתמה על מסמכי הבנק מבלי להבינם או לדעת את תוכנם ואין היא יודעת על מה חתמה. לטענתה היא אינה יודעת קרוא וכתוב. 14. עוד טוענת המוכרת, כי הבנק התרשל בכל הנוגע להליך ניהול מו"מ במתן ההלוואה שכן יתכן והמסמכים, לרבות כתב ההתחייבות לא נחתמו בפני עו"ד וכי חותמת עוה"ד הוספה בשלב מאוחר יותר. על הבנק היה לבחון מדוע חסרה חתימת עוה"ד. על הבנק לקזז את הסכום המביע את התרשלותו. 15. דיון- הבנק משית את תביעתו על פסיקת בית המשפט העליון בע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' מרים שפייזמן ואח' הקובעת כי במקרה שבו ההסכם בין המוכר והקונה איננו מייצג "עיסקת אמת", והבנק סייע לקונים על יסוד הסכם זה, עומדת לבנק, חרף בטלותו של הסכם המכר, הזכות לחייב את המוכר לחתום על שטר משכנתא הכולל את תנאי הפטור מקיומו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. 16. נפרט להלן את השתלשלות ההלכה בעניין שבנדון עד היום. ברע"א 8792/00 שטיינמץ נגד בנק משכן (פסק דין מיום 25.07.02, להלן "פרשת שטיינמץ") נקבע כי במקרה שבו הסכם המכר מכוחו ניתנה המשכנתא בוטל, ולמרות כתב ההתחייבות עליה חתם המוכר, לא יהיה הבנק זכאי "לרדת" לדירת המוכר ולפנותו ממנה, כלשונו של כב' הנשיא ברק: "ברי, כי כתב ההתחייבות יוצר יריבות ישירה בין הבנק לבין המוכר. משמעות הדבר כי הבנק יכול להגיש תביעה נגד המוכר ולדרוש את תשלום ההלוואה מן המוכר מכח זכות עצמאית ולא מכח הזכות שמושכנה לו. אך השאלה היא האם כתב ההתחייבות מזכה את הבנק לרדת לדירה, כאילו רשומה עליה משכנתא? לטעמי התשובה היא שלילית. כתב ההתחייבות איננו יוצר משכנתא לטובת הבנק על נכסיו של המוכר. מסקנה זו מתחזקת לנוכח הוראת סעיף 6 לכתב ההתחייבות, שבה נאמר כי אם לא יעביר המוכר את הבעלות על שם הקונים, הוא ירשום משכנתה על הדירה בקרות אחד מהאירועים הבאים: יינתן צו פירוק נגד המוכר, צו קבלת נכסים, צו למינוי כונס נכסים או יוטל עיקול על המקרקעין. מכאן נובע כי לא היתה כוונה שבכל מקרה בו יפר המוכר התחייבות כלשהי כלפי הבנק, המשכון על זכויות הקונים יהפוך למשכנתא על הדירה". בהמשך מסביר כב' הנשיא כי אין בתוצאה זו כדי להעמיד את הבנק בפני שוקת ריקה, שהרי הבנק יכול להגיש תביעה כנגד המוכר לתשלום ההלוואה ובמסגרת תביעה זו הוא יכול לבקש הטלת עיקול על הדירה, אירוע אשר יתכן כי יזכה אותו ברישום משכנתא בהתאם לניסוח כתב ההתחייבות, וכן יכול הבנק לממש את העיקול בהליכי הוצאה לפועל. 17. בע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' מרים שפייזמן (פס"ד מיום 29.01.03, פורסם ב"נבו", להלן "הלכת שפייזמן"), הגיע ביהמ"ש לתוצאה שונה מזו אליה הגיע ביהמ"ש בפרשת שטינמץ. שם נקבע, כי כאשר המוכר יודע "בוודאות גמורה" כי בין התנאים של שטר המשכנתא, אשר הוא התחייב לחתום עליו, נכלל תנאי פטור שהוא תנאי סטנדרטי בשטר משכנתא, יש לראותו כמי שמסכים שבתנאי המשכנתא יכלל ויתור על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. מסקנה זו התקבלה על דעת שניים מחברי ההרכב (כב' השופטת דורנר וכב' השופטת פרוקצ'יה) כב' השופט אדמונד לוי הסכים לתוצאה, לפיה ניתן לחייב את המוכרת לחתום על שטר משכנתא הכולל ויתור על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, והוסיף כי כאשר מדובר בהסכם למראית עין זכות הבנק קיימת לא רק במישור היחסים שבינו לבין הקונים, אלא גם במישור היחסים עם המוכר וע"כ יש מקום לחייב את המוכרת לחתום על שטר משכנתא הכולל את תנאי הפטור מהגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. 18. בע"א 4407/06 בנק הפועלים בע"מ נ' שלום זכריה (פס"ד מיום 17.09.08, פורסם ב"נבו", להלן "פרשת זכריה") נקבע כי אבחון ההלכות זו שנקבעה בהלכת שטיינמץ לעומת הלכת שפייזמן - "תוכרע, למעשה, על בסיס מהותו של חוזה המכר שנערך בעניינינו בין המוכרים לקונה. אם יוכח כי מדובר בחוזה למראית עין יש להחיל את הלכת שפייזמן ולהצהיר כי הבנק רשאי שתרשם לטובתו משכנתא על הדירה, בעוד שאם ימצא כי חוזה המכר נכרת כדין ובוטל כדין יש להחיל את הלכת שטיינמץ" (פסקה 24 לפסה"ד). 19. מן הכלל אל הפרט- כפי שנראה להלן, ההסכם בעניינינו הינו הסכם למראית עיין ואולם המוכרת לא ידעה "בוודאות גמורה" (ר' להלן בפרשת שפייזמן) כי בין תנאי המשכנתא נכלל ויתור על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. יחד עם זאת יש לקבל טענת "תחלוף" משכנתא, לה טוען הבנק. 20. הסכם למראית עין- כאמור, מהראיות שהובאו בפני אין מנוס מהמסקנה כי מדובר בחוזה למראית עין, ומכל מקום אין מקום לקבל את טענת כל הנתבעים כי אין הדבר כך. לנוכח אי אמירת אמת מצידם, אין לתת אמון בדבריהם. הנתבעים 1-2 מודים כי לא אמרו אמת עת הצהירו בלשכת ההוצאה לפועל כי הם וילדיהם מתגוררים בדירה, בשעה שמעולם לא התגוררו בה, והסכם המכר בוטל (ר' עדות הנתבע 1 עמ' 11-12) הנתבעים טענו כי הם מחזיקים בדירה, טענה שאיננה נכונה (נספחים יד, טו, יז, יט1, יט2 לתצהיר מטעם התובע), וכן הן מודים כי לא הצהירו אמת עת דיווחו על תשלום סך 180,000 ₪ ע"ח עסקת המכר, דבר שלא היה ולא נברא (פרוטוקול, עמ' 11 שורה 23). 21. המוכרת טענה בפני עובדת לשכת ההוצל"פ, טענה שקרית, לפיה היא שוכרת את הדירה מהנתבעים 1-2 (ר' תעודת עובד ציבור של הגב' רינת חג'ג'). 22. כמו כן נסתרו טענות המוכרת לפיהן היא העבירה את מלוא סכום המשכנתא לידי הנתבעים, עמ"נ שהם יחזירו את הסך הנ"ל לבנק. מתצהיר נציג הבנק, שלא נסתר, עולה כי המוכרת עשתה פעולות שונות בכספים שקיבלה מהבנק: ביום 17.11.95 הועבר סך 8,000 ₪ לבנה של המוכרת, הועבר 20,000 ₪ לחשבון המתנהל ע"ש חברת ש.מ הובלות בע"מ, ביום 20.11.95 הועבר סך 29,000 ₪ לחשבון בנה של המוכרת, בהסכם בין הצדדים נכתב כי שולמו סך 180,000 ₪ ע"ח תמורת המכר, בעדותם טענו, בניגוד לאמור בהסכם, כי לא שולם כל סכום ע"ח המכר. נסתרה טענת המוכרת לפיה כל הכספים שקיבלה מהבנק הועברו לנתבעים 1-2. בנסיבות אלה, אינני מאמינה לטענת המוכרת כי הכספים שהועברו לבנה היו כספים אחרים שהחזיקה בביתה, טענה שנטענה ללא כל ביסוס. ראו בעניין זה ע"א 288/08 לוין נ' בלום שם נקבע: "הדעת נותנת כי אנשים ישרי דרך ינהלו עסקיהם... באופן מתועד כראוי...". מכל מקום, התנהגות זאת, היתה בניגוד להתחייבותה המפורשת של המוכרת כלפי הבנק, שם נכתב במפורש כי אם יבוטל ההסכם, תדווח על כך המוכרת לבנק, והיא זו שתחזיר את הכספים לבנק. חזקה על המוכרת כי הבינה התחייבותה זאת, ואין לקבל טענת "לא נעשה דבר". 23. יחד עם זאת, שוכנעתי כי המוכרת לא ידעה , בוודאי שלא "בוודאות גמורה" מה היו תנאי החוזה עליו חתמו הנתבעים עם הבנק (להבדיל מתנאי ההתחייבות עליה חתמה היא עצמה), וכן לא ידעה כי בתנאים אלה כלול ויתור על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. לא נסתר כי המוכרת אינה יודעת קרוא וכתוב, וכן לא נטען כי הוסבר לה, אי פעם, ע"י הבנק או ע"י אחר, כי אם לא תעמוד בתנאי ההתחייבות ניתן יהיה לרדת לדירתה, לרשום משכנתא, ולראותה כמי שויתרה על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. 24. כאמור, מעיון בהתחייבות המוכרת כלפי הבנק עולה כי לא כלולה בה התחייבות לרשום משכנתא הכוללת ויתור על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, במקרה שבו ההסכם יבוטל והכספים לא יוחזרו לבנק. בנסיבות אלה, כאשר המערערת אינה יודעת קרוא וכתוב, לא ידעה ולא יכלה לדעת כי אי עמידה בהתחייבות תביא לרשום משכנתא הכוללת ויתור על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. במקרה כזה חלה ההלכה שנקבעה בפרשת שטיינמץ, לאמור, כי לא בכל מקרה שבו יפר המוכר התחייבות כלשהיא כלפי הבנק, המשכון יהפוך למשכנתא. בעניין זה ראו גם ת.א(ת"א) 1700/05 בנק הפועלים נ' סדה יעקב ואח' שם נקבע אכן כי במקרה של הסכם למראית עין זכאי הבנק לאכיפת רישום משכנתא. ואולם לעניין הויתור על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, קבע ביהמ"ש כי יש לראות את המוכרים כמי שויתרו על הגנת הסעיף הנ"ל משום שידעו במפורש על תנאי ההלוואה שניתנה לקונים, ובין היתר נכחו בסניף הבנק בעת הגשת הבקשה למשכנתא. מכלל הן אתה למד לאו, היינו, אם המוכרים לא היו יודעים על תניית הפטור, לא היה הבנק זכאי להסתמך עליה. וכן ראו רע"א 7537/04 טואטי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, שם עורך כב' השופט רובינשטיין את האיזון בין אינטרס הבנק לגבות את חובו, לבין הקושי בהליכים המביאים לפינוי אדם מבית מגוריו, כדבריו: "אכן, בתי המשפט נוהגים בעדינות וברכות ככל הניתן בהליכים המביאים לפינוי אדם או משפחה מבית מגוריהם. הטעם לכך ברור ואינו טעון אריכות דברים. קורת גג היא... מרכיב אישי וחברתי חשוב, ומשנמכר בית בדרך כלל אין להשיב את המצב לקדמותו" סעיף ג(1) להחלטה). ובהמשך: "ואולם, גם אינטרסים אחרים יש להביא בחשבון: אינטרס הבנק המשיב, בעל זכות קניינית, לגבות את חובו; אינטרס הציבור לאפשר לנושים, לרבות בנקים למשכנתאות, לגבות את חובם, גם כדי שלא תינעל דלת בפני לווים ויוקשו התנאים שיוצבו ללויום אחרים... וכמובן העובדות הספציפיות של כל תיק לגופו צריכות להיבדק בקפידה". (סעיף ג(2) להחלטה). 25. יחד עם זאת, אין ספק כי לנוכח הפרת ההתחייבות כלשונה, יש כדי לחייב את המוכרת בהחזר מלוא סכום ההלוואה לבנק. כל זאת נכון ביחס לסך 145,520 ₪, שהוא הסכום שהועבר ביום 15.11.09 ישירות לידי המוכרת, להבדיל מסך 64,480 ₪ שהועברו ביום 15.11.95 לכיסוי משכנתא אחרת שהיתה רשומה באותה עת על דירת המוכרת (לטובת בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ), באשר לסכום זה זכאי הבנק לרשום משכנתא מתוקף דיני התחלוף, כפי שיפורט להלן. 26. תחלוף- כאמור, מתוך כספי ההלוואה שהועברו לידי המוכרת, סך 64,480 ₪ שימשו לפירעון הלוואה שנטלה המוכרת. כתוצאה מהעברת כספים אלה (ביום 15.11.95) ישירות לבנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (שנתן הלוואה למוכרת, בעת שהיא רכשה את הדירה, בגינה נרשמה משכנתא) נמחקה המשכנתא שהיתה רשומה עובר להסכם בין הנתבעים למוכרת, על דירת המוכרת ולמחיקת השעבוד שנרשם על זכויותיה בדירה בגין אותה הלוואה. בנסיבות אלו, כאמור, קמה לבנק הזכות לפי סעיף 14 לחוק המשכון לרישום משכון לטובתו על זכויות המוכרת, ולמימוש הנכס לשם גביית חיוב זה. בעניין זה ראה פרשת שפרניק: "מכח האמור בסעיף 14 אין המשכון פוקע אלא הוא עובר אל הפודה, כדי להבטיח את זכותו של הפודה להפרע מן החייב. עמדה איפה למשיב 1, מכח תחלוף, אותה משכנתא מבנק לאומי למשכנתאות להבטחת זכותו; וזאת בהסכמת המבקשים, שהרי חדלו- כפי שהודו- לשלם את המשכנתא. במקרה דנן אין הלכת שטיינמץ חלה, שכן המבקשים היו שותפים לתהליך ושיעבדו הם עצמם את זכויותיהם ישירות למשיב 1, לא רק הקונה המשיב 2, ובכך השוני מפרשת שטיינמץ". 27. אינני מקבלת את הטענה לפיה משידעה המוכרת את תנאי ההלוואה שהיא עצמה לקחה בזמנו, חזקה עליה כי ידעה את תנאי ההלוואה שנטלו המשיבים. כאמור, המוכרת הינה אשה פשוטה, אינה יודעת קרוא וכתוב, ואין לייחס לה ידיעות או התחייבויות מעבר לאלה עליהן חתמה, כאשר חזקה (שלא נסתרה) כי ידעה על תנאי המסמך עליו חתמה. 28. רשלנות הבנק, האמנם?- הטענה כי נפל פגם בטופס ההתחייבות של המוכרת, וכי חסרה חתימת עוה"ד של הבנק, נדחית. ר' לעניין זה פרוטוקול הדיון, עמ' 21 שורה 10. כמו"כ אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה הבנק התרשל בכך שלא התריע על אי רישום המשכנתא במשך שנים רבות. אני סבורה כי הנתבעים מנועים מלטעון טענה זו לנוכח העובדה, עליה אין מחלוקת, כי הם הטעו את הבנק לאורך כל הדרך, מיום חתימת ההסכם, אז הצהירו כי שילמו על חשבון המכר סך 180,000 ₪, דבר שלא היה ולא נברא, דרך ביטול ההסכם שלא דווח עליו, עבור באי החזרת הכסף לבנק, וכלה בהטעיית ההוצאה לפועל בטענה כי הנתבעים 1-2 וילדיהם מתגוררים בדירה בשעה שהדבר לא היה אמת. 29. יחד עם זאת, אני סבורה כי אין להטיל את מלוא התוצאות של השתלשלות העניינים כמתואר לעיל על המוכרת, שעה שאכן, חלפה תקופה כה ארוכה ממועד התחייבותה של המוכרת לרשום את המשכנתא בשנת 1995, ועד למועד בו גילה הבנק את העובדה כי המשכנתא לזכות הבנק מעולם לא נרשמה, וכי זכויות המוכרת מעולם לא הועברו לנתבעים רק בשנת 2008. 30. התוצאה- א.הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את מלוא סכום התביעה בסך 768,860.38 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (29.10.08) ועד התשלום בפועל, בקיזוז כל סכום ששולם ממועד הגשת התביעה, אם שולם. ב.תרשם משכנתא לטובת הבנק על זכויות הנתבעת 3 ע"ס 64,480 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.11.95 ועד התשלום בפועל בתנאים בהם ניתנה ההלוואה המקורית לנתבעת זו. המשכנתא תרשם בספרי "עמידר" או בלשכת רישום מקרקעין על פי העניין, ולצורך כך אני ממנה את עוה"ד דרור ענתבי על מנת שיוסמך לחתום על כל מסמך לצורך רישום המשכנתא. ג.הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ. משכנתאמקרקעין