השופטת אביטל רימון-קפלן 1. לפני בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יהודית הופמן; המ"ש 61076-10-10) מיום 20.1.11 שבה נדחתה בקשתה של המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין קנס מינהלי שהוטל עליה ביום 1.7.09. הרקע לבקשה: 2. כעולה מהחלטת בית הדין מושא הבקשה, במהלך ביקורת שערך משרד התמ"ת (להלן-המשיבה) ביום 13.8.03 בביתם של המבקשת ובעלה בעומר, נמצא עובד זר שהועסק על ידי בעלה של המבקשת ללא היתר כדין, ובעקבות כך הוטל עליו קנס מינהלי קצוב בסך 10,000 ₪, בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין, לפי חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1986 (להלן- חוק עבירות מינהליות). 3. הודעת הקנס נשלחה והומצאה למר דלויה ביום 22.3.06; ביום 2.11.06 פנה מר דלויה למשיבה בבקשה לביטול הקנס המינהלי, וביום 23.11.06 נדחתה הבקשה בנימוק כי המועד להגשת הבקשה חלף ולא הוצג טעם מיוחד לשיהוי בהגשת הבקשה; מר דלויה הגיש בקשה להארכת מועד להישפט לבית הדין האזורי (ב"ש 1005/07) ובקשתו התקבלה; ביום 28.2.08 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המבקש והוחל בניהול ההליך הפלילי כנגד מר דלויה; ביום 21.5.08 הגיש מר דלויה בקשה לחזור להליך המינהלי ובקשתו נדחתה; ביום 31.12.08 לאחר שנשמעו ראיות בהליך שהתנהל כנגד מר דלויה, הגישה אשתו - היא המבקשת שבנדון, בקשה להעביר את הקנס על שמה, בטענה כי היא היתה מעורבת בפועל בהליכי הבנייה ולא בעלה ולכן ביקשה לפטור אותו מאחריות. 4. כעולה מן ההחלטה מושא הבקשה, הסכימה המשיבה, לפנים משורת הדין להיעתר לבקשת המבקשת, תוך שהוסכם בין הצדדים כי המאשימה תחזור מכתב האישום כך שלא יראו את הפעולה כזיכוי ואילו המבקשת תתחייב שלא להגיש בקשה להישפט או בקשה לביטול הקנס, אלא תשלמו. 5. מכח הסכמת הצדדים כאמור, בוטל כתב האישום כנגד מר דלויה לאחר שהמאשימה חזרה בה מכתב האישום והמבקשת הגישה בקשה לחזור להליך המינהלי ולשלם הקנס; ביום 1.7.09 הוצאה למבקשת הודעת קנס על שמה והומצאה למבקשת כדין באמצעות אישור מסירה ביום 13.7.09; המבקשת לא שילמה את הקנס וביום 31.10.10 הגישה את בקשתה לבית הדין האזורי להארכת המועד להישפט. 6. בבקשתה בפני בית הדין האזורי להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, טענה המבקשת כי האיחור בהגשת הבקשה נגרם בשל העובדה שהמשיבה לא צרפה את רשימת העובדים בגינם הוטל הקנס ולפיכך נדרשה היא לפנות לגורמים המתאימים על מנת לקבל רשימה זו; כי לא שקטה על שמריה בניסיונה לברר את הסיבה להטלת הקנס ובנסיבות מיוחדות אלה יש להיעתר לבקשה ולהאריך לה את המועד להגשת בקשה להישפט; כי למבקשת סיכויי הגנה טובים שכן העבירה מעולם לא נעברה על ידה אלא ההזמנה וביצוע עבודתו הבנייה נעשו על ידי קבלנים עצמאיים והמבקשת מעולם לא העסיקה עובדים זרים. 7. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי די בהתנהלות ההליכים שתוארו לעיל בכדי להורות על דחיית הבקשה להישפט על הסף לאור חוסר תום הלב המשווע של המבקשת ובעלה, כאשר המבקשת התחייבה מפורשות בהצהרה כתובה כי תשלם את הקנס ולא תגיש בקשה להישפט ולמרות זאת הגישה הבקשה; כי לגוף הבקשה לא העלתה המבקשת כל נימוק או הסבר לשיהוי הרב בו נקטה, אלא העלתה נימוקים המתייחסים לגופו של עניין ולסיכויי ההגנה, טיעונים שמקומם לא בבקשה זו; כי במקרה דנן הקנס המינהלי הוטל על המבקשת לאחר בחינה מדוקדקת של חומר הראיות בתיק ולאחר שהמבקשת עצמה ביקשה את הטלתו; כי המבקשת ידעה על ההליכים המתקיימים נגדה אך בחרה להשתהות ורק בחלוף שנה ושבעה חודשים בחרה לפעול כפי שנדרש מלכתחילה. 8. בית הדין האזורי דחה כאמור את הבקשה, ותוך הפניה להוראות החוק הפסיקה המחייבות קיומם של "טעמים מיוחדים" להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, קבע כי במקרה שלפניו טענת המבקשת לפיה האיחור בהגשת הבקשה נבע מן העובדה שהמשיבה לא צרפה להודעת הקנס רשימת העובדים בגינם הוטל עליה הקנס, אין בה כדי להוות טעם סביר המצדיק שיהוי כה רב והינות לבקשה שהוגשה באיחור כה רב, בפרט כך בנסיבות העניין המיוחדות כשמדובר בגלגלול שני של הודעת הקנס. בית הדין קבע כי מהשתלשלות העניינים שפורטה, עולה כי המבקשת היתה מודעת לקיומו של ההליך נגדה ואין חולק כי היא עצמה ביקשה הטלת הקנס במסגרת החזרה להליך המנהלי והבקשה להסבת הקנס על שמה, וכי בנסיבות אלה היה עליה לפעול על פי לוח הזמנים שבחוק אף אם לא צורפה להודעת הקנס רשימת העובדים, בפרט כך שעה שאין חולק כי הודעת הקנס הומצאה לידיה כדין כבר ביום 13.7.09 כך שהיה עליה להגיש את הבקשה עד ליום 13.8.09 ואילו הבקשה הוגשה באיחור של למעלה משנה וללא כל הסבר משכנע. בית הדין האזורי הוסיף וציין כי צודקת המאשימה בטענתה כי יש לדחות הבקשה אף מן הטעם שהמבקשת התחייבה בהצהרה כתובה שלא להגיש את הבקשה להישפט בנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון, אשר לא הוכחשו על ידי המבקשת, ומהן עולה כי המדובר בהתנהגות חסרת תום לב של המבקשת אשר מבקשת לפעול בדיעבד בניגוד להתחייבויותיה ולהסכמות אליהן הגיעה עם המשיבה בעבר. 9. החלטת בית הדין הומצאה למבקשת ביום 24.1.11. הבקשה וטענות הצדדים: 10. ביום 19.12.12 הגישה המבקשת את בקשתה שבנדון להאריך לה את המועד להגשת ערעור על החלטת בית הדין האזורי הנ"ל, אליה צירפה את טיוטת הודעת הערעור שבכוונתה להגיש. 11. בבקשתה להארכת המועד להגשת הערעור טענה המבקשת כי בקשתה זו נסובה בעיקרה על גילוי ראייה חדשה אשר נודעה לה רק לאחרונה, ושבעקבותיה פנתה למאשימה על מנת שתבטל את האישום, אך המאשימה סירבה לכך. לטענת המבקשת מן הראיה החדשה עולה כי חברה בשם "בית און" הודתה בכתב האישום שהוגש נגדה והמייחס לה עבירות של העסקת עובדים זרים שלא כדין, בניגוד לחוק עובדים זרים, ואף נשאה בקנס שהושת עליה בסך 15,000 ₪ בגין העבירה בגינה נקנסה היא, וכי הסכום ששולם כולל בתוכו אף רכיב קנס בגין העסקת העובד הזר לכאורה בביתה של המבקשת (העתק פרוטוקול בית הדין ובו גזר הדין, צורף כנספח ג' לבקשה). לעניין זה טוענת המבקשת כי משהורשעה חברת "בית און" וזאת על פי הודאתה ואף נשאה בקנס, הרי שבכך מבצע העבירה כבר בא על עונשו ולכן ראוי לפטור את המבקשת מכל קנס, שכן אין מענישים פעמיים על אותו מעשה ו/או בשל השתק פלוגתא שהרי כאמור כבר שולם הקנס נשוא העבירה שבנדון. אי לכך לטענתה, ראוי יהיה לבטל את הקנס שהושת עליה שכן לא ראוי שהמשיבה תקבל יותר ממה שהגיע לה. לטענתה, במקרה דנן ברור כי העבירה בה הואשמה היא והעבירה בה הואשמה "בית און" הינה אותה עבירה אשר הולידה את אותה התוצאה ואין זה ראוי להטיל עליה עונש כפול. 12. מוסיפה המבקשת וטוענת לשם ההבהרה כי חברת "בית און פרויקטים" היא החברה שביצעה בפועל, פיקחה והייתה האחראית על העובדים באתר הבנייה שבביתה ב"עומר" והיא זו שעקבה מקרוב אחר כל המתרחש באתר הבנייה. עוד טוענת המבקשת כי לאחרונה נודע לה מ"בית און" עצמה, כי הקבלן שהועסק בפרויקט במועד הרלבנטי למתן הקנס הינו אדם בשם סלאמה אל שולה, והוא שימש כקבלן משנה מטעם "בית און", זאת שעה שהמבקשת היתה באותה עת עקרת בית ואם במשרה מלאה ל- 4 ילדים והתגוררה בשכונה מרוחקת מאתר הבניה תוך שהיא נושאת בנטל החזקת הבית לבדה, ולא פיקחה ולא עקבה מקרוב אחר העובדים באתר הבנייה ואף לא יכלה לעשות כן, בהעדר ידיעה בעניין שהרי שכרה את חברת "בית און" לבצע את עבודות הבנייה וסמכה עליה לחלוטין. 13. המבקשת הדגישה בבקשה כי ממועד מתן החלטת בית הדין האזורי ועד למועד הגשת הבקשה, היא לא שקטה על שמריה אלא ניסתה לקדם עניינה מול המשיבה תוך שהיא משוחחת עם המשיבה טלפונית ואף שלחה אליה מכתב (העתק המכתב מיום 17.5.12 ותשובת המשיבה מיום 28.10.12 צורפו כנספח ד' לבקשה). נוכח זאת, ובלית ברירה, כך נטען, החליטה המבקשת לפנות לבית הדין בערעור ובבקשה זו. לטענתה, לאור המבואר בבקשתה וכעולה מהודעת הערעור שצירפה, נראה כי סיכויי הערעור להתקבל הינם גבוהים, ומשכך ראוי להיעתר לבקשתה, מה גם ששום נזק לא ייגרם למשיבה באם תתקבל הבקשה שהרי ממילא כבר שולם מלוא הקנס על ידי "בית און", וכל תשלום מעבר לכך הינו תשלום שיילקח שלא כדין. כמו כן לטענת המבקשת, היא פעלה בתום לב שהרי לא היתה לה כל ידיעה ו/או נגיעה ו/או יכולת השפעה כל שהיא בעניין העסקת העובד הזר באתר הבניה. לבקשה צורף תצהירה של המבקשת החוזר על הנטען בבקשה. 14. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה שהתנגדה למבוקש מכל וכל. במסגרת תגובתה לבקשה, סקרה המשיבה את ההליכים שקדמו להגשת הבקשה שבנדון, והדגישה כי רק כחלוף מעל שנה ממועד מתן החלטת בית הדין האזורי פנתה המבקשת לראשונה אל המשיבה ביום 17.5.12 באמצעות בעלה, שהוא גם בא כוחה, בבקשה לביטול הקנס, כאשר טענתה באותה בקשה היתה הפוכה ולפיה המהנדס משה "בית און" וחברת "בית און" זוכו מכל אשמה בהליך שהוגש נגדם ועל כך נענתה כי חברת "בית און" הורשעה דווקא באותו הליך מכח עיסקת טיעון. 15. מוסיפה המשיבה וטוענת כי אין יסוד לטענת המבקשת כי מדובר ב"גילויה של ראיה חדשה" או לטענת המבקשת כי "סיכוי הערעור טובים", מה גם שמדובר באיחור משמעותי של כשנתיים בהגשת הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור. לטענתה, לא רק שלא מדובר ב"ראיה חדשה" שנתגלתה אך לאחרונה אלא שאף אין כל ממש בטענה כי יש באותה ראיה משום רלוונטיות לחפותה של המבקשת, שתצדיק ביטולו של הקנס המינהלי. וכך, לעניין מועד גילויה של הראיה החדשה - טוענת המשיבה שגזר הדין בעניין "בית און" עליו מסתמכת המבקשת (תיק ת"פ 1802/08) ניתן עוד ביום 21.9.10 עוד בטרם הגישה המבקשת את בקשתה לבית הדין האזורי להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט. אשר למהות הראיה החדשה - טוענת המשיבה כי אין כל יסוד לטענת המבקשת שחברת "בית און" הורשעה באותה עבירה שבגינה הוטל קנס על המבקשת. מעיון בגזר הדין וכתב האישום שהוגש כנגד חברת "בית און" (צורף כנספח ב' לתגובה), ניתן להיווכח כי חברת "בית און" הודתה בעבירה אחרת (אמנם כזו שבוצעה באותו נכס) אך בתאריך אחר וביחס לעובד אחר. כך, חברת "בית און" הודתה והורשעה בעבירה שהתבצעה ביום 19.1.03 ביחס להעסקת העובד חליל אלשעור לעומת זאת, הודעת הקנס שנשלחה למבקשת המבוססת על כתב האישום שהוגש כנגד בעלה (צורף כנספח א' לתגובה), מתייחסת לעבירה שבוצעה ביום 13.8.03 ביחס להעסקת העובד שאדי חמוד אבו השהש. כך גם טוענת המשיבה כי אין יסוד לטענת המבקשת שרק לאחרונה נודע לה מחברת "בית און" כי קבלן המשנה של החברה הוא סלאמה אל שולה, במסמכים שצירפה המבקשת לבית הדין האזורי בבקשתה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, ובבקשה שצירף עוד קודם לכן בעלה, נכלל תצהירו של מר אל שולה (משנת 2007) וכן הסכם (ללא חשבונית) כאשר בתצהיר נטען כי מר אל שולה היה קבלן של המבקשת ובעלה ולא של חברת "בית און". אי לכך ולאור האמור לעיל, טוענת המשיבה כי אף אין לשעות לטענת המבקשת באשר למועד גילוי "הראיה החדשה" ולא כל שכן לטענת המבקשת שכיכול לא שקטה על שמריה. מכל מקום, ולאור המבואר לעיל בדבר העדר זהות בין העבירות, הרי שיש לדחות את טענת המבקשת לפיה כביכול סיכוייה לזכות בערעור הם טובים, מה גם שהמבקשת לא הצביעה על טעות שנפלה בהחלטה מושא הערעור והבקשה. 16. מוסיפה המשיבה וטוענת כי לאור התנהלות המבקשת כמתואר לעיל, יש לקבוע כי המבקשת פועלת בחוסר תום לב, ועל כן לנוכח חוסר ניקיון כפיה בהגשת הבקשה, יש לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת ערעור הנבחנת בשיקולי צדק, על הסף. לטענת המשיבה על פי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, בית המשפט רשאי להתיר הגשת ערעור לאחר שחלף המועד לכך, אך אין להעלות על הדעת, שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו ויאריך את המועד כדבר שבשגרה, בפרט כך לנוכח משך הזמן הרב שחלף מאז מתן ההחלטה מושא הבקשה שבנדון. המשיבה מפנה לעניין זה לפסק הדין בעניין ע"פ 6901/07, וטוענת כי על יסוד הרציונאל של הפסיקה מקל וחומר שבנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון - דין הבקשה להדחות. אי לכך עותרת המשיבה לדחיית הבקשה, כאשר לטענתה לנוכח חוסר תום לבה של המבקשת, מן הראוי להשית עליה את הוצאות הבקשה. דיון והכרעה 17. על הליכים פליליים בבית הדין לעבודה חל סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - החוק) שזו לשונו: "התקופה להגשת הערעור היא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק הדין, ואם ניתנה הכרעת הדין ללא נימוקים - מיום מתן הנימוקים; היתה דרושה רשות לערער, תוגש בקשת הרשות תוך אותה תקופה, והודעת הערעור תוגש תוך שלושים ימים מיום מתן הרשות". 18. החלטת בית הדין האזורי מושא הבקשה הומצאה למבקשת ביום 24.1.11 ומכאן שהמועד האחרון להגשת ערעור עליה היה בתוך 45 יום ממועד זה. אין חולק כי הבקשה שבנדון והודעת הערעור שצורפה לה, הוגשו כחלוף כמעט שנתיים ממועד זה, ומכאן הבקשה להארכת מועד. בכל הנוגע להארכת מועדים שנקבעו בחוק, קובע סעיף 201 לחוק, כדלקמן: "בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו-200." 19. הנה כי כן, בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בהליך פלילי לא נדרש "טעם מיוחד" כפי שנדרש בהליך אזרחי, ושיקול הדעת הנתון לבית הדין, הוא רחב יותר [ראו: בש"פ (עליון) 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1]. בבש"פ 5988/06 עזריאל נגר נ' מדינת ישראל, (פסה"ד מיום 25.7.2006), הבהיר בית המשפט העליון, לגבי השיקולים המנחים בסוגיה זו, כי: "מהוראת-חוק זו עולה כי בשונה מההליך האזרחי, אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לשם הארכת מועד בפלילים. ביסוד גישה זו מונח הצורך במתן שיקול-דעת רחב לבית-המשפט בנוגע להארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, שעניינם חפותו או אשמתו של אדם וכן מידת עונשו. בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, מקום בו מוגשת בקשה להארכת מועד על-ידי נאשם להבדיל מהמדינה, ייטה בית-המשפט להתייחס לבקשה זו ביתר חיוב, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו. רגישות זו נגזרת מהפוטנציאל הטמון בהליכים פליליים לפגיעה בחירותו, בכבודו ובשמו הטוב של הנאשם (ראו: בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נז(1) 1 מפי השופטת דורנר). עם זאת, אין משמעות הדבר כי מתן אורכה בהליכים פליליים ייעשה כדבר שבשגרה, שהרי זהו היוצא מן הכלל. בהתחשב בעקרון סופיות הדיון ובצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; בהתחשב באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור; אין ליתן אורכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בפלילים, אלא בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת. בהקשר זה, כבר נפסק כי: "ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה...". (ראו והשוו: דברי השופט ד' לוין בב"ש 230/86, ע"פ 947/85 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353)". ובע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל (פסה"ד מיום 19/2/09), סיכם בית המשפט העליון את השיקולים הפרטניים שיש ליתן עליהם את הדעת, כדלקמן: "במסגרת השיקולים הפרטניים הנבחנים יש להתייחס, בין השאר, לטעמים שבעטיים הוגש הערעור באיחור; לפרק הזמן שחלף למן המועד האחרון להגשת הערעור הקבוע בחוק; לשאלת היותו של המערער מיוצג על-ידי עורך דין וכן לסיכויים הלכאוריים שהערעור שבכוונתו להגיש אמנם יתקבל (ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 9.6.05); רע"פ 388/98 דרורי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, , 19.1.98); בש"פ 1207/97 חמידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.6.97))" כך גם נקבע על ידי בית דין זה, כי גם על המבקש הארכת מועד בהליך פלילי להראות טעם לאיחורו בפתיחת ההליך וכי על בית הדין לבחון את סיכויי הערעור, והכל תוך איזון בין "הנסיבות האישיות של המבקש לבין האינטרס הציבורי של עקרון סופיות הדיון והאכיפה היעילה של הדין הפלילי"[ראו: בש"א (ארצי) 385/08 גל פרץ - מדינת ישראל (מיום 24.9.08)]. 20. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו. כעולה מן הבקשה, המבקשת תולה את עיתוי ואת עצם הגשת הערעור על ידה בראיה חדשה שלטענתה "נודעה למבקשת רק לאחרונה" ואשר בעקבותיה פנתה למאשימה על מנת שתבטל את הודעת הקנס. בהינתן משך האיחור בו מדובר, שומה היה על המבקשת לפרט מתי התגלתה לה אותה ראיה חדשה. דא עקא שבשום מקום, לא בבקשה, לא בכתב הערעור ואף לא במכתבה של המבקשת אל המשיבה מיום 17.5.12 אותו צירפה לבקשה, לא ציינה המבקשת מתי התגלתה לה אותה ראיה חדשה, מעבר לטענה לקונית כי "רק לאחרונה". אלא שבכך לא סגי. עיון במכתבה של המבקשת אל המשיבה מיום 17.5.12, מעלה כי במכתב זה טען ב"כ המבקשת כי "אך לאחרונה" נודע לו שהמהנדס משה "בית און" וחברת המהנדסים "בית און" זוכו מכל אשמה בהליך שננקט כנגדם על העסקת עובדים זרים, זאת ללא שום ניהול הליך משפטי ממצה כנגדם הכולל בין היתר חקירת עדים במהלך דיון הוכחות בבית הדין לכל הפחות. אי לכך נטען באותו מכתב כי במעשה שרירותי זה, לפיו הוחלט להוציא נאשמים אלו נקיים, יש משום פגיעה ישירה בזכויותיה של המבקשת שנמנע ממנה לנהל הליך משפטי הוגן ולהוכיח את חפותה. עוד ולביסוס הטענה כי המבקשת לא אחראית להעסקת הפועלים בביתה, נטען באותו מכתב כי "לאחרונה הועבר לי העתק ע"י המהנדס "בית און" של חוזה המצ"ב המופנה לדלויה חנה ופינחס המעיד על הקבלן סלאמה אל שולה בכתב ידו שהוא שימש כקבלן משנה מטעם "בית און פרויקטים". לציין כי החוזה הנטען לא צורף לבקשה שבנדון, הגם שבמסגרת בקשתה שבנדון חזרה המבקשת על טענתה זו לפיה לאחרונה נודע לה מ"בית און" עצמה כי הקבלן שהועסק בפרויקט במועד הרלבנטי למתן הקנס הינו אדם בשם סלאמה אל שולה ששימש כקבלן משנה מטעם "בית און". 21. אי צירוף אותו חוזה שנזכר במכתב מיום 17.5.12 לבקשה שבנדון, פועל לחובתה של המבקשת, בפרט כך שעה שלבקשה להארכת מועד שהגישה המבקשת לבית הדין האזורי עוד ביום 31.10.10 צירפה היא עצמה העתק של חוזה לביצוע עבודות גמר ושבילים שנחתם בין המבקשת ובעלה לבין מר סולימאן אל שולה ביום 1.6.03, לגביו נטען כי הוא התגלה בהליך שבו בעלה של המבקשת היה עד. בין אם המדובר באותו חוזה שנזכר בבקשה ובין אם לאו, ברי כי אם המבקשת ובעלה חתמו על חוזה מול מר אל שולה עוד ביום 1.6.03, אין כל הגיון בטענה שרק לאחרונה נודע למבקשת מחברת "בית און" כי הקבלן שהועסק בפרויקט במועד הרלבנטי למתן הקנס הוא מר אל שולה, ששימש כקבלן משנה מטעם "בית און". לא זו אף זו. אם כטענת המבקשת העילה להגשת הערעור ולהגשת הבקשה להארכת מועד במועד זה דווקא, היא אותה ראיה חדשה בדבר הרשעת חברת "בית און" באותה עבירה שלטענת היא הואשמה בה, אין כל הגיון בכך שמבקשת, המעידה על עצמה כמי שלא שקטה על שמריה, לא ערכה עוד קודם למכתב מיום 17.5.12, בירור עם חברת "בית און" בהינתן כי לשיטתה, לאחריותה של חברת "בית און" על העסקת הפועלים, יש נפקות כה משמעותית על מידת אחריותה שלה לעבירה בה הואשמה היא, וקודם לכן בעלה. לא רק שהמבקשת לא נתנה הסבר, לא כל שכן משכנע לתמיהה זו, אלא שנמנעה מלמסור כל גרסה או פירוט באשר למועד שבו נודע לה, למצער על "זיכויה" הנטען של חברת "בית און", בטרם פנתה במכתב מיום 17.5.12. 22. משכך הם פני הדברים, אין בידי לקבוע כי המבקשת הציגה בבקשתה "טעם ממשי מניח את הדעת" כדרישת הפסיקה בהליכים פליליים, להגשת הערעור והבקשה להארכת מועד באיחור כה ניכר, ועל כן אפנה להלן לבחון האם הצביעה המבקשת על סיכויים טובים לזכות בערעורה. 23. אשר לסיכויי הערעור, המבקשת אינה טוענת לטעות שנפלה בהחלטת בית הדין האזורי מושא הערעור, אלא מבססת את הערעור ונימוקיו על אותה ראיה חדשה שהתגלתה לה. לטענת המבקשת באותה ראיה חדשה, יש כדי לשמוט לחלוטין את הבסיס לאישומה בעבירה מושא הקנס המינהלי, שכן לטענתה לא ניתן להאשים אותה באותה עבירה שבה הואשמה והורשעה חברת "בית און". דא עקא שעיון בכתב האישום מושא גזר הדין שצירפה המבקשת לבקשתה, מעלה כי חברת "בית און" ומנהלה הואשמו והורשעו בהעסקה ללא היתר של עובד זר בשם חליל אלשעור שעסק בעבודות בניה ביום 19.1.03. לעומת זאת, על פי כתב האישום שהוגש כנגד בעלה של המבקשת ומאוחר יותר הומר להודעת קנס כנגד המבקשת, הואשמה המבקשת בהעסקה ללא היתר של עובד זר בשם שאדי מחמוד אחמד אבו השהש שעסק בצביעת הקירות הפנימיים של האתר, ביום 13.8.03. לנוכח פערי הזמן, השוני בעבודות וזהותם השונה של העובדים, אין זאת אלא שלא מדובר באותה עבירה אשר הולידה את אותה התוצאה, כסברת המבקשת, ואף אין יסוד לסברת המבקשת לפיה הקנס בגין אותה עבירה כבר שולם. 24. משכך הם פני הדברים, ברי כי אף לא עלה בידי המבקשת להצביע ולו לכאורה על סיכויים, לא כל שכן טובים לזכות בערעורה. זאת אף מבלי להדרש לשאלה האם בנסיבות העניין די בטענה זו כדי להביא לביטול החלטת בית הדין האזורי מושא הערעור, או לשאלה האם לאור המבואר לעיל עמדה המבקשת בדרישות הפסיקה להגשת ראיה חדשה. 25. סיכומם של דברים. בהעדר כל הסבר או פירוט למועד שבו נודע למבקשת על ה"ראיה החדשה", משלא עלה בידי המבקשת להצביע על סיכויים טובים לכאורה לזכות בערעור, ובהינתן כי המבקשת היתה מיוצגת לאורך כל ההליך - אין בידי לקבוע כי המבקשת הצביעה בבקשתה על טעם כלשהו, לא כל שכן "טעם ממשי מניח את הדעת" שיצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור. אי לכך דין הבקשה להארכת מועד להדחות לגופה, ואינני נדרשת לטענות המשיבה באשר לסילוקה על הסף של הבקשה מפאת חוסר תום לב. 27. סוף דבר - אשר על כן הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור - נדחית. הגם שהתנהלות המבקשת כפי שהיא עולה מן ההליכים שקדמו לבקשה רחוקה מלהניח את הדעת, משלא נדרשתי לטענות בעניין חוסר תום לבה, אינני עושה צו להוצאות כמבוקש על ידי המשיבה. הגשת ראיותראיות חדשות