השופטת אסתר קובו:   ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (כב' השופטת ד. מארק הורנצ'יק) בו נדחתה תביעתו של המערער לחיובם של המשיבים 4 – 2 בתשלום חובה של המשיבה 1 למערער.   א. רקע עובדתי   המשיבה 1 הנה חברה שעיסוקה בטקסטיל (להלן- "החברה") אותה הקימו וניהלו המשיבים 3 ו- 4. המשיבה 2 הנה רעייתו של המשיב 3. (משיבים 4-2 להלן- "המשיבים") המערער הנו מוסד בנקאי בבעלותה החלקית של המדינה העוסק בין היתר במתן הלוואות (להלן – "המערער" או "הבנק"). אין מחלוקת כי לקידום עסקיה של החברה נטלה זו הלוואה מהבנק לאחר שהופנתה אליו על ידי מרכז ההשקעות (להלן- "ההלוואה") על סך 190,000 ₪ (סכום קרן) וזאת במסגרת הקרן למתן הלוואות לעסקים קטנים (להלן- "הקרן"). הסכום המקורי אותו ביקשה החברה ללוות מהבנק היה סך של 250,000 $ (אמריקאי) אולם הסכום שאושר לבסוף הוא כמצוין לעיל. הרוח החיה מטעם החברה בתהליך נטילת ההלוואה, ובמו"מ שקדם לה, היה המשיב 3. מטעמו של הבנק היה זה הפקיד משה ליכטר (להלן- "ליכטר").   במסגרת הביטחונות להלוואה חתמו המשיבים על כתב ערבות אישית המוגבלת לפי סכום להבטחת סילוק חובותיה של החברה לבנק. סכום ההגבלה של המשיבים 4 – 2 הנו גבוה מזה של המשיבים 8 – 5. החברה לא עמדה בתשלום החזר ההלוואה ומשלא צלחו ניסיונותיו של הבנק לגבות את החובות שנוצרו כתוצאה מההלוואה הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סכום החוב אשר עמד נכון למועד הגשת התביעה על 194,989.66 ₪. המשיבים 8 – 5 לא הגישו בקשות רשות להתגונן ומשכך ניתן כנגדם פסק דין על סכום תקרת ערבותם לבנק.   המשיבים הנותרים הגישו בקשות רשות להגן ואלה נתקבלו חלקית ע"י ביהמ"ש קמא הקובע בהחלטתו כי:   "המבקשים (הנתבעים) יהיו רשאים להתגונן בטענה אחת בלבד לפיה – המשיב הטעה אותם לחשוב כי הערבות עליה הם חותמים, הנה ערבות פורמאלית"   שאר טענותיהם של המשיבים נדחו מניה וביה ע"י ביהמ"ש משלא הראו ולו עילת הגנה לכאורה.     ב. הדיון בפני בית משפט קמא   בתצהירי העדות הראשית של המשיבים חזרו ונשנו גם טענות שלא היו בגדר הרשות להתגונן שניתנה. הן המערער ובא כוחו והן ביהמ"ש לא התייחסו כלל לטענות אלה ובדין עשו כן.   טענת ה"ערבות הפורמאלית" - המשיב 3 טען בפני ביהמ"ש כי במסגרת המגעים עובר לחתימה על חוזה ההלוואה וכתבי הערבות האישית הבהיר לו ליכטר כי החתימה על כתבי הערבות האישית הנה פורמאלית בלבד ולצרכיו הפנימיים של הבנק. ליכטר הסביר זאת בכך שבמסגרת הקרן למתן הלוואות לעסקים קטנים, ערבה המדינה לחובותיהם של הלווים אל מול הבנק. על-פי המשיב 3 מסר ליכטר כי "ערבות המדינה" בצוותא עם הביטחונות האחרים שניתנו לטובת הבנק על-ידי החברה - שעבוד קבוע על הציוד במסגרת ההלוואה, שעבוד שוטף על הציוד ושעבוד שוטף על כל רכושה של החברה ונכסיה לרבות הון מניות ומוניטין, יש בהם כדי לפצות על הסיכון אותו לוקח הבנק והערבות האישית כלל אינה דרושה לו. משחקר המשיב 3 מדוע אם כן עליו לחתום על ערבות זו אם כלל אינה דרושה, נענה ע"י ליכטר כי יש צורך בחתימתו ובחתימת שאר המשיבים לצרכים פורמאליים פנימיים של הבנק שכן אחרת לא תאושר ההלוואה. המשיב 3 ממשיך וטוען כי בהסתמך על מצג זה כפי שהציגו ליכטר בפניו הציג המשיב 3 את אותו המצג בפני המשיבה 2 והמשיב 4. בהסתמך על מסכת הראיות והעדויות שהובאו בפניו פרש ביהמ"ש קמא את השתלשלות האירועים כדלקמן: המשיב 3 נפגש עם ליכטר מספר פעמים בבנק, וליכטר אף התלווה אליו לביקור במפעל החברה.   "הבנק באמצעות מר ליכטר בדק ביסודיות את פעילות החברה, נכסיה את התוכניות העסקיות והכלכליות שהגישה, ולאחר שחקר לפרטי פרטים – קיבלה החברה סך של 60,000$".   מעמד החתימה כולו ערך דקות מספר, הדברים עולים הן מעדות המשיב 3 והן מעדותה של רעייתו - המשיבה 2. נציג הבנק במעמד החתימה היה עו"ד טמיר ז"ל אשר לא העיד בפני ביהמ"ש. לטענת המשיבה 2 נאמר לה ע"י נציג הבנק כי עליה לחתום במהירות שכן עליו להחתים עוד לווים רבים באותו יום, היא לא התעקשה לברר את פרטי הטפסים עליהם חתמה שכן סמכה ידה על הסבריו של בעלה שהערבות הנה פורמאלית בלבד, וכן משום שידיעתה בעניינים פיננסים ועסקיים הנה מועטה. היא הצהירה כי מעולם לא הסכימה לערוב לחובותיה של החברה ולא ידעה כי התחייבה לעשות זאת.   בית המשפט קבע כי טענות אלה של המשיבים יורדות לשורש ההתקשרות בין הצדדים ומשליכות על המסוימות וגמירות הדעת של הצדדים להסכם ההלוואה. עפ"י טענות אלה ספק אם בכלל נחתם הסכם מחייב בין הצדדים. השאלה עיקרית שעמדה לדיון הייתה, בלשונה של השופטת הנכבדת:   "עלי לבחון על יסוד הראיות שהובאו בפני, האם היה מצג של הבנק כלפי הנתבעים (המשיבים – א.ק.) כטענתם, ובאם היה במצג כזה משום הטעיית מי מהנתבעים ואם גמרו הנתבעים בדעתם להתקשר בחוזה – כתב ערבות מחייב, על יסוד אותו מצג."   בעדותו הראשית גרס ליכטר כי מעולם לא אמר למשיב כי הערבות היא "פורמאלית", ליכטר העיד כי לא היו דברים מעולם וכי אין להלוואה ולערבות הנגזרת ממנה כל נגיעה לא לערבות מדינה ולא לכל דבר שקשור לכך. בחקירתו הנגדית חזר בו מגרסה ראשונית זו. לאחר שבא כוח המשיבים הציג לו מסמך של הקרן לעידוד הלוואות לעסקים קטנים והקריא מתוכנו טען העד כי מסמך זה אכן נראה כמסמך של הקרן אולם אחוז הכיסוי שהעניקה המדינה בהלוואה נשוא ענייננו אינו תואם את האמור באותו מסמך. בנוסף עולה מעדותו כי כלל לא ראה במו עיניו כל מסמך כתוב המתייחס לתנאי הענקת ההלוואות מטעם הקרן אולם מדברים ששמע ממנהליו ובדיוני הוועדה המאשרת את ההלוואות טען העד כי ידוע לו שאחוז הכיסוי שמעניקה המדינה נמוך יותר מזה המצוין במסמך המדובר. ביהמ"ש קבע כי אין הוא מאמין לעדותו זו של ליכטר וכי עדות המשיב והמשיבה עקביות ואמינות בעיניו.   סופו של דבר הגיע ביהמ"ש למסקנה כי הבנק הפר את החובות שהוטלו עליו מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 (להלן- "חוק הבנקאות"). ביהמ"ש מוסיף לאמור:   "הבנק באמצעות מר ליכטר ציין באוזני המשיב 3 כי המדובר בהלוואה אשר המדינה ערבה לה ב- 80% וכי מעבר לשעבודים שנתנו הערבות האישית דרושה לצרכיו הפנימיים של הבנק"   מוסיף בית משפט וקובע כי אמירה זו יצרה אצל המשיב 3, כמו אצל כל אדם סביר, את הרושם כי גם לו לא תסולק ההלוואה כאמור בהסכם לא ירד הבנק לנכסיו האישיים אלא יסתפק בביטחונות החברה השונים וב"ערבות המדינה".   על-פי פסק הדין לא עמד הבנק בחובתו לגלות למשיבים במעמדם כערבים את תנאי הערבות המלאים ובכללם את גדר ערבות או אחריות המדינה לכספי ההלוואות, את מהותה של התוכנית העסקית שנדרשת מטעם הקרן לעידוד הלוואות לעסקים קטנים (להלן – "הקרן") וכן היה עליו להבהיר למשיבים את משמעותה האמיתית של ערבותם האישית מעבר לשעבודים הנוספים. בשל האמור לעיל פטר ביהמ"ש את המשיבים מערבותם וקבע כי אין לחייבם מכוחה. בית המשפט נדרש גם לעניינה של המשיבה וקבע כי לא נכחה בשיחות שנוהלו בין המשיב לנציג הבנק, כמו כן קבע כי משלא נסתרה עדותה הרי שנציג הבנק במעמד החתימה "לא הסביר לה מאומה ורק אמר לה לחתום". המשיבה טענה טענת טעות והטעיה לפיה הטעה אותה בעלה לחשוב כי הערבות עליה היא חותמת הנה פורמאלית בלבד ואינה מחייבת אותה, הבנק יכול היה למנוע הטעיה זו לו היה דואג כי כתב הערבות יבואר לה כדבעי.   בכל מקרה, קבע בית המשפט, יש לבטל את כתב הערבות עליו חתמה בשל פגם מפגמי הרצון. סיכומם של דברים, נקבע כי הבנק רשאי ליטול פסק דין על מלוא סכום התביעה כנגד החברה וכנגד המשיב 4 וזאת משום שלא הציגו כל טענת הגנה והמשיב 4 אף לא טרח להופיע בפני ביהמ"ש למרות שכתבי בי-דין נמסרו לו כדין. התביעה כנגד המשיבים 3-2 נדחתה.   ג. נימוקי הערעור   בא כוחו המלומד של הבנק טען בפנינו כי פסק הדין קמא שגוי ועל כן על ערכאת הערעור להתערב ולהפוך תוצאתו. הבנק סומך ידיו על "הודאתו" של המשיב 3 במסגרת חקירתו הנגדית כי ידע שמדובר בערבות אישית רגילה ובעלת נפקות משפטית. לדידו של הבנק משטען הוא בחקירתו כי המסמך אותו הקריא בא כוחו בפני ביהמ"ש מכיל תנאים זהים לתנאים שהיו בידיעתו עובר לחתימתו על כתב הערבות ובמסמך זה מופיעה הדרישה לערבות אישית, אזי למעשה הודה כי ידע על דרישת הערבות האישית. כמו כן טען המערער כי לא היה ראוי שביהמ"ש יסמוך על תוכן מסמך שהוא עצמו דחה בקשה להוסיפו כראיה בפניו ושבשל דחייה זו הוקרא לפרוטוקול בלבד. גם אם סמך עליו ביהמ"ש, היה עליו להסתמך גם על הדרישה המפורשת המופיעה בו לקבלת ערבות אישית מהלווה. מוסיף המערער וטוען כי בית משפט קמא "יצר יש מאין" את המוסד של "ערבות פורמאלית" מושג שאין לו קשר למציאות המשפטית והעסקית המוכרת לנו ועל כן טעה. מדוע לו, מקשה המערער, לבנק לדרוש ערבות שאין בכוונתו להשתמש בה, מדוע הקפיד להחתים 7 ערבים על ערבות שכלל אין לו צורך בה. המערער טען גם כי שגה ביהמ"ש משקבע כי העד ליכטר שינה גרסאותיו, נמנע מלהעלות את נושא הקרן וכן נמנע מלהביא את חומר הראיות הרלוונטי שנמצא ברשותו הבלעדית. יתירה מכך בא כוח המערער הגיש בקשה להוספת ראיה לערעור. המסמך נשוא הבקשה הנו הסכם בין המערער למדינה המקים את הקרן למתן הלוואות לעסקים קטנים. קריאת המסמך תביא לדבריו למסקנה כי לא היה במסמך זה כדי לפגוע בטיעוניו של המערער ולכן אין לייחס לו משקל ראייתי נגדו. לבסוף גורס המערער כי הגיונם של דברים יביאנו למסקנה כי לא היה לפקיד הבנק או לעו"ד תמיר ז"ל שייצג את הבנק במעמד החתימה כל אינטרס להשלות לקוח ולהציג בפניו מצג שווא כאילו הערבות האישית עליה הוא מתבקש לחתום הנה "לקישוט בלבד", ואם המשיב הבין נכונה את פרושה של ערבותו האישית אזי על רעייתו להלין רק עליו על כי הטעה אותה, ולכן גם ערבותה האישית תקפה.   נדון להלן בטענות המערער.   ד. דיון   מהות הערעור שבפנינו הנה בשאלה העובדתית האם עובר למעמד החתימה על כתבי הערבות ובמעמד החתימה עצמו נקט המערער או מי מטעמו בלשון שיש בה כדי להטעות את המשיבים להאמין כי הערבות האישית עליה הם חותמים היא מן השפה אל החוץ, אין לה כל תוקף מחייב כלפיהם והיא דרושה לצרכיו הפנימיים של הבנק. כאמור לעיל מבסס המערער את טיעוניו על שישה אדנים עיקריים, מטרתו הנה להראות כי במעמד החתימה ואף עובר אליו הובהר למשיב כי הערבות עליה הוא חותם הנה ערבות אישית במובנה הרגיל וכי הדיבור "ערבות פורמאלית" כלל לא עלה על הפרק.   1. התערבות ערכאת ערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית   כלל טענותיו של המערער מכוונות אל קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אשר בהם מוצא המערער את הפגם היורד לשורשה של התוצאה אליה הגיע בית המשפט.   כלל ידוע הוא בפסיקה, ואנו נדרשנו אליו לא אחת, כי ברגיל אין הערכאה של ערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. יתרונה של הערכאה דלמטה הנו בהתרשמותה הבלתי אמצעית מהראיות שהוצגו והעדויות שנשמעו, אל לה, במסלולם הרגיל של דברים, לערכאת הערעור לשים עצמה כערכאה דיונית שנייה. זהו הכלל וכמו לכל כלל גם לו חריגים היוצאים ממנו. ראה והשווה לעניין זה – דבריו של כב' הנשיא ברק לאחרונה – ע"א 1109/00 - אליהו מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2001(4), 947 ,עמ' 952:   "כלל נקוט הוא כי ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, שדנה בתיק, שמעה עדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(408 (2, 420-421; ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(164 ,159 (3). יחד עם זאת, ערכאת הערעור יכולה להתערב, כאשר ממצאיה של הערכאה הראשונה וקביעותיה, היו מבוססים על שיקולים שבהגיון (ההדגשה שלי- א.ק.) או על חומר 'אובייקטיבי', ממנו הסיקה הערכאה הראשונה מסקנות עובדתיות [(ראו: "א 4339/98 חמודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"א 594/99 אוחנה ניסים ואח' נ' אסתר אלעזר ואח', פ"ד נה(3) 359 ,355; ע"פ 1601/99 ניסים שהין נ ' מדינת ישראל (לא פורסם)]".   תמונת הראי להתערבות ערכאת הערעור בממצאים המבוססים על הגיון הנה אי התערבות מקום שהממצאים מבוססים על מהימנות העדים אשר הופיעו בפני בית משפט ואשר הותירו את חותמם האישי על השופט שבדין. ניתן לבסס ממצאים של מהימנות גם על רקע עמודי פרוטוקול הדיון, אולם ברי כי תוקפם של ממצאים אלה נופל, ברגיל, מתוקפם של ממצאי מהימנות שהתבססו על רושם אישי שהותיר העד על השופט. לרושם האישי הנ"ל מקום חשוב בגיבוש מסקנותיה של הערכאה הדיונית ובעבודתו של השופט היושב בדין עת בא להכריע בסוגיה פלונית על סמך עדות שהובאה בפניו. אמנם אין לראות ברושם האישי מן העד חזות הכל אולם גם אין להתעלם ממנו. קובע לעניין זה כב' השופט י. קדמי בספרו – "על הראיות" – חלק שלישי, עמ' 1347, התשנ"ט-1999 כי בקביעת מהימנותו של עד ילך ביהמ"ש דרך כלל על פי ארבעה מבחנים – מבחן ה"התרשמות": לאמור התרשמותו הישירה של ביהמ"ש מ"אופייה וטיבה של התנהגותו של העד על דוכן העדים"; מבחן ה"השוואה החיצונית": השוואת דברי העד לדברים שאמר מחוץ לביהמ"ש ; מבחן ה"השוואה הפנימית": העמדתם של דברי העד במבחן "הגיון שכל ישר וניסיון חיים"; מבחן ה"אישיות": השלכת אופיו של העד ונגיעתו לעניין על מהימנות דבריו.   היוצא מן המבחנים הללו, אשר גם על פי מחברו המלומד של הספר דלעיל, אינם פורמאליים ומחייבים, שלערכאה הדיונית יתרון אינהרנטי על ערכאת הערעור בעיקר במבחן ה"התרשמות" ובמעט גם במבחן ה"אישיות". את המבחנים הנותרים יכול גם ביהמ"ש של ערעור לבצע על בסיסו של פרוטוקול הדיון וזאת מבלי שאיבד יתרון שהיה לערכאה דלמטה. נבחן אם כן את ממצאיו של ביהמ"ש קמא בענייננו ונראה האם שומה עלינו להתערב במסקנותיו.   2. עדות הפקיד ליכטר   בית משפט קמא מבסס את מסקנתו העובדתית לפיה הטעה פקיד הבנק את המשיבים לחשוב כי הערבות עליה הם חותמים אינה מחייבת אותם בעיקר על מהימנותו של העד מטעם הבנק, מר ליכטר. בית המשפט קובע במספר הזדמנויות לאורך פסק דינו המנומק כי אינו מאמין לפקיד. וכך נאמר במפורש בפסק הדין:   "אינני מקבלת את עדותו זו של מר ליכטר" או "אינני מאמינה לעדותו"   וכן: "מגמה זו של עדות מתחמקת ואי גילוי העובדות היא מגמה שליוותה, על פי התרשמותי את התובע במהלך ההליכים שהתקיימו בפני"   וכן קובע בית משפט כי: "מול עדותו המפורשת הפוזיטיבית והחד משמעית של מר יצחק עובדיה (המשיב 3 – א.ק.) בדבר 'ערבות מדינה' עומדת עדותו החמקנית של מר משה ליכטר".   את מסקנותיו דלעיל מבסס בית המשפט, בין היתר על העובדה כי לכל אורך ההליכים עובר לשלב ההוכחות החזיק התובע (המערער) בטענה כי לדבריו של המשיב בעניין "ערבות מדינה" אין כל אחיזה במציאות וכי דבריו הנם בחזקת "עורבא פרח". יצירת מראית עין שכזאת ולאחר מכן סטייה ממנה והודאה כי למעשה אכן הייתה "אחריות מדינה", להבדיל מערבות, מוכיחה לדידו של בית משפט כי דבריו של העד אינם כנים ואין להאמין להם. עדותו זו של הפקיד הנה עדות כבושה. ערכה ומשקלה של עדות כבושה הנו מועט כל זאת אם לא המציא העד הסבר משכנע מדוע זה "כבש עדותו" – ראה י. קדמי "על הראיות", דלעיל (עמ' 373). לא מצאנו, לא בתצהיר עדותו הראשית, לא בסיכומיו ולא בנימוקי הערעור טעם סביר לעובדה כי המערער העלה את עניין אחריות המדינה, שהוא עניין רלוונטי למחלוקת נשוא ערעור זה, רק בשלב חקירתו הנגדית עת עומת עם מסמך כתוב של הקרן לעידוד הלוואות לעסקים קטנים. בקביעת מהימנותו של העד התבסס ביהמ"ש קמא בעיקר על מבחני ההשוואה החיצונית והפנימית ולא במבחני האישיות או ההתרשמות. גם לאחר שחזרנו ובחנו את ממצאיו של ביהמ"ש קמא בעניין מהימנותו של העד ליכטר לא מצאנו כי נפל פגם כלשהו במסקנותיו. זאת, בהסתמך על עדותו הכבושה לעניין אחריות המדינה, העובדה כי העד התקשה לזכור את שיחותיו עם המשיב 3 בעניין היקף אחריות המדינה אך היטיב לזכור פרטים רבים אחרים בעניין ההלוואה למשיבים וכן כי נתן תשובות מתחמקות בכל הנוגע לתנאי מתן הלוואה דרך הקרן. על כן מצאנו להשאיר את קביעותיה של ערכאת הערעור על כנן, ככל שנוגעות הן למהימנותו של העד ליכטר.   3. "הודאת" המשיב 3 וחובת הגילוי של הבנק   בעובדת "הודאתו" לכאורה של המשיב כי תוכן המסמך שהקריא בא כוחו לפרוטוקול זהה לתוכן התנאים כפי שידע עליהם עובר לחתימתו על הסכם ההלוואה אין כדי לסייע לבנק וזאת למרות שבמסמך זה מופיעה הדרישה לערבות אישית. מחובתו של הבנק להסביר ללקוחו בצורה פעילה ושאינה משתמעת לשתי פנים מהם תנאי ההלוואה אותה הוא מקבל, בעיקר כשתנאים אלה כוללים את ערבותו האישית וכן את ערבותם האישית של אחרים. חובתו זו חלה בכל הנוגע לערבים בכלל. ראה לעניין זה: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד לישראל בע"מ נ' ציגלר, פד"י מ"ט (1) 369, עמ' 386. אליו גם מפנה ביהמ"ש קמא בפסק דינו. הוכח כי לא היה בנמצא כל מסמך אשר הוצג למשיבים עת הגיעו לחתום על חוזה ההלוואה ועל כתבי הערבות ואשר קובע את תנאי אחריות המדינה או ערבותה ובאיזה שלב של הדברים, קמה ועומדת הערבות. נקבע גם כי מעמד החתימה על כתבי הערבות ארך רגעים ספורים שבהם לא ניתן למשיבים הסבר ראוי בעניין ערבותם האישית. ודוק יש לבצע הבחנה בין מעמדו של המשיב כלווה או כנציג הלווה שבא במו"מ עם הבנק לבין מעמדו כערב. לא ניתן לתפוס את המשיב בלשונו ולומר כי משום שהעיד כי במסמך שהוקרא התנאים זהים לאלה שהוצגו בפניו חזקה כי ידע שעסקינן בערבות אישית רגילה. על הבנק הייתה החובה לפרט באוזני המשיב את תנאי ההלוואה והביטחונות הדרושים ושלבי ביצוע הבטחונות. יש לוודא כי הדבר נעשה באופן שהלקוח מבין את התנאים ושאין באינפורמציה שנמסרה דבר העלול להטעות. הנורמה שעמדה בפני המחוקק עת חוקק חוק הבנקאות הנה:   "להחיל על חוזים בנקאיים משטר נורמטיבי מיוחד, היוצר חריג לדיני החוזים הרגילים, ומרחיב את דיני ההטעיה הקבועים בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, במספר מישורים מרכזיים... שנית, האיסור בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) רחב יותר ואוסר על כל מעשה או מחדל העלולים להטעות- היינו אין דרישה להטעיה בפועל (ההדגשות שלי- א.ק.)." ראה: ע"א 1204/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פד"י מ"ז (3) 309, עמ' 326.    כן מצאנו לעניין חובת הבנק כלפי הערב כי:   "12. חובות הבנק כלפי ערבים מוסדרות היום בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן - חוק הבנקאות). על-פי סעיף 17א לחוק: "הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי". הוראת סעיף זה שהוספה לחוק בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2), תשנ"ד-1994 קובעת כי כל החובות שחלו על הבנק במערכת היחסים שבינו לבין מקבל שירות, הקשור בקשר ישיר עם הבנק, יחולו גם על מערכת היחסים שבין הבנק לערב. במסגרת אותן חובות קובע החוק איסור הטעיה (סעיף 3 לחוק הבנקאות), איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות (סעיף 4 לחוק הבנקאות) וגילוי נאות (סעיף 5 לחוק הבנקאות). חוק הבנקאות מבקש להטיל על הבנקים חובות ואיסורים שייטיבו עם הלקוחות וימנעו מהבנקים לנצל את מעמדם כמוסדות הממלאים תפקיד מרכזי בקרב הציבור... יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח או הערב אינם שווים. הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמון על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבוין בביטחונות. הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעתים אדם, שאינו בקיא בהילכות ערבות ובעסקאות פיננסיות. לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות. הערב, להבדיל, חסר את המידע בקשר לסיכון שאותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות. חוץ מהמידע הנמסר לו על-ידי החייב ואשר לרוב הוא "אופטימי" מטבעו, קשה לערב להעריך את ההשלכות הכספיות העשויות לנבוע כתוצאה מחתימתו כערב. אם כן הבנק עשוי, באמצעים פשוטים, למנוע נזק שעשוי להיגרם לערב. " (ראה: ע"א 7415/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2) 337, 348-347).   נורמה זו שמצאה לה, כאמור, עיגון בחוק הבנקאות מציבה בפני הבנק את החובה לדאוג לביצועה של חובת הגילוי המוטלת עליו בצורה שתבטיח כי הלקוח יהא מודע היטב לחובות וזכויות הנובעות לגביו מחוזה ההלוואה והסכם הערבות. הגילוי הנו גילוי מהותי ולא פורמאלי, ואמירות כלליות בלבד או אמירות שאין בהן את הדיוק הנחוץ או שנאמרות בקוצר רוח או כלאחר יד לא די בהן.   משהוכח כי החתימה נעשתה בצורה חפוזה, ובמסגרתה לא הוסברו לערבים תנאי הערבות די הצורך, אין בעדותו של המשיב 3 שהעיד בכלליות כי תנאי המסמך שהוקרא בפני ביהמ"ש זהים לתנאים שהוצגו בפניו כדי להפריך את גרסתו ואת מצג הדברים שהוצגו לו ע"י ליכטר בעת עריכת הסכם ההלוואה. מהטעמים לעיל אין אנו רואים בעדותו של המשיב 3 משום "הודאה" ואין הדברים נזקפים לחובתו.   4. נוהלי הבנק במתן הלוואה דרך הקרן   כאמור לעיל הוכח בענייננו כי לפקיד ליכטר, עת סיכם עם המשיבים את תנאי ההלוואה ובכל תקופת המו"מ שקדם לחתימה ואף במעמד החתימה עצמו לא היה בנמצא מסמך אשר יבהיר את תנאי ערבותה או אחריותה של המדינה לכספי הקרן. קובעת השופטת קמא:   "עולה מעדותו (של ליכטר – א.ק.) כי כל נושא תנאי המימון של הקרן היו תורה שבע"פ, שנמסרה מפיו לפונים בבקשה לקבלת הלוואה מן הקרן, ומפיו חיו הלווים; לאחר שלא היה בנמצא מסמך כתוב".   הדעת נותנת כי אם לפקיד הבנק שאחראי להעביר ללקוחות את המידע אין את המידע המלא כיצד יוכל כלל לגלות ללקוח גילוי שיעמוד בדרישות חובת הגילוי דלעיל. נקודה זו הובהרה היטב בפסק הדין קמא.   הנוהל לפיו היה ליכטר מקבל בעל-פה את המידע מפקידי הבנק הבכירים יותר ומעביר את המידע ללקוח הנו נוהל שאינו מאפשר כלל עמידה בתנאי חובת הגילוי. הבנק לא העביר את המידע לאשורו למשיבים שכן פקיד הבנק עצמו כלל לא ידע אותו. הדרישה לביטחונות שדורש הבנק מלקוחו עת נוטל הלה הלוואה מטעם הקרן נגזרת מתנאי ההסכם שבין הבנק לקרן. משלא היה מודע פקיד הבנק לכללים המחייבים את הבנק מכוח ההסכם הנ"ל לא יכול היה להעביר ללקוח את המידע המלא ובכך הטעה אותו. מר ליכטר בעדותו קובע מפורשות כי עיניו לא שזפו כל מסמך בעניין תנאי מימון המדינה את הקרן והביטחונות שנדרשו ע"י המדינה על מנת להבטיח מימון זה. בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון בשורות 25-26 מעיד ליכטר לאחר שנשאל על הקשר בין המדינה לקרן, כדלקמן:   "לי אין את המסמך, ככל הידוע היה מסמך בין הבנק ובין המדינה שפורטו בו כל הדברים, כולל הביטחונות של המדינה ושל הבנקים. המסמך לא בידי. "   ובהמשך (עמ' 7 שורה 10):   "ש: יש איזה מסמך שבו נאמר מה שאמרת כאן? ת: אני לא ראיתי מסמך כזה."   ודוק אין דרישה כי הבנק יחשוף במסגרת חובת הגילוי החלה עליו מסמכים מסחריים בינו לבין גופים שונים כגון המדינה בפני לקוחותיו. הדרישה היא הבנק יחשוף מסמכים אלה בפני פקידיו. ללא "חשיפה" זו אין באפשרות הפקיד (ולכן גם באפשרותו של שולחו, הבנק) לעמוד בחובת הגילוי החלה עליו, ולפחות יעמיד לפניו את עקרונות ערבות המדינה והיחסים בינה לבין הערבויות האחרות (מה קודם למה). מקשה ב"כ הבנק ושואל מה לו לפקיד הבנק כי ייטעה את לקוחותיו ואף לא ידבק באמת בהופעתו בביהמ"ש, הרי אין לעד כל אינטרס אישי בעניין. הדברים אינם מדויקים. משלא היו לעד סימוכין בכתב לגבי תנאי מימון הקרן את ההלוואה, העביר ללקוחות את המידע אותו זכר על פה מדיוניו עם הפקידים הגבוהים ממנו. קשה לבוא בטרוניה לפקיד אשר לא זוכר לאשורם את כלל התנאים המופיעים במסמך כדוגמת מסמך הייסוד של הקרן שהוקרא בפני בית משפט קמא, מסמך זה הנו ארוך ומורכב כדרכם של מסמכים מסוג זה. המידע אותו העביר ליכטר למשיבים היה לקוי ובין היתר כלל גם אמירה כי הערבויות האישיות עליהן הם חותמים הנן לצרכים פנימיים של הבנק ואינן מחייבות אותם. אמירה זו של ליכטר נבעה כאמור מהעובדה כי גם ברשותו לא היו הפרטים לאשורם, ויש לראות בה טעות בתום לב. אולם משנחשפה טעות - מתקיימת דבקות ברצון להרחיקה. ספקות באשר לעדות ליכטר ניתן למצוא גם בעובדה כי דרש את חתימתה של המשיבה על ערבות אישית בסכום התקרה המלא וזאת על אף שלא הייתה בעלת מניות בחברה. העד טען בחקירתו כי גם בנות זוגם של בעלי המניות היו אמורות לחתום על ערבות אישית על מלוא הסכום אולם חזר בו משהוכח לו כי לא הייתה דרישה כזו. העובדה כי ליכטר לא ידע לומר בבטחה מדוע הוחתמה המשיבה הנ"ל על ערבות מלאה מראה כי גם הוא עצמו לא ידע בוודאות את תנאי מימון הלוואות ע"י המדינה ולכן לא היה יכול להעביר את המידע הנכון למשיבים.   מהטעמים המנויים לעיל יש לקבל את גרסתם של המשיבים כי למשיב 3 נאמר עובר לחתימתו על כתב הערבות כי הערבות הנה ערבות שאיננה מחייבת את החותמים עליה, בהתחשב במערך הבטחונות הקיים בצירוף ערבות המדינה.   5. ערבות המשיבה   בית המשפט קבע כממצא פוזיטיבי כי המשיבה לא קיבלה כל הסבר עת חתמה על כתב הערבות האישית. אמנם יש לקחת בחשבון כי נציג הבנק במעמד החתימה אינו בין החיים ועל כן התקשה המערער להביא גרסה שתפריך את טענות המשיבים, אולם בלשונו של ביהמ"ש קמא: "איש מעדי הבנק לא טען כי כתב הערבות נחתם בנוכחותם או שהם הסבירו לגב' עובדיה את משמעותו.... הבנק התובע יכול היה להימנע מסיטואציה כזו, לו היה דואג שהחתימה על כתב הערבות שהייתה בנוכחות פקיד בנק, תעשה לאחר שיוסבר לגב' עובדיה כל הטעון הסבר" ודוק לא רק "יכול היה" כי אם חייב היה.   כמפורט לעיל היה על הבנק למלא את חובת הגילוי למשיבה 2 כערבה בהסבר ראוי וממצה שיש בו כדי להבהיר לערבה את מהות הערבות ותנאיה המפורטים. אין לקבל את טענת הבנק כי "חזקה" שהוסבר לגב' עובדיה כל הטעון הסבר, אין בשיטתנו חזקה מעין זו ואין אנו מוצאים לבסס כזו. אין לנו אלא לסמוך ידינו על ממצאיו של ביהמ"ש קמא בעניין נסיבות חתימתה של המשיבה על כתב הערבות ולקבוע כי, הן מהטעמים המנויים לעיל בעניין האינפורמציה המוטעית שהועברה למשיב, שהטעה את המשיבה והן מהטעם שחתימתה בטעות יסודה, כתב הערבות בטל ואין הוא תקף לגביה.   6. הסתמכות בית המשפט על המסמך שהוקרא בפניו   כמפורט לעיל מביע המערער טרוניה מדוע הסתמכה השופטת הנכבדת בפסק דינה על המסמך שהוקרא לפרוטוקול ע"י בא-כוח המשיבים ואשר ביהמ"ש עצמו מצא לנכון לדחותו כראיה (להלן- "המסמך").   בית המשפט מצא לדחות את הבקשה להוספת המסמך כראיה שני טעמים - האחד האיחור בהמצאת המסמך והשני כי על פניו אין לו רלוונטיות לעניין שכן המדובר במסמך משנת 1999 בעוד שההלוואה ניטלה בשנת 1992. מטעמים אלה, טוען המערער, לא היה על ביהמ"ש להסתמך על המסמך בפסק דינו.   גם טענה זו של המערער דינה להידחות.   בית המשפט לא הסתמך על המסמך בפסק דינו, ביהמ"ש הסתמך על דבריהם של עדי המערער בהגיבם למסמך האמור. נפקותו העיקרית של המסמך הנה כי בעזרתו נחשפה העובדה כי בפני ליכטר כלל לא הוצג מסמך כדוגמתו של מסמך זה עת בא במגע עם לקוחות הבנק למתן הלוואות במסגרת הקרן.   בית המשפט לא הסתמך על תוכנו של המסמך אלא על עצם קיומו שהוכח מהקראתו לפרוטוקול ומאישורם של עדי התביעה עצמם, על כן מן הדין לדחות את טענות המערער כנגד הסתמכות זו.   7. הבקשה להוספת ראיה נוספת   עומדת בפנינו במסגרתו של דיון זה גם בקשת המערער להוספת ראיה בערכאת הערעור, ראיה שלא הוגשה בשלב הדיון. אליבא דמערער יש בעצם הגשתה של ראיה זו כדי להראות כי למערער לא היה דבר להסתיר בפני ביהמ"ש ולכן אין לזקוף את אי הגשתה כנגדו בסיכום הכללי של הראיות שבתיק. המסמך אותו מבקש המערער להגיש כראיה הנו הסכם בין המדינה המיוצגת באמצעות החשב הכללי במשרד האוצר לבין המערער על ייסודה של "הקרן למתן הלוואות לעסקים קטנים". לטענתו נמנע המערער מלהגיש את המסמך כחלק ממדיניותו שלא לתת פומבי להסכמים מסחריים בינו לבין גופים שונים ובכללם המדינה.   תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי (התשמ"ד-1984) קובעת כי ללא טעמים מיוחדים אין להרשות הגשתה של ראיה בשלב הערעור. ההלכה היא כי אם הייתה הראיה בהישג ידו של בעל דין או שהלה יכול היה בשקידה ראויה להשיגה אין לאפשר הגשתה. כמו כן מתייחסת הפסיקה למצב בו הראיה באה להוכיח עובדה שלא הייתה ידועה למבקש בעת השלב הדיוני (ראה: המרצה 57/54 (פסקים ט"ו 289) והמרצה 188/63 (פס"ד י"ז 2327)). בענייננו הן המסמך והן העובדה שבא להוכיח היו ידועות למערער לא רק בשלב הדיון אלא בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן. אין לנו טעמים מיוחדים לקבל את הראיה בשלב הערעור. במאמר מוסגר הרי שגם לו היינו מתירים למערער את הגשת הראיה עדיין לא היה בה מזור למערער. הראיה מורכבת משני מסמכים. האחד הנו ההסכם בין המערער למדינה היוצר את הקרן והשני כותרתו: "כללים למתן הלוואות מהקרן לעידוד עסקים קטנים". לא הוכח בפנינו מה הייתה תפוצת המסמכים הללו או האם פקידי הבנק שעסקו במו"מ עם הלקוחות ראו את המסמכים הללו וידעו את תוכנם. כמו כן, במסמך השני המתווה את הכללים למתן הלוואה ונראה כמו נוסח מקוצר של המסמך הראשון אין כל התייחסות לביטחונות הנדרשים מהלווים. ודוק אין אנו קובעים כי תנאי ההלוואה לא כללו את ערבותם האישית של המשיבים, כמו כן לא קבענו כי הנהלת הבנק לא ידעה את תנאי מתן ההלוואות לאשורם. הכשל היה בהעברת המידע מהדרג הניהולי לדרג שבא במגע עם הלקוחות ושבאחריותו להסביר להם את תנאי ההלוואות והביטחונות הדרושים. כשל זה יצר את הרקע למצג השווא שהוצג בעיני המשיבים ולכך לראיה הנ"ל אין נפקות.   8.                   יצירת מוסד ה"ערבות הפורמאלית" על ידי בית המשפט   טענה אחרונה של המערער אליה מצאנו לנכון להתייחס הנה בדבר טעותו של ביהמ"ש קמא עת הביא לעולם יציר פסיקה מלאכותי הנקרא "ערבות פורמאלית" או "ערבות שאיננה מחייבת, אלא לצרכיו הפנימיים של המערער בלבד". בא כוחו המלומד של המערער גורס כי אין הגיון עם הקביעה כי המערער נוהג להחתים לקוחותיו על ערבויות ריקות מתוכן ואף מקפיד להחתים 7 ערבים על ערבויות חלולות אלה. כלום עסקינן בקונספירציה של הבנק בצוותא עם המשיבים שתכליתה להונות את המדינה המממנת את מרבית ההלוואות ולגרום לה להאמין כי תנאי ההסכם בינה לבין הבנק קויימו מקום שאין הדבר כך?   אכן לטעמינו אין כל הגיון ביצירתו של מוסד הערבות הפורמאלית, ערבות זו מעצם טיבה וטבעה הנה מיותרת וחסרת כל נפקות ועל כן עדיף לו כלל לא הייתה עולה על הפרק.   דא עקא שלא בית המשפט הוא שיצר אותה אלא הבנק עצמו ע"י מצג שהציג במקרה דנן. מצג שהביא את המשיבים להאמין כי ערבותם אינה מחייבת, נוכח ערבות המדינה. מהותו של המצג כמצג שווא שוללת את הטענה כי בית המשפט הוא שיצר את מוסד הערבות הפורמאלית.   אין אנו קובעים ולטעמי גם בית-המשפט דלמטה לא קבע כי אכן היה נוהג מושרש בבנק להחתים ערבים על כתבי ערבות אישיים ריקים מתוכן. כל שנאמר מתייחס למצג הדברים במקרה הספציפי הנדון לפנינו.   אסתר קובו, שופטת   השופט עוזי פוגלמן : אני מסכים לדחיית הערעור, לאחר שלא מצאתי עילה להתערבות ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הדיונית המתייחסות למצג שהוצג על ידי הבנק. בנסיבות שפורטו בפסק דינה לא עמד הבנק בחובה לגלות את תנאי הערבות במלואם.   עוזי פוגלמן, שופט השופט יהושע גרוס, ס"נ – אב"ד :   בדרך כלל הטענה המושמעת בפי ערב כי לא ידע על מה הוא חותם, לאו טענה היא, שכן חזקה על אדם בוגר כי נהירה לו משמעות חתימתו. לא כן הוא במקרה דנן לאור הרקע שאפף את נסיבות החתימה, כפי שפורטו בדקדקנות בפסק-דינה של חברתי השופטת קובו. לפיכך דינו של הערעור להדחות.   יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא     סוף דבר   1.       מהטעמים המנויים לעיל מצאנו כי יש לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק דינו של ביהמ"ש קמא על כנו.   2.       בנסיבות הללו על המערער לשאת בהוצאות הערעור בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ.   3.       הסכום הנ"ל יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום.  עסקים קטניםהלוואה