1. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, קרית אתא (להלן - העותרת) הגישה עתירה מינהלית כנגד החלטת המשיבה 1, ועדת ערר מחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה (להלן - ועדת הערר) מיום 17.10.1999, ולפיה נתקבל הערר שהגישה ר.צ. חברה לבנין בע"מ (להלן - המשיבה 2) על החלטת העותרת מיום 4.8.1999. 2. המשיבה 2 הגישה לעותרת בקשה להקמת שני מבנים בשכונת נוף הכרמל בחלקות 91-90 שברח' הבעש"ט בקרית אתא, על-פי תכנית מיתאר כ/244 (להלן - התכנית). ביום 20.1.1998 החליטה העותרת ליתן היתר לבניית שני מבנים, ובהם סך הכול 10 יחידות דיור. בהמשך הגישה המשיבה 2 בקשה לתוספת יחידת דיור אחת, וביום 4.8.1999 החליטה העותרת לדחות את הבקשה לתוספת יחידת הדיור מאחר שלדעתה אין לגרום לבנייה צפופה במורדות הדרום-מערביים של העיר שהם בעלי צביון כפרי, וכי באישור 10 יחידות דיור כבר ניתנה הקלה, שכן על-פי גודל החלקה, ולאחר הפרשות לצורכי ציבור, שטח החלקה 1,608 מ"ר, ומותר למשיבה 2 לבנות 9.64 יחידות דיור. המשיבה 2 הגישה ערר על החלטת העותרת לוועדת הערר. הוועדה ביקרה במקום והחליטה לקבל את הערר בקובעה כי אין באישור לתוספת של 1 יחידת דיור משום סטייה ניכרת מתכנית וכן אין בה משום הקלה נוספת בשטח הבנייה האפשרי במגרש (אחוזי הבנייה). כן קבעה הוועדה כי לאחר ביקור במקום היא מעריכה כי אין לומר שהבניין חריג ביחס לבנייה הסמוכה לו, שהינה מעורבת, וכי לתוספת יחידת הדיור אין השפעה על אופי הבנייה בבניין המורכב משני אגפים או על אופי סביבת הבניין. 3. העותרת טוענת כי החלטת ועדת הערר הינה שגויה ומנוגדת לתב"ע, שהינה בגדר חיקוק, וקובעת מספר יחידות מרבי לדונם, ואשר לפיה ניתן לבנות על המגרש כאמור 9.648 יחידות. משקבעה ועדת הערר שלא על-פי החוק, במנוגד לו - הרי שהחלטתה לוקה בחוסר סבירות קיצונית. עוד נטען כי החלטת ועדת הערר לא הביאה בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים בכך שהתעלמה מהשפעת ההיתר להוספת יחידת דיור על צפיפות, תשתיות, מקומות חניה ושיקולים תכנוניים אחרים. טענה נוספת שמעלה העותרת היא כי משניתנה החלטתה הראשונה של העותרת ביום 29.1.1998 בבקשתה של המשיבה 2, שבה נדחתה בקשת המשיבה 2 להקמת 11 יחידות דיור ואושרה הקמת 10 יחידות דיור בלבד, ועל החלטה זו לא הוגש ערר, אין לוועדת הערר סמכות לדון בעניין בחלוף התקופה להגיש ערר על ההחלטה הראשונה. 4. הצדדים מסכימים כי אין בהחלטת ועדת הערר משום סטייה ניכרת מתכנית על-פי תקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), תשכ"ז-1967 ואין באישור הבקשה תוספת לאחוזי הבנייה. 5. ועדת הערר מבקשת לשלול את נימוקי העתירה בהדגישה כי החלטתה ניתנה לאחר שקילת מכלול השיקולים הראויים, ובייחוד לאחר שחברי הוועדה ביקרו במקום וחזו במו עיניהם באופי הסביבה. הודגש כי בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הגופים התכנוניים וההתערבות יכולה להיעשות רק מכוחן של העילות המינהליות הידועות ולא התערבות בשיקול הדעת ההנדסי-תכנוני. 6. המשיבה 2 מבקשת לדחות את העתירה בהדגישה כי בבנייה המבוקשת על-ידיה ושאושרה בהחלטת ועדת הערר אין חריגה ו/או סטייה לא באחוזי בנייה מותרים לפי התב"ע וגם לא בגובה המקסימלי של בנייה המותרת בחלקות נושא העתירה, וכי בתוספת 1 יחידת הדיור אין הקלה נוספת בשטח הבנייה האפשרי במגרש. 7. שוכנעתי שיש לדחות טענת העותרת כי לוועדת הערר לא הייתה סמכות לדון בבקשה לאחר שחלף המועד לערער על ההחלטה הראשונה שבה נדחתה כאמור בקשתה של המשיבה 2 להתיר לה בנייה של 11 יחידות דיור. הטעם העיקרי לכך היא העובדה שוועדת המשנה של העותרת התייחסה בישיבתה מיום 4.8.1999 לבקשתה של המשיבה 2 ודנה בה לגופה, דהיינו גם לשיטתה היה הבדל בין הבקשה המקורית לבין הבקשה נושא העתירה. ועדת הערר שנדרשה לעניין החליטה, בצדק, כי יחידת הדיור הנוספת שונה בממדיה ובמיקומה מזו שהוצגה בבקשה המקורית שנדונה ב-29.1.1998, ולכן אין לומר כי מדובר באותה בקשה. הוברר כי הבקשה המקורית התייחסה ליחידה נוספת בצדו המערבי של המבנה, צמודת קרקע ובת 5.5 חדרים, והבקשה הנוספת מתייחסת לדירה בקומה עליונה בצד המזרחי של המבנה ובת 4 חדרים, וההוספה שלה תשווה את הגובה של שני המבנים. 8. לפי תקנה 1(11)(ג)(3) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), תשכ"ז-1967 כמה דירות כוללות חלק מדירה שהוא 50% ויותר, במשמע, מותר על-פי התכנית לבנות את מספר הדירות לאחר היוון כלפי מעלה של כל חלקי הדירה המהווים למעלה מ-50%. סטייה ניכרת המתוארת בתקנה 1(11) לתקנות היא הוספת דירות בשיעור העולה על 20% מהמספר המרבי של דירות מגורים המותר לבנייה על המגרש, על-פי הוראות התכנית החלה על המקרקעין. אי לכך אין לקבל את טענת העותרת כי מאחר שניתן לבנות על המקרקעין 9 יחידות, היה במתן היתר לבניית 10 יחידות משום הקלה. במקרה הנדון מספר היחידות המותר הינו 6 יחידות לדונם, ועל החלקות 9.648 יחידות, ולאחר היוון השבר העשרוני הגדול מ-5 כלפי מעלה היה מספר היחידות המותרות לבנייה 10, ואין בעצם העיגול כלפי מעלה משום הקלה. רק מה שמדובר מעבר ל-10 יחידות דיור יהיה הקלה, וגבולות ההקלה האפשריות הם 20% מהמספר המרבי של הדירות שניתנות לבנייה. פסק-הדין שפורט על-ידי בא-כוח העותרת לתמיכה בטענותיו ברע"א 3587/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עפולה נ' אחים אלקבץ בניה ופיתוח והשקעות (1994) בע"מ [1] קובע שניתן לבקשה הקלה לאחר קביעת מספר יחידות הדיור בעיגול השבר העשרוני שהוא גדול מ-5 כלפי מעלה. בפיסקה 6 לפסק-הדין קובע השופט אנגלרד: "ההגדרה שבתקנה הנזכרת [1(11)(ג) - ב' ג'] עוסקת בשאלה כיצד לחשב את מספר הדירות לצורך הקביעה אם לפנינו סטייה ניכרת מתכנית לעניין סעיף 151 לחוק התכנון והבניה. הקביעה כי קיימת סטייה ניכרת מתכנית תוחמת את היקף ההקלה המירבי שהועדה רשאית להעניק. כך, למשל, התקנה 11(א) קובעת כי הוספת דירות המגורים 'בשיעור העולה על 20% מהמספר המירבי של דירות מגורים המותר לבניה על מגרש, על פי הוראות התכנית החלה על המקרקעין', היא בבחינת סטייה ניכרת מהתכנית. אם נשלב כעת את ההגדרה של מספר דירות להוראה הזאת, יוצא כי תכנית המאפשרת בניית 19.744 דירות על מגרש נותנת אפשרות לבקש הקלה בשיעור של 20% מ-20 דירות ולא מ-19 דירות...". 9. משכך, לצורך חישוב סטייה ניכרת, או אף הקלה לצורך עניינו, מספר הדירות המותר במגרש הנדון על-פי התכנית הינו 10 יחידות ולא 9.648 יחידות, ואין לראות בהיתר הראשון שהעניקה העותרת לבניית 10 יחידות משום הקלה. 10. נראה כי אין לקבל טענת העותרת שהגדלת יחידות הדיור מעבר למה שנקבע על-ידיה פוגעת בייעוד החלקה על-פי התכנית ויש בה משום יצירת עומס על התשתיות, ביוב, כבישים, חניות וכיו"ב. ועדת הערר מציינת בהחלטתה: "בביקורנו במקום מצאנו, כי אכן הבניין נשקף אל נוף שדות פתוח. יחד עם זאת, הבניה הסמוכה אליו מעורבת, ואין לומר שהבניין חריג יוצא דופן לה. יתרה מזאת, היקף הבניין המורכב משני אגפים, נקבע בהיתר שניתן להקמתו; לתוספת יחידת הדיור אין כל השפעה נוספת על אופיה של הבניה בבניין, או על סביבתו". ועדת הערר הפעילה את שיקול-דעתה המקצועי בהחליטה פה אחד לקבל את הערר. על-פי נוסח החלטתה והעובדות שעליהן השתיתה אותה, ולאחר שביקרה במקום ושמעה את טענות הצדדים, בכללן טענות העותרת, ניתן ללמוד שאין השפעה על אופי הסביבה, כי הובאו בחשבון הפראמטרים העלולים להשפיע על אופי החיים בסביבת הבניין, ואין התוספת של יחידת דיור אחת משמעותית להפרעה כלשהי של איכות החיים של תושבי המקום. 11. אי לכך לא נפל פגם כלשהו בהחלטת ועדת הערר, ובייחוד לא הוצגה כל תשתית עובדתית או משפטית שהמעשה המינהלי חרג באופן קיצוני ובלתי סביר בין בפרשנות החוק והתקנות ובין באופן ביצועה של התכנית. לאור האמור נדחית העתירה. העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים סך 4,000 ש"ח (כולל מע"מ) הוצאות ההתדיינות. הסך האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל. יחידת דיור