התובעות שכרו את שירותיו של הנתבע, עורך-דין במקצועו, לשם ביצוע עסקה של רכישת דירה. משהתברר כי לא ניתן לרשום במרשם המקרקעין את הזכויות בדירה על-שם התובעות, ניהלו הן הליך ארוך בבית המשפט המחוזי בירושלים, שבסופו נקבע שהדירה לא תרשם על-שמן, אך הן זכאיות להחזר התמורה ששילמו, לפיצוי כספי בגין עוגמת נפש ולהחזר הוצאות המשפט שהוציאו. בעקבות מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגישו התובעות נגד הנתבע את התביעה הנדונה, שבה תבעו פיצוי בסך של 1,086,518 ₪ בגין אובדן הבעלות על הדירה ובגין שאר הנזקים אשר לטענתן, נגרמו להן עקב רשלנותו של הנתבע. הנתבע טען כי לא התרשל וכי בכל מקרה, אפילו ייקבע שעליו לפצות את התובעות, כי אז על הצד השלישי לשפותו, מאחר שבמועדים הרלוונטיים לתביעה, הוא היה מבוטח בפוליסת אחריות מקצועית של הצד השלישי. הצד השלישי טענה, שבמועדים הרלוונטיים לתביעה לא היה הנתבע מבוטח באמצעותה, אלא באמצעות פוליסת ביטוח של הצד הרביעי. על טענה זו חלקה הצד הרביעי. בעוד התביעה הנדונה הייתה תלויה ועומדת, קיבל בית המשפט העליון את ערעורן של התובעות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי הזכויות בדירה תרשמנה על שם התובעות. בעקבות זאת, תוקן כתב התביעה בתביעה הנדונה, כך שסכום הפיצוי הנתבע הופחת לסך של 342,497.50 ₪ בגין נזקי התובעות וכן נתבע פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להן, בסך של 250,000 ₪. העובדות בעיקרן אינן שנויות במחלוקת, ולפיכך הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט לסכם בכתב על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט. כל זאת בכפוף להסכמות ולחילוקי הדעות שנתגלעו אגב קביעת ההסדר הדיוני, כפי שעוד יפורט להלן. א. ההסדר הדיוני ופירוט השאלות הטעונות הכרעה 2. ישיבת ההוכחות הראשונה בתביעה הנדונה נקבעה ליום 18.1.2011. מאחר שכחודש קודם לכן, ביום 23.12.2012 ניתן פסק-דינו הנזכר של בית המשפט העליון, אשר שינה באופן מהותי את מצבן של התובעות, הוצע לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב בעניין ארבע השאלות הבאות, השנויות במחלוקת בין הצדדים: האחת, שאלת אחריותו של הנתבע לנזקי התובעות; השנייה, היקף הנזק; השלישית, שאלת הכיסוי הביטוחי של הצד השלישי, ולחלופין של הצד הרביעי; הרביעית, שאלת החיוב בהוצאות בהליך זה. עוד באותו דיון, הודיע בא-כוחן של התובעות כי הוא מסכים להסדר הדיוני המוצע, בכפוף לכך שיוכל להשלים פרטים ומסמכים בעניין הנזק הנטען ובעניין היקף הוצאותיהן של התובעות. בעניין זה הודיעה באת-כוחו של הנתבע, כי לא תסכים להרחבת חזית. 3. בסופו של דבר, לאחר חילופי הודעות, בקשות, הסכמות והסתייגויות, שלא ראיתי צורך להרחיב ולפרטן, הסכימו הצדדים להסדר הדיוני האמור. התובעות כאמור, תיקנו את כתב התביעה ואילו הנתבע, הצד השלישי והצד הרביעי עמדו על טענותיהם כי שינוי טענות התובעות בעניין היקף הנזק הנטען ובעניין הוצאותיהן מהווה הרחבת חזית אסורה. לפיכך, השאלות הטעונות הכרעה הן אפוא, ארבע השאלות האמורות. במסגרת הדיון בשאלת היקף הנזק ובעניין קביעת סכום ההוצאות שייקבע, גם נידרש לטענות הצדדים בעניין השאלה, אם תיקון טענות התובעות בעניינים אלו מהווה הרחבת חזית אסורה, אם לאו. 4. סיכומי טענות הצדדים הוגשו לאחר ארכות ודחיות במועדים הבאים: מטעם התובעות הוגש ביום 27.7.2011; מטעם הנתבע הוגש ביום 23.10.2011; מטעם הצד השלישי (להלן גם - איילון) הוגש ביום 19.1.2012; מטעם הצד הרביעי (להלן גם - מגדל) הוגש ביום 6.3.2012. ביום 26.3.2012 השיב הצד השלישי לטענות הצד הרביעי, ולכך השיב הצד הרביעי ברשות, ביום 5.4.2012. ב. עיקרי העובדות 5. תחילה נעמוד על עיקרי העובדות, אשר כאמור, בעיקרן אינן שנויות במחלוקת. 6. התובעות הן שלוש אחיות. מאז שנת 1968 גרו הן יחד עם אביהן המנוח, עבד אל מועטי מחמוד אלזגייר (להלן - אבי התובעות), בדירה בקומה השלישית רחוב אבן בטוטה 12 בואדי ג'וז בירושלים (להלן - הדירה), שאותה שכרו בשכירות מוגנת. אבי התובעות (שנפטר ביום 27.3.2010), שכר את הדירה תמורת תשלום דמי מפתח ממר עומר עבד אל-רחמן אלענאני (להלן - אלענאני). אלענאני, בעל הדירה הקודם, הוא אביהם של קייס (להלן גם - המוכר) ושל זאיד. במהלך שנות השכירות המוגנת, התנהלו מספר הליכים משפטיים בין הצדדים ולטענת התובעות, הן אף היו נתונות להטרדות ולפגיעות מצד קייס ובני משפחתו. בין ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, הייתה תביעה בעניין קביעת דמי שכירות שהגיש אלענאני נגד אבי התובעות בשנת 1971 (366/71 בבית הדין לשכירות בירושלים), וכן הוגשה בשנת 2000 תביעה שאותה הגיש קייס לפינוי אבי התובעות מהדירה, אשר נדחתה. לימים ובדיעבד, נודע לתובעות שהתנהל הליך משפטי בבית המשפט המחוזי בירושלים בין קייס לבין אביו (אלענאני) וזאיד, שבו נקבע כי קייס הוא בעל זכויות הבעלות בדירה, והדירה נרשמה על שמו במרשם המקרקעין (ת"א 444/95 בבית המשפט המחוזי בירושלים). 7. בשנת 2002 החליטו התובעות לרכוש מקייס את הדירה, ולטענתן היה זה על רקע התנכלויות אליהן מצד משפחתו של קייס. לשם כך פנו הן אל שכן שלהן ששמו נאסר סליימה, כדי שיתווך ביניהן לבין קייס, שניאות למכור לתובעות את הדירה. בחודש אפריל 2002 פנו התובעות אל הנתבע, שהוא כאמור, עורך-דין, כדי שיטפל מטעמן ברכישת הדירה. בפגישה הראשונה שהתקיימה במשרדו של הנתבע נכחו התובעת 3 וקייס ובמהלכה נוהל משא ומתן לרכישת הדירה, אך הצדדים לא הגיעו לידי הסכמה בעניין מחיר הדירה. פגישה נוספת התקיימה במשרדו של הנתבע ביום 26.5.2002 ובה נכחו התובעות ושני אחיהן, אמיג'אד ועומר, השכן נאסר סליימה, קייס וגיסו (אחי אשתו), ששמו עאבד דייסי, אך גם בפגישה זו לא הגיעו הצדדים לידי הסכמה. קודם לפגישה זו מסר קייס לנתבע נסח של מרשם המקרקעין מיום 21.4.2002, שבו רשום שקייס הוא בעל הדירה מכוח צו של בית-משפט. ברשות הנתבע היה נסח נוסף מיום 28.4.2002, שתוכנו היה זהה. פגישה נוספת נקבעה ליום 29.5.2002 במשרדו של הנתבע, שבה נכחו כל אלו שנכחו בפגישה שקדמה לה, למעט קייס. לאחר משא ומתן הוסכם שהדירה תימכר לתובעות תמורת 120,000$. על-פי הסכמה זו, שילמו התובעות על חשבון התמורה סך של 5,000$ בנוכחות הנתבע ובטרם נחתם הסכם המכר, שאותו התבקש הנתבע להכין. 8. הסכם המכר שאותו הכין הנתבע, נחתם במשרדו של הנתבע ביום 30.5.2002. בהסכם זה נכתב שהתמורה תהיה בסך של 90,000$ וזאת לדברי התובעות, לאחר שהנתבע הסביר להן שהדבר נעשה מטעמי מיסוי. במעמד חתימת הסכם המכר, שילמו התובעות באמצעות שתי המחאות בנקאיות את מלוא היתרה בסך של 115,000$. בתצהירי התובעות העידו הן, כי התמורה שולמה כאמור, במעמד החתימה על הסכם המכר במשרדו של הנתבע ובנוכחותו (פסקה 21 בתצהיר התובעת 1; פסקה 21 בתצהיר התובעת 2; פסקה 22 בתצהיר התובעת 3). לעומת זאת, הנתבע נקט בניסוח לא ברור באמרו כי "התמורה הועברה למוכר על-ידי התובעות במזומן ומראש, כאשר ממני נדרש רק לציין את סכומה בהסכם ... ואת העובדה כי היא שולמה מראש והחתימה על החוזה היא בבחינת קבלה וראיה חותכת המאשרת את מלוא התמורה בגין הנכס" (פסקה 7 בתצהיר הנתבע). אולם נראה כי אין בדברי הנתבע כדי לעמוד בסתירה לדברי התובעות, שמלוא התמורה שולמה בנוכחות הנתבע, במשרדו. זאת גם מאחר שאין באמירה שהתמורה שולמה "במזומן ומראש" כדי לסתור את העובדה ששולמה בנוכחות הנתבע, וגם מכיוון שנראה שהניסוח שנבחר לתצהיר הנתבע נועד להשאיר אי בהירות בעניין מעורבותו בהעברת כספי התמורה מהתובעות אל המוכר, קייס. במעמד חתימת הסכם המכר, גם חתמו התובעות וקייס על יפויי-כוח נוטריוני בלתי חוזר, המסמיך את הנתבע לפעול בשמם כדי להשלים את העסקה ואת רישום הדירה במרשם המקרקעין על-שם התובעות. החתמת קייס באותו מעמד נעשתה בין השאר, בשל היותו אזרח ותושב ארצות הברית, ומאחר שהתעתד לחזור לשם לאחר החתימה על הסכם המכר. הנתבע הוסיף בתצהירו (בפסקה 10), שבמהלך הפגישה שבה נחתם ההסכם, סיפרו לו הצדדים על סכסוכים קודמים שהיו בין הצדדים ומטעם זה הוסיף את סעיף 10 בהסכם המכר, הקובע כי אין לקייס כל דרישה מהתובעות בשל התקופה שקדמה לחתימה על ההסכם, וכי הוא מתחייב לבטל כל תביעה שהגיש נגדן או נגד אביהן בקשר לנכס (נעיר, כי בשונה מהאמור בתצהיר, אין בהסכם הוראה שבה התחייב הנתבע לפתור "מול אביו" כל סכסוך שהיה בין התובעות לבין אביו). למחרת, ביום 31.5.2002, שילמה התובעת לנתבע סך של 3,000 ₪ על-חשבון שכר-טרחתו וסוכם שלאחר השלמת רישום הדירה על-שם התובעות, ישולם לנתבע סכום נוסף של 3,000 ₪. 9. הנתבע דיווח על המכירה לרשויות מיסוי מקרקעין ביום 2.9.2002 ובמועד זה שילמו התובעות את מס הרכישה שבו חויבו (כל אחת חויבה בסך של 756 ₪). בתצהירו של הנתבע, הרחיב הוא בפעולות שבהן נקט במהלך חודשים יוני עד אוגוסט 2002 לשם השלמת ההליכים שנדרשו לשם הדיווח על העסקה לרשויות מיסוי מקרקעין, והוסיף שבחודש ינואר 2003 העביר אליהן תרגום של המסמכים שנדרש למסור. בנוסף לכך פירט הנתבע את המגעים שהיו בינו לבין עיריית ירושלים, לצורך קבלת אישור בדבר היעדר חובות ואישור של אי-התנגדות לביצועה של עסקת המכר. על-פי רישומיו של הנתבע ועל-פי התכתבויות שצירף, אלו נערכו בין חודש נובמבר 2002 לבין חודש מרץ 2003, אך עם פערים של מספר חודשים בין פעולה לפעולה (נספח ג' של תצהיר הנתבע). עוד עולה מתצהירו של הנתבע, שהאישורים הראשונים מרשויות מיסוי מקרקעין התקבלו ביום 20.7.2003 ופעם נוספת ביום 21.3.2004, וכי אישורי העירייה התקבלו ביום 20.5.2004. עוד נאמר בתצהיר הנתבע, שביום 15.6.2004 החתים את התובעות על השטרות לביצוע עסקת רישום המקרקעין וכעבור מספר ימים פתח תיק בלשכת מרשם המקרקעין. 10. ביום 29.7.2004 התקבל במשרדו של הנתבע מכתב מלשכת מרשם המקרקעין שלפיו לא ניתן לרשום את הדירה על-שמן של התובעות, מכיוון שהדירה רשומה על-שמו של זאיד, אחיו של קייס (המוכר). הנתבע הודיע על כך לתובעות בתחילת חודש אוגוסט 2004 (ביום 2 או 3 בחודש זה). סמוך לאחר מכן, משלא קיבלו התובעות הסבר מהנתבע לכך שהדירה לא נרשמה על-שמן והגיעו למסקנה, כך לפי תצהיריהן, שהנתבע לא טיפל כיאות בענייניהן ובהגנה על זכויותיהן, ביקשו מהנתבע את תיקן כדי להעבירו לטיפולו של עורך-דין אחר. לפי דבריהן, בתחילה סירב הנתבע למסור להן את התיק, אך משעמדו על דעתן, הוציא ממנו מספר דפים ומסר להן את שאר המצוי בו. 11. לפי טענתן של התובעות, הן ניסו לבדוק בלשכת מרשם המקרקעין מה מונע את רישום בעלותן על הדירה (לטענתן, היה זה ביום 8.8.2004 וביום 1.9.2004), אולם רק בעקבות צו של בית המשפט, שניתן ביום 13.11.2007, קיבל בא-כוחן צילום של תיקי מרשם המקרקעין. כפי שהתברר בדיעבד, ביום 2.7.2002 (כחודש לאחר החתימה על הסכם המכר), ניתן צו מניעה זמני לבקשת זאיד, אח של קייס (המוכר), שלפיו נאסרה כל עסקה או רישום בדירה, וביום 23.9.2003 נרשמה הדירה על-שמו של זאיד לפי צו בית-משפט שניתן בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, שעליו לא ידעו התובעות. 12. ביום 9.8.2004 הגישו התובעות אל בית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור ביצוע כל עסקה בדירה על-ידי זאיד או קייס, העשויה לפגוע בזכויותיהן הקנייניות, וצו כאמור ניתן ביום 26.8.2004 (בש"א 6784/04). במסגרת הליך זה הודיע רשם המקרקעין (באמצעות הפרקליטות), כי התיק הרלוונטי לא אותר (תיק 014280/002). ביום 5.9.2004 הגיש זאיד אל בית-משפט השלום בירושלים תביעה לפינוי התובעות ועוד שתי אחיות שלהן מן הדירה, וזאת מכוח בעלותו שכאמור, נרשמה על-שמו (ת"א 10229/04). בעקבות תביעת הפינוי שהגיש קייס כאמור, הגישו התובעות ביום 20.9.2004 תביעה אל בית המשפט המחוזי בירושלים נגד זיאד וקייס (ת"א 6396/04), שבה עתרו לסעד הצהרתי שיקבע כי הן בעלות הדירה. לחלופין עתרו לחייב את קייס בהשבת כספי התמורה ששולמו לו עבור רכישת הדירה, פיצוי בגין מס הרכישה ששילמו ופיצוי בגין הפרת הסכם המכר ובגין עוגמת הנפש שנגרמה להן. 13. בדיעבד התברר לתובעות כי ישנן מחלוקות במשפחתו של קייס, או כי נעשתה קנוניה במשפחתו, באופן שהכשיל את התובעות כמתואר. עיקרי העובדות שהתבררו לתובעות ולצדדים בכלל, כפי שעולה מתצהיריהם, הן אלו: (א) בתחילה הייתה הדירה רשומה על-שמו של אלענאני, אביהם של קייס ושל זאיד, ומשנת 1995 הועברה הבעלות על הדירה בנסיבות שלא הובהרו, והדירה נרשמה על-שמו של זאיד, אחיו של קייס. (ב) ביום 22.4.1999 ניתן פסק-דין במעמד צד אחד בבית המשפט המחוזי בירושלים, המורה לזאיד ולאביו, אלענאני, לרשום את הזכויות בדירה על-שם קייס (ת"א 444/95). מכוחו של פסק-דין זה, נרשמו זכויות הבעלות בדירה על-שם קייס ביום 18.1.2000. (ג) ביום 2.7.2002, כחודש ימים לאחר החתימה על הסכם המכר, ניתן צו מניעה זמני לבקשת זאיד, שלפיו נמנעה כל אפשרות לביצוע עסקה בדירה או לביצוע שינוי ברישום הזכויות שבה. צו המניעה נרשם במרשם המקרקעין ביום 3.7.2002 (נסח מרשם המקרקעין מאוגוסט 2004 - נספח י' של תצהיר התובעות). ביום 14.8.2003 נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשת זאיד לביטול פסק הדין מיום 22.4.1999, שהורה על רישום הדירה על-שם קייס, ובהחלטה שניתנה גם הפעם במעמד צד אחד, נקבע שהדירה תשוב ותרשם על-שם זאיד. צו המניעה הזמני בוטל ביום 7.9.2003 וביום 23.9.2003 נרשמה הדירה על-שם זאיד. 14. פסק הדין בתביעת התובעות (ת"א 6396/04 בבית המשפט המחוזי בירושלים) ניתן ביום 1.1.2009, ובו דחה בית המשפט (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) את התביעה למתן סעד הצהרתי, מאחר שעסקת המכר של מכירת הדירה מקייס לתובעות, לא הסתיימה ברישום. לעומת זאת, קייס חויב בהשבת תמורת הדירה בסך של 120,000$, לפי ערכם בשקלים ביום העסקה (30.5.2002), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד התשלום בפועל; שיפוי הנתבעות בסכום מס הרכישה ששילמו (2,268 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (2.9.2002); פיצוי התובעות בגין עוגמת נפש בסך של 150,000 ₪; הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 50,000 ₪ (להלן - פסק הדין של בית המשפט המחוזי). התביעה שהגישו התובעות הומצאה לקייס באמצעות עורך-דינו אולם הוא לא התייצב אל המשפט, אלא רק זאיד התייצב אליו ואף היה מיוצג במהלכו. מאחר שקייס התגורר בארצות הברית ולא ניתן היה לאתרו, ממילא שהתובעות גם לא יכולות היו להביא לאכיפת פסק הדין שניתן נגדו. ביום 1.2.2009 הגישו התובעות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי אל בית המשפט העליון (ע"א 999/09), ובפסק-דין מיום 23.12.2012 קבע בית המשפט (כבוד השופטת מ' נאור וכבוד השופטים א' רובינשטיין וס' ג'ובראן), כי קייס היה הבעלים של הדירה בעת מכירתה לתובעות, ולכן היה רשאי למכור להן את הדירה. לפיכך נקבע שהדירה תירשם על-שם התובעות, סעד ההשבה של שווי הדירה בוטל וכך גם בוטל הסעד הכספי שנפסק בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולא נפסק תשלום הוצאות (להלן - פסק הדין של בית המשפט העליון). 15. בעקבות פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון, ביקשו התובעות את מחיקת תביעת הפינוי שזאיד הגיש נגדן אל בית-משפט השלום (ת"א 1229/04) ובקשתן התקבלה. במקביל, הגישו התובעות בקשה אל רשם המקרקעין לרשום את הדירה על-שמן. בקשתן התקבלה אך הדירה נרשמה על-שמן רק ביום 6.4.2011 לאחר הליכים אלו: הגשת בקשה אל בית המשפט העליון לקבלת פסיקתה שתורה על הרישום ומסירתה אל רשם המקרקעין; הגשת ערר על החלטת רשם המקרקעין שהתנה את הרישום בביטול צו המניעה שניתן בעבר לזיאד בבית המשפט המחוזי; משנדחה הערר האמור, הוגשה בקשה לביטול צו המניעה, אשר בוטל. 16. כתב התביעה בתובענה הנדונה הוגש ביום 17.5.2009, לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ובטרם ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, ובו תבעו התובעות מהנתבע לפצותן בגין הנזקים שנגרמו להם, כפי שנקבעו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובסך הכול 1,086,518 ₪ (השבת כספי התמורה עבור הדירה - 120,000$; שיפוי סכום מס הרכישה - 2,268 ₪; פיצוי בגין עוגמת-נפש - 150,000 ₪;, תשלום הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דינן - 50,000 ₪). כתב ההגנה מטעם הנתבע הוגש ביום 19.1.2009 ובמקביל הגיש הוא הודעה לצד שלישי נגד חברת הביטוח איילון, מהנימוק שבמועד הרלוונטי לכתב התביעה ביטחה איילון את הנתבע בביטוח אחריות מקצועית. לפיכך לטענתו, אם יחויב לפצות את התובעות, יהיה על איילון לשפותו בגין כל סכום שבו יחויב. ביום 21.3.2010 הוגש כתב ההגנה מטעם הצד השלישי (איילון) ובמקביל הגישה היא הודעה לצד רביעי נגד חברת הביטוח מגדל. לטענתה, במועד הרלוונטי לתביעה, לא היה הנתבע מבוטח על-ידי איילון, אלא על-ידי מגדל, ולכן אם הנתבע יחויב לפצות את התובעות, כי אז יהיה על מגדל, ולא על איילון, לשפותו בגין כל סכום שבו יחויב. כתב ההגנה מטעם הצד הרביעי (מגדל) הוגש ביום 1.8.2010. ביום 22.6.2011, לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט העליון ובעקבותיו, הגישו התובעות כתב תביעה מתוקן, שבו תוקן הסעד הנתבע לאור תוצאת פסק הדין ולטענתן, גם לאור ההוצאות הכספיות שהוציאו הן, שהיו כרוכות בהליך הערעור ובהליכים שנדרשו לנקוט כדי להביא לתיקון הרישום במרשם המקרקעין. ג. דיון בשאלות הטעונות הכרעה 17. על רקע עיקרי העובדות, נדון בכל אחת מארבע השאלות הטעונות הכרעה. סדר השאלות שבהן נדון יהיה כלהלן: השאלה הראשונה, שאלת אחריותו של הנתבע לנזקי התובעות; השאלה השנייה, שאלת הכיסוי הביטוחי, האם ישנו כיסוי ביטוחי ואם כן, האם המבטחת היא הצד השלישי (איילון) או הצד הרביעי (מגדל); השאלה השלישית היקף הנזק; השאלה הרביעית, שאלת החיוב בהוצאות בהליך זה. שתי השאלות האחרונות תידונה במסגרת אחת. ד. השאלה הראשונה: שאלת אחריות הנתבע לנזקי התובעות (1) טענות התובעות 18. טענות התובעות הן כי במעשיו, הפר הנתבע את החובות שחב עורך-דין כלפי לקוחו. בעניין זה הפנה בא-כוחן של התובעות אל פסק-דינו של כבוד השופט ד' לוין בע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק יחזקאל שרמן, פ"ד מד(4) 446 (1990), שבו נקבע כי חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו מבוססים על אלו: האחד, הבסיס העיקרי הוא הבסיס החוזי, מכוחו של ההסכם שנערך בכתב או בעל-פה שלפיו ייתן עורך-הדין שירות משפטי מקצועי בתמורה לשכר הטרחה המשולם לו. לכן, התרשלות בייצוג הגורמת נזק ללקוח, תהווה עילה לתביעה בגין הפרת החוזה או הפרת חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחותיו. השני, עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), המתקיימת אם עורך הדין חרג מרמת המיומנות והמקצועיות הסבירים וכתוצאה מכך נגרם נזק ללקוחו. השלישי, סעיף 54 בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, הקובע את חובתו של עורך-הדין לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות1 חובה הקבועה גם בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. לפיכך, במקום שבו חטא עורך-דין לחובות המוטלות עליו, עשוי הוא להימצא חב בנזיקין כלפי לקוחו, בשל התרשלותו במתן השירות ובשל כך שלא נהג במיומנות המצופה והנדרשת. 19. לטענת התובעות, הנתבע התרשל כלפיהן בשורה של מעשים ומחדלים אלו: ראשית, הנתבע לא ערך את הבדיקות המקדימות שהתחייבו בטרם נערכה העסקה לרכישת הדירה. אילו בדק זאת, יכול היה להיווכח שהדירה נרשמה על-שם קייס מכוח צו של בית-משפט שניתן לו במעמד צד אחד, בלא נוכחותו של זאיד. שנית, הנתבע צריך היה להשאיר את כספי התמורה אצלו בנאמנות, עד לאחר רישום הזכויות בדירה על-שם התובעות, ולא להעביר אל קייס את מלוא התמורה בטרם הובטח שהעסקה תושלם ברישום. שלישית, למצער, היה על הנתבע לרשום הערת אזהרה בלשכת מרשם המקרקעין על דבר העסקה. רביעית, במשך שנתיים לא רשם הנתבע את זכויותיהן של התובעות במרשם המקרקעין. 20. בעניין אי רישום הערת אזהרה לטובת התובעות מיד לאחר עריכת העסקה, טען בא-כוחן של התובעות, כי לא הייתה כל מניעה לעשות זאת מאחר שקייס, המוכר, נתן בידי הנתבע יפויי-כוח בלתי חוזר להשלמת העסקה. לפיכך, ובייחוד לאור העובדה שהתובעות שילמו את מלוא התמורה, היה על הנתבע, לאור חובתו המקצועית, לרשום את הערת האזהרה במרשם המקרקעין בטרם נחתם הסכם המכר, או במקביל לחתימתו. לטענת התובעות, אילו נרשמה הערת אזהרה, היה הדבר מייתר את הדיונים בדבר זכויותיהן, והיה מגן עליהן מפני רוכש פוטנציאלי, אשר היה רוכש את הנכס, בין בתום-לב ובתמורה ובין שלא בתום-לב. כפי שעולה מן העובדות, עסקת המכר בוצעה ביום 30.5.2002 ואילו הזכויות נרשמו על-שמו של זאיד כעבור כארבעה-עשר חודש, ביום 14.8.2003. משלא הושלם רישום הדירה על-שם התובעות, ואף לא נרשמה הערת אזהרה לטובתן, נעלמה העסקה שנערכה ביניהן לבין קייס מעיני בית המשפט שנדרש לבקשה לביטול פסק הדין שהגיש זאיד שעל-פיו הדירה נרשמה על-שם קייס, ואף נעלם מבית המשפט הדבר בעתן מתן צו המניעה לבקשת זאיד. בא-כוחן של התובעות אף ביקש לדחות את הטענה כי לכאורה, לאור העובדה שהדירה נרשמה על-שם זאיד מכוח צו של בית-משפט, הגובר על הערת אזהרה, אין קשר סיבתי בין העובדה שלא נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעות לבין רישום זה. לטענתו, אילו נרשמה הערת אזהרה, היה בית המשפט נמנע מלבטל את פסק הדין לבקשת זאיד, או לפחות, הייתה ניתנת לתובעות הזדמנות להתגונן או להגיב לבקשתו של זאיד לביטול פסק הדין. אולם משלא נרשמה הערת אזהרה, לא ניתנה לתובעות כל דרך להישמע ולהראות שעסקת המכר למכירת הדירה להן, נעשתה בתמורה מלאה, בתום-לב ובהסתמך על הרישום במרשם המקרקעין. עוד טען, כי אפילו לא הייתה הערת האזהרה מונחת לפני בית המשפט שדן בבקשה של זיאד לביטול פסק הדין שמכוחו נרשמו הזכויות בדירה על-שם קייס (ת"א 444/95 בבית המשפט המחוזי בירושלים), הרי שאילו הייתה הערת אזהרה לטובת התובעות, לא היה רשם המקרקעין מאפשר לרשום את הדירה על-שם זיאד, מבלי לשמוע את טענות התובעות. ראייה לכך היא העובדה שגם לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, שהורה על רישום הזכויות בדירה על-שם התובעות, לא ניתן היה לרשום לטובתן הערת אזהרה, אלא לאחר מחיקת צו המניעה שנתן בית המשפט המחוזי לטובת זאיד. 21. באשר לאי השלמת רישום הזכויות בדירה על-שמן של התובעות, טען בא-כוחן, כי רק למעלה משנתיים לאחר חתימת הסכם המכר, בחודש אוגוסט 2004, פנה הנתבע לראשונה לרשום את זכויותיהן של התובעות במרשם המקרקעין. רק אז גילה שבינתיים נרשמה הדירה על-שם זיאד. הנתבע לא הראה שעשה דבר כלשהו כדי לרשום את הדירה על-שם התובעות קודם לכן, או שעשה דבר כלשהו, להסרת המניעה להשלמת עסקת המכר ברישום. לא רק שהנתבע לא הראה מדוע התמהמה תקופה כה ארוכה, אלא שבפועל לא הייתה כל סיבה לכך, מאחר שבידי הנתבע היה יפויי-כוח בלתי חוזר מקייס, והומצאו כל אישורי המסים הנדרשים לצורך הרישום במרשם המקרקעין. 22. לאור כל האמור, טען בא-כוחן של התובעות כי הנתבע לא פעל בנאמנות ובמסירות ואף לא בדרך מקובלת, כפי שהיה על עורך דין סביר לפעול. בכך גם הפר הנתבע חובות חקוקות הקבועות בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), וכן הפר את חובות תום-הלב המתחייבות מהוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ואת הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. עוד טען, כי לאור העובדה שרק לנתבע הייתה שליטה על המסמכים הקשורים בהסכם המכר ובאלו הדרושים לביצוע הרישום, יש לקבוע כי על הנתבע מוטל הנטל להוכיח שלא התרשל, וכי לא עמד בנטל זה. (2) טענות הנתבע 23. הנתבע טוען כי אין להטיל עליו את האחריות לכך שנמנעה מהתובעות האפשרות לרשום את הזכויות בדירה על-שמן, ואף אין לחייב אותו בנזקים שלטענת התובעות נגרמו להן בשל כל אלו. ככל שהדברים אמורים בהיבט העובדתי, טען הנתבע שהתובעות לא ביקשו שתירשם הערת אזהרה על-שמן, וכי התובעות נמנעו מלהתנות בהסכם המכר את מתן התמורה כנגד העברת הזכויות. לפיכך לטענתו, בכך שהתובעות שילמו את התמורה מראש ובמזומן, ניתקו את הקשר שבין עריכת הסכם המכר על-ידי הנתבע לבין התמורה ששילמו בעצמן. 24. עוד טען הנתבע, כי לאור הסכסוך המשפחתי במשפחת קייס (המוכר) ואחיו זאיד, שהיה ידוע לזאיד אך לא היה ידוע לנתבע, לא הייתה לנתבע כל אפשרות לדעת ולצפות שתימנע האפשרות של השלמת העסקה ברישום. בעניין זה סומך הנתבע את טענותיו על קביעותיו של בית המשפט העליון בפסק-דינו, אשר קבע שהבעל הדירה במועד עריכת ההסכם היה קייס, ולפיכך היה רשאי למכור לתובעות את הדירה (בפסקה 36). מכאן לטענת הנתבע, שפעל כדין וערך את הבדיקות הדרושות ומצא שאמנם קייס היה בעל הדירה הרשום, שיכול היה למכור לתובעות את הדירה. עוד טען הנתבע, כי כפי שעולה מניתוח העובדות בפסק-דינו של בית המשפט העליון, שורש הסכסוך נעוץ בעסקאות נוגדות שביצע אלענאני, אביהם של קייס וזאיד, בעוד שקייס היה הקונה הראשון בזמן וזאיד ידע זאת (שם, פסקה 23). אולם בשל חוסר תום-ליבו של זאיד, כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון, נמנע רישום הזכויות בדירה על-שם התובעות. זאת מאחר שזאיד, שפנה אל בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הדין שמכוחו נרשמה הדירה על-שמו של קייס, ידע על כך שאביו התחייב להעביר את הדירה על-שמו של קייס ואף ידע על העסקה עם התובעות, אך נמנע מלציין זאת בפני בית המשפט ואף לא צרף אותן להליך בבית המשפט המחוזי (שם, פסקאות 31-28). 25. הנתבע גם טען, כי אין באי-רישום הערת אזהרה במרשם המקרקעין לטובת התובעות, כדי להוות רשלנות. שכן לטענתו, אין חובה חוקית לרשום הערת אזהרה, ובכל מקרה אין ברישומה כדי להקנות זכות חוקית במקרקעין. בכוחה של הערת אזהרה רק למנוע עסקה נוגדת ובלבד שאין מדובר בעסקה נוגדת הנרשמת לפי צו של בית המשפט (סעיף 127(א) בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). מאחר שבמקרה הנדון לא בוצעו עסקאות נוגדות, אלא הדירה נרשמה על-שם זאיד מכוח צו של בית המשפט, לא היה בכוחה של הערת אזהרה למנוע את הרישום. בעניין זה טען הנתבע עוד, כי אף התובעות עצמן טענו כאמור, בערעור שהגישו אל בית המשפט העליון (פסקה 39 בהודעת הערעור). לפיכך לטענת הנתבע, התובעות מנועות מלטעון שהנתבע התרשל בכך שלא רשם הערת אזהרה. טענה זו נסמכת על דוקטרינת ההשתק השיפוטי, שלפיה אין בעל-דין רשאי לטעון טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך או בשני הליכים שונים. זאת לאור תכליתה של דוקטרינה זו, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן כדי להניא מפני ניצולם של בתי המשפט לרעה. עוד טען הנתבע, כי עיקר טענות התובעות מבוססות על מצב הדברים שהיה קודם למתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, שהורה על רישום הדירה על-שמן של התובעות. לטענתו, משהתקבל ערעורן של התובעות ונקבע כאמור, ואף נקבע כי במישור היחסים שבין התובעות לזאיד לא הייתה השלכה לאי רישומה של הערת אזהרה (שם, פסקה 28), ממילא אין עוד להטיל אחריות על הנתבע. שכן בקביעת בית המשפט העליון יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין אי-רישום הערת אזהרה, לבין העובדה שנוצרה מניעה להשלים את עסקת המכר ברישום הדירה על-שם התובעות. לכך גם מתווספת העובדה שצו המניעה שהוציא זאיד ניתן כחודש לאחר חתימת הסכם המכר, ולפיכך לטענת הנתבע, בכל מקרה לא ניתן היה להשלים את העסקה ברישום בפרק זמן כה קצר. (3) טענות הצד השלישי (איילון) והצד הרביעי (מגדל) 26. בעניין שאלת אחריותו של הנתבע לנזקי התובעות, הצטרפו הצד השלישי (איילון) והצד הרביעי (מגדל) לטענותיו של הנתבע. הצד השלישי הוסיף עוד כי לטענתו, התובעות לא הוכיחו את הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבע לבין נזקיהן הנטענים. לטענתו, התובעות לא הביאו ראיות בעניין ההליך שבו נקט זאיד לשינוי הרישום במרשם על-שמו; מאחר שההליך שבו נקט זאיד היה מספר שבועות לאחר חתימת הסכם המכר, לא מן הנמנע שהציג נסח רישום שקדם לעריכת ההסכם; בית המשפט העליון קבע שזאיד הסתיר מבית המשפט את העסקה עם התובעות; בכל מקרה, היו התובעות נדרשות לנהל הליך משפטי נגד זאיד בעניין רישום הדירה על-שמן; טענת התובעות כי אילו נרשמה הערת אזהרה לטובתן, כי אז הייתה להן אפשרות להתגונן, היא בגדר השערה לא מוכחת. (4) דיון והכרעה בשאלת אחריות הנתבע לנזקי התובעות השאלה הטעונה הכרעה 27. כפי שנקבע בפסיקה וכנטען על-ידי התובעות, חובתו של עורך-דין לייצג את מרשו במיומנות ובמקצועיות נובעת גם מהסכם ההתקשרות שבין הצדדים, בין אם נערך בכתב ובין אם נערך בעל-פה. הסכם זה קובע תנאי מכללא, שלפיו לעורך הדין הידע הדרוש לייצוג מרשו וכן כולל תניה של התחייבות מצד עורך הדין להפעיל את כישוריו לטובת מרשו. לפיכך אם הופרה חובה זו, מהווה הדבר הפרה של הסכם ההתקשרות. כך גם אם יימצא כי נגרם ללקוח נזק כתוצאה מאופן ייצוגו על-ידי עורך הדין, אשר לא פעל במקצועיות הדרושה וכי התרשל בייצוג, כי אז המסקנה תהיה שעורך הדין עוול כלפי מרשו ברשלנות. בנוסף לכך, ייצוג לא מקצועי מצד עורך-דין שהסב נזק למרשו, מהווה גם הפרה של חובת הנאמנות שחב עורך-דין לשולחו, כפי שנקבעה בחוק לשכת עורכי הדין (ראו: עניין משה לוי, שהוזכר לעיל. ראו גם: ע"א 2008/07 נירה לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל באמצעות עזבונו (2011) בפסקאות 52-51 בפסק-דינו של כבוד השופט ח' מלצר). בענייננו, אין מחלוקת שלתובעות נגרם נזק מכך שלאחר שרכשו את הדירה ושילמו את מלוא תמורתה, לא ניתן היה להשלים את העסקה ברישומה במרשם המקרקעין ואף נמצא שהדירה נרשמה על-שמו של זאיד. השאלה היא אפוא, אם נזק זה נגרם בשל רשלנותו של הנתבע, שהיה מי שייצג את התובעות בעסקת המכר. לפיכך יש לבחון אם מעשיי הנתבע או מחדליו עולים לכדי רשלנות, ואם ישנו קשר סיבתי בין אותם מעשים או מחדלים, ככל שהיו, לבין הנזק שנגרם, או שמא כטענת הנתבע, בכל מקרה נותק הקשר הסיבתי בין מעשיו ומחדליו, ככל שהיו, לבין הנזק. 28. התובעות טוענות שרשלנות הנתבע באה לידי ביטוי בארבעה מעשים או מחדלים, כל אחד לעצמו וכולם יחד, שאלו הם: הראשון, אי עריכת בדיקות מקדימות שהתחייבו בטרם נערכה עסקת רכישת הדירה. בעיקר אי בדיקת צו בית המשפט שניתן במעמד צד אחד, שמכוחו נרשמה הדירה על-שם קייס ומכוחו מכר לתובעות את הדירה. השני, העברת מלוא התמורה לקייס, בטרם הבטחת רישום הדירה על-שם התובעות. השלישי, אי-רישום הערת אזהרה בלשכת מרשם המקרקעין לטובת התובעות. הרביעי, השתהות הנתבע ברישום הדירה על-שם התובעות במרשם המקרקעין. נבחן עתה לאור טענותיהם של הצדדים, את כל אחד מהמעשים או המחדלים הנטענים, אם היה בו משום רשלנות. אם המסקנה תהיה כי היה באותם מעשים משום רשלנות, בין בכל אחד מהמעשים לעצמם ובין בכוחם המצטבר, כי אז נבחן את אמנם ישנו קשר סיבתי בין המעשה הרשלני או המחדל הרשלני לבין נזקיהן הנטענים של התובעות. [א] אי-עריכת בדיקות נדרשות בטרם נערכה עסקת המכר רקע וטענות הצדדים 29. על-פי נסחי מרשם המקרקעין מיום 21.4.2002 ומיום 28.4.2002, שהיו ברשות הנתבע בעת עריכת הסכם המכר (נספח ה' של תצהירי התובעות), הדירה נרשמה על-שמו של קייס ביום 18.1.2000 מכוח "מכר לפי צו בית-משפט". לטענת התובעות, הנתבע התרשל בין השאר, בכך שלא ערך בדיקות נדרשות קודם לעריכת הסכם המכר בכך שלא בדק את צו בית המשפט, שמכוחו נרשמה הדירה על-שם קייס. לטענתן, אילו בדק הנתבע את אותו צו, היה נוכח לדעת שצו זה במעמד צד אחד וללא התנגדות, בתביעה שהגיש קייס נגד אביו (אלענאני) ונגד אחיו זאיד. עובדה זו, כך לטענת התובעות, צריכה הייתה להביא לבדיקת מהותו של אותו הליך, ולא מן הנמנע שהיה מתברר כי ישנו פגם כלשהו בעצם ההליך שהוביל לצו, אשר אף עשוי להשתנות, אם למשל, זאיד שנתבע באותו הליך, יבקש לבטל אל אותו פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, כפי שאמנם היה בסופו של דבר בפועל. דיון 30. ככלל, ניתן לומר כי במקום שבו נכס מקרקעין הועבר אל בעליו מכוח צו של בית המשפט, יש מקום לבדיקת מהות הצו וסיבת נתינתו. כך במיוחד בנסיבות של המקרה הנדון, שבו כל הצדדים ידעו שמדובר בדירה שהתובעות התגוררו בה מאז שנת 1968 במעמד של דיירות מוגנות, בידיעה שאלענאני הוא בעליה, וכי העברתה לבעלותו של קייס הייתה העברה בתוך המשפחה, מאב לבנו. כך גם במקום שבו כל הצדדים ידעו שלמכירה קדמו סכסוכים רבים בין בעלי הנכס לבין התובעות. יחד עם זאת, כפי שהצהירו התובעות, לאחר שבשנת 2000 הפך קייס לבעליה של הדירה, הוא הגיש נגדן תביעה לפינוין ממנה, ותביעתו זו נדחתה לאחר שנקבע שהן דיירות מוגנות בדירה. נסיבות אותו הליך לא פורטו, אולם ככל שהיה מקום לבחינת השאלה מכוח איזה צו הפך קייס לבעל הדירה, היה זה במסגרת אותו הליך. העובדה שהליך זה הסתיים עוד קודם לעסקת המכר, ייתרה במידה רבה את הצורך בבדיקת אותו צו של בית-משפט, שמכוחו הפך קייס לבעל הדירה. לכן קשה לראות באי בדיקתו משום רשלנות מצד הנתבע העומדת לעצמה. יחד עם זאת, כפי שעוד נתייחס לכך בהמשך הדברים, מכלול הנסיבות והעובדה שקייס רכש את הבעלות בדירה מכוח צו בית-משפט שנסיבותיו לא היו ידועות, היא רלוונטית למעשי רשלנות אחרים שיוחסו לנתבע. [ב] העברת מלוא התמורה בטרם השלמת העסקה ברישום רקע וטענות הצדדים 31. כפי שפורט לעיל, הסכם המכר שאותו הכין הנתבע, נחתם במשרדו ביום 30.5.2002, ובו נכתב שהתמורה עבור הדירה תהיה בסך של 90,000$. לדברי התובעות, סכום זה נכתב לפי המלצת הנתבע, מטעמי מיסוי, בעוד שבין הצדדים הוסכם שהתמורה תהיה בסך של 120,000$. בפגישה שהתקיימה במשרדו של הנתבע יום קודם לכן, ביום 29.5.2002, שבה הושלם המשא ומתן, שילמו התובעות סך של 5,000$ ובמעמד חתימת ההסכם, שילמו בשתי המחאות בנקאיות את מלוא יתרת מלוא התמורה, בסך של 115,000$. כפי שכבר נאמר, בתצהירי התובעות העידו הן, שהתמורה שולמה כאמור, במעמד החתימה על ההסכם במשרדו של הנתבע ובנוכחותו (פסקה 21 בתצהיר התובעת 1; פסקה 21 בתצהיר התובעת 2; פסקה 22 בתצהיר התובעת 3). למרות זאת, הנתבע בתצהירו נקט ניסוח לא בהיר, באמרו ש"התמורה הועברה למוכר על-ידי התובעות במזומן ומראש, כאשר ממני נדרש רק לציין את סכומה בהסכם ... ואת העובדה כי היא שולמה מראש והחתימה על החוזה היא בבחינת קבלה וראיה חותכת המאשרת את מלוא התמורה בגין הנכס" (פסקה 7 בתצהיר הנתבע). כפי שכבר נאמר, נראה שדברי הנתבע אינם עומדים בסתירה לדברי התובעות, שמלוא התשלום שולם בנוכחות הנתבע, במשרדו. שכן, לא רק שאין באמירת הנתבע שהתשלום היה "במזומן ומראש" כדי לסתור את העובדה ששולם בנוכחותו, אלא שניכר כי לתצהירו של הנתבע נבחר ניסוח שנועד להשאיר אי בהירות בעניין מעורבותו בהעברת מלוא התשלום מהתובעות אל המוכר, קייס. 32. התובעות טוענות, כי העובדה שמלוא התמורה שולמה במעמד החתימה על ההסכם, מבלי שהובטח שהעסקה תושלם ברישום, מהווה רשלנות מצידו של הנתבע. כך במיוחד לאור העובדה שקייס הוא תושב ואזרח ארצות הברית, שמיד לאחר חתימת הסכם המכר חזר לארצות הברית. מנגד טען הנתבע, כי "התובעות נמנעו מלהתנות בהסכם המכר את מתן התמורה כנגד העברת הזכויות, ואף הגדילו לעשות בכך ששילמו את התמורה מראש ובמזומן, בכך למעשה ניתקו את הקשר בין ההסכם לבין התמורה, ואין להן לבוא בטעונת כלפי הנתבע בעניין זה" (פסקה 2.ז בסיכומי הנתבע. כן ראו פסקה 8 בתצהירו של הנתבע). דיון 33. אין לקבל את טענותיו של הנתבע, לא בהיבט העובדתי ולא בהיבט המשפטי. באשר להיבט העובדתי, כפי שכבר נאמר, ניסיונו של הנתבע לערפל את מעורבותו בכך שהתובעות שילמו את מלוא התמורה במעמד חתימת ההסכם לא משנה מן העובדה, שמלוא התמורה שולמה בנוכחות הנתבע, במשרדו, בעת חתימת הסכם המכר. בהיבט המשפטי אין לקבל את טענותיו של הנתבע, שכן הוא זה אשר ייצג את התובעות, והוא זה שצריך היה לוודא שכמקובל, לא תועבר מלוא התמורה עד אשר תושלם העסקה, או שיובטח רישום הבעלות על הדירה על-שמן של התובעות. מי שניסח את הסכם המכר הוא הנתבע והוא זה שצריך היה לוודא שההסכם יערך באופן שישרת את האינטרסים של התובעות ויגן עליהן. תמוהה עד מאד טענתו כאילו "התובעות נמנעו מלהתנות בהסכם המכר את מתן התמורה כנגד העברת הזכויות". התובעות הן בגדר הדיוטות ועל הנתבע, שהיה עורך-דינן, חלה החובה לנסח את ההסכם כך שיהיה לטובת התובעות ויבטיח את זכויותיהן. כפי שכבר נאמר בעניין זה בפסק-דינו של כבוד מ"מ הנשיא ש"ז חשין בעמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1720, בעמ' 1730 (1956): "היחס שבין עורך-דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כישרונו ויכולתו" (ראו גם עניין לוטן בפסקה 49). הימנעותן של התובעות להתנות את מתן התמורה כנגד העברת הזכויות, לא הייתה מחדל של התובעות, אלא מחדל של הנתבע, שהיה אמון על ניסוח הסכם המכר והוא זה שאחראי לתוכנו. כך גם העברת התמורה במלואה בטרם הובטח רישום הזכויות על-שמן של התובעות מהווה מחדל רשלני של הנתבע. בהקשר זה, אין משמעות לכך שהתשלום הועבר מידי התובעות אל ידיו של קייס מבלי שעבר דרך ידיו של הנתבע, ודי בכך שכך נקבע בהסכם המכר כדי להטיל אחריות על הנתבע. במיוחד נכון הדבר לאור העובדה שהתשלום נעשה בנוכחות הנתבע במשרדו, ולאור העובדה שמיד לאחר שקייס קיבל את התמורה, הוא חזר לארצות הברית, מבלי להותיר כתובת מבלי שהנתבע קבע דרך להיפרע ממנו במקרה של תקלה, ולאחר חתימת ההסכם נעלמו עקבותיו. תשלום מלוא התמורה, מבלי שהובטח שניתן יהיה להעביר את הזכויות בדירה על-שמן של התובעות, אכן מהווה מעשה רשלני של הנתבע (ראו והשוו עניין לוטן בפסקה 56). 34. משהגענו למסקנה כאמור, כי העברת מלוא התמורה לידי קייס מבלי להבטיח את רישום הזכויות בדירה על-שמן של התובעות מהווה רשלנות מצדו של הנתבע, עלינו לבחון אם ישנו קשר סיבתי בין מעשה רשלנות זה לבין נזקיהן הנטענים של התובעות. בחינת קיומו של קשר סיבתי בין מעשה התרשלות לבין הנזק שנגרם מחייב בחינה אם התקיים קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי (ראו למשל, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 148-144 (1982); רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (2010); עניין לוטן, פסקה 56). קשר סיבתי עובדתי מתקיים במקום שבו ניתן לקבוע כי אלמלא מעשה ההתרשלות, לא היה הנזק נגרם. קשר סיבתי משפטי מתקיים במקום שבו קיומו של קשר סיבתי עובדתי אינו נשלל בשל "סיבתיות משפטית". המבחן לכך הוא מבחן הצפיות, הבוחן אם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלותו. אולם אם נמצא כי גורם זר שהתערב הביא לגרימת הנזק, כי אז יש לבחון אם התערבותו הייתה צפויה. רק אם יימצא כי לא הייתה צפויה, ניתן יהיה לקבוע שהתערבותו הביאה לניתוקו של הקשר הסיבתי (ראו למשל: ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 8-7 (1984); עניין לנדרמן; עניין לוטן, שם). 35. התובעות שילמו את מיטב כספן, 120,000$, בעת חתימת הסכם המכר, וכדי לזכות בתמורה, בדירה, נאלצו לנהל הליכים משפטיים מרובים ומסובכים, ורק כשמונה שנים וחצי לאחר מכן זכו בה, בעוד שהרישום בפועל נעשה לאחר הליכים נוספים והושלם כעבור כארבעה חודשים נוספים. כפי שנקבע בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ובפסק-דינו של בית המשפט העליון, לא ברור אם האירועים שהובילו לשינוי הרישום במרשם משמו של קייס אל שמו של זאיד, נבעו ממעשה קנוניה שהיה בין קייס לאחיו, זאיד, או בשל התנהלות חסרת תום-לב מצדו של זאיד. בכל מקרה, אין מחלוקת שבעטיים של אותם אירועים, נאלצו התובעות לנהל את כל אותם הליכים משפטיים ממושכים. אם אמנם התנהלותו של זאיד נבעה מקנוניה שהייתה בינו לבין קייס, יש להניח כי אילו לא היה קייס מקבל את מלוא התמורה, לא הייתה נעשית אותה קנוניה. בוודאי שלא הייתה נעשית אילו מרבית התמורה לא הייתה משולמת לו. לעומת זאת, אם אמנם קייס לא היה שותף לכך, וכל האירועים התרחשו רק ביוזמתו של זאיד, כי אז אלמלא הייתה משולמת לקייס מלוא התמורה, היה נזקן של התובעות קטן יותר. גם לא מן הנמנע שהיו בוחרות לוותר על כספן ועל הדירה, ולרכוש דירה אחרת. בנוסף לכך, יש להניח כי אילו לא קיבל קייס את מלוא התמורה, היה מסייע להשלים את רישום הדירה על-שמן של התובעות, ולו כדי לזכות במלוא התמורה. לפיכך, המסקנה המתבקשת מכל אלו היא, כי אלמלא שולמה לקייס מלוא התמורה במעמד חתימת ההסכם, קרוב לוודאי שנזקן של התובעות היה נמנע, או למצער, היה נמוך בהרבה. מכאן אפוא, שהקשר הסיבתי העובדתי מתקיים בענייננו. 36. כך גם מתקיים בענייננו קשר סיבתי משפטי בין רשלנותו של הנתבע, בכך שמלוא התמורה שולמה בטרם הושלמה עסקת המכר ברישום, לבין נזקן הנטען של התובעות. הקשר הסיבתי המשפטי נבחן כאמור, לפי מבחן הצפיות; אם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלותו, ובמקרה שגורם זר שהתערב גרם לנזק, נבחנת השאלה אם התערבותו הייתה צפויה. אין מחלוקת בענייננו, כי גורם הנזק, שהיה בבחינת הגורם הזר שהתערב, היה התנהלותו של זאיד, אשר כאמור, לא ברור אם נבעה מיוזמה חסרת תום-לב מצדו, או שמא היה זה חלק מקנוניה שרקם יחד עם קייס. כפי שכבר נאמר, ככל שהתנהלותו של זאיד נבעה ממעשה קנוניה משותף שלו ושל קייס, סביר להניח שאלמלא קיבל קייס את מלוא התמורה, או את מרביתה, לא היה משתף פעולה עם אותה קנוניה. ככל שהתנהלותו של זאיד הייתה עצמאית, הרי שכאמור, אלמלא שילמו התובעות את מלוא התמורה, היה נזקן קטן בהרבה, ובמקרה זה, לא מן הנמנע שהיו בוחרות לרכוש דירה אחרת, תחת ניהול מאבק ממושך לקבלת מלוא התמורה לכספן. האפשרות שתיגרם תקלה כלשהי כתוצאה מכך ששולמה מלוא התמורה עבור הדירה, מבלי שנרשמה על-שמן של התובעות, היא תקלה צפויה. מטעם זה נהוג ומקובל שלא משולמת מלוא התמורה אם לא ניתן להבטיח בוודאות את השלמת העסקה. כך במיוחד צריך היה לצפות התרחשותה של תקלה כמו זו שנגרמה, בשל העובדה שהיה ידוע שקייס נוטל עימו את מלוא התמורה וממריא לארצות הברית. כך גם במיוחד לאור העובדה שהיה ידוע שקייס זכה בבעלות על הדירה, לא בהיותו יורש של אביו או בהעברה מרצון בדרך אחרת, אלא בעקבות צו של בית המשפט, שתוכנו ונסיבות נתינתו לא היו ידועים, והנתבע אף לא בדק את אותן נסיבות. 37. המסקנה היא אפוא, כי העובדה שהתובעות שילמו את מלוא התמורה עבור הדירה במעמד החתימה על הסכם המכר, מבלי שהובטח שהעסקה תושלם ברישום הדירה על-שמן של התובעות, וכל זאת בנסיבות שעליהן עמדנו, מהווה רשלנות מצדו של הנתבע. [ג] אי רישום הערת אזהרה לטובת התובעות רקע וטענות הצדדים 38. כזכור, התובעות חתמו על הסכם המכר לרכישת הדירה מקייס ביום 30.5.2002. באותה עת היה קייס הבעלים הרשום של הדירה מכוח פסק-דין מיום 22.4.1999, שניתן לטובתו בבית המשפט המחוזי במעמד צד אחד. כחודש לאחר חתימת ההסכם, ביום 2.7.2002, נעתר בית המשפט לבקשתו של זאיד, שאף היא נדונה במעמד צד אחד, ונתן צו מניעה שמנע עשיית עסקה כלשהי בקשר לדירה. ביום 14.8.2004 ביטל בית המשפט, גם במעמד צד אחד, את פסק הדין שניתן לטובת קייס ונקבע שהדירה תירשם על-שם זאיד. טענת התובעות היא שבכך שהנתבע נמנע מרישום הערת אזהרה לטובתן על דבר עסקת המכר שנערכה ביניהן לבין קייס, מהווה רשלנות מצדו. לטענתן כאמור, בשל אי רישומה של הערת האזהרה, נעלמה עסקת המכר שלפיה רכשו את הדירה מעיני בית המשפט המחוזי, שדן בבקשותיו של זאיד. לטענתן, אילו נרשמה הערת אזהרה, לא מן הנמנע שבטרם נעתר בית המשפט לבקשת זאיד לבטל את פסק הדין שניתן לטובת קייס, היה מזמן את הנתבעות ומאפשר להן לטעון את טענותיהן. כך גם, קרוב לוודאי שרשם המקרקעין לא היה מאפשר את רישום הדירה על-שם זאיד, מבלי שתינתן לתובעות אפשרות לטעון בפניו את טענותיהן. מנגד טען הנתבע, כי אי רישומה של הערת אזהרה אינה עולה לכדי רשלנות מצדו, ואפילו היוותה רשלנות, הרי שנותק הקשר הסיבתי. כל זאת מטעמים אלו: היעדר חובה חוקית לרשום הערת אזהרה; הערת אזהרה אינה מקנה זכות במקרקעין, אלא בכוחה רק למנוע עסקה נוגדת ובלבד שלא נרשמה לפי צו של בית המשפט. בענייננו הרישום על-שם זאיד היה מכוח צו בית משפט, ולכן רישום הערת אזהרה לא היה מועיל; התובעות עצמן טענו בערעור שרישום הערת אזהרה לא היה מועיל, ולכן לאור דוקטרינת ההשתק השיפוטי, הן מנועות לטעון עכשיו אחרת; משנקבע בפסק-דינו של בית המשפט העליון שלא היה ברישום הערת אזהרה כדי להועיל, הרי שאפילו התרשל הנתבע, ממילא שלאור קביעה זו נותק הקשר הסיבתי שבין אי הרישום לבין הנזק הנטען; צו המניעה ניתן לזאיד כחודש לאחר חתימת הסכם המכר, ובכל מקרה אין לצפות שניתן להסדיר רישום במרשם או רישום הערת אזהרה, בפרק זמן קצר זה. על טענות אלו הוסיף הצד השלישי (איילון), שטענות התובעות בדבר הבאת המידע לפני בית המשפט כאמור, הן בגדר השערה לא מבוססת. דיון 39. סעיף 126 בחוק המקרקעין מסמיך את רשם המקרקעין לרשום הערת אזהרה על התחייבות לעשות עסקה במקרקעין. נרשמה הערה, כי אז לפי הוראת סעיף 127(א) בחוק, לא תירשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה, אלא בהסכמת הזכאי או לפי צו בית המשפט. זו לשון הסעיף: "נרשמה הערת אזהרה וכל עוד לא נמחקה, לא תירשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה, אלא בהסכמת הזכאי או לפי צו בית המשפט". 40. על חשיבותה של הערת האזהרה אמר בית המשפט כי "רישום ההערה נותן אפוא, לצד הזכאי על-פיה הגנה מעין-קניינית על זכותו החוזית לקבל בעתיד את הזכות הקניינית עם רישום העסקה נשוא ההתחייבות" (כבוד השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי בבר"ע 178/70 חיים בוקר נ' חברה אנגלו-ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה(2) 121, בעמ' 135 (1971). אמנם כאמור שם, "שהסעיף פורש הגנה זו בפני רישום עסקה סותרת, ולפי סעיף 6 עסקה היא הקנייה רצונית". אולם במצבים שבהם גם אם אין בהערת האזהרה כדי להועיל, בין מאחר שאינה גוברת על עסקה אחרת ובין מטעם אחר, "יכולה הערת האזהרה בפנקס המקרקעין לשמש ... כמורה דרך" (שם). עקרון תום הלב מחייב את רישומה של הערת אזהרה על דבר עסקה במקרקעין, וזאת כדי למנוע מצב של "תאונה משפטית", שעשויה להיגרם בשל עסקאות נוגדות. כך בין אם מקורה של העסקה הנוגדת בכזו שנעשתה בתום-לב ובין אם נעשתה שלא בתום-לב, כפי שנטען ביחס להתנהלותו של זאיד. כך נקבע בפסק הדין בע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003), שאליו הפנה בא-כוחן של התובעות בסיכומי טענותיו, וראו שם, בפסק-דינו של כבוד הנשיא א' ברק (בפסקאות 19-18): "על רקע זה קמה ומתעוררת השאלה שלפנינו והיא זו: האם חובת תום-הלב של בעל העיסקה הראשונה כלפי המוכר וכלפי בעל העיסקה השנייה מופרת אם בעל העיסקה הראשונה נמנע מלרשום הערת אזהרה לאחר כריתת העיסקה הראשונה? שאלה זו התעוררה בעבר בפסקי-דין אחדים והושארה בצריך עיון (ראו: ...). נראה לי כי עקרונית, תום-הלב דורש כי מי שהתחייבו כלפיו לעשות עיסקה במקרקעין יעשה ככל יכולתו לרשום הערת אזהרה על דבר העיסקה שנעשתה בפנקסי המקרקעין ('טאבו'). בכך הוא לא רק מגן על האינטרס העצמי שלו, אלא גם מתחשב באינטרס של בעל עיסקה שנייה, אשר עשוי לרכוש הנכס לאחר עיון בפנקסי המקרקעין ומתוך מחשבה מוטעית כי לא נערכה עיסקה ראשונה (ראו נ' זלצמן 'דיני קניין' ..., בעמ'592). בהימנעותו מעשיית כל האפשר לרישומה של הערת האזהרה הניח בעל העיסקה הראשונה את התשתית ל'תאונה המשפטית' שבעיסקאות הנוגדות. בידו היה למנוע זאת, והוא לא עשה כן. בכך, עקרונית, יש משום מחדל שלא בתום-לב. עקרון תום-הלב דורש כי בעל העיסקה הראשונה יפעל בהגינות, תוך התחשבות בציפייה הסבירה של בעל העיסקה השנייה. על-כן נגזר, עקרונית, מעקרון תום-הלב כי בעל העיסקה הראשונה יעשה ככל יכולתו לרשום הערת אזהרה ובכך ימנע את כניסתו של בעל העיסקה השנייה להתקשרות עם המוכר (ראו ...). אכן, במרבית העיסקאות במקרקעין שהדבר אפשרי בהן נרשמת בפועל הערת אזהרה (ראו ...). זוהי הפרקטיקה המקובלת בישראל. דרך מקובלת זו ראויה היא והיא מתבקשת מעקרון תום-הלב" (ההדגשות אינן במקור). יחד עם זאת נעיר, כי פסק הדין ניתן בהרכב של שבעה שופטים. כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן (בעמ' 416) וכבוד השופט א' מצא (בעמ' 426-425) הסתייגו מהקביעה הגורפת שלפיה אי-רישומה של הערת אזהרה מלמדת בהכרח על חוסר תום-לב מצד עורך העסקה הראשונה. 41. בשל חשיבות רישומה של הערת אזהרה להבטחת זכויותיו של המתקשר בעסקה במקרקעין, נקבע בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פ"ד נא(4) 769 (1997) (בפסקה 19 בפסק-דינו של כבוד השופט ת' אור), שאף אליו הפנה בא-כוחן של התובעות, כי אי-רישומה של הערת אזהרה מהווה רשלנות מצדו של עורך הדין, שייצג את הרוכש בעסקה. כך נאמר שם: "בשל חשיבותה זו של הערת האזהרה, פרקטיקה מקובלת היא, שבסמוך לאחר החתימה על הסכם הכולל התחייבות לעשות עיסקה, מי שמטפל ברישום העיסקה דואג לרישום הערת אזהרה על מנת למנוע רישום עיסקה סותרת. עורך-דין המקבל על עצמו טיפול ברישום העיסקה חייב לדאוג לרישומה של הערה כזו. כך נדרש מכל עורך-דין הפועל בשקידה סבירה. עורך-דין אשר אינו נוהג כך אינו ממלא את חובתו כעורך-דין". 42. מכאן אפוא, שאין לקבל את טענת הנתבע כי אין חובה לרשום הערת אזהרה. אמנם אין החוק קובע חובה לרשום הערת אזהרה על דבר עריכתה של עסקה במקרקעין, אולם חובת תום הלב מחייבת את רישומה. כך גם אי-רישומה של הערת אזהרה סמוך לאחר חתימת הסכם המכר, בניגוד לפרקטיקה המקובלת, מהווה הפרה של החובות המוטלות על עורך הדין, המייצג צד להסכם המכר, ובמיוחד אם הוא מייצג את הרוכש. לאור מסקנה זו, נבחן את שאר טענותיו של הנתבע. 43. הנתבע טען שבכל מקרה, אין בכוחה של הערת אזהרה להקנות זכות במקרקעין וכי לכל היותר בכוחה למנוע עסקה נוגדת, וגם אז, רק אם לא נרשמה לפי צו של בית המשפט (כאמור בסעיף 127(א) בחוק המקרקעין). בענייננו, רישום הדירה על-שמו של זאיד היה לפי צו של בית המשפט, ולכן לטענת הנתבע, אפילו היה רושם הערת אזהרה לטובת התובעות, לא היה בכך כדי להועיל להן. באשר לטענת התובעות, כי אילו נרשמה הערת אזהרה, לא הייתה עסקת המכר עימן נעלמת מעיניו של בית המשפט בעת שקיבל במעמד צד אחד את בקשתו של זאיד, והורה על ביטול פסק הדין לטובת קייס ועל רישום הדירה על-שם זאיד, טען הצד השלישי (איילון), כי אין זאת אלא השערה. אין מחלוקת שהערת אזהרה אמנם אינה מקנה זכות קניינית. כך גם אין מחלוקת כי אין בכוחה של הערת אזהרה למנוע את רישומה של עסקה נוגדת, אם נרשמה על-פי צו של בית משפט, וכי בענייננו העסקה הנוגדת אמנם נרשמה מכוחו של צו שיפוטי. תפקידה של הערת האזהרה נועד לשמש מעין "תמרור אזהרה", או כפי שאמר כבוד השופט מ' לנדוי בעניין חיים בוקר שהוזכר לעיל, היא נועדה לשמש "כמורה דרך", אשר ילמד על העסקאות שנעשו בעניין הנכס המדובר, גם אם טרם הושלמו ברישום. טענת התובעות כי אילו נרשמה הערת אזהרה, לא מן הנמנע שבית המשפט היה שומע את טענותיהן בטרם נענה לבקשתו של זאיד, אינן בגדר השערה בעלמא. שכן חזקה על בית המשפט המחוזי שלא היה ממהר להעניק סעד במעמד צד אחד בשעה שישנו "תמרור אזהרה" או "מורה דרך", המצביע על קושי במתן הסעד. לא מן הנמנע כי אילו דבר הערת האזהרה היה מצוי לנגד עיני בית המשפט בעת שהוגשה בקשתו של זאיד למתן צו מניעה ומאוחר יותר, לביטול פסק הדין שלפיו נרשמה הדירה על-שם קייס ושמכוחו נמכרה הדירה לתובעות, היה נדרש זאיד להוכיח את טענותיו. במקרה זה, יש להניח שהיה מתקשה בכך, מאותם טעמים שערעורן של התובעות התקבל בפסק-דינו של בית המשפט העליון. כך גם נאמר בפסק-דינו של בית המשפט העליון (בפסקה 31), בקובעו שהיה על זאיד לצרף את התובעות להליך שיזם לביטול פסק הדין, רכי באותה עת היה סיכוייהן רב יותר, שכן באותה עת טרם בוער ת"א 444/95 (שמכוחו זכה קייס בבעלות על הדירה ושבמסגרתו מאוחר יותר נרשמה הדירה על-שם זאיד). זאת ועוד, כפי שטענו התובעות, אפילו היה הדבר נעלם מעיני בית המשפט המחוזי בהליך שיזם זאיד, וזאת חרף קיומה של הערת אזהרה, חזקה על רשם המקרקעין שהדבר לא היה נעלם מעיניו. אילו הייתה רשומה הערת אזהרה לטובת התובעות, חזקה על רשם המקרקעין שלא היה מאפשר את רישום הדירה על-שמו של זאיד מבלי לבדוק את זכויותיהן של התובעות מכוחה של הערת האזהרה, וזאת למרות שרישום זכויותיו של זאיד נעשה לפי צו של בית המשפט. ראייה לכך, כפי שטען בא-כוחן של התובעות, היא התנהלותו של רשם המקרקעין, שגם את צו בית המשפט העליון, שהורה על רישום הדירה על-שמן של התובעות, לא מיהר לרשום, אלא לאחר שורה של הליכים שהבטיחו שזהו הרישום הנכון, כפי שפורט לעיל במסגרת פירוט עיקרי העובדות. 44. מכאן אפוא, שאין לקבל את טענותיו של הנתבע כי לא היה ברישום הערת אזהרה כדי להועיל לתובעות. משהגענו למסקנה זו, הרי שעלינו לבחון אם אמנם מסקנת בית המשפט העליון בפסק-דינו, כי לא היה ברישום הערת אזהרה כדי להועיל לתובעות, שוללת את המסקנה האמורה בהיותה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבע באי-רישום הערת האזהרה, לבין נזקן הנטען של התובעות. בתארו את העובדות נאמר על-ידי בית המשפט העליון בפסק-דינו, כי לאחר שהתובעות רכשו את הדירה, "בשל סיבה שאינה ברורה דיה, בא-כוחן של המערערות דאז לא העביר את הבעלות בדירה על-שמן לאחר שמילאו את כל חובותיהן בהתאם להסכם המכר, ואף לא רשם הערת אזהרה לטובתן". בחודש יולי 2004, כשביקש לרשום את הדירה על-שם התובעות, התברר לו שהדירה נרשמה על-שם זאיד (שם, בפסקה 4). בהמשך פסק-הדין, בדונו בשאלה מי היה בעל הזכויות בדירה בעת מכירתה לתובעות, קייס או זאיד, קובע בית המשפט שקייס היה בעל הזכויות ולפיכך מכירת הדירה לתובעות הייתה כדין, ומטעם זה יש לרשום את הדירה על-שמן. אגב כך, קובע בית המשפט בין השאר כי "אכן, המערערות לא רשמו הערת אזהרה, אך זאיד ידע על טענותיהן ביחס לדירה. מכאן, שגם במישור היחסים בין המערערות לזאיד אין נפקות לאי רישום הערת האזהרה ... לפיכך, בסכסוך שלפנינו יש להכריע כאמור על יסוד סעיף 9 לחוק המקרקעין ולא על יסוד סעיף 10 לחוק המקרקעין" (שם, בפסקה 26). משמעות הדברים היא שבית המשפט הגיע למסקנה שבנסיבות הנפתלות שנוצרו, השאלה מי היה בעליה של הדירה בעת המכירה, קייס או זאיד, תוכרע לפי הוראת סעיף 9 בחוק המקרקעין, שעניינו "עסקאות נוגדות". הוראה זו קובעת כי במקרה שבו נעשו שתי עסקאות נוגדות ביחס לנכס מקרקעין, תגבר העסקה הראשונה, אלא אם כן הצד השני לעסקה הנוגדת השנייה "פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב". מהטעמים שהובאו שם, נדחתה אפשרות ההכרעה בשאלה האמורה לפי סעיף 10, שעניינו "רכישה בתום לב", הקובע כי "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". באשר למערכת היחסים שבין התובעות לזאיד, להבדיל ממערכת היחסים שבין קייס לזאיד, אכן קבע בית המשפט העליון כי לא היה ברישומה של הערת אזהרה כדי להועיל, מאחר שזאיד היה מודע לטענות התובעות ביחס לדירה (שם, בפסקה 26). יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי זאיד פעל בחוסר תום-לב בכך שלא צרף את התובעות להליך שניהל במעמד צד אחד בבית המשפט המחוזי, למרות ידיעתו על טענותיהן ביחס לדירה (שם, בפסקה 28), וכי אילו צירף אותן, לא מן הנמנע שהיה עולה בידיהן להוכיח את טענותיהן במסגרת אותו הליך. זאת בין השאר מן הטעם שבאותה עת טרם בוער ת"א 444/95, שבמסגרתו נוהל ההליך של זאיד. המסקנה העולה מדבריו של בית המשפט העליון בעניין היעדר רישומה של הערת האזהרה היא, כי לאור התנהלותו חסרת תום הלב של זאיד, "במישור היחסים שבין המערערות לזאיד אין נפקות לאי רישום הערת האזהרה". אולם אין משמעות הדברים שבכלל לא הייתה נפקות לאי רישומה של הערת אזהרה. שכן, מהטעמים שעליהם עמדנו, לא מן הנמנע שרישומה של הערת אזהרה היה מונע מזאיד את ניהול ההליך בלעדי התובעות. בעניין זה כאמור, בית המשפט דווקא קבע, כי אילו היו התובעות צד להליך של זאיד, אם לא ביוזמתו אז ביוזמת בית המשפט, היה ניתן להימנע מכל ההליכים שבאו לאחריהם. כך גם אם לא ביוזמת בית המשפט, כי אז כפי שכבר נאמר, לא מן הנמנע שהיו התובעות יכולות להתערב בהליך בשל התערבות רשם המקרקעין, שלא היה ממהר לרשום את הדירה על-שם זאיד, בטרם בירור זכויותיהן של התובעות. לכן אין לומר שמסקנת בית המשפט העליון מביאה לניתוק הקשר הסיבתי שבין אי רישום הערת האזהרה לבין נזקן הנטען של התובעות. 45. טענה נוספת שטען הנתבע היא, שהתובעות מנועות מלטעון שהתרשל בכך שלא רשם הערת אזהרה, וזאת לאור עיקרון ההשתק השיפוטי המונע מבעל-דין את האפשרות לטעון טענות סותרות בשני הליכים. לכן לטענת הנתבע, התובעות מנועות לטעון כאמור, לאור טענתן בהודעת הערעור שהגישו אל בית המשפט העליון (בפסקה 39), כי לא היה בהערת אזהרה, אילו נרשמה, כדי להועיל להן, וזאת כאמור, מאחר שהדירה נרשמה על-שם זאיד לפי צו של בית המשפט. עיקרון "ההשתק השיפוטי" (judicial estoppel), שעליו נסמכת טענת הנתבע, מסתמך על האמרה הלטינית "quad approbo non reprobo" ("איני מתנכר לדבר אשר לו אני מסכים"), נדון בהרחבה בפסק-דינה של כבוד השופטת ד' דורנר בע"א 513/89 Interlego נ' Exin-Lines, פ"ד מח(4) 133 (1994) (בפסקאות 10-4). כאמור שם, השתק זה חל כל אימת ש"בעל-דין טען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (שם, פסקה 4). המקור להחלת עיקרון זה הוא עיקרון תום הלב, החל על כל תחומי המשפט וכן הוא נסמך על האיסור להשתמש לרעה בהליכי משפט (שם, פסקאות 10-9). כאמור שם "מחובת תום הלב נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. העלאת טענות סותרות היא פן אחד של איסור זה" (ראו גם למשל, את פסקי הדין של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 11946/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ (2005) וברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005), בפסקאות 12-8). עיקרון ההשתק השיפוטי חל רק במקום שבעל-דין טען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה. במקרה זה, אותו בעל-דין אשר מנהל הליך אחר נגד יריב אחר, לא יוכל הוא להתכחש לטענתו בהליך האחד ולטעון ההליך השני טענה הפוכה לזו שטען בהליך הראשון. בענייננו אין מקום להחלת עיקרון זה. טענת התובעות במסגרת הודעת הערעור, כי לא היה בהערת אזהרה כדי להועיל להן (פסקה 39 בהודעת הערעור), באה על רקע טענתן בדבר התנהלותו חסרת תום הלב של זאיד והעובדה שהתנהלותו זו הובילה לרישום הדירה על-שמו מכוחו של צו בית-משפט (ראו שם, בפסקאות שקודמות לפסקה 39). טענה זו אמנם התקבלה וכפי שעמדנו על כך לעיל, התקבלה בהקשר זה בלבד. אולם אין בכך כדי לשנות מן העובדה שעליה עמדנו קודם לכן, כי היה באי רישומה של הערת האזהרה משום רשלנות מצדו של הנתבע, שהביאה לנזקי התובעות, או למצער, העצימה אותם. שכן כאמור, אילו נרשמה הערת אזהרה, לא מן הנמנע שתוצאת חוסר תום-לבו של זאיד הייתה נמנעת. 46. לבסוף טען הנתבע, כי לנוכח העובדה שבדיעבד התברר שצו המניעה שניתן לבקשת זאיד, ניתן לו כחודש לאחר חתימת הסכם המכר, בכל מקרה אין לומר שהנתבע התרשל באי רישומה של הערת אזהרה. לטענתו, אין לצפות לרישום בתוך פרק זמן כה קצר, וכי פעולותיו של זאיד ניתקו את הקשר הסיבתי בהתרשלותו של הנתבע, ככל שהייתה, בהימנעותו לרשום הערת אזהרה. גם טענה זו אין בידי לקבל. כפי שנפסק בעניין מתתיהו, וכפי שהובא לעיל "בשל חשיבותה זו של הערת האזהרה, פרקטיקה מקובלת היא, שבסמוך לאחר החתימה על הסכם הכולל התחייבות לעשות עיסקה, מי שמטפל ברישום העיסקה דואג לרישום הערת אזהרה על מנת למנוע רישום עיסקה סותרת". חודש ימים הוא פרק זמן מספיק לשם רישום הערת אזהרה, וכאמור, בשל חשיבותה, יש לרושמה "בסמוך לאחר החתימה על הסכם הכולל התחייבות לעשות עסקה". [ד] השתהות הנתבע ברישום הדירה על-שם התובעות רקע וטענות הצדדים 47. התובעות טוענות שהנתבע התרשל בכך שבמשך שנתיים לא השלים את הליך רישום הדירה על-שמן במרשם המקרקעין. הנתבע מצדו ביקש להראות, כפי שפורט לעיל, שפעל במשך כל התקופה מאז שנחתם הסכם המכר ועד חודש אוגוסט 2004 לקידום רישום הדירה על-שם התובעות. לטענתו, במשך כל התקופה היו שביתות רבות במשק, שבעטיין חל עיכוב ברישום הדירה (פסקה 22 בתצהיר של הנתבע ונספח ח' של תצהירו, הכולל מסמכים שונים התומכים בטענותיו בדבר השביתות). עוד טען הנתבע, כי בכל מקרה, לא ניתן להשלים רישום בעלות על דירה במרשם המקרקעין בתוך כחודש. מאחר שכבר כחודש לאחר חתימת הסכם המכר, ניתן צו המניעה לבקשתו של זאיד, בכל מקרה לא יכול היה להשלים את הרישום. לכן אפילו התרשל בכך שעיכב את הליכי הרישום, הרי שצו המניעה שניתן כאמור, ניתןק את הקשר הסיבתי שבין רשלנותו הנטענת לבין הנזק הנטען. דיון 48. העיכוב שחל ברישום זכויותיהן של התובעות במרשם המקרקעין, היה עיכוב ממושך ולא סביר שנמשך שנתיים. חרף ניסיונו של הנתבע להיתלות באותן שביתות שהיו באותה תקופה במשק, אין בכך כדי להצדיק את התקופה המאד ממושכת שבמהלכה לא הושלם הרישום. כך במיוחד לאור העובדה שבמשך כל התקופה, הנתבע אפילו לא ניסה להבטיח את זכויותיהן של התובעות בדרך של רישום הערת אזהרה. עיון בפעולות שעשה הנתבע, מצביע אף הוא על התנהלות בעצלתיים, בעוד שחלק מן הפעולות שנקט, נעשו רק אחת למספר שבועות או חודשים (ראו פסקאות 20-11 בתצהיר הנתבע ונספחים א'-ז' של תצהירו). בכל אלו יש כדי ללמד על התנהלות רשלנית מצדו של הנתבע ולחזק את טענות הרשלנות שנטענו כלפיו. יחד עם זאת, לאור העובדה שכחודש לאחר חתימת הסכם המכר ניתן צו המניעה לבקשתו של זאיד, הרי שאין מחלוקת שאפילו הייתה התנהלותו של הנתבע יעילה יותר, כנדרש, לא היה בכך כדי להועיל במישרין. לפיכך בעניין זה, אכן יש מקום לטענה שנותק הקשר הסיבתי בין רשלנותו של הנתבע לבין הנזק הנטען. יחד עם זאת, אילו פעל הנתבע ביעילות רבה יותר להשלמת רישום זכויותיהן של התובעות במרשם, יש להניח שדבר השינוי ברישום שנעשה ביוזמת זאיד היה נודע לתובעות זמן רב קודם לכן, ולא מן הנמנע שאותו נזק ראייתי שנגרם בשל ביעור ת"א 444/95 היה נמנע (ראו על כך בהרחבה בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בעיקר בפסקה 31), ונזקן של התובעות היה קטן יותר. (5) סיכום נושא שאלת אחריות הנתבע לנזקי התובעות 49. לאור כל האמור, התשובה לשאלה הראשונה היא, שהנתבע אמנם התרשל כלפי התובעות בכך שמלוא התמורה ששילמו התובעות עבור הדירה הועברה אל המוכר, קייס, מבלי שהובטח בדרך כלשהי את השלמת העסקה ברישום הדירה על-שמן של התובעות במרשם המקרקעין. כך גם הנתבע התרשל כלפי התובעות באי-רישומה של הערת אזהרה על דבר עריכת העסקה שלפיה רכשו התובעות את הדירה ושילמו את מלוא תמורתה. מכאן שהנתבע אחראי לנזקי התובעות. בטרם נפנה אל שאלת היקף הנזק, נבחן את שאלת הכיסוי הביטוחי; אם ישנו כיסוי ביטוחי ועל-ידי איזו חברת ביטוח, הצד השלישי (איילון) או הצד הרביעי (מגדל). ה. השאלה השנייה: שאלת הכיסוי הביטוחי (1) העובדות הרלוונטיות לשאלת הכיסוי הביטוחי 50. הנתבע היה מבוטח על-ידי איילון בביטוח אחריות מקצועית, בפוליסת ביטוח שהתייחסה לתקופה שמיום 1.12.2006 ועד יום 31.12.2008. לאחר מכן, היה הנתבע מבוטח בפוליסת אחריות מקצועית של חברת הביטוח מגדל, שהתייחסה לתקופה שמיום 1.1.2009 ועד יום 31.12.2009. ביום 22.7.2007 קיבל הנתבע את מכתבו של בא-כוח התובעות, עו"ד חגי סיטון, מאותו יום, שבו נטען שהנתבע לא דאג לרישום הערת אזהרה לטובת התובעות ולא השלים את רישום העברת הבעלות בדירה על-שמן. הנתבע התבקש ליתן את הסבריו, וכן נאמר במכתב כי התובעות "רואות בכך אחראי למחדל האמור". עוד נאמר כי התובעות ממתינות לקבלת הסבריו של הנתבע ולכך שינקוט פעולות בדחיפות, שאם לא כן הן "תאלצנה ... למרבה הצער, לשקול נקיטת צעדים משפטיים מתאימים" (נספח י' של תצהיר הנתבע. מכתב זה יכונה להלן גם - המכתב משנת 2007). מכתב נוסף קיבל הנתבע מבא-כוחן של התובעות ביום 8.1.2009, אשר נכתב בעקבות פסק הדין מיום 1.1.2009 שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתביעת התובעות (נספח י"א של תצהיר הנתבע. מכתב זה יכונה להלן גם - המכתב משנת 2009). במכתב זה נאמר כי הנתבע נהג "למרבה הצער, ברשלנות רבתי, אשר גרמה" לתובעות להפסיד את הדירה ואף אין הן יכולות לקבל את כספן בחזרה, בשל חוסר היכולת להיפרע מקייס, החי בארצות הברית. לפיכך התבקש הנתבע להשיב לתובעות, כיצד בדעתו לפצותן בגין הנזקים שנגרמו להן. 51. בחודש מרץ 2009, לאחר קבלת המכתב השני (המכתב משנת 2009) מבא-כוחן של התובעות פנה הנתבע אל מגדל (הצד הרביעי), שאצלה היה מבוטח באותה עת, אך זו דחתה את תביעתו, מהנימוק שמכתב ההתראה הראשון ששלחו אליו התובעות (המכתב משנת 2007), התקבל אצלו עוד בתקופה שבה היה מבוטח על-ידי חברת איילון (הצד הרביעי). (2) טענות הנתבע 52. טענת הנתבע היא, שבמועדים הרלוונטיים לכתב התביעה הוא היה מבוטח בביטוח אחריות מקצועית על-ידי חברת הביטוח איילון, שנגדה הגיש את ההודעה לצד שלישי. לטענתו, פוליסת הביטוח שהוצאה לו על-ידי איילון מתייחסת לתקופה שמיום 1.12.2006 ועד יום 31.12.2008 (בסיכומי הנתבע נכתב בטעות "עד 31.12.2007"). על-פי הפוליסה, "מקרה ביטוח" הוגדר "דרישה או תובענה שהוגשה לראשונה, במשך תקופת הביטוח" (סעיף 4.1 בפוליסה). לפיכך, ומאחר שהמועד הראשון שבו הובא לידיעת הנתבע שהתובעות רואות בו אחראי לנזקיהן היה ביום 22.7.2007, בעת שקיבל את מכתבו הראשון של בא-כוחן של התובעות, שחל בתקופת הביטוח של איילון, הרי שהפוליסה הרלוונטית היא זו שהוצאה על-ידי איילון. 53. לשלמות הדברים נוסיף שהנתבע הוסיף עוד בסיכומיו, כי מאז המכתב שקיבל כאמור ביום 22.7.2007 ועד המכתב הנוסף שקיבל מבא-כוחן של התובעות ביום 8.1.2009, לא שמע דבר מהתובעות, ואף ידע שהגישו תביעה נגד קייס וזאיד שבמסגרתה גם העיד הנתבע. לפיכך הניח שהתובעות אינן מייחסות לו עוד את האחריות לנזקיהן. משפנו התובעות אל הנתבע בשנית, פנה הוא אל מגדל שכאמור, אצלה היה מבוטח באותה עת. לאחר שמגדל דחתה את תביעתו, מהנימוק שמכתב ההתראה הראשון שקיבל היה עוד בשנת 2007, הגיש את ההודעה לצד שלישי נגד איילון. (3) טענות הצד השלישי (איילון) 54. לטענת הצד השלישי, איילון, אין כיסוי ביטוחי על-פי הפוליסה של איילון לנזקי התובעות, אשר נגרמו בשל רשלנותו של הנתבע. לטענתה, תקופת הביטוח היא מיום 1.12.2006 ועד יום 31.12.2008, אולם בעת רכישת פוליסת הביטוח, הנתבע כבר ידע על האירוע נושא התביעה, או לפחות ידע, שאירוע זה עשוי להוביל לתביעת רשלנות נגדו. זאת לאור האמור בתצהירי התובעות, כי באו בטרוניה אל הנתבע כבר ביום 3.8.2004, מיד לאחר שנודע להן שהדירה נרשמה על-שם זאיד. כבר אז ביקשו הן מהנתבע את התיק שלהן, וקיבלו אותו רק לאחר שעמדו על דעתן לקבלו ולאחר שהנתבע הוציא מהתיק מספר דפים. לטענת איילון, עצם הוצאת המסמכים מהתיק מלמדת שהנתבע צפה את האפשרות שעשויה להיות מוגשת תביעה נגדו, שאם לא כן, לא היה עושה כן. טענתה זו נסמכת על הוראת סעיף 16(א) בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שעניינו "סיכון שנתבטל". עוד טוענת איילון בעניין זה, כי העובדה שהנתבע רכש את פוליסת הביטוח מבלי ליידע את איילון, אף מהווה הפרה של חובת הגילוי המתחייבת לפי חוק חוזה הביטוח. לטענתה, אילו יידע הנתבע את איילון על נסיבות המקרה וכי הוא עלול להיתבע בגינו, כי אז לא הייתה איילון מתקשרת עמו, ולחלופין הייתה מחריגה את האירוע הנדון מהפוליסה. משלא יידע הנתבע את איילון חלה לטענתה, הוראת סעיף 7(ג)(2) בחוק חוזה הביטוח, הפוטרת אותה מחבותה כלפי הנתבע במצב כמו בענייננו, שבו מבטח סביר לא היה מתקשר, אילו ידע על המצב לאמיתו. 55. טענה נוספת של איילון היא כי הפוליסה שרכש הנתבע היא מסוג פוליסה על בסיס הגשת תביעה (claims made). לכן ישנו כיסוי ביטוחי רק אם התביעה נגד המבוטח מוגשת בתוך תקופת הביטוח, אפילו המעשה או המחדל שבגינם הוגשה אירעו קודם לכן, אולם אין כיסוי ביטוחי אם התביעה הוגשה לאחר תום תקופת הביטוח. בעניין זה טוענת איילון, כי מכתב הדרישה הראשון שנשלח אל הנתבע היה המכתב משנת 2009 וכך גם התביעה הוגשה בשנה זו, בעת שהנתבע לא היה עוד מבוטח אצלה, אלא במגדל. בעניין זה מבקשת איילון לדחות את טענת הנתבע כי רק בעת קבלת המכתב משנת 2007 הובאה לידיעתו העובדה שהתובעות רואות בו אחראי לנזקיהן, וזאת מטעמים אלו: ראשית, לאחר קבלת המכתב משנת 2007 לא פנה הנתבע אל איילון ולא עדכן אותה בעניין, וכי פנייתו הראשונה אליה הייתה רק ביום 1.6.2009, לאחר הגשת התביעה הנדונה. לפיכך בהיעדר הודעה של המבוטח, ממילא שאין כיסוי ביטוחי של הפוליסה. שנית, כאמור, כבר ביום 3.8.2004 הביאו התובעות לידיעת הנתבע את העובדה שהן רואות בו את האחראי לנזקיהן. שלישית, לא ניתן לראות במכתב משנת 2007 משום "דרישה או תובענה", מאחר שלא הייתה בו כל דרישה מעבר להודעת התובעות שהן רואות בנתבע אחראי ולבקשה שייתן הסברים לפעולותיו. רביעית, המכתב הראשון שבו נדרש הנתבע לפצות את התובעות היה משנת 2009, שהתקבל אצל הנתבע בעת שהיה מבוטח במגדל. לטענת איילון, אף הנתבע ראה בו את מכתב הדרישה הראשון, ולכן לא פנה אליה תחילה, אלא אל מגדל. 56. עוד טוענת איילון, כי ככל שישנו כיסוי ביטוחי, הרי שכיסוי זה אפשרי רק מכוח הפוליסה של מגדל, ומטעם זה שלחה אליה את ההודעה לצד הרביעי. בעניין זה טוענת איילון, כי הגדרת "מקרה הביטוח" בפוליסה של מגדל היא "תובענה שהוגשה נגד המבוטח לראשונה במשך תקופת הביטוח" (סעיף 2 בפוליסה של מגדל). בנוסף לכך, בסעיף 6, שעניינו "חריגים לאחריות המבטח", הקובע את העניינים שבגינם לא תשפה הפוליסה את המבוטח, נקבע כי לא יינתן שיפוי בגין דרישה או תובענה שעניינה הפרת חובה מקצועית שהוגשה נגד המבוטח "בשל נסיבות אשר היו ידועות למבוטח לפני מועד תחילת תקופת הביטוח ובגין הנסיבות כאמור, נמסרה הודעה לפני מועד תחילת הביטוח למבטחו הקודם של המבוטח" (שם, סעיף 6.9.א). מכאן לטענת איילון, שאם לא נמסרה הודעה למבטח הקודם, לאיילון, ונסיבות הגשת התביעה היו ידועות למבוטח לפני תקופת הביטוח של מגדל, כי אז יהיה למבוטח כיסוי ביטוחי באמצעות הפוליסה של מגדל. 57. טענה נוספת של איילון היא, שאין כיסוי ביטוחי לתביעה הנדונה שהוגשה נגד הנתבע, מאחר שהוא הפר את תנאי הפוליסה בדבר איסור הודאה. כך לאור הוראת סעיף 5.6 בפוליסה הקובעת, כי "לא ייעשו ולא יינתנו על-ידי המבוטח או מי מטעמו כל הודאה, הצעה, התחייבות, הבטחה, פיצוי, סידור או תשלום ביחס לכל עניין העלול להוות מקרה ביטוח ללא הסכמת המבטח מראש ובכתב". לטענתה, הנתבע הפר הוראה זו הקבועה בפוליסה בכך שהעיד ביום 19.6.2008 בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת התביעה שהגישו התובעות נגד קייס וזאיד, ואף לא עדכן את איילון על כך. בעניין זה מבקשת איילון להסתמך על האמור בתצהיר התובעות, כי הנתבע הודה בעדותו בבית המשפט המחוזי שהתרשל בשמירה על זכויותיהן בכך שלא רשם הערת אזהרה והתעכב ללא הצדקה או הסבר בהסדרת רישום הדירה על-שמן במרשם המקרקעין (פסקה 51 בתצהירה של התובעת 3). 58. לחלופין טענה איילון, שהנתבע מבוטח ב"כפל ביטוח", וכי התביעה הנדונה מכוסה גם בפוליסה של איילון וגם בפוליסה של מגדל. שכן לטענתה, אם תידחה טענת איילון בעניין ידיעתו של הנתבע בדבר האירוע הביטוחי קודם לרכישת הפוליסה של איילון, כי אז בוודאי שיש לדחות גם את טענתה זו של מגדל. כך במיוחד לאור ההוראה האמורה בפוליסה של מגדל, שלפיה ישנו כיסוי ביטוחי גם במקרים שבהם נסיבות הגשת התביעה היו ידועות למבוטח קודם לתקופת הביטוח. בעניין זה הרחיבה עוד תוך דיון בהוראות שבפוליסה של מגדל, אשר יפורטו רק אם נידרש לטענה זו. (4) טענות הצד הרביעי (מגדל) 59. הצד הרביעי, מגדל, טוענת שבכל מקרה אין תחולה לפוליסה שלה. פוליסת הביטוח שרכש הנתבע, שהיא פוליסת ביטוח אחריות מקצועית, מבוססת על הגשת תביעה (claims made), ותנאי לתחולתה הוא, שמקרה הביטוח יתרחש וידווח לראשונה בתוך תקופת הפוליסה. הגדרת "מקרה ביטוח" בפוליסה היא "תובענה שהוגשה נגד המבוטח לראשונה במשך תקופת הביטוח ..." ובעניין זה, המשמעות של "תביעה" היא גם דרישה שאינה בגדר תביעה משפטית. הפוליסה אף חלה על מקרה שהמבוטח דיווח עליו כי הוא "עלול לאחר מכן לגרום למקרה ביטוח" (סעיף 6.2 בפוליסה). לפיכך, בענייננו, יש לראות במכתב משנת 2007 מכתב דרישה, אפילו לא נכללה בו דרישה כספית, אשר מהווה את מקרה הביטוח. מאחר שנשלח בתקופה שבה היה הנתבע מבוטח באיילון, הרי שפוליסת הביטוח הרלוונטית היא זו של איילון. מכיוון שכך, לטענת מגדל, גם אין כל רלוונטיות למכתב משנת 2009 או לכך שהתקבל אצל הנתבע בתקופה שבה היה מבוטח במגדל. בעניין זה מוסיפה מגדל וטוענת, כי נראה שאף הנתבע סבר כך ומטעם זה, לאחר שקיבל את הסבריה של מגדל שדחתה את דרישתו, הגיש הודעה לצד שלישי נגד איילון. כן טוענת מגדל, שאף אין לטעון לכפל ביטוח, כפי שטענה איילון בטענתה החלופית, מאחר שלאור הוראות שתי פוליסות הביטוח, זו של מגדל וזו של איילון, רק פוליסה אחת יכולה הייתה לכסות את מקרה הביטוח הנדון. 60. טענה נוספת שטענה מגדל, בדומה לטענה שטענה איילון, נסמכת על הוראת סעיף 16(א) בחוק חוזה הביטוח, שלפיה מאחר שמקרה הביטוח אירע קודם לתחילת תוקפה של פוליסת הביטוח של מגדל, ממילא שאין תחולה לפוליסה זו. בנוסף טוענת מגדל, אף זאת בדומה לטענה שטענה איילון, שהנתבע לא גילה למגדל ולא דיווח לה על מקרה הביטוח שאירע עוד בטרם רכש את הפוליסה שלה. לפיכך לטענתה, משהפר הנתבע את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 6 בחוק חוזה הביטוח, הרי שלאור הוראת סעיף 7(ג)(2) בחוק זה, פטורה מגדל מלשפות את הנתבע, אפילו הייתה תחולה לפוליסת הביטוח של מגדל. 61. מגדל אף טוענת כי הפרשנות שנתנה איילון להוראת סעיף 6.9 בפוליסת הביטוח של מגדל בעניין ידיעה מוקדמת של המבוטח על מקרה הביטוח, היא שגויה. שכן, כפי שעולה מלשון הוראות הפוליסה, החריג הקבוע בהוראה זו חל רק במקום שבו מקרה הביטוח קרה לראשונה בתוך תקופת הביטוח של פוליסת מגדל. מאחר שמקרה הביטוח אירע בתקופת הפוליסה של איילון, הרי שאין רלוונטיות להוראת הסעיף האמור בפוליסה ובכל מקרה אין לקבל את הפרשנות של איילון בעניין. (5) דיון והכרעה בשאלת הכיסוי הביטוחי 62. לשם הכרעה בשאלה אם יש כיסוי ביטוחי לאירוע שבגינו הוגשה התביעה הנדונה נגד הנתבע, ואם כן אזי על-ידי איזו מבין שתי הפוליסות, יש להכריע בשאלות אלו: האחת, מאחר שלפי שתי הפוליסות, "מקרה הביטוח", הוא דרישה או תובענה שהוגשה נגד המבוטח במשך תקופת הביטוח, נשאלת השאלה אימתי הייתה אותה דרישה ראשונה. השנייה, האם לאור הוראת סעיף 16(א) בחוק חוזה הביטוח, שעניינו "סיכון שנתבטל", בכל מקרה אין תחולה לאף אחת מפוליסות הביטוח, וזאת מאחר שבעת כריתת חוזה הביטוח כבר אירע מקרה הביטוח. השלישית, אפילו בעת רכישת הפוליסה לא ידע הנתבע על מקרה הביטוח, האם הפר את חובת הגילוי בכך שלא גילה למבטח שהוא צפוי להיתבע, ולפיכך לאור הוראת סעיף 7(ג)(2) בחוק חוזה הביטוח, פטור המבטח מחבותו כלפיו. הרביעית, אם ייקבע שהפוליסה החלה בנסיבות העניין היא זו של איילון, כי אז נדרש לבחון אם נכונה טענת איילון שהנתבע הפר את תנאי הפוליסה בכך שהודה בכך שהתרשל כלפי התובעות מבלי שקיבל את הסכמת איילון למתן הודאה זו. [א] מועד "מקרה הביטוח" 63. ההגדרה של "מקרה ביטוח" בפוליסת הביטוח של איילון היא "דרישה או תובענה שהוגשה לראשונה, במשך תקופת הביטוח", אשר מתייחסת בין השאר, לתביעת רשלנות המוגשת נגד עורך הדין (סעיף 4.1 בפוליסה של איילון). הגדרה דומה מצויה גם בפוליסת הביטוח של מגדל, שלפיה "מקרה ביטוח" הוא "תובענה שהוגשה נגד המבוטח לראשונה במשך תקופת הביטוח ..." (סעיף 2 בפוליסה של מגדל). אין מחלוקת כי המשמעות של "תובענה" בעניין זה היא, שכל דרישה, אפילו שאינה בגדר תביעה משפטית היא בגדר "תובענה" לעניין הגדרת מקרה ביטוח, כפי שאף נאמר באופן מפורש בהגדרה הכלולה בפוליסה של איילון (ראו בעניין זה: החלטה בת"א (מחוזי ב"ש) 4241/05 רו"ח צבי איציק, מפרק אהרינט טקסטיל בע"מ נ' עו"ד שמואל קמחי (12.3.2010), שניתנה על-ידי כבוד השופט י' שפסר . כן ראו לעניין הגדרת "תובענה" בהקשר זה בפסק-דינו של כבוד השופט א' ריבלין בע"א 3182/02 אשד (1980) מהנדסים ויועצים תעשיה ניהול ומכון בע"מ נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(2) 179 (2003)). 64. בא-כוחן של התובעות שלח אל הנתבע שני מכתבי דרישה. המכתב הראשון, הוא משנת 2007, שבו התבקש הנתבע להסביר את מחדליו הנטענים במכתב, שאם לא כן, התובעות "תאלצנה ... למרבה הצער, לשקול נקיטת צעדים משפטיים מתאימים". המכתב השני, הוא משנת 2009, שבו נטען כלפי הנתבע באופן מפורש, שנהג "ברשלנות רבתי" שהסבה לתובעות נזקים ולפיכך נדרש הנתבע להשיב לתובעות כיצד בדעתו לפצותן בגין הנזקים שנגרמו להן. טענת איילון, כי אין לראות במכתב הראשון משנת 2007 משום "דרישה או תובענה", אלא רק במכתב השני, משנת 2009, אינה יכולה להתקבל. מכתב שבו נדרש הנתבע להסביר את מחדליו הנטענים במכתב שבו גם נאמר באופן מפורש שישנה אפשרות שינקטו הליכים משפטיים, עונה על הדרישה של "דרישה או תובענה". לפיכך, ומאחר שמכתב זה נשלח אל הנתבע בתקופת תחולתה של הפוליסה של איילון, שכאמור הייתה בתוקף מיום 1.12.2006 ועד יום 31.12.2008, הרי שהמסקנה המתבקשת היא, שהפוליסה הרלוונטית לתביעה הנדונה היא זו של איילון. [ב] תחולת סעיף 16(א) בעניין "סיכון שנתבטל" 65. סעיף 16(א) בחוק חוזה הביטוח קובע כי "חוזה ביטוח לכיסוי של סיכון שבעת כריתת החוזה כבר חלף או למקרה ביטוח שבאותה עת כבר קרה - בטל". למרות זאת, הצדדים לחוזה הביטוח יכולים להסכים על ביטוח המבוטח גם ביחס לאירוע שאירע קודם לתקופה שבה הפוליסה בתוקף, ובלבד שבעת קרות מקרה הביטוח לא ידעו על מקרה הביטוח. זאת לאור העיקרון שלפיו ביטוח של נזק יכול להיות רק אם אין וודאות לגבי התרחשותו. "אלמנט אי הוודאות בהתממשות הסיכון המבוטח הוא יסוד ראשי בכל חוזה ביטוח. בכך נבדל הביטוח מהסכם שיפוי רגיל. בלעדי סיכון ביטוחי בלתי וודאי, אין ממשות לחוזה ביטוח" (כבוד הנשיא א' ברק בע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית (2004), בפסקה 6. ראו גם פסקה 7). יסוד אי הוודאות ויסוד הסיכון, חייב להתקיים גם במקום שבו הכיסוי הביטוחי הוא רטרואקטיבי (שם, פסקה 7). 66. בענייננו, אין מחלוקת שרשלנותו של הנתבע אירעה עוד בשנת 2002, בטרם התקשר עם איילון ובטרם הייתה פוליסת הביטוח של איילון בתוקף. אולם מקרה הביטוח, שהוא הדרישה שהנתבע יפצה את התובעות התרחש כאמור, בתקופה שבה הייתה הפוליסה בתוקף. למרות זאת כאמור, טוענת איילון כי הנתבע ידע שמקרה הביטוח עשוי להתרחש כבר בחודש אוגוסט 2004, בעת שהתברר לו שהדירה נרשמה על-שם זאיד ולאחר שהתובעות דרשו ממנו את תיקן. לטענתה, ראייה לכך שהנתבע ידע על כך היא העובדה שהוציא מהתיק של התובעות מספר דפים, בטרם מסרו להן. גם טענה זו של איילון אינה יכולה להתקבל. בעת שהתברר לנתבע על כך שהדירה נרשמה על-שמו של זאיד, הוא ידע שנגרמה תקלה, שעליה דיווח לתובעות. אולם אין בעצם קרות התקלה כדי ללמד בהכרח שהנתבע התרשל, או שהיה מודע לכך, שרשלנותו היא שהביאה לאותה תקלה. כך גם אין בעובדה שהתובעות הצהירו על כך שהנתבע הוציא דפים כלשהם מהתיק שלהן, כדי ללמד שהנתבע צפה תביעה משפטית נגדו וביקש בשל כך להעלים מסמכים. לא ידוע לנו אלו דפים הוציא הנתבע, ולא מן הנמנע שהיו אלו למשל, תרשומות פנימיות שערך לעצמו על ניהול ענייניהן של התובעות, שאותן בחר להשאיר ברשותו, או כל מסמך אחר, שלא בהכרח רלוונטי לענייניהן של התובעות. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר בחוכמה לאחר מעשה, שהיה על הנתבע לדעת שהוא צפוי להיתבע ברשלנות, כבר בעת שהתברר לו על כך שהדירה נרשמה על-שם זאיד, או בעת שהתובעות ביקשו את התיק שלהן. התופעה של לקוחות המחליפים את עורכי-הדין ה אותם במקום שאינם מרוצים מתוצאה משפטית, אינה נדירה, ואין בכך כדי ללמד בהכרח על רשלנות עורך הדין שהוחלף. כך למשל, יכול להיות מצב שבו בערכאה ראשונה נדחתה תביעה שהגיש עורך-דין בשם לקוח, ולאחר מכן השתנתה התוצאה בערכאת הערעור לאחר שעורך הדין הוחלף. גם במקרה זה לא בהכרח על עורך הדין הראשון להסיק מכך שהוא צפוי להיתבע בשל רשלנות, רק בשל כך שלא הצליח להביא לתוצאה הרצויה ללקוחו. אמנם יכול שיתברר בדיעבד, כי התוצאה בערכאה הראשונה נבעה מרשלנות עורך הדין, אך ברוב המקרים, לא בהכרח שרשלנותו הייתה הסיבה לאותה תוצאה. לאור האמור, המסקנה היא כי אין לומר שבמקרה הנדון אין תחולה לפוליסה מאחר שהסיכון שבוטח חל עוד בטרם התקשר הנתבע עם איילון, וכי הנתבע ידע על כך. [ג] תחולת סעיף 7(ג)(2) בעניין הפרת חובת הגילוי 67. מהטעמים שעליהם עמדנו, שלפיהם אין לומר שבמקרה הנדון חלה הוראת סעיף 16(א) בחוק חוזה הביטוח, גם אין לומר שהנתבע הפר כלפי איילון את חובת הגילוי מכוחו של סעיף 6 בחוק זה. שכן לא בהכרח ידע, בטרם התקשר עם איילון, כי הוא צפוי להיתבע ברשלנות. לפיכך, גם אין לומר שאיילון פטורה משיפוי הנתבע מכוחה של הוראת סעיף 7(ג)(2) בחוק זה. [ד] שאלת הפרת תנאי הפוליסה בהודאת הנתבע 68. גם אין לקבל את טענתה של איילון, כי הנתבע הפר את הוראת הפוליסה הקבועה בסעיף 5.6, האוסרת על המבוטח להודות באחריותו מבלי שקיבל את הסכמת המבטח, איילון, מראש ובכתב. טענה זו של איילון נסמכת רק על האמור בתצהיר התובעת 3 בפסקה 51. בפסקה זו נאמר כי "הנתבע העיד בבית המשפט והודה כי התרשל בשמירת זכויותינו, לא רשם הערת אזהרה והתעכב ללא הצדקה וללא כל הסבר עם השלמת הרישום של הדירה על שמנו". בכל הכבוד, איילון לא הפנתה למקום כלשהו שבו הודה הנתבע בכך שהתרשל. אמירת התובעת בתצהירה אינה אלא מסקנה שלה מכך שהנתבע אישר שלא רשם הערת אזהרה ושהדירה לא נרשמה על-שם התובעות במשך תקופה ממושכת. אולם אין בכך כדי להוות אסמכתה לכך שהנתבע אמנם הודה שהתרשל, כטענת איילון. (6) סיכום שאלת הכיסוי הביטוחי 69. מכאן ומן הטעמים שעליהם עמדנו, המסקנה היא שפוליסת הביטוח שחלה על מקרה הביטוח הנדון היא זו של איילון. בנסיבות העניין וכאמור, פוליסת הביטוח של מגדל אינה רלוונטית לתביעה הנדונה, מאחר שהדרישה השנייה שהופנתה אל הנתבע במכתב משנת 2009, כמו גם הגשת התביעה בשנת 2009, לא היו הדרישה הראשונה שהוגשה אל הנתבע במשך תקופת הביטוח. ו. השאלה השלישית והשאלה הרביעית: שאלת היקף הנזק ושאלת החיוב בהוצאות (1) העובדות הרלוונטיות לשאלת הכיסוי הביטוחי 70. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (שניתן ביום 1.1.2009) ניתן בהיעדר הנתבע 2, קייס (מוכר הדירה), ובו דחה בית המשפט את תביעתן של התובעות להצהיר שהן בעלות הדירה. יחד עם זאת, נפסק בו שהן זכאיות לכך שקייס (המוכר) ישיב להן את כספי התמורה ששילמו עבור הדירה (120,000$), ישפה אותן בסכום מס הרכישה ששילמו (2,268 ₪), יפצה אותן בגין עוגמת הנפש שנגרמה להן (150,000 ₪), וכן ישלם להן את הוצאות המשפט שהוציאו וכן את שכר-טרחת עורך-דינן (50,000 ₪). תוצאה זו שונתה בפסק הדין שניתן בערעור שהגישו התובעות אל בית המשפט העליון ובפסק-דינו של בית המשפט העליון (מיום 23.12.2010) נקבע שהדירה תירשם על-שם התובעות, אך גם נקבע שהתובעות אינן זכאיות לסעד הכספי שבו חויב קייס בהעדרו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. 71. כתב התביעה המקורי בתובענה הנדונה הוגש ביום 17.5.2009, בטרם ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, אך לאחר שניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שכאמור, ניתן בהיעדרו של קייס ובידיעה שהסיכוי לגבות את הסכום שבו חויב הוא אפסי בשל חוסר היכולת לאתרו. בכתב התביעה טענו התובעות כי לאור אובדן הבעלות בדירה, ההליכים המשפטיים שנדרשו לנהל וההוצאות הכרוכות בכך, וכן עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להן בשל כל אלו הן זכאיות לכך שהנתבע יפצה אותן במלוא הסכום שבו חויב קייס בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר ביום הגשת התביעה עמד על סך של 1,086,518 ₪. כאמור בפתח הדברים, לאחר שהצדדים הסכימו להסדר הדיוני שהוצע, ובעקבות מתן פסק-הדין של בית המשפט העליון, הגישו התובעות ביום 22.6.2011 כתב-תביעה מתוקן, שבו תוקן סכום הסעד הנתבע ותוקנו רכיביו. הנתבע, הצד השלישי והצד הרביעי התנגדו לכך, בטענה שיש בכך משום שינוי חזית אסור. לפיכך וכפי שנאמר לעיל, במסגרת הדיון בשאלת היקף הנזק (השאלה השלישית) ובעניין קביעת סכום ההוצאות שייקבע (השאלה הרביעית), גם נידרש לטענות הצדדים בעניין השאלה, אם תיקון טענות התובעות בעניינים אלו מהווה הרחבת חזית אסורה, אם לאו. (2) טענות התובעות 72. טענות התובעות בכתב התביעה המתוקן ובסיכומי טענותיהן הן כי בשל רשלנותו של הנתבע, נגרמו להן נזקים קשים, ובהם העובדה שבתחילה וקודם לפסק-דינו של בית המשפט העליון, איבדו את בעלותן בדירה, שאותה רכשו בתום לב ובמיטב כספן. בנוסף לכך נגרמה להן עוגמת נפש רבה, שאותה העריכו "בסך של 250,000 ₪ או כל סכום אחר מתאים כפי שייראה לבית-המשפט הנכבד". בנוסף לכך, תבעו הן את ההוצאות הרבות שנדרשו להוציא בשל הצורך בניהול ההליכים המשפטיים שהיה עליהן לנהל כדי לזכות בבעלות על הדירה. הוצאות אלו, כפי שפורטו בכתב התביעה המתוקן (ונתמכו במסמכים) מסתכמות בסך של 342,497.50 ₪, לפי הפירוט הבא: שכר-טרחה ששולם לבא-כוחן בסך של 118,172.50 ₪; התחייבות להשלמת שכר-טרחה במקרה של זכייה בבית המשפט העליון בסך של 85,000 ₪; "הוצאות כיס" בסך של 2,200 ₪; אגרות משפט בסך של 52,125 ₪. בנוסף עתרו הן לחיוב הנתבע בתשלום שכר-טרחת עורך-דינן והוצאות המשפט בגין התביעה הנדונה. 73. התובעות ביקשו לדחות את טענותיהם של הנתבע, הצד השלישי והצד הרביעי, כי פירוט הנזקים האמור מהווה הרחבת חזית אסורה. לטענתן, הנתבע והצדדים האחרים, הם אשר מבקשים להסתמך על פסק-דינו של בית המשפט העליון ועל תוצאותיו המוצלחות, אשר הושגו רק בעקבות ההליכים שניהלו התובעות בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. לפיכך, אין צדדים אלו יכולים מצד אחד להסתמך על פסק-דינו של בית המשפט העליון, הקובע כי הנזק של אובדן הדירה אינו קיים עוד, ומנגד לטעון, שלא יישאו בהוצאות הכספיות שהוצאו לשם השגת תוצאה זו. לא זו בלבד, אלא שבאת-כוחו של הנתבע, היא זו שביקשה, עוד בדיון שהתקיים ביום 6.6.2010, להמתין לתוצאת הערעור בבית המשפט העליון, בשל האפשרות שכטענתה, הדבר עשוי לייתר את התביעה הנדונה. כבר אז גם הודיע בא-כוחן של התובעות, שאפילו יתקבל הערעור, לא יהיה בכך כדי לייתר את התביעה שהוגשה בטענה שהנתבע התרשל, אלא לכל היותר ישליך הדבר על גובה הנזק הנתבע. לטענת התובעות, עמדתן זו, שלפיה יוכלו להשלים ולפרט את נזקיהן לאור תוצאות פסק-דינו של בית המשפט העליון, אף התקבלה בהחלטה שניתנה באותו דיון (מיום 6.6.2012), שבה נקבע כי אם הערעור יתקבל, ישליך הדבר על שאלת גובה הנזק (שם, פסקה 1). כך גם לטענתן, בהחלטה שבה אושר ההסדר הדיוני (החלטה מיום 29.5.2011), נקבע באופן מורש בהתאם לפרוטוקול מיום 18.1.2011, שסיכומי התובעות יוגשו לאחר שישלימו את פירוט הנזק. לפיכך לטענתן, משהתיר להן בית המשפט לפרט את הנזקים לאור פסק הדין של בית המשפט העליון, אין לטעון כי יש בכך משום הרחבת חזית אסורה. (3) טענות הנתבע 74. לטענת הנתבע, משניתן פסק הדין של בית המשפט העליון והדירה נרשמה על-שמן של התובעות, הרי שלא נותר כל נזק שנגרם להן ולפיכך אין לפסוק לטובתן כל פיצוי. עוד טען הנתבע, כי הסכומים שנתבעו הם מופרזים והם בבחינת הרחבת חזית אסורה, כפי שטען עוד ביום 18.1.2011 ובהודעה שהגיש מאוחר יותר אל בית המשפט. לפיכך לטענתו, ככל שייפסק לתובעות פיצוי כלשהו, הרי שיש לפסוק זאת בהתאם לכתב התביעה המקורי. בעניין הסכום הנתבע בגין עוגמת נפש, טען הנתבע שמדובר בסכום מופרז. בנוסף לכך, משביטל בית המשפט העליון את הפיצוי הכספי ובין השאר את הפיצוי בגין עוגמת נפש (שעל-פי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי היה בסך של 150,000 ₪), הרי שאין עוד מקום לחיוב הנתבע בפיצוי בגין רכיב זה. 75. עוד טען הנתבע, כי בכתב התביעה המקורי נתבע סך של 50,000 ₪ בגין שכר-טרחת עורך-דינן של התובעות ובגין הוצאות משפט, ולכן כל סכום הנתבע עתה מעבר לסכום זה, מהווה הרחבת חזית אסורה. בנוסף לכך, לטענת הנתבע, העובדה שהתובעות נדרשו לנהל הליכים משפטיים נוספים במסגרת הליך הערעור בבית המשפט העליון, אינה באחריותו של הנתבע, וכי הליך זה נדרש בשל הצורך להתמודד עם החלטה של ערכאה שיפוטית, אשר החליטה אחרת. לטענתו, גם אין לחייב את הנתבע בהליך הנדון לשאת בהוצאות התובעות, לאחר שבית המשפט העליון ביטל את החיוב בהוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי, ואף לא חייב בתשלום הוצאות נוסף בשל הליך הערעור. לאור כל זאת טען הנתבע, כי ניסיונן של התובעות לחייב את הנתבע לשאת בכל הוצאותיהן כפי שהן תובעות עתה, הוא בגדר ניסיון לעקוף את פסיקתו של בית המשפט העליון, ועל-כן יש לדחותו. (4) טענות הצד השלישי (איילון) והתייחסות לטענות הצד הרביעי (מגדל) 76. בעניין סכום הפיצוי הנתבע טענה איילון (הצד השלישי), שלאור פסיקת בית המשפט העליון, כי אין התובעות זכאיות לפיצוי בגין עוגמת נפש או לפסיקת הוצאות לטובתן, אין מקום לפסיקת הסכומים שאותם תבעו. לטענת איילון, פסיקת הפיצוי הנתבע תהיה בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון, ומשנדונה שאלת פסיקתן על-ידי בית המשפט העליון, מושתקות התובעות מלשוב ולתבוע הוצאות אלו במסגרת התביעה הנדונה. 77. לאור המסקנה שאליה הגענו לעיל, שלפיה על הצד השלישי, איילון, לשפות את הנתבע בגין כל סכום שייפסק נגדו וזאת מאחר שפוליסת הביטוח של איילון חלה על התביעה הנדונה, הרי שדינה של ההודעה לצד הרביעי להידחות. מכיוון שכך, אין עוד רלוונטיות לטענות הצד הרביעי, מגדל, בעניין היקף הנזק ובעניין שאלת חיוב הנתבע לשאת בהוצאות התובעות, ולכן לא ראינו מקום לפרט את טענותיה של מגדל בעניין זה. (5) דיון והכרעה בשאלת היקף הנזק 78. טענות התובעות כי אין לראות בשינוי שנעשה בסכום הנתבע משום הרחבת חזית אסורה הן נכונות, ואילו טענת הנתבע בעניין זה אף תמוהה. אין חולק שתוצאת הערעור שהגישו התובעות שינתה את מצבו של הנתבע לטובה, ומטעם זה אף הוקטן סכום הפיצוי שנתבע. משניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, השתנו העובדות ובעיקר השתנה גובה הנזק שנגרם לתובעות. כך גם נאמר עוד בדיון ובהחלטה מיום 6.6.2010, בטרם ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, כי קבלת הערעור עשויה להשליך על שאלת גובה הנזק, אם יימצא שהנתבע התרשל. זוהי גם אפוא, התוצאה של פסק-דין זה; הגם שתוצאת הערעור אמנם השליכה על גובה הנזק, בכך שהוקטן, אין בתוצאת פסק הדין של בית המשפט העליון כדי לשנות מן השאלה אם הנתבע התרשל. כפי שטען בא-כוחן של התובעות, אין הנתבע יכול ליהנות מפירות פסק-דינו של בית המשפט העליון, שהקטין את נזקי התובעות וממילא גם את הפיצוי שיחויב לשלם להן, ומן הצד האחר לטעון כי הסתמכות על תוצאותיו לעניין גובה הנזק מהווה שינוי חזית אסור. גם אם הדברים לא נאמרו באופן מפורש בדיון שהתקיים ביום 6.6.2010, ניתן לומר שהייתה הסכמה מכללא של כל הצדדים, שאם אמנם יתקבל הערעור שהגישו התובעות אל בית המשפט העליון, יהיה בכך כדי לשנות את שיעור הנזק של התובעות. תוצאת פסק הדין היטיבה עם כולם. היא היטיבה בראש ובראשונה עם התובעות, שזכו בבעלות על הדירה. תוצאה זו גם היטיבה עם הנתבע, שכן משזכו התובעות בבעלות על הדירה, הוקטן נזקן וממילא גם הפיצוי שהן זכאיות לו. לפיכך נדחית הטענה ששינוי הסכום הנתבע בעקבות פסק-דינו של בית המשפט העליון מהווה שינוי חזית אסור. 79. במסגרת תביעה זו, עתרו התובעות כאמור, לפיצוי בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להן כנטען. עוגמת נפש זו מתייחסת לכל אשר עברו התובעות מאז שנחתם הסכם המכר בחודש מאי 2002 ועד אשר זכו בבעלות על הדירה וברישום הדירה על-שמן בחודש אפריל 2011. לסכום הפיצוי הנתבע בגין עוגמת נפש זו, אין קשר לכך שבית המשפט העליון ביטל את הפיצוי בגין עוגמת נפש שפסק בית המשפט המחוזי. כפי שכבר נאמר, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שאין לשנות את רישום הבעלות על הדירה, וכי יש להותיר את הדירה בבעלותו של זאיד. בשל כך קבע, שעל קייס להשיב לתובעות את הסכום ששילמו עבור הדירה וכן לפצותן בגין עוגמת הנפש שנגרמה להן מאובדן הדירה שאותה רכשו. מסיבה זו קבע בית המשפט העליון, כי משהושבה הדירה אל התובעות ומאחר שיש לרשום את הדירה על-שמן, אין עוד מקום להשיב להן את כספן אשר שולם בתמורה לדירה. כך גם אין עוד מקום לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה מאובדן הדירה. הפיצוי הנתבע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעות בתביעה הנדונה מתייחס לעוגמת נפש אשר נגרמה בנסיבות שונות. אין מדובר עוד בעוגמת נפש בשל אובדן הדירה, אלא בעוגמת הנפש אשר נגרמה לתובעות בשל כל דרך הייסורים שנדרשו לעבור כדי להשיב לעצמן את הדירה שרכשו בתום-לב ובמיטב כספן. עוגמת נפש אשר נגרמה מכל ההליכים המרובים אשר נדרשו לנהל, ההוצאות הרבות שנדרשו להוציא והמתח שהיה כרוך בחוסר הוודאות שנמשך שנים ארוכות, שבעטיו לא ידעו אם תהא קורת גג לראשן, או שמא הוסיפו ואיבדו עוד ממון רב בניהול הליכים אשר נמשכו זמן רב. לפיכך, הטענות כי בית המשפט העליון ביטל את הפיצוי בגין עוגמת נפש וכי פסיקת פיצוי בגין כך תעמוד בסתירה לפסיקת בית המשפט העליון אינן נכונות. לאור האמור, ולאחר ששקלתי את הטענות שנטענו בעניין זה ובעניין הסכום הנתבע, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי לתובעות בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להן על סך של 100,000 ₪. 80. באשר להוצאות הכספיות של התובעות שהוציאו כדי להשיג את התוצאה המיוחלת, אשר לכאורה, רפאה את הנזק שנגרם בשל מחדליו של הנתבע, הרי שהוצאות אלו הן הנזקים הישירים שנגרמו לתובעות בשל אותו מעשה רשלנות של הנתבע. לאור תוצאת פסק-דינו של בית המשפט העליון, התובעות אינן תובעות עוד מהנתבע פיצוי בגין הנזק המקורי של אובדן הדירה, אולם על הנתבע לפצות את התובעות בגין הנזקים אשר נגרמו להן בדרך להשגת תוצאה זו. גם בעניין זה אין לומר שהנתבע אינו צריך לפצות את התובעות ולשלם להן את הוצאותיהן לאור העובדה שבית המשפט העליון לא חייב בפיצוי כספי כלשהו או בתשלום הוצאות. בית המשפט העליון לא חייב בפיצוי כספי כלשהו בשל מסקנתו שיש לרשום את הדירה על-שם התובעות, ולא על-שמו של זאיד. בקובעו כך אמר בית המשפט העליון (בפסקה 37) כי "כמובן שהמערערות לא יהיו זכאיות גם לדירה וגם לסעד הכספי שהוטל על קייס בהעדרו, אלא לדירה בלבד. בנסיבות אלו לא ראינו לעשות צו להוצאות". ההליך בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון התנהל בין התובעות לבין זאיד וקייס, הגם שפסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, ניתנו בנוכחותו של זאיד ובהיעדרו של קייס. לפיכך, בהליך זה, ראה לנכון בית המשפט העליון שלא לחייב את זאיד, ש"איבד את הדירה", לשאת בהוצאות התובעות, וכך גם לא לחייב בדבר את קייס, שההליך התנהל בהיעדרו. אולם, אין במסקנה זו כדי לשלול את חובתו של הנתבע לשאת בהוצאות הרבות שנגרמו לתובעות, כדי להשיג את התוצאה האמורה. הוצאות מרובות אלו, הן כאמור, הנזק הישיר שנגרם לתובעות כתוצאה מרשלנותו של הנתבע. לפיכך על הנתבע לפצות את התובעות בגין הוצאותיהן בשל כל ההליכים המרובים שנאלצו לנהל, במלוא הסכום הנתבע, בסך של 342,497.50 ₪. 81. לאור תוצאת פסק-דין זה, גם אין לקבל את הטענה שאין לחייב את הנתבע בתשלום שכר-טרחת בא-כוחן של התובעות או בגין הוצאות המשפט שהוציאו לשם ניהולו של הליך זה. התובעות זכו בדין, וכלל הוא, שבעל-דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס. לפיכך התובעות זכאיות לכך שישולם להן סך של 50,000 ₪ עבור אלו. (6) סיכום שאלת היקף הנזק 82. לאור האמור, הסכום שלו זכאיות התובעות הוא כלהלן: פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש. פיצוי בסך של 342,497.50 ₪ נזקיהן הכספיים כאמור, וכן סך של 50,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דינן ועבור הוצאות המשפט שהוציאו. ז. סיכום 83. המסקנה שאליה הגענו היא אפוא, שהנתבע התרשל כלפי התובעות בכך שהביא אותן לידי כך שהן שילמו למוכר, קייס, את מלוא התמורה עבור הדירה, מבלי שהובטח בדרך כלשהי את השלמת העסקה ברישום הדירה על-שמן במרשם המקרקעין. כך גם הנתבע התרשל כלפי התובעות באי-רישומה של הערת אזהרה על דבר עריכת עסקת המכר, שלפיה רכשו התובעות את הדירה ושילמו את מלוא תמורתה. מאחר שבמועד הרלוונטי לתובענה הנדונה היה הנתבע מבוטח בביטוח אחריות מקצועית אצל הצד השלישי, חברת איילון, על הצד השלישי לשפות את הנתבע בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח. 84. לפיכך, הנתבע והצד השלישי (איילון) יפצו את התובעות בסך של 442,497.50 ₪. כן ישלם הצד השלישי לתובעות סך של 50,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דינן ועבור הוצאות המשפט. 85. לאור התוצאה האמורה, ההודעה לצד הרביעי (מגדל) נדחית. הצד השלישי (איילון) ישלם לצד הרביעי (מגדל) סך של 30,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דין ועבור הוצאות משפט. 86. כל התשלומים האמורים ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. הערת אזהרה