לפני בקשה להורות על תחליף המצאה אל מחוץ לתחומי השיפוט. 1. ההליך נסוב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין אשר דחה את ערעורו של המערער, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (להלן: המערער) על חומרת העונש שהושת על המשיבה. לטענת המערער, המשיבה עזבה את הארץ וכתובתה אינה ידועה. במצב דברים זה, בקשת המערער היא, להתיר לו להמציא למשיבה את הערעור באמצעות תחליף המצאה לפי דרכי ההמצאה שנהגו בערכאות הקודמות, קרי על ידי פרסום בעיתון "הארץ" הנמכר גם בחו"ל. המערער הבהיר כי הוא מסכים אף לשלוח את העתקי המסמכים וההזמנות לאחיה של המשיבה, למרות שבעבר הוא סירב כי מענו ישמש גם מען להמצאת כתבי בי דין עבורה. בהחלטתי מיום 31.10.06 נדחתה הבקשה מהטעם שעל פי הנטען, אין המשיבה נמצאת בארץ, ובמצב דברים זה יש להגיש בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). המערערת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו. בהחלטתי מיום 18.2.07 התבקשה עמדת המדינה בנוגע לסוגיה שלפני, וזו הוגשה ביום 2.4.07. 2. סעיף 77(א), לכללי לשכת עורכי-הדין (סדרי-הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 (להלן: כללי לשכת עורכי הדין), הדן בהמצאת מסמכים, קובע כדלקמן: "כל מסמך שיש להמציא לנאשם או כשהוא מערער או משיב בערעור לפי כללים אלה, המצאתו תהיה במסירה לידיו או לידי פקיד במשרדו העיקרי או במשלוח מכתב בדואר רשום לפי מען מגוריו או מען משרדו העיקרי עם אישור מסירה, ואם לא ניתן לבצע המצאה באחת מדרכים אלה, תהיה ההמצאה בדרך שיורה עליה אב בית הדין". סעיף 77א לכללי לשכת עורכי הדין, המסדיר את סמכות בית הדין להורות על תחליף המצאה, קובע כדלקמן: "בית הדין רשאי להורות על תחליף המצאה בדרך של פרסום ברשומות, בעתון יומי או בכל דרך אחרת שתיראה לו, אם נתקיים בנאשם אחד מאלה: (1) מקום מגוריו או מען משרדו העיקרי אינם ידועים לקובל; (2) מקום מגוריו או מקום משרדו היו סגורים בשעות סבירות; (3) הנאשם עזב את הארץ או שיש יסוד סביר להניח שעזב את הארץ, ולא עלה בידי הקובל להמציא מסמך באחת הדרכים האמורות בסעיף 77". תקנות אלה חלות רק במסגרת הדיון בבתי הדין המשמעתיים ואין הן חלות בהליך המתנהל בפני בית המשפט העליון. 3. תקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988 (להלן: תקנות סדרי דין בערעור) אינן מסדירות מצבים בהם לא ניתן לאתר את המשיב על מנת להמציא לו את הודעת הערעור, הן כאשר המשיב נמצא בתוך תחומי המדינה והן כאשר המשיב שוהה מחוץ לתחומה אולם כתובתו בחו"ל אינה ידועה. נוכח החסר הקיים בתקנות סדרי דין בערעור לעניין המצאת כתבי בי דין מתעוררת השאלה האם מוסמך בית משפט זה להורות על תחליף המצאה מקום שלא ניתן לאתר את כתובת המשיב אשר נמצא, לפי הנטען, מחוץ לתחומי המדינה. 4. לטענת המערער, כאשר קיימים כללים ברורים לעניין המצאה בפני בתי הדין המשמעתיים, רשאי בית המשפט העליון לאמץ את ההסדר גם בפניו, שכן אין להלום כי בית המשפט העליון יהיה מנוע מלפעול בדרך הפתוחה בפני הערכאות דלמטה. המערער מפנה לעניין זה לתקנה 13(ד) לתקנות סדרי הדין בערעור אשר מסמיכה את בית המשפט ליתן בקשה לפסק הדין כל החלטה אחרת שבית הדין או הלשכה, לפי העניין, היו מוסמכים לתת. לטענתו, יש לפרשה כך שתחול לא רק לעניין פסק הדין עצמו אלא גם בנוגע לסדרי דין ולהחלטות ביניים. לעמדה זו מצטרפת אף המדינה, אשר מפנה אף לתקנה 10 לתקנות סדרי דין בערעור המאפשרת דיון בערעור בהעדר בעל דין. המדינה מוסיפה וטוענת, כי ניתן ללמוד בעניין סמכות בית המשפט להתיר תחליף המצאה אף מהקבלה להסדרים הקבועים בתקנה 498 לתקנות סדר הדין האזרחי ובסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). אין המדינה מתעלמת מכך שסעיפים אלה אינם דנים בהמצאה אל מחוץ לתחומי המדינה, אלא בתחליף המצאה בתוך תחומה. אולם לטענתה, לכל הפחות בנוגע להקשר האזרחי, אשר רק הוא הרלבנטי לעניין זה, דרכי ההמצאה הננקטים כאשר נדרש תחליף המצאה מחוץ לתחומי המדינה דומים לדרכי ההמצאה הננקטים כאשר נדרש תחליף המצאה בתוך תחומי המדינה. 5. מקובלת עלי עמדת המערער והמדינה כי במסגרת ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי מוסמך בית המשפט העליון להורות הן על תחליף המצאה, הן על המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט והן על תחליף המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. גישה לפיה יש לפרש את החסר הקיים בתקנות לשכת עורכי הדין כהסדר שלילי, אינה סבירה, בהתחשב בכך שסמכות כאמור מוקנית לבית הדין המשמעתי. אין טעם טוב לפרש את הדין באופן שתישלל מבית המשפט העליון סמכות המוקנית לערכאות הנמוכות יותר. אשר למקור סמכותו של בית המשפט לכך, אף בעניין זה נוטה אני להסכים לגישת המערער והמדינה לפיה ניתן למצוא את המקור לסמכות זאת בתקנה 13 לכללי לשכת עורכי הדין. פרשנות רחבה של תקנה זו מסמיכה את בית המשפט העליון לבצע כל דבר בסדרי הדין שבית הדין המשמעתי מוסמך לבצע, כולל ענייני המצאת כתבי בי דין בתוך תחום השיפוט של מדינת ישראל ומחוצה לה. יצוין, כי גם אם הייתי סוברת אחרת, עדיין מסקנתי בעניין סמכות בית המשפט היתה נותרת בעינה. זאת, מכוח מקורות סמכות לבר תקנות בית הדין המשמעתי. ככול שמדובר בשופטי בית המשפט העליון (להבדיל מרשמיו), דומה שהוראות בעניין המצאת כתבי בי דין הינה "סמכות טבועה" של בית המשפט (ראו: ש' לוין פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט (הוצאת חברה ישראלית להכשרה מקצועית בע"מ, ירושלים, תשס"ג-2003) 246 הע"ש 18) או שניתן ללמוד על סמכותם זו מכוח היקש לכללי לשכת עורכי הדין או לתקנות סדר הדין האזרחי. למותר לציין, כי בעניין המצאה אל מחוץ לתחום המדינה אין מקום להיקש כלשהו מההליך הפלילי, אשר ברגיל מהווה את המקור המתאים יותר להיקש להליכים משמעתיים (ראו: על"ע 14/83 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' זאב קובלר, תק-על 84(2), 1508; ב"ש 293/87 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שלום הלוי, פ"ד מא(2) 527; בש"א 471/91 שר הבריאות נ' ד"ר יעקב ברון, פ"ד מה(2) 661) וזאת בשל החשיבות הרבה המוענקת לעיקרון ריבונות המדינה הזרה בהליך הפלילי וכן החשיבות העליונה המיוחסת לנוכחות הנאשם במשפטו. אשר לסמכות רשם להורות על תחליף המצאה אל מחוץ לתחומי המדינה בערעור על פסק דין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין. המקור לסמכות רשם בעניין המצאת כתב בי דין קבוע בסעיף 90(7) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע כי "רשם רשאי לדון ולהחליט ולהורות ככל שיראה לנכון בבקשות בכל עניין הנוגע לניהולו של הליך", לרבות "הוראות בדבר המצאת כתבי בי-דין, לרבות תחליף המצאה". השאלה בדבר הסמכות להתיר תחליף המצאה בתוך תחומי המדינה נדונה בעבר על ידי כבוד הרשם ב' אוקון (על"ע 4233/99 ועד מחוז תל אביב לשכת עורכי הדיו נ' דוד ברוך, עו"ד (לא פורסם)) בהחלטתו, התיר הרשם הנכבד תחליף המצאה וזאת בהתבסס על סמכותו לפי סעיף 90(7) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ועל יסוד הוראת סעיף 237(ד) של חוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 יחד עם הוראת סעיף 77א לכללי לשכת עורכי הדין. אולם במקרה דנן מתעוררת כאמור השאלה האם מוסמך רשם להורות על תחליף המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. 6. בהחלטתי מיום 31.10.06 דחיתי את בקשת המערער לתחליף המצאה שכן סברתי כי ראוי להחיל את תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי גם לעניין ההליך שבפני. הרציונאל העומד ביסוד גישה זו הינו שאם בהליך אזרחי אין מקום להמציא כתבי בית דין אל מחוץ לתחום השיפוט אלא לאחר מילוי תנאים מוקדמים כמפורט לעיל, קל וחומר כאשר עסקינן בהליך משמעתי, וזאת נוכח ההשלכות המהותיות שיש להליך זה על זכויות המשיב. בהקשר זה ראוי לציין, כי במקרה דנן הושת על המשיבה עונש של השעיה מהלשכה לתקופה של שלוש שנים וכי בערעור מבקש המערער להחמיר את עונשה כך שהיא תוצאה מהלשכה לצמיתות. ברי שאין להקל ראש לעניין ההשלכות הקשות אשר עלולות להיות לערעור על זכויות המשיבה. חרף האמור, לאחר עיון מחדש בהחלטתי, אני סבורה שיש מקום לסטות ממנה, בגין שני הנימוקים המצטברים הבאים. ראשית, על מנת לקדם יצירת אחידות והרמוניה במשפט, במילוי חסר הקיים בדין ראוי לפנות תחילה, כנקודת מוצא, להסדרים החלים במאטרייה משפטית העוסקת באותו תחום. רק אם קיים טעם טוב שלא להחיל הסדרים אלה, ניתן למלא את החסר באמצעות פנייה להסדרים מתחומים אחרים. מכאן, שכנקודת מוצא, ההסדר הרלבנטי לענייננו, הינו ההסדר הקבוע בכלל לשכת עורכי הדין. על פני הדברים, אין טעם של ממש להבחין, לעניין כללי המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, בין בתי הדין המשמעתיים לבין בית המשפט העליון הדן בערעור על פסק דין של בית הדין הארצי, שכן אין ייחודו של ההליך המתקיים לפני בית המשפט העליון כדי להצדיק שוני לעניין ההמצאה. שנית, אף לגופו של עניין, בחינת אופיו של ההליך המשמעתי מעלה כי אין מקום ליישם בענייננו את תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי והתנאים המוקדמים הנבחנים בהקשר להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בהליך האזרחי. הרציונאל העומד מאחורי תנאים מוקדמים אלו הינו כי המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט מקנה לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה, שבדרך כלל אין לו סמכות לדון בה, והדיון בה עלול להביא להתנגשות סמכויות ולפגיעה בכללי נימוס בינלאומיים. המקרים השונים המנויים בתקנה 500 לתקנות הם חריג לכך והם מוגדרים בהתחשב בנוהג הבינלאומי, הסובל את הרחבת השיפוט כלפי חוץ, לצורך עניינים מסוימים, על בסיס הדדיות. מטרת התנאים המוקדמים הינה לוודא שתושב חוץ ל יוטרד בעניין החורג ממקרים אלו. אולם נוכח טיבו וטבעו של ההליך המשמעתי, אין יסוד להניח כי יישומו על חבר לשכה הנמצא מחוץ לגבולות המדינה עלול לפגוע בסמכויותיה של מדינה זרה או לפגוע בכללי הנימוס הבינלאומיים. תכליתו של הדין המשמעתי הינו להסדיר את מקצוע עריכת הדין, לשמור על רמת המקצוע ולהגן על אמון הציבור בו (ראו: ג' קלינג אתיקה בעריכת דין (תשס"א) 12). הרישוי לעסוק במקצוע זה והסדרתו הינם עניינים בעלי אופי טריטוריאלי מובהק שכן הם מתפרשים על העיסוק במקצוע בתוך תחומי המדינה. הרישוי לעסוק במקצוע מוגבל לתחום השיפוט של המדינה והסדרת המקצוע, הן מהפן של רמת המקצוע והן מהפן של הגנה על אמון הציבור, רלבנטיים אף הם בתוך גבולותיה. נוכח האמור, הרחבת השיפוט כלפי חוץ, לעניין רישוי מקצוע אשר מתחום לגבולות המדינה בלבד, אינה מתנגש בסמכותה הריבונית של מדינה זרה שכן כול כולו מכוון כלפי פנים. עקב אופיו המיוחד של ההליך, סמכות בית הדין המשמעתי הינה פרסונאלית במובן זה שהיא מתפרשת אף על אדם אשר ביצע עבירות מחוץ לתחומי המדינה (ראו: סעיף 62 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961). מכאן, שאין מקום להקיש בענייננו מהוראת תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי ומיתר התנאים המוקדמים החלים בהליך האזרחי כתנאי להמצאה אל מחוץ לתחום. נוכח מסקנתי זו, החלטתי מיום 31.10.06, אשר נתנה במעמד צד אחד, מבוטלת בזאת. יוער, כי מסקנה נוספת הנגזרת מכך היא שבכל הנוגע להליך שלפני, אף רשם בית המשפט העליון, שאינו שופט, מוסמך להורות על המצאה אל מחוץ לתחומי המדינה בהליך המתנהל לפי תקנות סדרי הדין בערעור. 7. אשר לדרכי ההמצאה, מקובלת עלי גישת כבוד הרשם ב' אוקון בעל"ע 4233/99 הנ"ל כי יש להקיש לעניינו מתקנה 77 לתקנות בית הדין המשמעתי ומסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי. בהקשר זה, יש לשוות לנגד עיננו שני עקרונות כלליים ומנחים בעניין המצאת כתבי בי דין. ראשית, בעניין המצאת כתבי בי דין יש לפעול על פי המדרג המקובל בהסדרים המקבילים, קרי, מסירה אישית למשיב, מסירה בדואר רשום והמצאה לסנגור. רק אם המצאה בדרכים אלה מסתברת כבלתי אפשרית, ורק אז, ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה לתחליף המצאה. שנית, בשיטת המשפט הישראלית לא קיימת פיקציה לפיה המשיב יודע על המצאת כתב בי דין אפילו שזה כלל לא נמסר לו. כאשר שופט או רשם מורה על תחליף המצאה, תכלית הפעולה הינה להביא את כתב בית הדין לידיעת בעל הדין. מכאן, שעל השופט או הרשם לדעת, למצער, באיזו ארץ נמצא המשיב, הגם שמענו אינו ידוע, שאם לא כן לא יהיו בידיו הנתונים המתאימים לקבוע מהו התחליף המתאים העשוי ליידע אותו בדבר הגשת הערעור (השוו: י, זוסמן סדרי הדין האזרחי (בעריכת ש' לוין, מהדורה 7, 1995) 253-252). בהתאם לעקרונות אלה, דעתי היא, כי לא ניתן להיעתר לבקשת המערער במתכונתה הנוכחית. המערער לא הבהיר מניין הוא שואב את טענתו לפה המשיבה נמצאת בארצות הברית ולא הונחה על ידו כל תשתית ראייתית לאימות טענתו זו. כמו כן, לא הובהר באיזו מדינה בתוך ארצות הברית נמצאת המשיבה ומהם הצעדים בהם נקט המערער לאיתור מענה. במצב דברים זה, אני מאפשרת למערער להשלים את הבקשה באופנים הבאים: א. נוכח הזמן הרב שחלף מאז החלו ההליכים נגד המשיבה, יש לוודא שאכן המשיבה עדיין שוהה בחו"ל. לשם כך, ישלים המערער את בקשתו על ידי צירוף תעודת פרטי נוסע מאת משרד הפנים, המתייחסת למשיבה, אשר תעיד על כך שהמשיבה יצאה את הארץ וטרם שבה אליה. לצורך זה ניתן בזה צו המורה למשרד הפנים ליתן ביד המערערת תעודה כאמור. התעודה תוגש תוך 21 יום מעת המצאת החלטה זו. ב. המערער יפרט, בתוך המועד האמור, את כל הפעולות שביצע לשם איתור כתובת המשיבה בחו"ל ומה היו תוצאות פעולותיו (ובכלל זה, באיזו מדינה מתגוררת המשיבה בתוך ארה"ב). כמו כן, יציע המערער תחליף המצאה אשר תאפשר המצאה יעילה ככול הניתן למשיבה. ככול שהמערער מעוניין כי תחליף ההמצאה ייעשה בדרך של פרסום בעיתון דווקא, יבהיר המערער האם מופץ העיתון במדינה בה מתגוררת המשיבה ובאיזו תדירות. אחרי ביצוע ההשלמות הנ"ל, יימשך הטיפול בבקשה. החלטה זו תתויק בתיקי השופטים אשר ישבו בדין. המצאת כתבי בי דין