העתירה שלפני הוגשה לאחר שהמשיבות לא הכריעו בתביעת פיצויים שהגישה העותרת לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), במסגרת המועדים הקבועים לכך בחוק ולאחר שבקשת העותרת לקבלת אישור עירייה להעברת זכויות בטאבו הותנתה בחתימתה על טופס בקשה להזמנת שומת השבחה. ביום 5.7.12 הודיעו המשיבות, כי נערך דיון בתביעת הפיצויים של העותרת וכי התביעה נדחתה. עוד הודיעו המשיבות, כי אין מניעה להמציא לעותרת אישור עירייה להעברת זכויות בטאבו. לאור זאת, הורתי על מחיקת העתירה ועניינה של החלטה זו בשאלת ההוצאות שיש לפסוק לעותרת, לאחר שהעתירה שבכותרת נמחקה. 1. רקע הדברים העותרת, דרך ארץ בע"מ, הינה הבעלים הרשום של תתי חלקות 4 ו-9 בחלקה 4 בגוש 7083 המצויים בבית משותף הרשום בפנקס הבתים המשותפים ברחוב אילת 38 בתל-אביב (להלן: "המקרקעין"). ביום 1.9.11 הגישה העותרת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה וזאת בגין ירידת ערך נטענת של המקרקעין לאור אישורה של תכנית תא/2560/ב', אשר פורסמה למתן תוקף ביום 4.9.08 ואשר עיקר עניינה שימור מבנים ברחבי העיר. המשיבות, שבהתאם להוראות סעיף 198 (ב) לחוק התכנון והבניה אמורות היו לדון בתביעה בתוך 90 יום, לא עשו כן עד למועד הגשת העתירה. בעתירה שהוגשה ביום 15.4.12 טענה העותרת, כי המשיבות לא רק שלא הכריעו בתביעת הפיצויים שהגישה, אלא שהן התנו הוצאת אישור עירייה לטאבו, לצורך העברת זכויות באחת הדירות המצויה במקרקעין, בוויתור של העותרת על תביעת הפיצויים, אשר, כאמור, המשיבות סרבו לדון בה בתוך המועדים הקבועים לכך בחוק. בנוסף, דרשו המשיבות מהעותרת, כתנאי להמצאת האישור, כי תחתום על טופס בקשה להזמנת שומת היטל השבחה בגין המקרקעין, הכרוך גם בתשלום סך של 3,500 ₪. בכתב התשובה לעתירה שהוגש ביום 25.6.12 טענו המשיבות, בין היתר, כי הוגשו מאות תביעות פיצויים בקשר לתכנית ולפיכך התעכב הטיפול בתביעת העותרת וכי מכל מקום, הטיפול בתביעת הפיצויים של העותרת "מצוי כבר בישורת האחרונה וכי לפי לוח הזמנים המתוכנן כעת, התביעה עתידה להיות נדונה בישיבת הוועדה שנועדה ליום 4.7.12, ויש יסוד סביר להניח שהיא גם תוכרע באותה ישיבה." עוד נטען בכתב התשובה, כי העותרת סירבה לחתום על טופס בקשה להזמנת שומה ולפיכך התעכב הטיפול בבקשתה לקבלת אישור העברת זכויות לטאבו וכי מכל מקום, עם ההתקדמות בבירורה של תביעת הפיצויים שהוגשה על ידי העותרת, ובפרט עם קבלתה של טיוטה ל"סקר תיעוד מקדים" שנערך בקשר עם המקרקעין, ניתן כעת לקבוע, כי חרף העובדה שהעותרת לא חתמה על טופס הזמנת שומה, אין חבות בהיטל השבחה, כך שאין מניעה ליתן כעת לעותרת את אישור העירייה לטאבו המבוקש. ביום 1.7.12 התקיים דיון מקדמי בעתירה. לאור העובדה שבהתאם לאמור בתגובת המשיבות לעתירה, דיון בתביעת הפיצויים נקבע ליום 4.7.12, הורתי כי יש להמתין למועד זה כדי לראות האם תוכרע תביעת הפיצויים של העותרת. קבעתי, כי ככל שלא תוכרע תביעת הפיצויים ביום 4.7.12 יתקיים דיון בעתירה לגופה ביום 10.7.12 וכי במידה ותוכרע תביעת הפיצויים ויינתן אישור לטאבו, הצדדים יטענו בכתב לעניין ההוצאות. ביום 5.7.12 התקבלה הודעה מטעם המשיבות, לפיה תביעת הפיצויים של העותרת נדונה לפני הועדה המקומית בישיבתה מיום 4.7.12 והוחלט לדחותה. בכל הנוגע לאישור העירייה לטאבו, הודיעו המשיבות, כפי שכבר צוין בכתב התשובה, כי סקר התיעוד המקדים שנערך בקשר עם המקרקעין מייתר את הצורך בהזמנתה של שומה ביחס לנכס וממילא אין עוד צורך בחתימת העותרת על טופס בקשה לערכית שומה. צוין, כי בעקבות הדיון מיום 1.7.12 ערכה העירייה בדיקה גם בכל יתר המחלקות הרלבנטיות בעירייה שהעלתה כי אין לעותרת חובות בגין תת חלקה 9 שבגינה התבקש האישור וכי העותרת יכולה לקבל את האישור המבוקש בכפוף לתשלום האגרה בגין הנפקתו. להודעה צורפו סקר התיעוד שנערך ביחס למקרקעין וכן חוות דעת שמאית וחוות דעת משפטית שנערכו ביחס לתביעת הפיצויים של העותרת, וזאת על מנת שבית המשפט "יוכל לעמוד על מורכבותה של המלאכה ועל הטעם להתמשכות הטיפול בעניין". בהחלטתי מיום 9.7.12 הוריתי על מחיקת העתירה וכן הוריתי לצדדים לסכם את טענותיהם בסוגיית ההוצאות. 2. טענות הצדדים בעניין ההוצאות העותרת טוענת, כי יש לחייב את המשיבות בהוצאות הולמות, שכן הלכה למעשה כל הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה נתקבלו רק בעקבות הגשתה של העתירה ובעטיה. נטען, כי ניתן להיווכח מהתכתובת שצורפה לעתירה, כי המשיבות כלל לא טרחו להשיב עניינית ובזמן אמת לפניות העותרת. נטען, כי תביעת הפיצויים שכלל לא זכתה לבירור או להתייחסות עניינית מצד המשיבות במשך כשבעה חודשים, זכתה להכרעה פתאומית בעקבות ההליכים דנן, תוך שהסתבר כי ריבוי תביעות הפיצויים, כנטען על ידי המשיבות כנימוק לאי מתן הכרעה במועד, אינו מהווה עוד מכשול. לעניין זה הפנתה העותרת לכך שגם סקר התיעוד המקדים שנערך בקשר עם המקרקעין וחוות הדעת השונות הוכנו רק בחודש יוני 2012, היינו לאחר הגשת העתירה. נטען עוד, כי יש לתת את הדעת לכך שהמשיבות לא הכחישו בתגובתן לעתירה את טענת העותרת בנוגע לעצם התניית הנפקת האישור לטאבו בוויתור על תביעת הפיצויים, עניין חמור כשלעצמו. המשיבות טוענות, כי אין ממש בטענת העותרת לפיה הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה. בכל הנוגע לקבלת האישור לטאבו נטען, כי העותרת לא מיצתה את האפשרות שעמדה בפניה לקבל את האישור כמו כל בעל נכס אחר, באמצעות חתימתה על גבי טופס להזמנת שומה וכי מכל מקום, אישור זה ניתן לעותרת אף שלא חתמה על טופס להזמנת שומה וזאת בעקבות העובדה שאגב טיפול בתביעת הפיצויים שהגישה העותרת נערך במקרקעין סקר תיעוד מקדים וזה ייתר את הצורך בהזמנת שומה. נטען, כי טענת העותרת לפיה העירייה סירבה להמציא לה אישור זכויות כל עוד לא תוותר על תביעת הפיצויים אינה אמת וכי לעותרת הוצע הסדר של ויתור טענות הדדי, לפיו החבות האפשרית (ככל שקיימת) בהיטל השבחה תקוזז כנגד הזכאות האפשרית (ככל שקיימת) בגין תביעת הפיצויים. בכל הנוגע לתביעת הפיצויים נטען, כי העותרת עצמה עיכבה את הגשתה ממש עד לרגע האחרון והגישה אותה רק שלושה ימים בלבד טרם חלוף המועד להגשתה. נטען, כי בדומה לעותרת, מאות בעלי נכסים אחרים שהושפעו מתכנית השימור התעכבו בהגשת התביעות, כך שהתקבלו אצל הועדה המקומית בתוך שבועות אחדים מאות תביעות פיצויים. על פי הטענה, ניתן היה להכריע בתביעת הפיצויים של העותרת רק לאחר קבלת סקר תיעוד מקדים, חוות דעת שמאית וחוות דעת משפטית, כפי שנעשה בפועל. נטען, כי תביעת הפיצויים של העותרת - כמו מאות התביעות האחרות - הוכרעה וגם הייתה מוכרעת על ידי הועדה המקומית באותו סדר זמנים ובאותו האופן ללא כל קשר בהגשת העתירה. 3. ההוצאות אמת המידה הכללית לחיוב בהוצאות במסגרת עתירה שנמחקה נקבעה בבג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994) והיא מתייחסת לעתירות שנמחקו נוכח העובדה שתכליתן הושגה, בלא צורך בהכרעה של בית המשפט לגופו של עניין. אמת המידה האמורה כוללת שני רכיבים עיקריים ומצטברים. האחד, נוגע לתקינות פעולתו של העותר, היינו האם נפל בעתירה שיהוי והאם מיצה העותר את סעדיו בטרם פנה לבית המשפט. השני, עניינו בשאלה האם העתירה היא שהניעה את המשיבים לפעולה והיא שגרמה לכך שהסעד אותו ביקש העותר ניתן לו, בסופו של דבר. עניין זה עומד במרכז פסיקת ההוצאות בגין עתירה שנמחקה. ביסוד מבחן זה עומדת ההנחה, כי הגשת עתירה והטיפול בה כרוכים בהוצאות. כאשר היה בידי הרשות המנהלית לתת לעותר את הסעד המבוקש בלא שתוגש עתירה לשם כך, אין סיבה כי העותר יהיה זה שיישא בהוצאות העתירה. במצב זה, הרשות היא זו שגרמה להוצאות בהן נשא העותר. צודק והוגן יהיה, כי היא זו שגם תישא בהן, אף שההליך הסתיים במחיקה ולא בפסק דין נגד הרשות. יישום אמות מידה אלה לענייננו, מביא אותי למסקנה כי מן הראוי לפסוק לעותרת הוצאות בגין הגשת העתירה; העתירה הוגשה לבית משפט זה לאחר מיצוי הליכים ובלא שיהוי. הגשת העתירה הייתה מוצדקת. החלטת המשיבות בתביעת הפיצויים של העותרת ניתנה רק בחלוף עשרה חודשים ממועד הגשתה ובהחלט יתכן כי לולא החלטתי מיום 1.7.12, לפיה יתקיים דיון בעתירה לגופה ביום 10.7.12 ככל שהתביעה לא תוכרע לגופה, היא לא הייתה מתקבלת עד עצם היום הזה. עם זאת, יש להביא בחשבון את פרק הזמן הקצר יחסית שחלף מהגשת העתירה ועד לקבלת ההחלטה בעניינה של העותרת ואת העובדה שלא התקיים דיון בעתירה לגופה וכי ההליך הסתיים ללא צורך בהכרעה שיפוטית. לאור המקובץ, ולאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, החלטתי לפסוק לעותרת הוצאות בסך של 20,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מיסיםשומה