בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ בחדרה, כב' הרשמת דנה עופר מיום 11/7/05 בתיק הוצל"פ 7-05-04030-12, לפיה: "א.הכספים המעוכבים כיום בתיק ישוחררו לידי הזוכה. החייב יוכל להסדיר את חובו עם אחיו, בכל הנוגע לכספים ששולמו על ידי האח, אולם מששולמו הכספים, יש להעבירם לידי הזוכה. ב.צו התשלומים בתיק יעמוד, מחודש זה ועד החלטה אחרת, על 2,000 ₪ לכל אחד משני החייבים. תשלום על פי צו תשלומים זה יעכב הליכי עיקול מטלטלין בחנות של החייבים. ג.השיק הבנקאי על סך 50,000 ₪ יוחזר על ידי ב"כ הזוכה לידי צד ג'." העובדות ביום 11/1/05, ניתן כנגד המשיב, יחד עם אישתו גב' יונס ג'אדה, ע"י בית משפט השלום בחדרה פסק דין, בת.א. 2442/03, ע"ס 75,000 ₪ (ללא שכ"ט עו"ד) לטובת המבקשת. לאחר מתן פסק הדין התנהל בין הצדדים מו"מ. בסופו של יום לא הגיעו הצדדים לידי הסדר כלשהו. ביום 22/2/05, פתח המשיב, יחד עם אישתו, בלשכת ההוצל"פ בעכו, בגין פסק הדין הנ"ל, תיק הוצל"פ 0-05-02083-08 (להלן: "תיק הוצל"פ עכו"). בד בבד עם פתיחת ההליך הנ"ל, הגיש המשיב בקשה למתן צו תשלומים ועיכוב ההליכים (בהתאם לסעיף 7א' לחוק ההוצאה לפועל). ביום 23/2/05 נתן כב' ראש ההוצל"פ בעכו צו תשלומים לפיו, ישלמו החייבים את חובם בתשלומים חודשיים של 1,000 ₪. ביום 21/3/05 הגישה הזוכה בקשה למתן צו לעיקול והוצאת מטלטלין מחנות שבבעלות החייב. ביום 22/3/05 נעתרה כב' ראש ההוצל"פ לבקשה והורתה על עיקול והוצאה כמבוקש בבקשה. ביום 23/3/05 בוצע העיקול. פעולת המעקלים וניסיונם להוציא את המטלטלין מן החנות עוררה מהומה, וגרמה ללחץ רב אצל החייב ובני משפחתו, ועל מנת למנוע את ביצוע העיקול, מסר אחיו של החייב, יונס אחמד, לידי המעקלים, סכום של 78,000 ₪ (50,000 ₪ בהמחאה בנקאית ו- 28,000 ₪ במזומן). ביום 24/3/05 הגיש החייב בקשה לעיכוב ביצוע החלטה מיום 22/3/05 (עיקול והוצאה) ולהחזרת הכספים לידי צג ג'. בבקשה טען החייב כי לא היה מקום להליך העיקול וההוצאה, כאשר ניתן על ידי כב' ראש ההוצל"פ בעכו צו תשלומים, וכאשר במסגרת ההחלטה שבה ניתן צו התשלומים הורה כב' ראש ההוצל"פ, כי קיום צו התשלומים יעכב, בין היתר, הליכי עיקול משכורת. לטענת החייב, הכנסתו מהחנות הינה משכורתו, ועל כן, משהחל לשלם את התשלומים החלים עליו על פי צו התשלומים, לא היה מקום להורות על עיקול המטלטלין בחנות. עוד נטען, כי המעקלים דרשו לקבל במזומן את מלוא החוב, כתנאי לאי-ביצוע העיקול וההוצאה, ולכן, בלית ברירה, שולמו הכספים לידיה. צד ג' הגיש גם הוא, באותו יום, בקשה להחזרת כספים ולחילופין לעיכוב כספים בקופת ביהמ"ש. לטענתו נתן את הכספים למעקלים מתוך "אילוץ" ועל כן ביקש לקבלם בחזרה. ביום 17/4/05 התקיים דיון בבקשות ובו נחקר החייב על תצהירו, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. ביום 11/7/05 ניתנה החלטת כב' ראש ההוצל"פ נשוא הבקשה דנן. טענות הצדדים טענות המבקשת לטענת המבקשת שגתה כב' ראש ההוצל"פ בהחלטתה שלא יינקטו נגד החייבים הליכי עיקול והוצאת מטלטלין מהחנות כל עוד יעמדו החייבים בצו התשלומים שהושת עליהם. לטענת המבקשת טעתה כב' ראש ההוצל"פ בפרשנות האמורה בהחלטה על עיכוב הליכי עיקול משכורת. המבקשת סבורה, כי דרך הפרשנות המרחיבה של המונח "משכורת" כפי שבא בהחלטת כב' הרשמת, הינה דרך המטיבה עם החייב באופן בלתי סביר ופוגעת בזכויותיה הטבעיות והחוקיות של המבקשת. לטענת המבקשת צו התשלומים והצו לעיכוב הליכים לרבות עיכוב הליכי עיקול משכורת, הוגשו ע"י החייב תוך ניצול ההליכים המשפטיים לרעה. עוד הוסיפה וציינה המבקשת כי כב' ראש ההוצל"פ לא התייחסה בהחלטתה כלל ועיקר לעניין חוסר תום הלב בניהול מו"מ. לטענת המבקשת שגתה כב' ראש ההוצל"פ עת הורתה על החזרת הכספים לידי צד ג', וזאת בהעדר סמכות עניינית. כמו כן, לטענת המבקשת, השימוש שעשתה כב' ראש ההוצל"פ בתקנה 126 א' לתקנות ההוצאה לפועל, יסודו בטעות. בנסיבות העניין, לדידה, לא ניתן להורות על החזרת כספים מכח הסמכות הכללית לתקן טעות. הצו שניתן לעיקול והוצאת מטלטלין מחנות החייב היה צו חוקי ונכון למהדרין, לטענתה, ועל פניו לא נפלה כל טעות, שהיה על ראש ההוצל"פ לתקנה. בנוסף, לטענת המבקשת, בקשת החייב בדבר עיקול והוצאה, הוגשה באיחור, ללא בקשה להארכת מועד. החייב לא הצביע על טעם מיוחד לאיחור בהגשת הבקשה כאמור בתקנה 128 לתקנות ההוצל"פ. לטענת המבקשת טעות בדין אינה טעם מיוחד. טענות המשיבים לטענת המשיב, המבקשת מעלה טענות עובדתיות ערטילאיות וחסרות כל בסיס, אשר מועלות על ידה לראשונה בפני ערכאה זו ואשר לא הועלו ו/או לא אומתו בתצהיר בפני כב' ראש ההוצל"פ בחדרה ועל כן יש להתעלם מטענות אלה. לטענת המשיב, לא יעלה על הדעת כי השימוש בזכות המוקנית לו על פי דין (דוגמת פתיחת תיק ההוצל"פ באופן יזום מטעמו) תהיה לו לרועץ. לטענת המשיב עיון בהחלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 11/7/05 מראה באופן מובהק את העדר תום ליבה המשווע של המבקשת ונסיונה (ואף בהצלחה), להטעות את כב' ראש ההוצל"פ ולהוליכה שולל, בכך שלא גילתה בפניה את כל העובדות לאשורן. לטענת המשיב, הלכה פסוקה היא שביהמ"ש לא ייתן את ידו להליכים המוגשים בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של ההליכים וכי מימוש הזכויות על ידי בעל דין צריך שייעשה בתום לב ובדרך מקובלת (ראה בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, לה(3), 449, עמ' 461-462). על כן ולאור ההלכה הפסוקה ומשהתקבל צו העיקול וההוצאה בחוסר תום לב ואגב הטעייה - דינו להתבטל. לטענת המשיב צדקה כב' ראש ההוצל"פ בפרשנות שנתנה להחלטת כב' ראש ההוצל"פ בעכו מיום 23/2/05 בכל הקשור לביטוי "משכורת". כב' ראש ההוצל"פ בעכו היה מודע לעובדה כי המשיב הינו עצמאי ובעל עסק, ואינו שכיר, וכי אישתו, החייבת השניה, הנה עקרת בית, ועל כן, אין ספק, כי הכוונה בהחלטה הנ"ל היתה לגבי ההכנסה מהעסק, כפי שפירשה זאת כב' הרשמת (לעניין הפרשנות הפנה המשיב לע"א 711/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברהם פישמן, פד"י מא(1) 369, עמ' 375-376). לטענת המשיב, צדקה כב' ראש ההוצל"פ בדחותה את טענת המבקשת לענין המועד להגשת הבקשה לביטול החלטה מיום 22/3/05. לטענתו, במסגרת אותה בקשה מיום 17/4/05 עתר הוא לאורכה להגשת הבקשה לביטול העיקול. ב"כ המשיב סבור, כי לכב' ראש ההוצל"פ נתונה הסמכות להורות על החזרת המעוקלים עפ"י תקנה 126א' לתקנות ההוצל"פ וכן מכח סמכותה כערכאה שיפוטית. לעניין טענת האילוץ, סבור המשיב כי משלא הובאה כל ראייה מצד המבקשת להפרכתה, לרבות תצהיר ו/או עדות של מי מהמעקלים שנכחו בזמן ביצוע צו העיקול, הרי שטענה זו לא נסתרה. על כן, נראה כי אכן מתקיימת הגנה איתנה בפיו של צד ג' לעניין הכפירה והלחץ הבלתי הוגן ועל כן מן הדין היה להורות על החזרת מלוא הסכום, שנלקח ע"י המעקלים, לידיו. דיון והכרעה לעניין פרשנות המונח "משכורת" לטענת החייב, משמעות ההחלטה לפיה, כל עוד יעמוד בתשלומים, יעוכבו הליכי עיקול משכורת, כאשר מדובר בחייב עצמאי, היא - עיכוב הליכים הפוגעים בהכנסתו מהעסק העצמאי, ובמקרה הנוכחי - עיכוב הליכי עיקול מטלטלין בחנות. כב' ביהמ"ש העליון בע"א 711/84 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברהם פישמן, פ"ד מא(1) 369 ,עמ' 376-377 קבע לאמור: "... נשאלת השאלה מדוע ישפר חלקו של עובד בשכר משל אזרח העומד ברשות עצמו ומשתכר כעצמאי. הרי ראינו כי המחוקק בקש מטעמים סוציאליים נאותים למנוע מצב שחייב, אשר מצווה אמנם למלא אחר פסק דין שניתן נגדו, יגיע לכדי מחסור עד שלא יוכל לקיים את עצמו ואת בני ביתו ברמה המינימלית הנדרשת. בכל אותן הוראות מסייגות, שעל חלקן עמדתי לעיל, אין המחוקק מאבחן בין חייב שהוא עובד בשכר לחייב שהוא עצמאי. דין אחד מבחינה זו לכל החייבים באשר הם. מה לי משכורתו של עובד בשכר ומה לי כספיו של מי שאינו עובד בשכר. האם נסבול שמשתכר עצמאי כזה כן יגיע עד לפת לחם וכן יהיה לנטל על החברה, רק משום שאין הוא נסמך בפרנסתו על שכר שמשולם לו על ידי מעביד? שאלה קשה זו אכן העסיקה את המחוקק והטרידה אותו במלאכת החקיקה. לפיכך, שעה שהכנסת דנה בנושא ההוצאה לפועל וחוקקה את החוק הנ"ל, הדילמה האמורה העסיקה גם את חברי הכנסת. הם ביקשו להעמיד במשור אחד את החייב שהוא עובד בשכר שכספיו לא יעוקלו משום שהם שכר המגיע לו ממעבידו, וזאת מכח הוראות חוק הגנת השכר ואת אותו אדם המתפרנס בכוחות עצמו, שחוק הגנת השכר אינו פורש הגנתו עליו. במטרה זו נקבעה ההוראה שבסעיף 50(א)(3) לאמור: "ואלה נכסים שאין מעקלים אותם... כספים המגיעים לחייב שאינו עובד בשכר - כדי סכום שכר העבודה הפטור מעקול". על כן המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל שלעניין העיקול; אין כל הבדל בין הכנסה של אדם מעסקו העצמאי לבין ההכנסה ממשכורת. טענת המבקשת לעניין חוסר תום לב החייב סביר להניח כי כאשר כב' ראש ההוצל"פ בעכו, כב' הרשם רמזי חוראני, קבע כי צו התשלומים יעמוד על סך 1,000 ₪ לכל אחד מהחייבים, היה זה לאחר שעיין בכל המסמכים שהונחו בפניו; תוך שהוא נותן את הדעת ליכולתם של החייבים לפרוע את החוב הפסוק. כפועל יוצא של צו התשלומים; הורה כב' ראש ההוצל"פ על עיכוב הליכי עיקול המשכורת, שכן משניתן צו תשלומים על פי יכולתו של החייב, אין כל מקום להליכי גביה נוספים ובעיקר הליכי עיקול. יוער כי בסופה של ההחלטה הנ"ל ניתנה לזוכה האפשרות, לו רצה זאת, לבקש לזמן את החייב לחקירת יכולת. הזוכה לא ביקש לנצל את זכותו ובכך הוא לא חלק על קביעת ראש ההוצל"פ בנוגע ליכולת הפרעון של החייב. לטעמי; אין בנסיבות מקרה זה כדי להצביע על קיומו של חוסר תום לב בניהול מו"מ, ועל כן יש לדחות טענה זו. לעניין טענת חוסר סמכות כב' ראש ההוצל"פ סעיף 126א' לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 קובע: "ראש ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק, וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטעות ובדבר כל ענין אחר, ככל שייראה לו צודק". על כן המסקנה המתבקשת מהאמור בסעיף הנ"ל כי לכב' ראש ההוצל"פ נתונה הסמכות והוא רשאי לפעול בכל עת לתיקון כל פגם או טעות שנפלו בכל ההליך. איחור בהגשת הבקשה לטענת המבקשת הבקשה לביטול ההחלטה בדבר עיקול והוצאת מטלטלין לא הוגשה במועד הקבוע בתקנות (שהוא 7 ימים), מה גם שהבקשה הוגשה ללא כל בקשה להארכת מועד. אכן בתקנה 27 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, נקבע: "... בקשת ביטול או שינוי תוגש בכתב לראש ההוצאה לפועל תוך שבעה ימים מהיום שבו נודע על מתן ההחלטה או הצו למי שרואה עצמו נפגע כאמור". יחד עם זאת וכעולה מתקנה 128 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, שם נקבע: "קבע ראש ההוצאה לפועל מועד, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, להאריכו מזמן לזמן אף לאחר שנסתיים ; נקבעו מועדים בתקנות אלו, רשאי ראש ההוצאה לפועל להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו ; מועד שבסדר דין בפני בית משפט, רשאי בית המשפט להאריכו, לפי הקבוע בתקנות סדר הדין". יש להדגיש כי העובדה שכב' ראש ההוצל"פ אישרה את הסעד שנתבקש על ידי ב"כ הזוכה - שהתבססה על בקשת הזוכה שנמנע מלציין כי ניתן צו תשלומים, שבעקבותיו עוכבו הליכי עיקול משכורת הביאה למתן צו עיקול. בבקשה נטען, באופן סתמי, כי החייבים שילמו 2,000 ₪ בלבד על חשבון החוב), מבלי לציין שתשלום זה בוצע על פי צו התשלומים. אעיר כי הגם שלא הוגשה בקשה נפרדת להארכת המועד - הארכת המועד התבקשה בגוף הבקשה (ראה סעיף 27 לתצהיר המשיב המצורף לבקשה). על כן לטעמי יש לדחות את טענת המבקשת הנ"ל. המשיבים העלו טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לבסס את הבקשה להארכת מועד. הבקשה לביטול עיקול והוצאת המטלטלין לטענת ב"כ המבקשת אין לכב' ראש ההוצל"פ סמכות להורות על החזרת כספים לידי החייב או לידי צד ג'. ב"כ המשיב סבור כי לכב' ראש ההוצל"פ הסמכות לפי תקנה 126א' לתקנות ההוצל"פ וכן מכח סמכותה כערכאה שיפוטית. חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו אינם מסדירים באופן ברור, את נושא החזרת המעוקלים לידי החייב, אולם הפרקטיקה הנוהגת היא להעתר לבקשות חייבים להחזרת המעוקלים לאחר תשלום סכום כסף כ- "פדיון" למעוקלים וזאת על רקע העובדה שהמטלטלין נמכרים במחסני ההוצל"פ בסכומים זניחים, אשר בקושי מכסים את עלות הליך העיקול, ההוצאה, האחסון והמכירה. דומה, כי הסמכות להורות על החזרת מעוקלים נובעת מסמכותו הכללית של ראש ההוצל"פ ליתן הוראות "ככל שיראה לו צודק" כאמור בתקנה 126א' לתקנות ההוצאה לפועל. על כן סבור אני כי במקרה דנן כב' ראש ההוצל"פ, פעל על פי הסמכות שבדין. בקשת צד ג' להחזר כספים ששולמו במעמד ביצוע העיקול כב' ראש ההוצל"פ דחתה את טענת צד ג' כי "אולץ" לשלם לזוכה את הסכומים ששילם. לגישתה; גם אם החייב ובני משפחתו נקלעו לסיטואציה לא נעימה, כשחרב העיקול מתהפכת מעל ראש החייב, עדיין אין בכך כדי לאנוס את צד ג' לשלם את הכספים אלא אם הוא עושה זאת מתוך רצון לעזור לאחיו. מה עוד שאין להתעלם גם מחתימתו של צד ג' (אשר אושרה בחקירתו בפני כב' ראש ההוצל"פ) לצד צילום השיק הבנקאי, שם נרשם: "אני הח"מ ... מסרתי צ'ק זה מרצוני החופשי לטובת תיק ההוצאה לפועל ...". דעתי כדעת כב' ראש ההוצל"פ. הרצון והצורך לסייע בידי האח אינם עולים כדי "אילוץ" או "כפייה בלתי חוקית" אשר שללו את רצונו החופשי של צג ג'. על כן, דין טענתו זו להדחות. צד ג' פעל מתוך רצון חופשי ובנפש חפצה, לסייע לאחיו. סוף דבר על כן ולאור כל האמור לעיל אני סבור כי כב' ראש ההוצל"פ איזן בין כל האינטרסים, שקל את כל השיקולים הרלבנטיים והגיע בסופו של יום להחלטתו עפ"י הסמכות הנתונה לו. אין בפי המבקשת נימוקים המצדיקים התערבות ערכאה זו. על כן, דין הבקשה להדחות. לאור התוצאה הנ"ל אני מחייב את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ. מטלטלין