כללי 1. המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה להשבת כספים שנגנבו ממנה על ידי המשיב. בכתב התביעה, טענה המבקשת כי מתוך הסכום הכולל של הכספים שנגנבו ממנה על ידי המשיב, הושב לה - בעקבות בקשות שונות שהגישה להשבת תפוס - סכום של 55,985 ש"ח. לטענתה, הסכום שנותר להשבה עומד על סך של 63,565 ש"ח. בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן), בת.א. 13661/01 ביום כ"ח תשרי תשס"ה (13.10.04) (להלן - "פסק הדין"), קבע בית המשפט כי הסכום שהושב למבקשת - מתוך הסכום הכולל שנגנב ממנה - עומד על סך של 63,465 ש"ח, ולא 55,985 ש"ח, כטענת המבקשת. המבקשת הגישה לבית משפט השלום, "בקשה לתיקון טעות קולמוס", בה טענה, כי בית המשפט החליף בטעות את הסכום הנותר להשבה בסכום שהוחזר למבקשת על ידי המשטרה. בית משפט השלום דחה את הבקשה, תוך שהוא מציין כי לא מדובר בטעות קולמוס כלל ועיקר, אלא בקביעה שנעשתה לאור חומר הראיות אשר עמד בפניו (ראה החלטה מיום כ"ג חשוון תשס"ה (7.11.04)) (להלן - "ההחלטה"). המבקשת לא השלימה עם תוצאה זו, והגישה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור, על ההחלטה הנ"ל, היא הבר"ע שלפנינו - בר"ע 533/04. רקע עובדתי 2. בחודש אוקטובר 1992 נפרצו משרדיה של המבקשת (שהיא עמותה ששמה המלא הוא "רשת מעונות מרגלית"). במהלך הפריצה, נגנבו ממשרדיה של המבקשת פנקסי שיקים, אשר באמצעותם נמשכו מחשבונה של המבקשת סכומי כסף בסך כולל של 119,540 ש"ח. כשנתיים לאחר מכן, ביום 11.9.94, הורשע המשיב - על פי הודאתו - על ידי בית משפט השלום בתל-אביב - יפו (ת.פ. 4733/94; כב' השופט ז' כספי, כאשר זה כיהן באותה ערכאה), בפריצה הנ"ל, ובמשיכת סך של 117,750 ש"ח מחשבונה של המבקשת, באמצעות המחאות הגנובות. 3. ביום 9.9.01, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בירושלים, תביעה כנגד המשיב להשבת הכספים שגנב ממנה, בסכום כולל של 119,540 ש"ח (ת.א. 13661/01). בתביעתה (סעיף 9 לכתב התביעה), הודתה המבקשת, כי יש להפחית מהסכום הגנוב מספר סכומי כסף שהושבו לה, עקב בקשות שהגישה להשבת תפוס. במהלך הדיון, העיד מנהל המבקשת, מר אזואלס, כי למבקשת הושבו הסכומים הבאים (ראה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 1.1.03): 17,928 ש"ח שנתקבלו מן המשטרה; 34,757 ש"ח שנתקבלו מבנק דיסקונט; 3,300 ש"ח שנתקבלו מבנק מזרחי. על בסיס עדות זו, טענה המבקשת כי יש להפחית מסכום הגניבה הכולל סך של 55,985 ש"ח, המהווה צירוף של שלושת הסכומים הנ"ל. לאור האמור, טענה המבקשת, כי לאחר הפחתת סכומים אלו, נותר עדיין סך של 63,465 ש"ח אשר מוטל על המשיב להחזיר לה. סכום זה הוא ההפרש בין הסכום הגנוב, 119,540 ש"ח לבין הסכומים שקיבלה המבקשת בסך 55,985 ש"ח. 4. ביום כ"ח תשרי תשס"ה (13.10.04), ניתן על ידי בית משפט השלום (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) פסק דין, ובו קבע בית המשפט, בין היתר, את הדברים הבאים (סעיף 2, עמ' 2 לפסק הדין): "בנוסף, נתפשו בידי הנתבע, ובחשבונות בנקים בהם הפקיד את כספי הגזילה, סכומים נוספים שהושבו לתובעת בסכום של 63,465 ש"ח (כפי שציינה ב"כ התובעת בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון)... התובעת הוכיחה באמצעות הגשת כתב האישום בו הודה הנתבע כי הנתבע משך מחשבונה סכום של 117,750 ש"ח. התובעת אישרה כאמור כי קיבלה השבה בסכום של 63,465 ש"ח". בחלק האופרטיבי של פסק הדין (סעיף 2 לפסק הדין), קבע בית משפט קמא, כי על הנתבע (המשיב דנן), לשלם לתובעת (המבקשת דנן), את הסכום שנגזל, תוך הפחתה בסך של 63,465 ש"ח - שנקבע כי הושב לתובעת - תוך הפחתה נוספת של עוד 50,000 ש"ח, שהתברר במהלך המשפט כי התובעת קיבלה בפשרה שערכה עם בנק מסד. בית המשפט קבע, כי כדי להעביר את החלטתו לפסים מעשיים: "הצדדים יגישו פסיקתא לחתימתי בה יפורט כל סכום בערכו הנוכחי, דהיינו כל סכום יישא הפרשי ריבית והצמדה מהמועד בו נתקבל או נמשך בפועל ועד היום (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק). הנתבע ישלם לתובעת את סכום הכסף שמשך בניכוי הסכום שהושב והסכום שהתקבל בפשרה, בערכם הנוכחי דהיום" (עמ' 2, פיסקה אחרונה לפסק הדין). 5. ביום 24.10.04, הגישה המבקשת לבית משפט קמא "בקשה לתיקון טעות קולמוס" (נספח ג לבר"ע). בבקשתה, טענה המבקשת, כי מהחישובים שהגישה לבית המשפט, ומהעדויות שנשמעו במהלך הדיון, עולה בבירור כי הסכום שהוחזר למבקשת עומד על סך של 55,985 ש"ח, ואילו הסכום הנותר להשבה הוא 63,465 ש"ח. לפיכך, טענה המבקשת, החלפת הסכומים על ידי בית המשפט, וקביעתו כי המבקשת הודתה כי הסכום שהוחזר לה עומד על סך של 63,465 ש"ח - בטעות קולמוס יסודה. המבקשת צירפה לבקשתה מספר נספחים, הראשון - טבלה של חישוב סכום התביעה הערוכה על ידי ב"כ התובעת (המבקשת) עו"ד אפרת אייכנשטיין, ובנוסף לכך שלוש טבלאות שנעשו על ידי תוכנת העו"דכנית. היא מבקשת כי בית המשפט יתקן את פסק הדין באופן שייאמר בו, בעמ' 2 לפסק הדין, כי הסכום להפחתה, שהושב לתובעת הוא סך של 55,985 ש"ח (ולא סך של 63,565 ש"ח, ככתוב בפסק הדין). 6. ביום כ"ג בחשוון תשס"ה (31.10.04), דחה בית משפט קמא (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) את הבקשה, וקבע את הדברים הבאים (סעיפים 3-2 להחלטה): "אשר לתיקון השני המתבקש, כאן אין מדובר בטעות סופר. אכן, ב"כ התובעת מסרה נתונים שלא עלו בקנה אחד עם יתר הראיות. הסכומים שנקבעו בסוף פסק הדין לקחו בחשבון את כלל חומר הראיות, ואין מדובר כלל ועיקר בטעות קולמוס. מעבר לאמור לעיל, לא היה מקום, במסגרת בקשה לתיקון טעות קולמוס, להגיש טבלאות המנסות להוכיח את הסכומים הרלבנטים, בעיקר כאשר על התובעת היה מוטל הנטל לעשות כן במהלך דיון ההוכחות והיא לא עשתה כן". תמצית ההליכים בפניי 7. המבקשת לא השלימה עם תוצאה זו, והגישה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור (להלן - "הבקשה") על ההחלטה הנ"ל. 8. במסגרת הבקשה, חזרה המבקשת על הטענות שהשמיעה בפני בית משפט קמא, וטענה (סעיפים 15-12 לבקשה) כי החלפת הסכום שנותר להשבה (63,465 ש"ח), לטענתה, בסכום שהושב לה (55,985 ש"ח) נעשתה עקב טעות סופר, הבאה בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - "חוק בתי המשפט"). לתמיכת טענתה זו, צירפה המבקשת לבקשה העתק משני מסמכים, אשר הוגשו לבית משפט קמא במהלך הדיון: א. העתק מפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום (עמ' 9-8 שורות 20-14, מיום 1.1.03), בו נחקר, מנהלה של המבקשת, מר אזואלס מארק, והעיד על הסכומים אשר לטענת המבקשת, הושבו לה חזרה (נספח ב לבקשת רשות הערעור). ב. העתק מחישוב שנערך על ידה - לבקשת בית משפט קמא - בנוגע לסכומי הכסף שהושבו לה, והוגש במסגרת דיון שנערך ביום 23.4.02 (נספח א לבקשה לתיקון טעות סופר (נספח ג לבקשת רשות הערעור)). המבקשת טענה (סעיף 9 לבקשה), כי בניגוד לנימוקי בית משפט קמא בהחלטה נשוא הבר"ע (אשר צוטטו לעיל, פיסקה 7), מסמכים אלה כן הוגשו על ידה לבית המשפט במהלך הדיון העיקרי, ולא הוגשו לראשונה במסגרת הבקשה לתיקון טעות קולמוס, כפי שכתב בית משפט קמא בהחלטתו הנ"ל. מעדויות אלה, כך טוענת המבקשת, עולה בבירור כי הסכום שהוחזר למבקשת עומד על סך של 55,985 ש"ח (המהווה חיבור של שלושת הסכומים שהושבו לה, כפי שאלו מופיעים בשני המסמכים הנ"ל), ואילו הסכום הנותר להשבה הוא 63,465 ש"ח. המסקנה העולה מדברים אלה, לטענת המבקשת, היא כי אין כל ספק בכך שהחלפת הסכומים על ידי בית משפט קמא - יסודה בטעות סופר. 9. ביום כ"ב באדר א' תשס"ה (3.3.05), קבעתי כי המשיב יגיש את תשובתו לבקשה תוך 30 יום, והמבקשת תגיש תגובה לתשובה תוך 20 יום מיום קבלתה. כן קבעתי (פיסקה 3 להחלטה) כי "הצדדים יתייחסו לשאלה האם לדון בבר"ע כבערעור; העדר התייחסות - כמוה כהסכמה". 10. בתשובה שהגיש, טען המשיב (סעיפים 1 ו-9-4 לתגובה לבקשת רשות הערעור; להלן - "התגובה"), כי לאחר שבית משפט קמא קבע בפירוש כי לא מדובר בטעות סופר, אלא בדברים שנקבעו לאחר ניתוח חומר הראיות שעמד בפני בית המשפט, לא ניתן לטעון עוד כי מדובר בטעות סופר, הבאה בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט. גם לגופו של עניין, מאמץ המשיב את קביעותיו של בית משפט קמא (סעיף 11-10 לתגובה), וטוען כי מהראיות שהגישה המבקשת בפני בית המשפט אכן עולה כי הסכום שהושב למבקשת הוא הסכום של 63,465 ש"ח (כפי שקבע בית המשפט), ולא הסכום של 55,985 ש"ח (כפי שטוענת המבקשת). בתשובת המשיב לא היתה כל התייחסות לשאלת בית המשפט האם לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. 11. המבקשת הגיבה לתגובת המשיב. בתגובתה, חוזרת המבקשת על טענותיה, ומדגישה בשנית (סעיף 2 לתגובתה) כי כל המסמכים שצירפה כבר הוגשו לבית משפט קמא בישיבת קדם המשפט הראשונה, וכי לא מדובר במסמכים חדשים. בתגובת המבקשת, ובהתייחסות לשאלת בית משפט זה, האם לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ביקשה המבקשת - מאחר והמשיב לא הביע כל התנגדות לכך - לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. 12. בדיון שהתקיים לפניי ביום ל' בניסן תשס"ה (7.7.05), העלו הצדדים מספר טענות נוספות, על אלו שהופיעו בכתבי הטענות שהגישו: בפתח הדיון, העלה עו"ד דהאן, ב"כ המשיב, טענה מקדמית לפיה ההחלטה נשוא הבר"ע אינה ניתנת לערעור בדרך של בר"ע אלא בדרך של ערעור על פסק הדין כולו, ואז מדובר בערעור בזכות אשר יש לדון בו בפני מותב תלתא. לא איפשרתי להעלות טענה זו שלא הועלתה קודם בכתב, בנימוק כי "עו"ד דהאן אינו רשאי להפתיע את הצד השני בטענות דיוניות, שעל פי דבריו, ידע עליהם עוד קודם" (פיסקה 3 להחלטתי מיום ל' בסיוון תשס"ה (7.7.05), עמ' 3 לפרוטוקול). לגוף הבר"ע, טען עו"ד דהאן, ב"כ המשיב, כי כלל לא מדובר בטעות סופר אלא בנושא מהותי, שאינו בא בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט. מנגד, עו"ד שמלה, ב"כ המבקשת, הגיש לבית המשפט את עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, בו נאמר מפי התובעת כך (עמ' 2 שורות 14-11, לפרוטוקול מיום 23.4.02): "אציג את החישוב. לקחתי את סכום הצ'קים שנגנבו שגם מופיעים בנספח לכתב האישום, 119,400 ש"ח. לאחר מכן הוגשה בקשה להחזרת תפוס, כיוון שחלק מהכסף היה על גוף הנאשם וחלק בביתו, ואז התקבל הסך של 17,928 ש"ח. סכום נוסף שהתקבל מהחשבון שהנתבע פתח בבנק דיסקונט 34,757 ש"ח. לאחר מכן היה תפוס בסכום של 3,300 ש"ח. סך הכל 63,465 ש"ח" (ההדגשה שלי - מ' ד') על שורות אלו בפרוטוקול, הסתמך בית משפט קמא, בקובעו בפסק הדין כי: "סכומים נוספים שהושבו לתובעת בסכום של 63,465 ש"ח (כפי שציינה ב"כ התובעת בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון)" (ראה ציטוט מלא של הדברים, לעיל פיסקה 4). עו"ד שמלה טען, כי מדובר בטעות ברורה, שכן חיבור שלושת הסכומים המופיעים בדברי המבקשת, מוביל לסך של 55,985 ש"ח, ולא לסך של 63,465 ש"ח כפי שמופיע בפרוטוקול הנ"ל. 13. בהתאם להחלטתי מיום 3.3.05 (ראה לעיל פיסקה 9 סיפא), לאור הסכמת המבקשת, מחד גיסא, והעדר תגובת המשיב, מאידך גיסא, ומכוח תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור. תיקון טעות בפסק דין - הסעיף ופרשנותו בפסיקה 14. סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט קובע את התנאים לתיקון טעות בפסק דין. וזה לשונו של הסעיף: "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". ביחס להיקף פריסתה של הוראה זו, קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) את הדברים הבאים (ע"א 3197/98 יורשי המנוחה שרה ברזל ז"ל נ' כונס הנכסים, פ"ד נה(5), 385, בעמ' 388): "מעבר לעניינים האמורים בהוראה זו, אין בית המשפט אמור לתקן או לשנות פסק דין שיצא מתחת ידיו, שאם לא כן היה נפגע עקרון 'גמר המלאכה' שהוא חיוני לסופיותן של הכרעות שיפוטיות ומהותי לתקינותו של ההליך השיפוטי. אכן, סמכות התיקון הקיימת אינה מיועדת לאפשר תיקונים המהווים מסווה לכתיבת פסק דין חדש". לפיכך, גם כאשר בית משפט משתמש בסמכותו לתקן טעות מכוח סעיף 81 הנ"ל, עליו לעשות זאת בזהירות רבה, מחשש לפגיעה בסופיות פסק הדין (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995), עמ' 906; להלן - "זוסמן"). בנוגע לטיבה של הטעות, הבאה בגדרו של סעיף 81 הנ"ל, קבע בית המשפט העליון (מפי הנשיא שמגר; ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667, בעמ' 670) כדלקמן: "מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית המשפט רצה לכלול בהחלטתו כאשר נתן אותה, אך הדבר נשמט מתשומת לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת לבו לשאלה, מתברר בעליל כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לקיים פרט זה או אחר בהחלטה בעת שהיא ניתנה אך לא עשה כן בשל אחת הסיבות שנמנו לעיל". 17. במקרה דנן, לאחר שבית משפט קמא בהחלטתו המפורשת קבע כי לא מדובר ב"השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת", אלא בקביעה מכוונת לאחר ניתוח הראיות שעמדו בפניו, לא ניתן להכניס את בקשת התיקון של המבקשת בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט, ולראות בה תיקון טעות, אלא אם כן טעה בית משפט קמא עצמו ביישום סעיף 81 הנ"ל, או שטעה לגופו של עניין, כפי שיוסבר להלן. 18. לאחר שהחלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור, שומה עלי לבחון את החלטתו של בית משפט קמא לגופה. התערבות בית משפט של ערעור 19. הלכה ידועה היא כי בית משפט של ערעור לא יתערב בקלות בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה, "בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון, הקיים לפני בית משפט של הדרגה הראשונה, מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות" (ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2), 661, בעמ' 665). כך, כאשר מדובר על קביעת עובדות על פי הראיות שהוגשו, והעדים שנשמעו. אולם, ביחס למסקנות העולות באופן הגיוני מהעובדות, אין לערכאה הראשונה יתרון על פניו של בית משפט של ערעור, ובית משפט של ערעור יתערב, כאשר הוא סבור כי יש פגם במסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא (זוסמן, בעמ' 857). יפים לענייננו דברים שכתב כב' השופט מ' חשין, כתוארו אז (ע"א 53/89 יעקב נוטס נ' ברוך בעל טכסא, תק-על 92(4) 373, בעמ' 374): "מקום שבית-משפט קמא מייסד מימצאים שבעובדה על דברי עדים שהוא מאמין להם, בית-משפט שלערעור לא יושיב עצמו - על דין הכלל - על כיסאה של ערכאה קמא, ולא יתערב במימצאים שהיא עושה. לא כן במקום שגירסאות בעלי הדין נמדדות במאזני ההגיון והסבירות; במקרה מעין זה אין לערכאה קמא זכות בכורה והרי בית-משפט שלערעור יכול ורשאי, ככלל, להתערב במימצאים שהיא עושה. ראה והשווה: ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2084, בעמ' 2017, 2267, 2216-2215; ע"א 24/64 דוכנה נ' ברויר, פ"ד יח (2) 501, בעמ' 503; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253, בעמ' 257); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6, ש' לוין עורך, 1990) עמ' 807 סע' 665. על פי הנחיה זו נדריך עצמנו להלן". 20. לאחר בדיקת הראיות והעדויות אשר עמדו בפני בית משפא קמא, סבור אני, כי המקרה דנן, הוא אחד מאותם המקרים בהם טעה בית משפט קמא ביחס למסקנות העולות מהעובדות והראיות אשר הוגשו בפניו. המסקנות העולות מהעובדות 21. נעיין בראיות אשר עמדו בפני בית משפט קמא, ונראה אילו מסקנות ניתן להפיק מהן. עיקר הויכוח מתנהל סביב מסמך אחד, הלא הוא עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 1.1.03. (ראה לעיל, פיסקה 12). בקטע זה מפרטת המבקשת את שלושת הסכומים שהושבו לה, כדלקמן: "לאחר מכן הוגשה בקשה להחזרת תפוס, כיוון שחלק מהכסף היה על גוף הנאשם וחלק בביתו, ואז התקבל הסך של 17,928 ש"ח. סכום נוסף שהתקבל מהחשבון שהנתבע פתח בבנק דיסקונט 34,757 ש"ח. לאחר מכן היה תפוס בסכום של 3,300 ש"ח". סכומים אלו בדיוק, מפורטים בשני המסמכים שהמבקשת צירפה לבקשת רשות הערעור. בחישוב שהוגש על ידה לבית משפט קמא במסגרת הדיון ביום 23.4.02 (ראה לעיל פיסקה 8(ב)) נאמר כדלקמן: "סכום שנתקבל מן המשטרה באמצעות בקשה להחזרת תפוס - 17,928 ש"ח; סכום שנתקבל מדיסקונט באמצעות בקשה להחזרת תפוס - 34,757 ש"ח; סכום שנתקבל מבנק מזרחי באמצעות בקשה להחזרת תפוס - 3,300 ש"ח". גם בעדותו של מר אזואלס, מנהלה של המבקשת (ראה לעיל פיסקה 8(א), חוזרים שוב סכומים אלה: "ש. איזה כספים קיבלת כתוצאה מהחזרת התפוש. ת. 17,928 ש"ח במזומן. ש. ומבנק דיסקונט כמה קיבלת. ת. מבנק דיסקונט 34,757 ש"ח. ש. מגישה לך מסמך נוסף, מהו. ת. בקשה להחזרת תפוש לסכום שנאשר בבנק המזרחי שהם לא הצליחו למשוך, על 3,300 ש"ח". 22. צירוף שלושת הסכומים הללו, מוביל בבירור לסכום של 55,985 ש"ח. העולה מהאמור לעיל הוא כי סך כל הסכומים אשר הושבו למבקשת - לפי הודאתה - עומד על סך של 55,985 ש"ח, כטענתה, ולא על סך של 63,465 ש"ח, כפי שקבע בית משפט קמא. 23. ככל הנראה, מקור הבלבול אשר הוביל את בית משפט קמא לקבוע כי הסכום שהושב למבקשת עומד על סך של 63,465 ש"ח, היה הדרך בה הוצגו הנתונים בחישוב שהוגש על ידי המבקשת לבית משפט קמא (ראה לעיל פיסקה 8(ב)). בחישוב זה הופיעו הדברים באופן הבא: "סכום השיקים שנגנבו כמפורט בנספח לכתב האישום - 119,400 ש"ח. סכום שנתקבל מן המשטרה באמצעות בקשה להחזרת תפוס - 17,928 ש"ח. סכום שנתקבל מדיסקונט באמצעות בקשה להחזרת תפוס - 34,757 ש"ח. סכום שנתקבל מבנק מזרחי באמצעות בקשה להחזרת תפוס - 3,300 ש"ח. סה"כ - 63,465 ש"ח. בערכי מועד הגשת התביעה - 170,737 ש"ח. בערכי היום (23.4.02) - 175,047 ש"ח". 24. מקור הטעות הוא, ככל הנראה, בכך שלאחר סיכום הנתונים, נכתב על ידי המבקשת: "סה"כ: 63,465 ש"ח". ברור, כי כוונת המבקשת היתה, כי סכום זה משקף את הסכום שנותר להשבה, כפי שעולה מחיבור שלושת הסכומים שקדמו לו, ולא כי מדובר בסך כל הכסף שהושב לה, כפי שהבין בית משפט קמא. לפיכך, ברור כי האמור בעמ' 2 לפרוטוקול (ראה לעיל פיסקה 12), כי סך הכל קיבלה המבקשת סכום של 63,465 ש"ח, מקורו בהבנה מוטעית של החישוב שהוצג על ידי המבקשת. ניתן לומר כי גם למבקשת חלק ביצירת הבלבול האמור, בשל צורת הניסוח הלקויה, כאמור לעיל, שהביאה את בית משפט קמא למסקנתו. ברם, לאחר שבדקנו שוב ושוב את הסכומים, אין מנוס מן המסקנה כי צודקת המבקשת. 25. מהאמור לעיל עולה כי צדקה המבקשת כאשר הגישה את בקשתה לתיקון טעות סופר לפני בית משפט קמא, בטענתה כי סכומי הכסף שהושבו לה עומדים על סך של 55,985 ש"ח, ואילו הסכום שנותר להשבה - ואשר אותו על המשיב לשלם לה (בניכוי 50,000 ש"ח שהתקבלו מבנק מסד) - עומד על סך של 63,565 ש"ח. 26. אוסיף ואומר כי בית משפט קמא רשאי היה, בעצמו, לתקן את הטעות על פי סעיף 81 לחוק בתי משפט. סבור אני כי כאשר מגלה בית המשפט טעות בחיבור אריתמטי של מספרים, ומייחס אותם לסכום ההשבה במקום לסכום התשלום, הוא רשאי לתקן זאת במסגרת המינוח "טעות בחישוב", שהיא אחת מסוגי ה"טעות", על פי ההגדרה של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. 27. לתומי, ציפיתי כי ב"כ המשיב, אשר העובדות והמספרים נהירים לו,יסכים לתיקון האמור, וזאת בהתאם לסעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט, הקובע כי "בהסכמת בעלי הדין רשאי בית משפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן". 28. מאחר שהנתבע (המשיב) לא הסכים לתיקון, ומאחר שבית המשפט קמא לא ביצע את התיקון, רשאית ערכאת הערעור להחליט לעשות כן, במקום הערכאה הדיונית. 29. כדי להפיס דעתו של המשיב, ולבל יחשוב כי רק בשל עניין טכני מתקבל ערעורה של המבקשת, פרטנו לעיל (פיסקאות 25-19) את הנימוקים לגוף העניין, כדי שיהיה ברור שאין כאן קיפוח של צד כלשהו, אלא העמדת האמת על מכונה, שזה תפקידה של כל ערכאה שיפוטית (ראה לאחרונה את הדיון המפורט בשאלה זו בפסק דינה של כב' השופטת ד' בייניש בע"פ התוצאה 30. לאור האמור, אני קובע את הדברים הבאים: א. החלטת בית משפט קמא מיום כ"ג חשוון תשס"ה (7.11.04) בעניין תיקון טעות סופר - מבוטלת; ממילא, מבוטל גם חיוב המבקשת לשלם למשיב סך 1,000 ש"ח (כאמור בפסקה 4 לאותה החלטה). ב. בסעיף 2 לפסק דינו של בית משפט קמא, מיום כ"ח תשרי תשס"ה (13.10.04), ייאמר כי הסכום שהושב הוא 55,985 ש"ח, והסכום שנותר להשבה ועל המשיב לשלם למבקשת הוא 63,465 ש"ח (בניכוי 50,000 ש"ח), על פי דרך החישוב וההצמדה שפורטה בסעיף 2 של פסק הדין. ג. התיק מוחזר לבית משפט קמא, להגשת פסיקתא על ידי המבקשת - כפי שהורה בית משפט קמא בסיפא של סעיף 2 לפסק הדין הנ"ל - ולהוצאת פסק דין סופי בהתאם להנחיות הנ"ל. 31. המשיב ישא בהוצאות המבקשת בהליך זה, כאשר את סכום האגרה ששילמה ישיב לה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ששילמה סכום זה לבית משפט (8.12.04) ועד ליום ההחזר בפועל. בנוסף לכך ישלם המשיב למבקשת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק דין זה ועד ליום התשלום בפועל. 32. הגזברות תחזיר למבקשת את סכום הערבון (4,000 ש"ח) על פירותיו, מיום תשלומו (26.12.04) ועד ליום התשלום בפועל. 33.החזרת תפוס