בקשה להחזרת תפוס לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - "הפקודה"). 1 .המבקש מס' 1 (להלן - "המבקש"), ביחד עם ארבעה אחרים, הועמד לדין במסגרת ת"פ 421/09. על פי כתב האישום, מואשם המבקש בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת נשק והובלת נשק. נטען, כי המבקש ונאשם נוסף קשרו קשר להשיג מטען חבלה. במסגרת הקשר ולמען קידומו, נסע המבקש ביום 12.7.09 יחד עם נאשם נוסף ואדם אחר ברכבו של המבקש מסוג קאיה סורנטו מ.ר. 50-416-18 (להלן - "הרכב") מירושלים לכפר קאסם, שם שהה נאשם אחר שהיה אמור לספק את המטען. מטרת הנסיעה היתה "לגבש סופית את העברת המטען" לידי הנאשמים. במסגרת בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים (ב"ש 9186/09) בחן בית משפט זה (כב' השופט מ' סובל) את חומר הראיות בעניינו של המבקש ומסקנתו היתה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש. 2 .ביום 19.7.09, ערכה המשטרה חיפוש בבית המבקש, בו הוא מתגורר יחד עם המבקשת מס' 2 שהיא רעייתו. במסגרת החיפוש האמור, נתפס הרכב. עוד בטרם הוגש כתב האישום פנה בא-כוחם דאז של המבקשים לבית משפט השלום בבקשה להחזרת הרכב (ב"ש 11002/09). בית משפט השלום (כב' השופטת א' באום-ניקוטרה) החליט ביום 27.7.09 כי ניתן יהיה להחזיר את הרכב לידי המבקשת 3, שהיא אמו של המבקש ורשומה כבעלת הרכב, בכפוף למילוי התנאים הבאים: שיעבוד הרכב לטובת מדינת ישראל, רישום הערה במשרד הרישוי לפיה ייאסר לבצע ברכב כל דיספוזיציה והצגת פוליסת ביטוח מקיף במסגרתו תרשם המדינה כמוטבת. עוד חויבו המבקשים לחתום על ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח כל אחד ולהפקיד 40,000 ש"ח במזומן. 3 .בבקשה דנן מעלה ב"כ המבקשים כל טענה שניתן להעלותה על הדעת ועושה זאת בהרחבה רבה. בין היתר נטען, כי לאחר הגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי, קמה לבית משפט זה סמכות לדון בבקשה דנן כבקשה מקורית להחזרת תפוס, במובחן מערר על החלטת בית משפט השלום. המשיבה אינה חולקת על סמכותו של בית המשפט לדון בהליך דנן, אלא שלטענתה יש לראות בהליך זה ערר על החלטת בית משפט השלום. אינני רואה צורך להכריע במחלוקת זו, שהרי שני הצדדים מסכימים על סמכות בית משפט זה ואין ביניהם גם מחלוקת על היקף הטענות שניתן לטעון במסגרת הבקשה דנן, כך שההכרעה בשאלה האמורה אינה נדרשת. יתכן ויש נפקות למחלוקת זו למקרה שמי מהצדדים יבקש לקיים הליך ערעורי נוסף בבית משפט העליון, אך בשלב זה מדובר בשאלה תיאורטית גרידא ולפיכך אין זה ראוי שהיא תוכרע על ידי. 4 .נראה, כי מטרת החזקת הרכב היא להבטיח את אפשרות חילוטו בתום ההליך העיקרי. באת כוח המשיבה אמנם ציינה שעדיין לא הוחלט אם הרכב ישמש כראיה, אלא שנראה כי אפשרות זו רחוקה, ובהתחשב בנסיבות הפרשה ערכו הראייתי של הרכב שולי לחלוטין, מה גם שנראה כי ניתן לתעדו בתצלומים, אם הדבר נדרש. לפיכך לצורך ההחלטה דנן אניח כי מטרת המשך תפיסת הרכב היא הבטחת אפשרות החילוט. 5 .כאמור, בפי המבקשים טענות רבות, וביניהן נטען כנגד עצם החוקיות של תפיסת הרכב (במובן התקיימות התנאים שבסעיף 32(א) לפקודה, חוקיות החיפוש שבמהלכו נתפס הרכב שנעשה ללא צו שיפוטי ואי קיום הנוהל המחייב החתמת המחזיק ברכב על טופס המתאר את מצב הרכב). אינני סבור כי תפיסת הרכב, כשלעצמה, לא היתה חוקית, בהתחשב בחומר החקירה שנאסף עובר למועד התפיסה, שמכוחו נוצר למשטרה יסוד סביר להניח כי ברכב נעברה עבירה. 6 .טענתם המרכזית של המבקשים היא שלא קיים פוטנציאל לחילוט הרכב בתום ההליך העיקרי, ולפיכך אין זה ראוי להתנות את החזרת הרכב התפוס בהפקדה כלשהי, שכן תפיסתו בנסיבות המקרה דנן פוגעת בזכות הקניין שלהם ומן הראוי לשחררו מבלי שתיגרם פגיעה נוספת בקניינם. הסמכות לחלט את הרכב בתום ההליך העיקרי תתקיים רק כאשר מעשה העבירה שבו יורשע המבקש, אם יורשע, נעשה "בחפץ או לגביו" (סעיף 39(א) לפקודה). במקרה דנן, לטענת המבקשים, לא בוצע כל מעשה עבירה ברכב או לגביו, ויש לקבוע כי לא קיימת זיקה מספיקה בין הרכב לבין מעשה העבירה שתאפשר חילוטו. לשיטת המבקשים ניתן לחלט חפץ רק כאשר לא ניתן היה לבצע את העבירה, כפי שבוצעה בפועל, ללא החפץ שמבקשים לחלטו. אין לקבל טענה זו, אם כי אכן יש משמעות לאופי השימוש שנעשה בחפץ לצורך ביצוע העבירה. די בכך שהרכב שימש את המבקש בעת שזה פעל במסגרת הפרשה הפלילית המתוארת בכתב האישום. בענייננו, המבקש עשה שימוש ברכב לצורך נסיעה במטרה להיפגש עם מעורב אחר בפרשה ולקדם את הקשר הפלילי. הדבר דומה לעניין שנדון ברע"פ 5813/08 הררי נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 28.10.08). באותו מקרה היה מדובר באופנוע שבאמצעותו הגיע הנאשם למקום ביצוע העבירה לצורך בדיקות לאיתור דרכי גישה ומילוט ואיתור מקומות בהם הקורבן המיועד נהג לשהות. בית המשפט העליון קבע כי מדובר בכלי רכב אשר "שימש את המבקש באופן אינטגראלי וחיוני לשם ביצוע העבירה", כך שהיה מקום לחלטו. הדברים בענייננו אינם שונים באופן מהותי, אם כי לטעמי "חלקו" של הרכב בפרשה דנן פחות מחלקו של האופנוע בעניין הררי הנ"ל. כאמור, יש משקל ומשמעות למידת הזיקה שקיימת בין החפץ לבין מעשה העבירה. יש לבחון את "חלקו" של החפץ בביצוע העבירה. ככל שנעשה בחפץ התפוס שימוש משמעותי יותר, המצוי קרוב יותר לליבת העשייה הפלילית, כי אז ניתן לומר שגדלים הסיכויים לחילוטו בסיום ההליך. במקרה דנן, הזיקה שבין השימוש שנעשה ברכב לבין ביצוע העבירות קלושה יותר. אין הדבר דומה למקרה בו ברכב עצמו הובל מטען חבלה, נמצא סם מסוכן או בוצע אונס. במקרים אחרונים אלה, הרכב שימש באופן ישיר לביצוע העבירה ואילו במקרה דנן השימוש ברכב הוא במידה רבה מזדמן, אקראי, כשניתן היה בלי מאמץ רב לבצע את אותו השלב בפרשה הפלילית באמצעות כלי רכב אחר. לנסיעה ברכב, כשלעצמה, לא היה גוון פלילי. המעשה הפלילי הנטען בוצע, לכאורה, בתום הנסיעה וללא קשר לרכב. עמד על כך כב' הנשיא שמגר בע"פ 4148/92 מועד נ' מדינת ישראל (22.9.94): /"אמת המידה היא במהותה ובעוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה, היינו במקרה כגון זה שלפנינו עולה השאלה באיזו מידה שימש הרכב באופן מהותי לביצוע העבירות שבוצעו. דומה כי המקרה שלפנינו הוא דוגמא בולטת לזיקה ברורה וישירה בין העבירות לבין הרכב, שהרי השתמשו כאן ברכב לשם פיתויו של אדם לנסוע בו, תוך כוונה לתקוף אותו, להרגו בזמן נסיעה וליטול את נשקו, כפי שאכן ארע, למרבה המזל רק לגבי הנשק. הרכב היה כאן כלי ישיר לביצוע העבירות ועל כן אין לטעמנו כל סיבה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי". בשלב זה, בטרם הסתיים ההליך העיקרי, אין מקום לקבוע מסמרות בשאלה האם מוצדק יהיה לחלט את הרכב אם לאו. די בכך שיקבע כי קיים פוטנציאל לחילוטו, אך, כאמור לעיל, בהינתן האפשרות שבשל אופי השימוש ברכב במקרה דנן ייקבע שאין מקום לחלטו, ראוי ששיקול זה יילקח בחשבון כאשר בוחנים את "תנאי השחרור" של הרכב. המשך החזקת הרכב התפוס פוגעת בזכות הקניין של הבעלים ומוטלת על בית המשפט חובה לבדוק אם הפגיעה שבהמשך החזקתו אינה עולה על הנדרש. כפי שפסק כב' השופט מ' חשין ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל פ"ד נג(3) 312: "השאלה הנשאלת היא אם יש 'חלופת מעצר' לנכס, חלופה שבאמצעותה ניתן להשיג את מטרת המעצר שלא על דרך החזקתו של הנכס בידי המשטרה" (ראו גם בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 464). הוסף לכך את העובדה שהרכב רשום על שם המבקשת 3 ושנעשה בו שימוש גם על ידי המבקשת 2, כך שתפיסתו פוגעת גם בצדדים שלישיים תמימים. אכן, היה והרכב יחולט, תיגרם פגיעה ממשית לאותם צדדים, אך אין בכך כדי לשלול את הצורך לשקול את משמעות הפגיעה האמורה כשאנו דנים בשלב התפיסה ובאפשרות "לשחרר" את הרכב ולו לתקופת ביניים. 7 .המשיבה עומדת על כך שכתנאי לשחרור הרכב יופקד סכום כסף, תוך שהייתה נכונה להפחתת הסכום שנקבע על ידי בית משפט השלום והעמדתו על סך של 5,000 ש"ח בלבד. לטענת המשיבה, ההפקדה דרושה להסרת חשש להברחת הרכב לאחר שחרורו, כפי שנפסק על ידי כב' השופט פוגלמן בבש"פ 9469/09 זיאדנה נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 3.12.09). עמדת המבקשים היא שאין מקום להפקדה כלשהי ולכל היותר, אם בית המשפט יקבע כי בכלל קיים פוטנציאל לחילוט הרכב בהליך העיקרי, יש להתנות את שחרורו בתנאים מגבילים שאינם מהווים אף הם פגיעה בזכות הקניין. עוד טוענים המבקשים, כי משהתברר שהקטנוע ששימש בפרשה דנן להובלת חומרי חבלה, כמפורט בסעיף 5 לאישום הראשון, הוחזר לבעליו ללא חיוב בהפקדה, קל וחומר שיש להורות כך לגבי הרכב, שחלקו בביצוע העבירה קל בהרבה. עמדת המשיבה היא שהיה מקום להחזיר את הקטנוע ללא הפקדה מאחר ולבעליו לא הייתה, לכאורה, זיקה ממשית וברורה לביצוע העבירה. 8 .העולה מהאמור לעיל הוא שלמעשה אין מחלוקת שניתן להשיב את הרכב למבקשים וכי המחלוקת נוגעת אך ל"תנאי השחרור". אכן, לשיטת המבקשים אין מקום לתנאים כלשהם, וודאי לא כאלה שפוגעים בקניינם, לנוכח העדר פוטנציאל חילוט בסיום ההליך העיקרי. טענה זו לא התקבלה, אך יש משקל ממשי לטענה כי פוטנציאל החילוט אינו חל במלוא עצמתו ואין לשלול את האפשרות שבנסיבות המקרה דנן בית המשפט לא יצווה על חילוט, גם אם המבקש יורשע. עניין זה משליך גם על אופי התנאים לשחרור הרכב מתפיסתו. בנוסף תישקל העובדה שהרכב בבעלות המבקשת 3 ומשמש גם את המבקשת 2 וכי אין מדובר במצב בו התפיסה דרושה למניעת ביצוע עבירות עתידיות, שאז הערבויות תידרשנה גם להבטחה מפני חשש זה. במצב דברים זה מסקנתי היא שניתן להחזיר את הרכב למבקשים ללא צורך בהפקדה כספית, בכפוף למילוי תנאים הבאים: א.יירשם ע"י המבקשים אצל רשם המשכונות שעבוד על הרכב לטובת המדינה ותירשם על כך הערה באגף הרישוי. ב.המבקשים יבטחו את הרכב בביטוח מקיף באופן שהמדינה תירשם בפוליסה כאחד המוטבים. ג.נאסר על המבקשים, או מי מהם, לבצע כל דיספוזיציה ברכב או להוציאו מרשותם, ולהבטחת קיומו של תנאי זה יחתום כל אחד מהמבקשים על ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח. לבקשת המשיבה, אני מעכב את החזרת הרכב עד ליום 18.1.10 בשעה 13:00. 9 .לא ניתן לסיים החלטה זו מבלי להתייחס להיקף הטיעון הכלול בבקשה. הבקשה המקורית החזיקה 43 עמודים מודפסים בצפיפות, תוך הפנייה לאסמכתאות רבות ביתר. לאחר שהוריתי לב"כ המבקשים להגיש בקשה מתוקנת בהיקף שלא יעלה על 10 עמודים מודפסים ברווח כפול, הוגש מסמך שמתיימר להיות בקשה מתוקנת, אלא שמסמך זה נערך בגופן זעיר, ללא כל שוליים, כך שכמעט לא ניתן היה לעיין בו. יתרה מכך, ב"כ המבקשים ראה לנכון למחות על הוראת בית המשפט לקצר את בקשתו ולהתנצח עם הגיונה, וניצל בצורה בלתי ראויה, בלשון המעטה, את העובדה שלא הוריתי על גודל הגופן ורוחב השוליים. דרך זו של הצגת הטענות במסגרת הבקשה אינה יכולה להתקבל. אכן, למקרא הבקשה המקורית, ניתן להתרשם כי בפי ב"כ המבקשים דברי טעם הראויים להישמע. לא זו השאלה. טיעוניהם של המבקשים היו יכולים וצריכים להיות מוצגים בדרך מקוצרת הרבה יותר, תוך התייחסות לטענות המרכזיות ולפסיקה העיקרית, מבלי להמעיט ממשקל הנטען וחשיבות הטענה. תחת זאת הבקשה דנן אינה אלא מאמר מלומד הכולל התייחסויות רבות מאוד לעניינים צדדיים, גם אם יכולה להיות להם חשיבות עיונית. הבקשה כוללת פרקים שלמים העוסקים ב"הרהורים פילוסופיים", בכללי הפרשנות הנוהגים בהליכים פליליים, בדרך בה ילך בית משפט מחוזי במצב בו אין הלכה מחייבת ובהלכות חוקתיות יסודיות. ב"כ המבקשים גם ראה לנכון לשטוח בבקשה את השקפותיו ואמונתו הפנימית לגבי דמות השופט האמיץ ומשקל פסיקתו, ועוד ועוד. אין מקום בכל תיק לפתח כל טיעון אפשרי ולהתייחס לכל שביל וערוץ טיעון, תוך מתן ביטוי להרהורים ומחשבותיו של הכותב. כתב טענות אינו במה להצגת כשרונותיו של הכותב כמשפטן. דרך טיעון זו מקשה מאוד על בית המשפט לאתר את הסוגיות המרכזיות והרלוונטיות לעובדות המקרה הנדון. דרך זו פוגעת ביכולתו של בית המשפט לתפקד באופן יעיל, תוך חלוקת הזמן השיפוטי בצורה הראויה בין בעלי הדין השונים, ומביאה לבזבוז זמן ניכר. זאת ועוד, הצגת הטענות באופן האמור בהכרח גם אינה מסייעת לבעל הדין שבשמו נטענות טענות אלה, בהסיטה את בית המשפט מהעיקר. כפי שנפסק בעניין אחר, "היקפים כאלה של כתבי טענות מהווים סוג מסוים של שימוש לרעה בהליכי בית משפט" (ע"מ (ת"א) 1136/03, 25.8.05). חומרה מיוחדת נודעת לעובדה שלאחר שניתנה הוראה על קיצור הטיעונים, הוגש מסמך שכל כולו התחכמות וניסיון לעקוף הוראה זו בדרך בלתי ראויה. הוחלט כאמור לעיל בסעיף 8. החזרת תפוס