1. בפני ערר, על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט מ. גולן), על פיה, נדחתה בקשת העורר, שהמשטרה תאפשר לעורר, להטביע מספר שילדה ומספר מנוע, על רכב, באמצעות מכון התקנים, על מנת לקיים מבחן שנתי לרכב. 2. אלה הן, העובדות הצריכות לעניין: העורר טוען, כי הוא רכש רכב, שמספר הרישוי שלו 5024109 (להלן "הרכב"). לטענת העורר, הרכישה היתה כדין, בתמורה מלאה ומבלי שהוא ידע, שיש פגם כלשהו בזכות הבעלות של המוכר. כאשר ביקש העורר למכור את הרכב, נלקח הרכב לבדיקה במכון ושם התברר, כי מספר השילדה המוטבע על הרכב, איננו מספר השילדה המקורי, הרשום ברישיון הרכב. העורר הופנה למשטרת דימונה ושם נפתחה חקירה והרכב נתפס כמוצג. המשטרה חשדה שנעשה זיוף, בשלב כשלהו, ברכב. טרם הוגש כתב אישום נגד העורר, או נגד כל אדם אחר בשל חשד זה. (החקירה נפתחה סמוך לפברואר 1999). העורר פנה בבקשה לבית משפט השלום, להחזרת תפוס. הבקשה נקבעה לדיון ומשלא התייצב נציג המשטרה, ביום הדיון, נעתר בית משפט השלום לבקשה והורה להחזיר את הרכב לעורר, תוך שהוא מתנה - בין השאר - שהעורר לא יעשה כל שינוי פיסי ברכב. העורר לא הסתפק בכך, והגיש בקשה נוספת, בה התבקש בית המשפט "לצוות... כי המשטרה תאפשר למבקש (העורר) לעשות כל פעולה, על מנת לאפשר קיום מבחן שנתי לרכב, נשוא ההחלטה הנ"ל, לרבות הטבעת מספר שילדה ומנוע באמצעות מכון התקנים, באותם מקומות על גוף הרכב, בהם אין חשד לזיוף." טענת העורר, היא, כי החזרת הרכב אליו במצבו הנוכחי, אינה מאפשרת לו לעשות שימוש ברכב ואינה מאפשרת לו להעביר את הרכב מבחן שנתי. בית משפט קמא, דחה את בקשתו האחרונה, של העורר מהנימוק של חוסר סמכות, ועל כך הוגש ערר זה. 3. אני סבור, שיש לדחות ערר זה. אלה הם נימוקיי לכך: (א) בסעיף 34 של פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) תשכ"ט - 1969 - להלן "הפקודה" - נאמר: "על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה, או בדרגה גבוהה מזה בדרך כלל, או לעניין מסוים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות, כי החפץ יימסר לתובע זכות, או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת, כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו." טוען בא כח העורר כי המילים "או שינהגו בו בדרך אחרת כפי שיורה בית המשפט", מאפשרות לבית המשפט להורות, על הטבעת המספרים שהוא מבקש, על שילדת המכונית. נראה לי, שפירוש המילים הנ"ל ("או שינהגו בו בדרך אחרת") מתייחס, לדרך החזקתו של החפץ שנתפס כמוצג ולא לעריכת שינויים בו. הרי הפרק הרביעי של הפקודה, עוסק בסמכות המשטרה, לתפוס חפצים שדרושים כראיה במשפט. לא יעלה על הדעת, שלגבי חפץ כזה, ייעשו שינויים לפני מועד המשפט. יתכן, שתעשנה פעולות כדי לשמור על החפץ, על מנת שלא ייהרס או ייעלם, כגון בעל חיים שנגנב ונפגע ויש צורך לטפל בו, כדי שיבריא וכיוצא בזה. אולם, בודאי שכוונת המחוקק לא היתה, שחפץ שדרוש כראיה, ייעשה בו שינוי. על אחת כמה וכמה, מכונית, שיש חשד לגביה שמספרי השילדה והמנוע זוייפו, אין להעלות על הדעת, שתותר הטבעת מספרים אחרים, בשלב זה, שישנו את הראיה העיקרית המתייחסת לזיוף. על כן מסקנתי היא, שהוראות בית המשפט "לנהוג בדרך אחרת" בחפץ שנתפס, מתייחסות לאופן החזקת החפץ, או לזהות המחזיק בחפץ, אולם לא לעריכת שינויים בחפץ. (ב) גם אם הייתי סבור, שיש סמכות לבית המשפט, מכוח סעיף 34 הנ"ל לפקודה, להורות, או להתיר עריכת שינויים בחפץ, מסקנתי היתה, שבמקרה זה, אין הצדקה להתיר הטבעת מספרי שילדה ומנוע, או אחד מהם, השונים מהמספרים המוטבעים היום. הוראות סעיף 34 לפקודה, עוסקות בהחזרת או במסירת החפץ שנתפס, למי שזכאי להחזיק בו. העורר במקרה זה, מבקש לקבל "חפץ משופר" ממה שנתפס אצלו. נתפס אצלו רכב, שמספרי השילדה והמנוע, לא היו המספרים הנכונים, על פי רישיון הרכב. כעת, רוצה העורר, להטביע מספרים, שעל פניהם, ייראו כמספרים הנכונים, על מנת שיוכל להעביר את הרכב מבחן שנתי ולנסוע בו. לא למטרה זו, חוקק סעיף 34 לפקודה. סעיף 34 בא להסדיר מי יחזיק בחפץ שנתפס: המשטרה, בעל הזכות החוקית, או האדם שממנו נתפס החפץ. העורר מבקש במקרה זה, לקבל חפץ טוב יותר, ממה שנלקח ממנו ולזאת איננו זכאי. גם לפני שנתפס הרכב מהעורר, הוא לא היה יכול להעבירו מבחן שנתי, שכן במבחן, היה מתגלה השוני במספרים. על כן, אין הוא יכול כעת, באמצעות בקשה להחזרת תפוס, לפי סעיף 34 לפקודה, לרפא פגם זה. יתכן שיש לו תרופה במסגרת המשפט המינהלי, או המשפט האזרחי, אולם לא בהליך ספציפי זה, של בקשה להחזרת תפוס. משל למה הדבר דומה ? לאדם שנתפס אצלו כסף מזוייף והוא מבקש להחזיר לו במקומו, כסף באותו שווי שאיננו מזוייף, כי לטענתו, איננו יכול להשתמש בכסף המזוייף. גם במקרה שאותו אדם לא ידע שהכסף שברשותו מזוייף, אין הצדקה להעתר לבקשתו. התשובה שתנתן לו היא: אינך יכול לקבל - במסגרת החזרת חפץ תפוס - דבר טוב יותר ממה שנלקח ממך. (ג) לא מצאתי הלכה מפורשת, בסוגיה שבמחלוקת בתיק זה, אולם לפחות מאמירה אחת של בית המשפט העליון, ניתן להסיק שההחלטה על פי סעיף 34 הנ"ל לפקודה, מתייחסת לשאלה, מי יחזיק בחפץ התפוס. בבש"פ 3049/95 (אבו עדרה נגד מדינת ישראל) פד"י כרך מ"ט, חלק רביעי, עמוד 146, אמרה כב' השופט דורנה (שם, בעמוד 150, ליד אות השוליים א'): "ההחלטה המתקבלת על פי סעיף 34, מכריעה איפוא סופית, בדבר הזכות להחזיק בחפץ שנתפס." פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שצירף ב"כ המבקש, איננו עוזר לו, שכן שם היתה הסכמה של ב"כ המדינה. מאידך, בבג"צ 2393/91, בבג"ץ 2957/91 (פריצנברג נגד השופטת מרים סוקולוב), פד"י כרך מ"ה חלק רביעי, עמוד 490 נדון מקרה, שבו נתפסו דולרים, אצל המבקש, (שחלקם היו מזויפים). היה זה בתקופה שאסור היה על פי החוק להחזיק בדולרים. העותר ביקש להחזיר לו שקלים תמורת הדולרים, שכן החזקת הדולרים היתה אסורה. בית המשפט העליון דחה את עתירתו וכך אמר כב' השופט א. גולדברג: "דא עקא, שלא רק שסעיף 35 מחייב על פי לשונו, החזרת "החפץ" עצמו, אלא מחייב שקבלת עמדתו זו של בא כח העותר, אף היא תביא לתוצאה שאין הדעת סובלת, שהרי על פי פרשנות זו יהא על המשטרה לשלם (בדוגמאות שהבאנו) לעברייני סמים מסוכנים ולעברייני נשק, את שוויו של הרכוש, על אף שהחזיקו בו בעבירה, רק כיוון שלא הוארכה תקופת התפיסה במועדה" (שם, עמוד 494, ליד אות השוליים ז'). (ההדגשה איננה במקור). מפסק דין זה, אנו למדים, בין השאר, שהחזרת "התפוס", היא החזרת אותו חפץ שנתפס, ללא "שיפורים" כלשהם. (ד) על כן, אין לדעתי הצדקה במקרה זה, כי בית המשפט - במסגרת בקשה לפי סעיף 34 לפקודה - יורה להטביע מספרים חדשים על השילדה והמנוע של הרכב, מספרים שלא היו שם בעת שהרכב נתפס כמוצג. 5. אשר על כן, מסקנתי היא וכך אני מחליט, שיש לדחות הערר. החזרת תפוס