בפני בקשה שכותרתה "בקשה להחלפת שופט", אלא שלמעשה זוהי בקשה לפסילת שופט. הבקשה הוגשה בנימוקים הבאים: א. מי שמייצג את העמותה העותרת - מר גיא רווה הגיש בעבר תלונה לנציב התלונות על השופטים בשל סגירת התיק על מנת להחזיר את התיק למסלול דיוני. ב. היה עליו להגיש בקשה להורות למשיב להגיש תושבתו לעתירה המנהלית המתוקנת לאחר שבימ"ש לא עשה זאת. ג. לאור האמור קיים חשש ממשי שהמשפט לא יהיה משפט של צדק "ולפיכך תבקש בזאת העותרת מכבודה, בהתאם לסעיף 77א' ובשם ההגינות המתבקשת לפסול עצמה מלדון בתיק". כפי שאכן מצוין בבקשה, פסילת שופט בהתאם לסעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] יכולה להתבקש "אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". "טעות" - איננה בגדר משוא פנים וניתן לערער עליה. על פי הפסיקה, חשש למשוא פנים צריך להיות אובייקטיבי ולא די בתחושתו הסובייקטיבית של המבקש כדי להצדיק פסילת שופט. המבחן הוא האם דעתו של השופט "ננעלה", כך שלא יוכל לנהל את ההליך באופן אובייקטיבי. במקרה דנן, בדיקת נציג התלונות העלתה שהתיק נסגר בשל טעות של המזכירות. מר רווה מעולם לא פנה אלי בעניין סגירת התיק לפני הגשת התלונה ומרגע שהטעות הובאה לתשומת לבי, הוריתי מיד למזכירות לפתוח את התיק ואף קבעתי אותו לדיון למועד מוקדם. בעניינה של העותרת התקיים דיון אחרון בתאריך 23.1.14, במהלכו מר גיא רווה שמייצג את העותרת הוסיף טענות שונות שלא נטענו בעתירה ודרש תשובות גם לגביהן והפרוטוקול מדבר בעד עצמו. לפנים משורת הדין, אפשרתי למר רווה להשלים כל מה שהוא דורש מהמשיב בצורה מפורטת כדי שניתן יהיו לדון בכל הטענות בצורה כוללת וממצה. האם בכך יש משוא פנים נגדו ?! כבר באותו דיון הוריתי גם לצד שכנגד להכין תגובה מפורטת. כמו כן, אף המלצתי למר רווה שהעמותה תהיה מיוצגת על ידי עורך דין, אך הוא סירב בתוקף. בתיק הוגשו בקשות ותגובות למיניהן, וניתנו עליהן החלטות בהתאם לנדרש ולמקובל, אף אם לא תמיד הנוסח הוא בדיוק בהתאם לציפיית מי מהצדדים. כשביקש מר גיא רווה שאורה במפורש על הגשת כתב תשובה, ניתנה החלטה כבקשתו, עוד באותו יום 9.2.14. הנה כי כן, דעתי אינה נעולה ואינני פועלת נגד העמותה העותרת. זאת ועוד, בתיק קודם של העותרת נגד אותו משיב נתתי פסק דין לטובת העותרת. לא מובן איפוא, מדוע סבור מר רווה שלא ייעשה צדק עם העותרת. אין לי כל דעה מוקדמת נגד העותרת ואני דנה בהתאם לחוק בלבד. הלכה היא כי בית משפט פוסל את עצמו רק מקום שבו שופט גיבש דעה סופית והוא אינו "פתוח" לשכנוע ולשינוי. כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי: "לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו תשתנה במהלך המשפט". (בג"צ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 605). וכן ראו: ע"א 6679/97 ברז'יק נ' ברז'יק, פ"ד נא(5) 603, 606; ע"א 2296/97 פזילוב נק פזילוב (לא פורסם); ע"א 1860/97 מרבק בית מטבחיים בע"מ נ' מזרחי (לא פורסם). וכך פסק כב' הנשיא ברק: "אכן, ישנה חשיבות כי הצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה, אך אמת-המידה לפסלות שופט איננה צומחת מהשאיפה למראית פני הצדק. "השאלה איננה מה הרושם שיווצר בציבור הרחב או מה תגובתו של האדם הסביר" (ראו מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" (9), בעמ' 107)". (ע"פ 4223/02 עליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו, חלק רביעי, תשס"ב/תשס"ג 2002. הפועל היוצא הוא, כי כאשר לא מתקיימים התנאים לפסילת שופט, חובתו של השופט לשבת בדין ואינו רשאי לפסול את עצמו, ועליו לדון בתיק לגוף העניין וללא מורא. אשר על כן, הבקשה נדחית. שופטיםפסלות שופט