הרקע והעובדות הצריכות לעניין 1. ביוני 1996 פתחה עיריית ירושלים (להלן - המשיבה) במהלך לגבייתם של חובות החניה של תושביה שהצטברו במהלך חמש השנים שקדמו לכך (להלן - המבצע). ביום 27.6.1996 קיבלה הגב' דליה אזוב (להלן - המערערת) דרישה לתשלומם של שישה דוחות חניה שנרשמו לרכב הרשום על שמה בין השנים 1992-1996 (הדרישה נ/1 תיקרא להלן - דרישת התשלום, להבדיל משש הודעות תשלום הקנס). העבירות שבגינן נשלחה דרישת התשלום למערערת הן עבירות על ארבע הוראות שונות לפי חוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960 (להלן - חוק העזר). דרישת התשלום נשלחה למערערת כהתרעה "אחרונה" קודם לנקיטת הליכי גבייה ועיקולים לפי פקודת המסים (גביה), וניתנה למערערת ארכה בת 30 ימים לתשלום הקנסות בגין דוחות החניה המפורטים בדרישת התשלום. 2. העבירות לפי חוק העזר המפורטות בדרישת התשלום הינן עבירות קנס מסוג ברירת משפט לפי סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי). בעבירות כאמור מוסמך עובד הרשות המקומית (בענייננו - המשיבה), שראש הרשות המקומית הסמיכו כדין, למסור הודעת תשלום קנס בנסיבות שבהן יש יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירה מסוג העבירות שעליהן חל סעיף 228 האמור. ההוראות הכלליות בדבר המצאת מסמכים בעניינים פליליים מנויות בסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי. אולם בהתייחס לעבירות קלות, שעמן נמנות העבירות לפי חוק העזר, חלה הוראת סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי המסמיכה את שר המשפטים לקבוע בתקנות סדרי אישום והמצאת מסמכים בסטייה מהוראותיו של חוק סדר הדין הפלילי. הוראות כאמור אכן נקבעו בתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974. ברגיל, עובד המשיבה, המוסמך לכך, מצמיד לרכבו של אדם פלוני הודעת תשלום קנס בנסיבות שבהן יש לו יסוד להניח כי אותו אדם פלוני עבר עבירה לפי חוק העזר. זאת, בהתאם להוראותיה של תקנה 41 לתקנות סדר הדין הפלילי הקובעת: "המצאה בדרך 41. (א) בעבירות קנס בשל העמדת רכב במקום שהעמדתו הצמדה אסורה על פי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה עם הודעת תשלום קנס לפי טופס 8א שבתוספת, כשהיא מופנית אל בעל הרכב ללא ציון שמו, אלא בציון מספר הרכב בלבד. (ב) לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה". בנסיבות שבהן לא ביקש בעל הרכב להישפט ולא שולם הקנס, כאמור בתקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, ממציאה המשיבה לבעל הרכב הרשום הודעת תשלום קנס חדשה, בדואר רשום, לפי הוראותיה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי הקובעת (בנוסחה דהיום, השונה שינויים קלים מהנוסח שהיה בתוקפו בעת משלוח דרישת התשלום): "חזקת מסירה 44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". 3. בעבירות מסוג ברירת משפט אף חל סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע את הדין המהותי, את הברירות ואת האפשרויות החוקיות השונות בעניין מי שנמסרה לו כדין הודעת תשלום קנס. הוראותיו הרלוונטיות לענייננו של סעיף 229 קובעות כהאי לישנא: "תשלום 229. (א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך הקנס תשעים ימים [שלושים ימים בנוסח הסעיף שהיה בתוקף בעת ביצוע העבירות נושא ערעור זה - א' ר'] מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה: (1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג); (2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה. מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים יום מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול. ... (ג) תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם נוכח כי לא נעברה עבירה או כי היא נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, או אם היה סבור שבנסיבות המקרה אין ענין לציבור בהמשך ההליכים; התובע יערוך רישום של הודעת תשלום קנס שביטל וינמק את החלטתו; לענין סעיף קטן זה, 'תובע' - כמשמעותו בסעיף 12, אם הוסמך במיוחד לענין זה בידי היועץ המשפטי לממשלה. ... (ה) תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועד האמור בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה. ... (ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג). (ח1) בוטלה הודעת תשלום קנס לאחר שהקנס שולם, יוחזר סכום הקנס ששולם". מאז תוקן החוק, אך לא הוכנס שינוי בהוראות דלעיל עצמן (חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 32), תשס"א-2001). לאחר שפנתה המערערת למשרדי המשיבה לשם ביצוע בירורים שונים בגין דרישת התשלום, הגישה ביום 15.7.1996 לבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעה אזרחית על דרך המרצת-פתיחה למתן סעד הצהרתי שעיקרו הצהרה כי המשיבה מנועה מלגבות מן המערערת את הקנסות המפורטים בדרישת התשלום. כן עתרה המערערת להצהרה בדבר חובת המשיבה להשיב לה כל סכום שישולם על-ידיה - אם ישולם - בגין דרישת התשלום (להלן - התביעה העיקרית). 4. בתביעה העיקרית תקפה המערערת את הדוחות השונים שקיבלה ואת חוקיותה של דרישת התשלום בשלושה מישורים שונים: במישור הראשון - טענה המערערת טענה כללית בדבר אי-המצאתן החוקית של הודעות תשלום הקנס ודרישת התשלום למערערת. המערערת לא הבחינה בטענותיה, לעניין ההמצאה, בין דרישת התשלום (נ/1) ובין שש הודעות תשלום הקנס החייבות להישלח, לפי החוק, בדואר רשום. המערערת טענה כי המשיבה אינה יכולה להוכיח, במידה שלמעלה מספק סביר, כי כל אחת מהודעות תשלום הקנס המפורטות בדרישת התשלום אכן נשלחה אליה בדואר רשום. כתוצאה מכך, לאור אי-עמידת המשיבה בחובת ההוכחה, לא יהיה ניתן להעמיד את המערערת לדין לפי הוראותיו של סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי המחייב להעמיד לדין בגין עבירה מסוג "חטא" תוך שנה. במישור השני - טענה המערערת טענות פרטניות כנגד חלק מדוחות החניה המפורטים בדרישת התשלום. בהתייחס לשניים מהדוחות (שזוהו על-ידי בית-משפט קמא כדוחות מספר 300 ו-308) טענה המערערת כי שהתה בחו"ל בעת שנשלחו. בהתייחס לדוח אחד (מספר 125) טענה המערערת כי הייתה בעלת זכאות לתו חניה במקום שבו נעברה לכאורה על-ידיה העבירה לפי חוק העזר נושא הדוח הנדון ולכן יש לבטלו. לגבי שניים מהדוחות (125 ו-126) חלה לטענת המערערת התיישנות לאור סיווגן מחדש של העבירות נושא דוחות החניה כ"חטא" ולא כ"עוון". מאחר שחלפו למעלה משלוש שנים (תקופת התיישנות לעונש בגין עבירה מסוג "חטא" בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי) מעת שנעברו העבירות בגין דוחות אלו, הרי הן נתיישנו. במישור השלישי - תקפה המערערת את חוקיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי. המערערת טענה כי לאור הוראותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו והוראות חוק העונשין, תשל"ז-1977, לאחר כניסתו לתוקף של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן - תיקון 39), התקנה פוגעת בזכויות היסוד של המערערת לקניין ולהליך משפטי ומינהלי הוגן במידה העולה על הנדרש. המערערת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע גביית הקנסות במסגרתו של המבצע. בתחילה ניתן צו עיכוב כללי של כל מערך גביית החובות במבצע, אשר צומצם לאחר מכן לעיכוב ביצוע גביית חובה הפרטי של המבקשת. 5. במסגרתה של התובענה העיקרית הגישה המערערת בקשה לאישור התובענה העיקרית כתובענה ייצוגית (להלן - הבקשה). כנגד החלטתו של בית-משפט קמא בבקשה זו מכוון הערעור שלפנינו. בבקשה טענה המערערת כי הסעדים הנתבעים על- ידיה בתובענה העיקרית משותפים לקבוצת האנשים (שמספרם מוערך על-ידיה בכ-86,000 איש) שאליהם נשלחו דרישות תשלום במסגרת המבצע (להלן - הקבוצה). המערערת הוסיפה ותבעה הצהרה בדבר הגבלת סמכותה של המשיבה לשלוח דרישות תשלום שבהן ריכוז חובות בגין דוחות חניה לפרק זמן בן שנה בלבד ממועד ביצוע העבירות. עוד ביקשה המערערת לחייב את המשיבה בתשלום "פיצויים שסכומם יקבע על-ידי בית המשפט" לכל אחד מחברי הקבוצה. המשיבה הגישה ארבעה תצהירי תשובה לבקשה ולתובענה העיקרית. בתצהיר שניתן על-ידי עובדת מחלקת הגבייה של המשיבה העידה האחרונה כי שש הודעות תשלום הקנס נשלחו למערערת בדואר רשום. בתצהיר זה תמכו אישורי המחשב של המשיבה, המפרטים את הודעות תשלום הקנס הנשלחות בקבוצות גדולות (בדואר רשום וללא אישור מסירה כמצוות תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי) לבעלי כלי הרכב שלא שילמו את הודעת התשלום הראשונה. ברישומי מחשב אלו מצוינים פרטיה של המערערת והוצגו אישורי רשויות הדואר על קבלתן למשלוח של קבוצות הודעות התשלום. בהתייחס לדרישת התשלום (נ/1), הוצהר כי המשיבה ביקשה לשלוח את דרישת התשלום בדואר רשום ואף שילמה עבור משלוח זה, אך בשל תקלה בבית הדואר שבו נמסרה נשלחה בדואר רגיל. בשני תצהירים נוספים פורטו ההליכים השיגרתיים המתנהלים בהמצאת דרישות התשלום. תצהיר נוסף מטעם המשיבה ניתן על-ידי עורכת-הדין מרטה גולסברג ששימשה כ"תובע" שהוסמך כדין, לפי סעיף 229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. עורכת-הדין גולסברג ציינה בתצהירה כי הייתה קנויה למערערת הברירה לפנות ל"תובע" (כדוגמתה) לאחר חלוף המועד הנקוב בהוראת סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי לתשלום הקנס, בכפוף לעמידתה בתנאי סעיף 229(ה) לחוק סדר הדין הפלילי. כן הצהירה עורכת-הדין גולסברג על דבר סמכותו של "תובע" להפחית את התוספות השונות הנלוות לסכום הקנס המקורי (כפל קנס ותוספות פיגורים כפי שהיו אז) ולבטלן. עורכת-הדין גולסברג אף צירפה לתצהירה עותק מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר הפעלת שיקול-דעתו של תובע לעניין ביטול הודעת תשלום קנס ותוספות פיגור בעבירות מסוג ברירת משפט לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (הנחיה 52.003א מיום 20.6.1990 [13]). עוד הצהירה עורכת-הדין גולסברג כי בהתאם להנחיות הנ"ל, אם הייתה המערערת פונה אליה בדרך הקבועה בחוק, הייתה נוטה לבטל, בהתאם לטענות המפורטות בתצהירה של המערערת, שלוש מהודעות תשלום קנס המפורטות בדרישת התשלום (דוחות 125, 300, 308). ביתר הודעות תשלום הקנס, שלוש במספר, לא מצאה עורכת-הדין גולסברג כל דופי. המערערת הגישה תצהיר משלים ובו טענה כי היא שהתה בחו"ל במועד קבלתו של דוח נוסף (מספר 298), וכי הקבלה המתייחסת לדוח השישי (מספר 608) מתייחסת לדברי דואר רשומים ורגילים. לפיכך, כך טענה, לא עמדה המשיבה בנטל להוכיח כי שלחה את הדוח אליה בדואר רשום. המערערת הגישה מטעמה שני תצהירים נוספים של תושבי ירושלים המפרטים טענות שונות כנגד המשיבה. לאחר שהגישה המערערת בקשה כי התובענה תידון על דרך של תובענה רגילה, תחת המרצת-פתיחה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, כי המצהירים מטעם הצדדים לא ייחקרו על תצהיריהם, אלא יוגשו סיכומי טענות בכתב. 6. המערערת פירטה במסגרת סיכומי הטענות בכתב מטעמה טענות שונות באשר להוראות הדין הרלוונטיות ובאשר לבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. הוראות דין אלה, המצדיקות, לטענת המערערת, הכרה בתובענה העיקרית כתובענה ייצוגית הן הוראות פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 שלבן-מהותן הוראת סעיף 35א(א) לחוק ותקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לענין תובענה ייצוגית), תשנ"ה-1995 (להלן - תקנות הגנת הצרכן). לחלופין נסמכה המערערת על תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. מפאת חשיבותן של אלה מן הראוי להביא כאן את ההוראות העיקריות הצריכות לענייננו: סעיף 35א(א) לחוק הגנת הצרכן קובע: "תובענה 35א. (א) צרכן, או ארגון צרכנים כמשמעותו לפי סעיף ייצוגית 31(ג) (להלן - התובע), רשאי לתבוע, בכפוף להוראות פרק זה, בשם קבוצת צרכנים בעילה אשר על פיה הוא יכול על פי חוק זה לתבוע בשמו ונגד כל נתבע אשר הצרכן רשאי לתבוע בשמו (להלן - תובענה ייצוגית)". תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "אחד מטעם 29. (א) היה מספר המעונינים בתובענה אחת גדול, יכולים המעונינים כל מקצתם - לבקשת תובע אם הם תובעים, או לבקשת תובע או נתבע אם הם נתבעים, וברשות בית המשפט או הרשם - לייצג באותה תובענה את כל המעונינים; לא ידעו המעונינים האחרים על דבר התובענה, יודיע להם בית המשפט או הרשם על הגשתה בהמצאה אישית, או במודעה פומבית אם ההמצאה האישית אינה מעשית מכל סיבה שתיראה לבית המשפט או לרשם, ככל שיורה בית המשפט או הרשם בכל מקרה ומקרה. (ב) כל מי שמיוצג בתובענה כאמור בתקנת משנה (א) רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לעשותו בעל דין בה". החלטתו של בית-משפט קמא 7. בית-משפט קמא דחה את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית על שני ראשיה - הן על-פי חוק הגנת הצרכן והן על-פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי בהשיתו על המערערת הוצאות. משקבע כך, נמחקה התובענה העיקרית בשל חוסר סמכות עניינית. בית-המשפט קבע כי למערערת לא קיימת עילת תביעה לפי חוק הגנת הצרכן, ולפיכך לא ניתן לאשר מכוחו של חוק זה את תביעתה כתובענה ייצוגית. העמדת מקומות חניה לתושביה של המשיבה הינה במהותה "עניין צרכני", אולם, כך נקבע, "דו"ח חניה" לפי חוק העזר הינו קנס המוטל מכוח חיקוק, ולפיכך אין לראותו כתמורה מ"עוסק" המוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". 8. לעניין הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, ציין בית-משפט קמא כי על-פי נוסחה של תקנה 29 אין היא מתנה את מתן הרשות להגשת תובענה ייצוגית בתנאים כלשהם, בדומה לתנאים הקבועים בסעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן. עם זאת, כך הובהר, בבוא בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו הוא ייעזר בהסדרים החקיקתיים הספציפיים הקיימים לעניין תובענות ייצוגיות, דוגמת הוראות סעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן ופרק ט'1 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (אשר בוטל בינתיים על-ידי חוק החברות, תשנ"ט-1999). בהסתמך על הסדרים אלה קבע בית-המשפט כי בבואו לאשר תביעה כתובענה ייצוגית יש לבחון תחילה את קיומה של עילת תביעה אישית לתובע ואת סיכוייו של התובע לזכות בסעדים הנתבעים על-ידיו. כן על בית-המשפט להמשיך ולבחון אם התובענה הוגשה בתום-לב, אם גודלה של הקבוצה מצדיק את הגשת התביעה כתובענה ייצוגית, אם הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכריע במחלוקת היא באמצעות תובענה ייצוגית, ואם קיים יסוד סביר לכך שהתובע מייצג כהלכה את אינטרס הצדדים. ביישמו את המבחנים האמורים בחן בית-משפט קמא תחילה אם קיימת למערערת עילת תביעה אישית. בית-המשפט דחה את טענת ההתיישנות שטענה המערערת ואשר אותה סמכה על הוראות תיקון 39 לחוק העונשין. בית-המשפט קבע כי השינוי שחולל תיקון 39 הנ"ל בהגדרתן של העבירות נושא דרישת התשלום, מ"עוון" ל"חטא", לא יצר תקופת התיישנות חדשה לעבירות שהיו מסווגות כ"עוון". שינוי זה, כך נקבע, אינו חל למפרע. בית-המשפט שלל גם את טענותיה של המערערת באשר לחוקיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי בקובעו כי התקנה הותקנה לתכלית ראויה ואינה פוגעת בזכויות החייב-הנמען מאחר שהתקנה קובעת בסיפה לה אפשרות לסתור את חזקת המסירה. התוצאה היא, כך נקבע, שלמערערת אין עילת תביעה אישית ככל שהדברים אמורים בדוחות שמספרם 126, 298 ו-608. אשר לשלושת הדוחות הנותרים, אשר לגביהם הצהירה התובעת מטעם המשיבה כי הם ראויים להתבטל - קבע בית-המשפט כי אמנם קנויה למערערת עילת תביעה אישית ביחס לדוחות אלה. עם זאת, כך נפסק, מאחר שההכרה בעילות התביעה ביחס לשלושה דוחות אלה מקורה במערכת עובדתית המיוחדת למערערת בלבד, אין כל טעם לעשות שימוש בתקנה 29, שהרי כל חייב אחר ייאלץ ממילא לסתור אישית את חזקת המצאת הדוח אליו. למעלה מן הצורך המשיך בית-משפט קמא ובחן אם נתקיימו בתביעת המערערת תנאי סעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן. בית-המשפט הגיע למסקנה כי לא נתמלא התנאי הדורש כי התובענה הייצוגית תהא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכריע במחלוקת. בנסיבות המקרה דנן, כך נקבע, ניהול התביעה כתובענה ייצוגית אינו עדיף על פני בירור עניינם של חברי הקבוצה - שהינו בירור אישי ופרטני בכל מקרה ומקרה - בפני בית-המשפט המוסמך או בפני ה"תובע". הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית נדחתה אפוא גם מטעם זה. הטענות בערעור טענות המערערת 9. המערערת טוענת כי היה מקום להיעתר לבקשתה לאישור תביעתה כתובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן היות שהתנאים הכרוכים בחניית רכב - המהווה כשלעצמה עניין צרכני - הם חלק אינטגרלי ובלתי ניתן לניתוק משירות החניה הניתן לציבור, ולפיכך הם באים בגדר עניין צרכני שחל עליו חוק הגנת הצרכן. העובדה כי קנס בגין חניה אסורה מוטל מכוח חיקוק אינה סותרת, לדעת המערערת, מסקנה זו. מעשיה ומחדליה של המשיבה עולים לטענתה כדי הטעיית צרכן וניצול מצוקתו, ואלה אסורים לפי הוראות סעיפים 2-3 לחוק הגנת הצרכן. המערערת תוקפת את קביעתו של בית-משפט קמא כי לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן בדבר היות התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת. עוד היא יוצאת כנגד קביעתו של בית-משפט קמא שלפיה שומה היה עליו לשקול את סיכויי התובענה הייצוגית. תנאי זה, כך טוענת המערערת, אינו נמנה עם התנאים הקבועים בסעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן, ולא ניתן להוסיפו, שכן מדובר, לדעת המערערת, ברשימה סגורה. מנגד, כך סבורה המערערת, היא עומדת במבחנים הנוספים הקבועים בתקנות הגנת הצרכן. לחלופין, חוזרת וטוענת המערערת כי יש מקום לאשר את התביעה העיקרית כתובענה ייצוגית בהתאם להוראת תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי תוך מתן פרשנות מרחיבה לתקנה. הפעלת שיקול-דעת גמיש על-ידי השופט הדן באישור התביעה כתובענה ייצוגית יוצרת, כך נטען, חוסר ודאות, ולפיכך אין להתיר לבית-המשפט לשאוב כרצונו מבחנים לעניין הפעלתה של תקנה 29 כפי שעשה בית-משפט קמא. המערערת טוענת כי אפילו יאמץ בית-משפט זה את מבחניו של בית-משפט קמא, הרי קיים לה סיכוי גבוה לזכות בתובענה העיקרית. המערערת סבורה כי קיימת לה עילת תביעה אישית באשר לכל אחד מן הדוחות, וכי היא הוכיחה אף את דבר קיומן של שאלות משותפות לקבוצה, המאפשרות את הרחבת התביעה לכלל תובענה ייצוגית. בהקשר זה היא שבה ומעלה טענות עובדתיות שונות באשר לדוחות החניה וכן טענות בעניין סוגיית ההתיישנות, בעניין חוקיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי ובעניין סוגיית ההשבה. לבסוף טוענת המערערת כנגד ההוצאות שהשית עליה בית- משפט קמא. טענות המשיבה 10. בראש ובראשונה מתייחסת המשיבה בסיכומיה לפסק-הדין שניתן על-ידי בית- משפט זה במהלך בירורו של הערעור שלפנינו, בבג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל- אביב-יפו (להלן - עניין סצ'י [1]). בעניין סצ'י [1] נקבע כי תיקון 39, אשר סיווג מחדש את העבירות נושא ערעור זה כ"חטא" תחת "עוון", החיל על עבירות אלו, אף אם נעברו עובר לכניסתו לתוקף של תיקון מספר 39 (ביום 23.8.1995), תקופת התיישנות מקוצרת בת 3 שנים בגין העונש המוטל על העבירה. המשיבה מצהירה כי מיד עם הינתן פסק-הדין בעניין סצ'י [1] היא הפסיקה לגבות חובות בגין דוחות חניה שחלה עליהם התיישנות הענישה בת שלוש שנים. לפיכך, כך טוענת המשיבה, אין מקום להמשך ההתדיינות בעניין זה. אשר לדרישתה של המערערת להשבת קנסות חניה ששולמו לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, ובטרם נפסקה הלכת סצ'י [1] - טוענת המשיבה כי המערערת נעדרת עילת תביעה אישית בנדון, שכן היא עצמה לא שילמה כל סכום כאמור. לפיכך סבורה המשיבה כי אין כל צורך בהמשך ההתדיינות בנושא, אך מכל מקום, היא ממשיכה ומתייחסת בסיכומיה בהרחבה לשאר טענות המערערת בנדון. המשיבה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-משפט קמא, ובייחוד על הקביעה כי התביעה העיקרית אינה ראויה להתברר על דרך של תובענה ייצוגית. היא מוסיפה ומפרטת מדוע היה ראוי להימנע מאישור התביעה כייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן ולפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא סבורה כי צדק בית-המשפט כשהביא בין שיקוליו את סיכויי התביעה וטוענת כי בנסיבות המקרה דנן לא הוכחו שאלות משותפות לקבוצה המצדיקות אישור התובענה כייצוגית. התובענה הייצוגית - בסיס ועיקרים 11. הערעור שלפנינו נסב, כזכור, על החלטת בית-משפט קמא אשר השמיטה הקרקע מההליך העיקרי שנדון לפניו מפאת חוסר סמכות עניינית, ואשר לפיה נדחתה בקשת המערערת להכיר בתביעה העיקרית כבתובענה ייצוגית, בין על-פי חוק הגנת הצרכן ובין על-פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. מוסד התובענה הייצוגית נקלט בחקיקה הישראלית בכמה הוראות חוק פרטניות בגדר LEX SPECIALIS לעיקרון הכללי ולהוראה המצויה בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. עם אלו נמנה את הוראות פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן, סעיפים 14-10 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992, חוק תובענות ייצוגיות (תיקוני חקיקה), תשנ"ו-1996 (אשר קבע הסדרים פרטניים בתחומי ההגבלים העסקיים והבנקאות) ופרק ט'1 לחוק ניירות ערך, שהוחלף בסימן ב' לפרק השלישי שבחלק החמישי לחוק החברות. הליך התובענה הייצוגית הוא הליך יוצא-דופן החורג מהתלם הרגיל של בירור מחלוקות, סכסוכים ופלוגתאות בבתי-המשפט. הליך זה יוצר מעשה-בית-דין בין קבוצת התובעים והנתבעים, אף שלא הכול יזמו אותו ואפילו לא נטלו בו חלק. הוא עשוי להביא לקיפוח תובעים ונתבעים כאחד. אכן, הליך התובענה הייצוגית משמש לעידוד הגשת תביעות במקרים שבהם שיעור הנזק שנגרם לכל ניזוק בנפרד הוא כה מזערי, עד כדי חוסר כדאיות אישית בהגשת תביעה, ואילו שיעור הנזק לקבוצה כולה הוא גדול. יש בתביעה הייצוגית כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע אף שאינו מממש את זכותו להגיש תביעה. עם זאת מבקשים הדינים המתייחסים לתובענה הייצוגית להגן על הצדדים מפני ניצול קיומו של ההליך לרעה. ראו: רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ [2], בעמ' 786-783; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ [3], בעמ' 323-322. הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן 12. חוק הגנת הצרכן, והמנגנון שנקבע בו לאישורה של תובענה ייצוגית, אינו יכול לשמש אכסניה מתאימה למקרה שלפנינו, אף שבעצם האספקה של שירותי חניה על-ידי המשיבה יש סממנים צרכניים מסוימים. לא כך עניין הטלת הקנס בגין חניה אסורה, וגבייתו. ההוראה המפורשת בסעיף 35א(א) לחוק הגנת הצרכן, ולפיה "צרכן, או ארגון צרכנים... רשאי לתבוע... בעילה אשר על פיה הוא יכול על פי חוק זה לתבוע בשמו. .." (ההדגשה שלי - א' ר'), מלמדת כי תובענה ייצוגית המאושרת לפי הוראותיו של חוק הגנת הצרכן, צריך שתישען על מטרותיו של החוק ושעילתה תהא עילה אשר על-פיה ניתן לתבוע במסגרת החוק. מטרתו של חוק הגנת הצרכן היא להגן על הצרכן מפני מעשי מירמה, עושק והטעיה ולהבטיח כי בעשותו עיסקה יעמוד לרשות הצרכן מידע, מלא ככל האפשר, על טיב העיסקה ועל פרטיה. ההנחה העומדת בבסיסו של החוק הינה כי בהינתן מידע מלא והוגן יוכל הצרכן לכלכל את צעדיו ולהתקשר בעיסקה מיטיבה ורצויה. לשם כך נכללה בחוק חובת הגילוי הרחבה, נקבע בו האיסור על כל דבר "העלול להטעות צרכן", איסור על ניצול מצוקתו של הצרכן, חולשתו הגופנית או הנפשית או אי-ידיעתו את השפה, וכן איסור על הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו (ראוו דברי ההסבר בהצעת חוק הגנת הצרכן, תש"ם-1980 (בעמ' 302), הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 3), תשנ"ד-1994 והדיון בקריאה השנייה והשלישית בהצעת חוק זו (ד"כ 139 (תשנ"ד) 9380 ואילך; ישיבה מיום 13.7.1994)). תובענה לפי חוק הגנת הצרכן נועדה לממש את זכויותיו ה"צרכניות" של התובע. על תחום העילות שבחוק זה המקימות זכות תביעה שעשויה לעמוד בבסיס תובענה ייצוגית, עמד המלומד מ' בר-ניב (בורנובסקי) במאמרו "גבולה של התובענה הצרכנית הייצוגית" [12], בעמ' 260, בציינו: "חוק הגנת הצרכן מתמקד בעיקר בחלק מהנושאים הצרכניים הקשורים לתהליך של התגבשות חוזה בין עוסק לבין צרכן. דהיינו, החוק מתרכז במניעת העברה של מידע מטעה או בחיוב מסירה של מידע מלא על-ידי העוסק לצרכן. הנחת- היסוד היא, כי בתנאים של מידע נאות, יוכל הצרכן לכלכל את צעדיו בתבונה ולהתקשר בעסקה המשיאה את רווחתו. כוונת החוק הינה להגן 'על הצרכן מפני מעשי הטעיה או מרמה'". החוק מגדיר עילות תביעה לגבי הטעיה וניצול של מצוקת הצרכן. החוק מגדיר גם את סוגי המידע שיש לספק לצרכן בכל עיסקה צרכנית. נוסף על כך קובע החוק חובת גילוי מוגברת או מתכונת גילוי מיוחדת לגבי עיסקאות מיוחדות, כגון רוכלות, או לגבי קהל יעד מיוחד, כגון קטינים. ההתמקדות במסירת המידע בשלב הטרום-חוזי תוחמת את גבולות החוק בצורה ברורה למדי, לפיכך עילות שאינן באות בגדר שלב עיסקה זה לא ייכללו בחוק, וממילא לא יהיה ניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית. והשוו: פסק-דינה של השופטת דורנר ברע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל [4], בעמ' 176-175; רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ [5]. 13. מסקנתי היא שאין בידי המערערת עילת תביעה במסגרת חוק הגנת הצרכן. למרות סממנים מסוימים של שירות צרכני הכרוכים בנושא החניה, הרי שאין הסוגיה שאנו עוסקים בה חלק מן הפן הצרכני של השירות. זאת ועוד, אין לראות במשיבה, הפועלת מכוח סמכותה הציבורית (להבדיל מפעילות בעלת אופי עסקי-פרטי), "עוסק" על-פי חוק הגנת הצרכן, וממילא אין לראות במבקשת "צרכן" על-פי חוק זה (ראוו רע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק [6]). במאמר מוסגר יצוין כי אפילו עסקנו כאן בשירות שכזה, לא היה מקום לטענה כאילו חטאה המשיבה בחוסר גילוי בדבר האיסור לחנות במקום פלוני או בדבר תוצאותיו של אותו איסור, כשם שלא היה מקום לטענה בדבר חוסר ידיעה מצד האזרח. כללו של דבר, עניין הסדרת החניה נבדל מחוזה צרכני כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, וטענה כנגד פעולה שנעשתה על-ידי המשיבה אין מקומה במסגרת חוק זה, לפיכך מסקנתו של השופט קמא כי הקנס המוטל בגין חניה שלא לפי הוראות חוק העזר אינו מהווה עניין צרכני כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, וכי בשל היות הקנס מוטל מכוח חיקוק אין לראותו כתמורה מ"עוסק" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק - בדין היא. הבקשה לאישורה של התובענה כייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי 14. בית-משפט קמא ביכר, כאמור, בדונו בתחולתה האפשרית של תקנה 29 במקרה זה, לבחון את עילת התביעה האישית הקנויה למערערת וקרא לתוך הוראותיה של תקנה 29 מבחנים שאינם כלולים בה במפורש, השאובים מדברי חקיקה שונים, ושהמחוקק נדרש בהם להוראות פרטיקולריות לעניין תובענה ייצוגית. המערערת מלינה על כך ומעלה טענות המעוררות שאלות כבדות משקל: האם ניתן להחיל את תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי מקום שבו נשללה תחולתו של הסדר חקיקתי ספציפי הנוגע לתובענות ייצוגיות (דוגמת חוק הגנת הצרכן בענייננו). אם התשובה חיובית - כיצד ניישם את תקנה 29 - האם די בתנאים הקבועים בתקנה גופה או שמא יש לקרוא לתוכה את אמות-המידה הקבועות בהסדרים החקיקתיים הספציפיים (כפי שעשה בית-משפט קמא). ואם נבקש להיעזר בהסדרים חקיקתיים אחרים - מה הן אמות-המידה שיאמץ בית-המשפט. כך, למשל, האם יבחן בית-המשפט את סיכויי התביעה (כפי שעשה בית-משפט קמא) אף שתנאי זה אינו קבוע במפורש בחוק הגנת הצרכן. אכן, שאלות אלה כבדות משקל הן, חלקן תלויות ועומדות בפני בית-משפט זה, וממתינות להכרעה. מכל מקום, בנסיבות המקרה לא מצאתי צורך להידרש ולהכריע בהן, שכן דין הערעור להידחות ממילא. 15. מאחר שהמערערת מבקשת להרחיב את גדריה של תביעתה לכדי תובענה ייצוגית, עליה לעמוד בנטל ההוכחה ובמידת ההוכחה להראות שקמה לה עילת תביעה אישית, ממשית ומוצקה, וכי עילה זו משותפת לכלל חברי הקבוצה העתידים להיכלל בתובענה באופן המצדיק אישורה כתובענה ייצוגית. ודוק, הדרישה לקיומו של מכנה משותף כאמור בין חברי הקבוצה מתחייבת מעצם היות התובענה "ייצוגית", ואין נפקא מנה מהו דבר החקיקה שמכוחו מוגשת התובענה הייצוגית. במקרה דנן לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומו של מכנה משותף לקבוצה המצדיק את אישור תביעתה כתובענה ייצוגית. כיוון שכך, אין מקום לבחון את השאלות הנוגעות ליישומה של תקנה 29 הנ"ל. כמו כן מתייתר הצורך לבחון לגופן, כאן, את טענותיה של המערערת ביחס לכל אחד ואחד מדוחות החניה. התיישנות והשבה 16. המשיבה הינה רשות שלטונית הכפופה לכללי המינהל הציבורי. פעולותיה של המשיבה עומדות בחזקת התקינות (PRESUMPTION OF REGULARITY) כמו גם בחובות ההגינות והיעילות (וראו י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [10], בעמ' 673 ואילך). פסק-דין הצהרתי שניתן כנגד גוף דוגמת המשיבה והמהווה מעשה-בית-דין באשר לשאלות הכלליות המשותפות לקבוצה מסוימת, חזקה היא כי הוא מיושם על-ידי הגוף האמור. כאמור, הצהירה המשיבה בפני בית-המשפט, לאחר שניתן פסק-הדין בעניין סצ'י [1], כי הפסיקה לנקוט פעולות לגביית דוחות חניה בהתאם לפסק-הדין. המשיבה קיבלה על עצמה ליישם ולכבד את ההלכה שנפסקה בעניין סצ'י [1] בהתייחס לכל קבוצת מקבלי הודעות תשלום הקנס הרלוונטית. משכך - אין מקום לאשר תובענה ייצוגית בעילה זו. למעלה מן הצורך יצוין כי בפני המערערת פתוחה הדרך להעלות את טענותיה הקונקרטיות בפני התובע לפי סעיף 229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי או בפני בית- המשפט, לאחר בקשה להישפט. ברי כי לאור הצורך בבירור פרטני בהתייחס לכל מקרה ומקרה שלגביו טוען מקבל הודעת תשלום הקנס להתיישנות, הרי יש להעדיף את ההליך הקבוע בחוק, ואין מקום לברר שאלות פרטניות מעין אלה בגדרה של תובענה ייצוגית. התוצאה היא כי אף אם יש למערערת עילת תביעה אישית באשר להתיישנות לגבי חלק מן הדוחות - ובכך אין אני מחווה דעה - אין בכך כדי להצדיק אישור תביעתה כתובענה ייצוגית. 17. באופן דומה, אין מקום לאשר את התובענה כייצוגית ככל שמדובר בהשבת כספים שנגבו ביתר (אם נגבו), מן הטעם שאין למערערת עילת תביעה אישית בנושא זה, מאחר שהיא עצמה לא שילמה באופן אישי כל סכום שהוא לאור עיכוב ביצוע הליכי הגבייה שניתן על-ידי בית-משפט קמא. חוקיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי 18. תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי עניינה כאמור חזקת מסירה הניתנת לסתירה. התקנה קובעת חזקה שדבר דואר רשום נתקבל אצל הנמען, אף ללא חתימה על אישור המסירה, תוך חמישה-עשר ימים מיום המשלוח. חזקה זו ניתנת לסתירה רק אם הוכיח הנמען כי ההודעה לא נתקבלה מסיבות שאינן תלויות בו. חזקה זו הינה ככל חזקות שבדין. מציין מ"מ הנשיא השופט ח' ה' כהן בספרו המשפט [11], בעמ' 274-273, כי: "החזקות צמחו, כאמור, מנסיון-חיים, מן ההסתכלות בדרכי-אדם ודפוסי-נוהגיו, ומהגיונו - הרעיון המונח ביסודן הוא, שקיימת הסתברות מספקת שברוב המקרים הן משקפות את המצבים העובדתיים הקיימים למעשה. כלל גדול הוא, שהולכים אחר הרוב ('אזלינן בתר רובא': בבא קמא מו, ע"ב; חולין יא, ע"ב, ועוד), 'וכל התורה לא ניתנה אלא אחרי רבים להטות' (מאמר רבי חנינא, ירושלמי מועד קטן ג, א, על-פי שמות כג, ב). וכך גם החוק: 'פעולה שהוטלה על מספר בני אדם כשרה אם נעשתה בידי רובם' (סעיף 20 לחוק הפרשנות). ואין צריך לומר שגם הכנסת וגם הממשלה מחליטות ברוב דעות. 'כשרות' זו היא נורמטיבית, ואילו ה'החלטה' של הכנסת, הממשלה וגוף אחר היא פיקטיבית כשלא נתקבלה פה אחד. ה'רוב' הוא פיקציה משפטית, העושה החלטה שנתקבלה על-דעת הרוב כאילו נתקבלה על-ידי כולם. אם בעל-דין במקרה פלוני מצליח להוכיח שהעניין שלו שונה מרוב העניינים, הרי אם חזקה היא שניתנת להזמה, אין הולכים אחרי הרוב; ואילו אם חזקה קונקלוסיבית היא שאין אחריה ולא כלום, אין מנוס מללכת אחר הרוב. הצד השווה שבכל החזקות הללו הוא שלפחות טמונה בהן אפשרות, ולרוב אף הסתברות, של האמת העובדתית המירבית או הממוצעת...". החזקה שבתקנה נסמכת על ניסיון החיים, ועל ההנחה שמסמך - ובפרט מסמך שנשלח בדואר רשום - התקבל אצל הנמען (והשוו: סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ע"א 3744/94 אבן הבונים בע"מ נ' ארבל הנדסה וקבלנות (1984) [7], בעמ' 65; בג"ץ 207/89 מלכה נ' שר המשפטים [8]). יצוין, כי אף בענייננו הביע בית- המשפט המחוזי תמיהה על כך שמתוך שש הודעות תשלום שנשלחו בדואר רשום למערערת, אף לא אחת הגיעה ליעדה, ואילו לגבי נ/1, שנשלחה בטעות בדואר רגיל, פנתה המערערת בבקשה להבהרה ימים ספורים לאחר שנשלחה. 19. המערערת מעלה את טענותיה כנגד חוקיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי בהתייחסה להודעות התשלום שנשלחו אליה. למעשה, מבקשת המערערת לתקוף את התקנה בתקיפה עקיפה, במסגרת הליך אזרחי של תובענה ייצוגית. דין טענותיה להידחות. ברע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל [9] דן בית-משפט זה באפשרות לתקוף פעולה שנעשתה על-פי חיקוק בדרך של תובענה ייצוגית. באותו עניין נדונה בקשה להגיש תובענה ייצוגית לפי סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן בנוגע לתעריפים ולשיטת חישוב עלות שיחות הטלפון על-ידי חברת בזק. התעריפים ושיטת החישוב נושא התביעה נקבעו בתקנות שהותקנו על-ידי שרת התקשורת שחייבו את חברת בזק. בית-המשפט המחוזי מצא לנכון לאפשר לתובעים תקיפה עקיפה של התקנות בתובענה הייצוגית נגד בזק. בית-המשפט העליון פסק, בקבלו את בקשת רשות הערעור שנדונה כערעור, כי: "לא יעלה על הדעת לקבוע, כי פעולה על-פי חיקוק הינה בלתי סבירה ובלתי מקובלת, אלא אם כן תימצא התקנה עצמה, שמכוחה נעשתה אותה פעולה, בלתי סבירה ובלתי מקובלת. מכאן, שבתוקפו את שיטת החישוב של בזק, תוקף המשיב את התקנות עצמן, כאשר עילת התובענה המרכזית היא חוסר סבירותה של שיטת החישוב הקבועה בתקנות שלפיהן פועלת בזק. כאמור, הותקנו התקנות על-ידי שרת התקשורת על-פי חוק הבזק, תשמ"ב-1982 בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הכספים של הכנסת. לעניין בדיקת תקנות כאלה ראה בג"ץ 4769/90 זידאן ואח' נ' שר העבודה והרווחה ואח'. אמנם, אין לקבוע כי כאשר קיימת אפשרות לתקיפה ישירה נשללת האפשרות לביקורת עקיפה (י' זמיר השפיטה בעניינים מינהליים, בעמ' 34), אלא שגם אם נסבור כי ניתן לתקוף את התקנות בתקיפה העקיפה בדרך של תובענה ייצוגית המוגשת נגד בזק, תהיה מסקנתי כי לא היה מקום לאשר את הגשת התובענה הייצוגית בענייננו. ומדוע? התערבות שיפוטית בתקפותה של חקיקת משנה נעשית כאשר היא חורגת מן החוק שמכוחו הוחקה, או סותרת אותו, או סותרת חוק אחר או פוגעת בזכויות יסוד או בעקרונות היסוד של השיטה וכיוצא באלה ליקויים. וזאת, כאשר ליקויים אלה מוציאים אותה ממיתחם הסבירות - בין שדרושה דרגה גבוהה או מפליגה של אי-סבירות כפי שקבעה הפסיקה לפני חוקי היסוד (בג"ץ 156/75 דקה ואח' נ' שר התחבורה; ע"א 184/80 אייגלר ואח' נ' המגן חברה לביטוח בע"מ) ובין שדי באי-סבירות סתם" (שם, בעמ' 717; ההדגשה שלי - א' ר'). בענייננו לא הוכיחה המערערת, ולו לכאורה, קיומה של עילה להתערבות שיפוטית בתקנה 44א. התקנה על פניה אינה פוגעת בזכויות או בעקרונות היסוד של השיטה ואינה חורגת ממיתחם הסבירות. לא זו בלבד, אלא שהתקנה אף קובעת בסיפה לה את האפשרות לסתור את חזקת המסירה באופן המאזן בין התכלית שלשמה הותקנה התקנה לבין זכויותיו של החייב-הנמען. הנה-כי-כן, אף אם קיימת למערערת עילת תביעה ביחס לדוח זה או אחר המפורט בדרישת התשלום (נ/1), הרי שמדובר בעילה הנסמכת על מערכת עובדתית ספציפית המיוחדת למערערת, המצריכה בירור אישי והמחייבת דיון נפרד בעניינו של כל חייב וחייב (סתירת חזקת ההמצאה, הוכחת גובה הקנס ועוד). 20. בערעור שלפנינו הוגשו מטעם הצדדים בקשות רבות. לאור התוצאה שאליה הגענו מתייתר הצורך לדון בבקשות אלה ולהכריע בהן. לאור האמור לעיל דין הערעור להידחות. המשיבה הודיעה כי היא מוותרת על הוצאותיה בערכאה זו, ולפיכך אין צו להוצאות. השופט ת' אור אני מסכים. השופט י' אנגלרד אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. משפט תעבורהירושליםבקשה להישפטחניהדוח חניה