1. בקשה להארכת מועד להישפט, בהתאם לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 (להלן:"החסד"פ"). הבקשה מתייחסת לשישה דו"חות החניה המפורטים להלן: דו"ח חניה מספר 7818040 מיום 9.12.2007 דו"ח חניה מספר 3212446 מיום 29.1.2000 דו"ח חניה מספר 3105244 מיום 7.1.2000 דו"ח חניה מספר 4165544 מיום 4.8.2000 דו"ח חניה מספר 3379344 מיום 12.6.2000 דו"ח חניה מספר 2980548 מיום 2.12.1999. 2. לטענת המבקש, דו"חות החניה הונפקו לפני למעלה מ- 3 שנים ולפיכך התיישנו. משך כל השנים שחלפו לא עשתה המשיבה דבר על מנת לגבות את דו"חות החניה, לא שלחה כל התראה ולא ביצעה כל פעולה אשר היה בכוחה לעצור את מרוץ ההתיישנות. לטענתו המבקש, על פי סעיף 10 לחסד"פ, תקופת ההתיישנות שנקבעה לעונש בעבירה מסוג חטא הינו 3 שנים, ולפיכך התיישנו העונשים במקרה דנן. 3. המבקש כולל בבקשתו טענות לעניין התיישנות העונשים ולעניין התיישנות העבירות, לסירוגין, ואין הוא מבחין ביניהן. אבהיר כבר עתה, כי טענות ביחס להתיישנות העונש, מצויות בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, ולא ישמעו בבית המשפט לעניינים מקומיים. ראו לענין זה: ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(5) 715. משכך, ככל שהבקשה מתייחסת להתיישנות העונשים, דינה להידחות מחמת חוסר סמכות עניינית. 4. לטענת המבקש, ביום 8.5.12 התייצב בביתו איש הוצאה לפועל מטעם המשיבה, ובידיו כתב הרשאה לתפיסת מיטלטלין ומכירתם. באותו מועד הוסבר לו כי עומד כנגדו צו לעיקול מיטלטלין עקב חוב בסך 3,480 ₪. המבקש הופתע מאוד לגלות כי קיימים דו"חות חניה ישנים על שמו שכן מאז ומעולם נוהג הוא לטפל בדו"חות חניה במועדם ואינו מזניח חובות כאלה ואחרים. 5. טענתו זו של המבקש נסתרת מניה וביה, מתוך מסמכים שצירפה המשיבה לתגובתה, מהם עולה בבירור כי המבקש פנה אל המשיבה, ואף אל חברת הגביה בבקשה לביטול הקנסות עוד בשנת 2007. ממכתבה של עו"ד לוי מטעם המשיבה, שנשלח אליו בתאריך 30.4.07 עולה כי הבקשות לביטול הדו"חות שהוגשו על ידיו נדחו, ונשלחה לו הודעה מתאימה. בתאריך 27.6.07 נשלח מכתב דומה על ידי חברת הגביה, בו הובהר כי אם לא יוסדר החוב, ימשכו הליכי הגביה, ובכלל זה יוטלו עיקולים. 6. אף טענת המבקש לפיה לא קיבל לידיו מעולם את דו"חות החנייה, לא בתוך שנה מיום ביצוען ולא לאחר מכן, נסתרת מתוך אותם מכתבים, שכן עולה מהם בבירור כי המבקש ידע על הדו"חות ופנה בבקשה לביטולם לכל המאוחר בשנת 2007. ניתן היה לטעון, כי קיימת אפשרות שהפניה התייחסה לדו"חות אחרים, ולא לאלו נשוא בקשה זו - אך טענותיו הכלליות של המבקש, הכחשתו הגורפת והשיהוי שבהגשת הבקשה, אינם מאפשרים לו לסתור את החזקה העולה מן המסמכים, שבאותם דו"חות ממש עסקינן. 7. משלא פנה המבקש אל בית המשפט בבקשה להארכת המועד להישפט, עם קבלת תשובתה השלילית של המשיבה, בשנת 2007, בקשתו זו נגועה בשיהוי משמעותי. המבקש לא הסביר ממה נובע השיהוי. חמור מכך, המבקש הסתיר מבית המשפט כי פנה בעבר אל המשיבה בדרישה לביטול הדו"חות. 8. טענה נוספת בפי המבקש, ולפיה יש להורות על ביטול הליכי גביית הדו"חות כנגדו הואיל ולא הומצאו לו בתוך שנה מיום ביצוע העבירה לכאורה, בניגוד להוראות סעיף 225א(א) לחסד"פ. טענה זו בדבר התיישנות העבירה, יוכל המבקש להעלות רק אם תתקבל בקשתו להארכת המועד להגיש בקשה להישפט, שאם לא כן רואים אותו כמי שהורשע ונגזר דינו. אדון בטענת ההתיישנות, כטענת הגנה אפשרית לנאשם, שכן אם אין בה ממש, ברי כי אין הצדקה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט. 9. סעיף 225א לחסד"פ מורה: "עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בעניינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב)..." עובד רשות מקומית שהוסמך לכך, המוצא כי אדם עבר עבירת חניה שהינה עבירה של ברירת משפט, רשאי למסור לו הודעת תשלום קנס (סעיף 228 לחסד"פ). נפסק זה מכבר כי בעבירות קנס ההודעה על תשלום קנס, היא כתב האישום. היא המסמך המהותי הפותח את ההליכים המשפטיים נגד הנאשם. הזמנה למשפט, מטרתה ליידעו בדבר המקום והמועד בהם יישמע משפטו, אך כתב האישום מצוי בטופס ההודעה לתשלום קנס. ראו: י. קדמי, שם, בע"מ 2116 וכן: רע"פ 7752/00 עו"ד ניר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 283, 285 ועניין גבאי הנ"ל. 10. בעבירות חניה, שהינן עבירות ברירת משפט, מסירת הודעת תשלום הקנס (המכונה גם "דו"ח חניה") או הצמדתה אל שמשת הרכב מהווה מסירה של כתב האישום. משכך, כל עוד לא הוכח כי הודעת התשלום (הדו"ח) לא הוצמדה אל הרכב, לא ניתן לטעון כי חלפה שנה ממועד ביצוע העבירה ועד למועד מסירת הודעת תשלום הקנס לפי סעיף 228(ב), וממילא לא ניתן לומר כי הודעה תשלום הקנס נמסרה בחלוף שנה ממועד ביצוע העבירה, בניגוד לסעיף 225א לחסד"פ. 11. לא נשמעה מפי המבקש טענה כי הדו"חות לא הוצמדו אל חלון מכוניתו. הכחשתו הגורפת, לפיה לא ידע כלל על הדו"חות כולם, הינה סתמית, ואם אינו זוכר את הדו"חות, וודאי לא ישמע בטענה כי הוא זוכר שלא הוצמדו אל חלון רכבו. מכל מקום, הטענה בדבר חוסר ידיעתו של המבקש, נסתרת כאמור, ממילא משהתברר כי פנה בבקשה לביטול הקנסות. 12. זאת ועוד, לטענת המשיבה, הונחו הודעות תשלום הקנס על חלון הרכב, ולאחר מכן אף נשלחו אל המבקש הודעות תשלום קנס בטרם חלפה שנה מיום ביצוע העבירה, בדואר רשום, לכתובתו כפי שהופיע במשרד הרישוי בעת ביצוע העבירות. לתשובתה צורף העתק מרישומיה התומך בטענה. בהתאם לתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ב - 1974 רואים את הודעות תשלום הקנס הללו כאילו התקבלו אצל המבקש כדין. חזקת המסירה פועלת לחובת המבקש, וכאמור לעיל, העובדה שבשנת 2007 הגיש בקשות לביטול הקנסות ונדחה, ואף פנה אל חברת הגביה בנדון, היא הנותנת שאין ממש בטענתו. לעניין החזקה הקבועה בתקנה 44א' לתקנות סד"פ ראו: עפ"א (ת"א) 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עיריית תל אביב (21.2.08). 13. מגבלה נוספת ביחס למועד משלוח הזמנה למשפט קבועה בסעיף 230 לחסד"פ. ממנו עולה, כי אם הגיש אדם הודעה לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט בתוך שנה מיום שהתקבלה הודעתו. גם מגבלה זו לא חלה במקרה הנדון, שכן משלא הוגשה על ידי המבקש בקשה להישפט בתוך 90 יום מיום קבלת ההודעה על תשלום הקנס, רואים אותו כמי שהודה באשמה והורשע (ראו: ע"פ (י-ם) 6663/02 הנ"ל בעמוד 8 סעיף 14 לפסק הדין). 14. העבירות בהן הואשם המבקש, הינן עבירות קנס מסוג ברירת משפט. בעבירות מסוג "ברירת משפט" חייב נאשם המבקש להישפט, לבקש זאת במפורש. לא ביקש - ייגבה הקנס בהליכי גבייה (ראו סעיפים 228-230 לחסד"פ). לא הודיע הנאשם על רצונו להישפט, חלה עליו חובת תשלום הקנס בלא צורך בהליך נוסף. לא שילם הנאשם את הקנס, או לא פעל במועדים הקבועים בהודעת הקנס להגיש בקשה להישפט, רואים אותו, לפי סעיף 229(ח2) לחסד"פ, כמי שהורשע ונגזר עליו הקנס שבהודעת התשלום. ראו: י.קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני, ספר שני (תשס"ט-2009) עמ' 2101 וכן ע"פ (י-ם) 6663/02 גבאי יוסף נ' מדינת ישראל (16.3.03) 15. עם זאת, נקבע בסעיף כי הוראתו לא תחול "על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230" סעיף 230 לחוק קובע כי: "הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו..." 16. סעיף 230 לחוק בנוסחו המתוקן מיום 17.01.10 שונה מהנוסח הקודם של הסעיף בכך שכיום נדרש בית המשפט לפרט נימוקים "מיוחדים" בכדי להאריך את המועד. לחילופין, נדרש כי המבקש יוכיח כי התקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה) אליו מפנה סעיף 230. לאמור, עליו להוכיח כי הסיבה שבגינה לא הוגשה ההודעה על הרצון להישפט במועד, לא היתה תלויות במבקש, וכי הבקשה הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה. 17. בית המשפט העליון (כב' השופט ס. ג'ובראן) ברע"פ 329/10 חיים סדגר נ' משטרת ישראל- מדינת ישראל (27/01/2010) מפרט את השיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לדון בבקשה להארכת מועד בהתאם לסעיף 230 בניסוחו המתוקן תוך שהוא מבדיל בין עבירות מסוג "ברירת משפט" לבין מצב בו לנאשם זכות מוקנית להישפט מלכתחילה: "עסקינן בעבירה מסוג "ברירת משפט". על כן יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד של המחוקק בעבירות מסוג זה היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו (ראו רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2009)). לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם הנאשם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שקיימים נימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטה. הדרישה לנימוקים מיוחדים אינה בגדר סרח עודף מילולי מיותר; היא באה להקנות להחלטה להתיר שפיטה באיחור, הצדקה מהותית. דרישה זו לנימוקים מיוחדים מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בתכליות המיוחדות העומדות בבסיס קיומם של סדרי הדין המיוחדים בעבירות מסוג "ברירת משפט". אכן לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים להרשיע אדם בהיעדרו או למנוע ממנו להישפט במקרים מסוימים משקפת את "האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי" (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009))" 18. יצוין כי אף לפני התיקון לסעיף שהוסיף כאמור את הדרישה לנימוקים "מיוחדים" גישת בתי המשפט היתה להחמיר עם המבקשים להאריך את המועד וכך נפסק: "ניתן להאריך את המועד "מנימוקים שיירשמו", כאמור בסעיף 230 לחוק. צריך, אם כך, נימוקים כבדי משקל לצורך הארכת המועד למתן ההודעה. ככל שמדובר במועד ארוך יותר, הנימוקים צריכים להיות משכנעים יותר" ע"פ 1067/00 (מחוזי חי') חן רז נ' מדינת ישראל ( 3.12.00). 19. עיון בבקשה שבפני לא מעלה כל נימוק או טעם כלשהו המצדיק את האיחור הניכר בהגשת הבקשה. כאמור, טענת המבקש כאילו לא ידע עד לאחרונה על הודעות הקנס, נדחתה על ידיי. הבקשה הוגשה בחלוף 5 שנים מהמועד שבו נשלחה פנייתו של המבקש אל המשיבה בבקשה לביטול הדו"חות ו- 12 שנים לאחר קבלת ההודעה על תשלום הקנס. אין כל סיבה היכולה להצדיק שיהוי כה ניכר. 20. לאור האמור לעיל, לא מצאתי להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט. הבקשה נדחית. בקשה להישפט