השופט א' גולדברג: 1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה את חלקה של הבקשה שהגישו המערערים לפניו לתיקון לוח הזכויות. הליכי ההסדר בגוש הרלוואנטי באדמות הכפר ירכא חודשו בשנת 1959. לוח התביעות בהסדר זה פורסם כבר ב-22.12.59, ולוח הזכויות פורסם ב-30.4.75. המערערים הגישו את בקשתם לתיקון לוח זה, לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - הפקודה), ביום 29.7.75, היינו בתוך תקופת שלושת החודשים הקבועה בסעיף האמור. 2. בבקשתם ביקשו המערערים כי רישום חלקה 63 (סופית), שנרשמה בלוח הזכויות על שם המדינה, יתוקן וייעשה על שמם. בית המשפט דחה את בקשתם לגבי מרבית החלקה, וקיבלה לגבי חלק ממנה. על כך המערערים. המדינה הגישה ערעור שכנגד ובו היא טוענת שלא היה על בית המשפט, על-פי הראיות שהובאו, להיעתר חלקית לבקשת המערערים, וכן כי היה על בית המשפט לדחות את הבקשה על הסף משום השיהוי בו הוגשה, ומשום שהיה על המערערים לתבוע את החלקה הנדונה לפני פרסום לוח התביעות, או לבקש הוספת תביעתם לאחר שפורסם לוח זה, לפי סעיף 37 לפקודה. המדינה אכן הגישה בקשה כזו למחיקה על הסף לבית המשפט קמא (בהמ' 120/86), אלא שהשופט המלומד דחה את הבקשה מהטעם כי היא הוגשה באיחור רב. בקשה זו הוגשה רק ב-1986, בעוד שהבקשה לתיקון לוח הזכויות הגשה, כאמור, ב-1975, ובינתיים התקיימו מספר ישיבות. וכך אמר בית המשפט: "היו ישיבות רבות שהתקיימו קודם לכן ואיש לא עורר טענות מקדמיות. בנסיבות אלה הצדק דורש שלא אזדקק לטענות אלה אלא שעל אף הלכות שצוטטו ונוצרו. בינתיים על ידי בית המשפט העליון, נראה לי שיש לתת למבקשים בתיק זה שעת כושר להוכיח את סיבת מחדלם בתצהירם והם לא נחקרו לגבי סיבה זו, לפיכך אני דוחה את הטענות המקדמיות וקובע את התיק להוכחות לתאריך...". יצוין עוד, כי החלקה הסופית 63, אותה תבעו המערערים, נוצרה למעשה מצירוף מספר חלקות זמניות: חלקה 48 וחלקים מחלקות 50, 49 ו-18. חלקה זמנית 50 נתבעה על-ידי המערער 1 בנובמבר 1959, חלקה זמנית 49 נתבעה על-ידי המערער 8, וחלקה 18 נתבעה באותה תקופה בידי אחרים. הסכסוכים בין המדינה והתובעים הפרטיים הסתיימו בפשרות, כך שכל אחד מהם קיבל חלק מהחלקה שתבע, והחלקים הנותרים צורפו לחלקה זמנית 48, וכך נוצרה חלקה סופית 63. ולא נאמרו דברים אלה אלא כדי להראות שהמערערים השתתפו בתהליך ההסדר בזמנו, ואף הגישו בו תביעות, אך לא הגישו תביעה לגבי החלקה הנדונה. 3. החלטתו זו של בית המשפט קמא שלא לדחות את בקשת המערערים על הסף עומדת, לכאורה, בסתירה להלכות שיצאו מבית-משפט זה. בע"א 223/81 [1], הוסבר, כי על המבקש תיקון לוח זכויות לפי סעיף 59 לפקודה לנמק את האיחור בסיבה סבירה. דבר זה נלמד מסעיף 37(א) לפקודה הקובע, כי משפורסם לוח תביעות: "... רשאי פקיד ההסדר להוסיף תביעה חדשה ללוח התביעות כל זמן שלא הוסדרו התביעות לזכויות באותו גוש, אם ראה כי היתה סיבה סבירה לכך שהתביעה לא הוגשה במועד וכי ההוספה לא תפגע בהתנגדויות לאותה תביעה או בבירורן של תביעות אחרות". ומכאן, מקל וחומר, כי: "... גם כאשר לפנינו בקשה על-פי סעיף 59 לפקודה, המוגשת לאחר פירסום לוח הזכויות (שהוא השלב הסופי והאחרון בפעולות ההסדר), על המבקש לנמק את האיחור. שכן מבקש כזה העביר לא רק מועד אחד ולא רק שלב אחד כי אם העביר את כל המועדים ואת כל השלבים. הדרישה להסבר כזה תואמת את רוח הפקודה ומתיישבת עם מטרותיה. שאם לא תאמר כן, יתעודד כל תובע זכות בקרקע לשבת בחיבוק ידיים, ורק בגמר הפעולות ופירסום לוח הזכויות יקום ויבקש סעד על-פי סעיף 59 הנזכר. פירוש כזה של הסעיף עלול לפגום במטרותיה של הפקודה" (ע"א 223/81 [1], בעמ' 610). הדברים אושרו לאחרונה בע"א 827/86 [2], שם נאמר, בעמ' 25: "אם לא יידרש אדם למתן הסבר כאמור בע"א 223/81 לעיל, יווצר מצב לא הגיוני, על פיו קל יהיה יותר להגיש בקשה לתיקון על-פי סעיף 59, אף שהליכי ההסדר למעשה הסתיימו, מאשר להגיש בקשה להצטרף ללוח התביעות עוד בטרם הדיון בזכויות המשפטיות במקרקעין לגופו של עניין". ובע"א 265/83 [3], בעמ' 55, נאמר: "ברצוני לציין, כי בתקופה האחרונה התרבו המקרים, שבתי המשפט אינם מקפידים עם תובעים מסוגו של המערער, הבוחרים ללון על זכויותיהם ללא סיבה, ורק כאשר מתפרסם לוח הזכויות נזכרים בזכויות אלה... הדבר נוגד את רוח הפקודה ואת ההלכה כאחת". 4. האם במקרה דנן הראו המערערים סיבה סבירה לשיהוי בהגשת הבקשה? הם גילו בתצהירם, כי הסיבה לאי-הגשת התביעה בזמן התחלת הליכי ההסדר הייתה, כי - "יש להם אדמות וחלקות אחרות באותו אזור שבו נמצאת החלקה שבנדון, וכאשר הם תבעו את אדמותיהם בפני פקיד ההסדר סברו כי פקיד ההסדר רשם להם תביעה על כל האדמה השייכת להם לפי הגבולות שהצביעו עליהם. מסתבר שהקרקע השייכת למשבים חולקה למספר חלקות, דבר שלא ידעו, ופקיד ההסדר רשם את תביעתם רק על חלק מאדמתם". אכן, המערערים לא נחקרו על תצהירם זה, ויש לראות את המדינה כמי שמסכימה עמו ומודה בעובדות הכלולות בו. אך עם מה מסכימה היא ובמה היא מודה? רק בטעותם זו של המערערים בזמן הגשת התביעות. אין לראותה, משום שלא חקרה אותם על תצהירם, כמי שמסכימה ומודה כי יש למערערים סיבה ראויה לשיהוי בהגשת התביעה. ואמנם, היה בידי המערערים לגלות טעותם זו ולתקנה משפורסם לוח התביעות, בו מפורטות התביעות שהגיש כל מבקש. אז היה בידם להיווכח, שפקיד ההסדר לא רשם את מה שהם התכוונו לו, ואם היו אז מגישים בקשה לתוספת תביעה לפי סעיף 37 לפקודה, אפשר שהיו נעתרים להם, בהתחשב, בין היתר, בשלב אליו הגיע הליך ההסדר. 5. טענה דומה לזו שהעלו המערערים לפנינו השמיעו גם המערערים שבע"א 827/86 [2] הנ"ל. שם הצהיר המערער 1: "'באזור החלקה הנ"ל, יש לי חלקות אחרות וחלקה זו מסתבר כי היא פוצלה ע"י פקיד ההסדר ובטעות לא נתבעה על ידי וע"י המערער מס' 2 והייתי בטוח ומשוכנע כאשר הוגשו התביעות, כי התביעות שהגשתי באותו גוש כללו גם את החלקה הנ"ל"' (שם, בעמ' 25). טענה זו לא התקבלה על דעת השופט בך: "טעותם זו של המערערים אין בה כדי להצדיק פתיחת ההתדיינות והליכי ההסדר באשר לחלקה דנן מחדש. כעולה מדבריהם של המערערים עצמם ומלוח התביעות שהוגש לבית המשפט קמא, היו המערערים מודעים להליכי ההסדר המתנהלים באזור, ולקחו חלק פעיל בהליכי הסדר אלה. משפורסם לוח התביעות כאמור בסעיף 37 לפקודת ההסדר, יכולים היו המערערים להיווכח על נקלה, כי לא כלולה בו תביעתם לגבי חלקה 6 המקורית... אך מאחר שהמערערים לא ניצלו אפשרות הצטרפות מאוחרת כתובעים למרות פירסום לוח התביעות, אין הם יכולים לטעון, לאחר פירסום לוח הזכויות, כי בשגגה לא הבחינו שתביעתם אינה כוללת את חלקה 6 המקורית" (שם, בעמ' 26). 6. מכאן, וכפי שכבר אמרנו, היה מקום, לכאורה, לקבל את ערעורה של המדינה על שלא נדחתה הבקשה על הסף. אלא שבבואו לדון בבקשת הדחייה על הסף, לא היה בידי בית המשפט להתעלם מכך כי בקשה זו של המדינה הוגשה כעבור אחת-עשרה שנה מאז הוגשה בקשת המערערת. אכן, גם הטענה, כי בקשת הדחייה על הסף הוגשה בשלב מאוחר, הועלתה בע"א 827/86 [2] הנ"ל, ונדחתה שם: "... מעיון בפרוטוקולים עולה שלא נעשה כל דיון לגופו של עניין בתיק. אמנם הוזמנו הצדדים מספר פעמים, אך בכל פעם נדחה הדיון למועד אחר. כיוון שכך, אין לטעון כנגד המשיבים, כי השהו את הגשת הבקשה למחיקה על הסף השהיית יתר. מעבר לכך יש לציין, כי על-פי תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לבקש את מחיקת התובענה או דחייתה על הסף בכל שלב של הדיון...". אולם לא דומה איחור של שנה ושלושה חודשים, הוא האיחור שהיה בע"א 827/86 [2], לאיחור של אחת-עשרה שנה. מי שתוקף את המערערים בטענת סף על שהשתהו בהגשת בקשתם לפקיד ההסדר, אינו ראוי כי טענתו תישמע, כשהוא עצמו נגוע בשיהוי של למעלה מעשור שנים, בהגשת בקשתו שלו. אכן, במשך שנים אלה לא נתקיים דיון בתיק לגופו, והוא נדחה מפעם לפעם. אולם באיחור שמדובר בו לגבי הגשת הבקשה לדחייה על הסף יש לראות את המדינה, בטענתה כנגד המערערים, לא רק כמי שפוסלת במומה, אלא גם כמי שוויתרה על הטענה שהייתה בידה, כשלא ניתן על-ידיה כל הסבר סביר שהצדיק איחור רב שנים אשר כזה. 7. לגופו של ערעור, לא מצאנו עילה להתערב בשיקול-דעתו של השופט המלומד בבית המשפט קמא שלא לבקר במקום, כבקשת המערערים לפניו. כשם שלא ראינו פגם בהחלטתו שלא להרשות למערערים להביא עדות הזמה, כשהיה עליהם להביא עדות זו, הנוגעת להוכחת תביעתם, תוך פרשת עדויותיהם. גם במימצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, המבוססים על האמון שנתן בעד אביבי, שהעיד מטעם המשיבה - אין מקום להתערבותנו. 8. בקשתם של המערערים בסיכומיהם "לבטל את קביעת בית המשפט קמא כאילו המערערים חויבו בישיבה מיום 14.5.83 בהוצאות של 2,000 ש"ח ולקבוע שהחיוב הנו בסכום של 2000 שקלים ישנים" באה על סיפוקה, כשבהחלטת בית המשפט קמא מיום 9.7.87 תוקנה טעות סופר זו שנפלה בפסק הדין. 9. אשר לערעור שכנגד שהגישה המשיבה, גם בו לא ראינו ממש. כבר דחינו את טענתה, כי היה על בית המשפט קמא לדחות את בקשת המערערים על הסף, ולא מצאנו, כי בית המשפט טעה בהחלטתו לתקן את לוח הזכויות ולרשום את הקטע הדרומי מערבי של חלקה 63 בשמם של המערערים, כמפורט בפסק הדין. 10. הייתי דוחה, על-כן, את הערעור והערעור שכנגד, בלי צו להוצאות. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג. מחיקת ערעורמחיקה על הסףערעור שכנגדערעור