לפני ערעור על החלטת המנהל המיוחד עו"ד שי אלמוג מיום 11.10.05 לפיה דחה את תביעת החוב של המערער. דברי הרקע 1. המערער הגיש תביעת חוב הנוגעת לשני סוגי חובות: האחד, תביעת חוב הנוגעת לכספים שאותם הלווה לחייב, והשני, תביעת חוב הנוגעת לאי תשלום בגין שירותים ומוצרי חשמל שסופקו לחייב ואשר לא התקבלה תמורה בעדם. הערעור דנן נסוב על חלקה הראשון של תביעת החוב, קרי: בכל הנוגע לכספי ההלוואה שאותם הלווה הנושה לחייב. לטענת המערער יש להכיר בו, בכל הקשור לכספי ההלוואה, כנושה מובטח בעדיפות שניה לאחר בנק ירושלים (להלן: "הבנק"), אשר לו העדיפות ראשונה. סכום תביעת החוב בנוגע לכספי הלוואה אלו עומד על סך של כ-323,300 ₪. המערער הילווה לחייב כספים, כעולה מתוך הנספחים להודעת הערעור. במסגרת הסכם ההלוואה הוסכם כי יירשם שעבוד-משכון, בעדיפות שניה לאחר הבנק, על דירת החייב הנמצאת ברחוב המגיד ממזריטש 64/1 (גוש 30750 חלקה 1, תת חלקה: 101) (להלן "הדירה"), וזאת עד לגובה של 100,000$. זכויות החייב בדירה רשומות בחברה המשכנת, ואינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין. טענות המערער 2. הנושה חיים פרחאת הגיש תביעת נזיקין, ובמסגרתה הוטל עיקול על הדירה, אולם זה אינו מעניק לו זכויות הנוגדות את זכות המערער, שזכותו גוברת על העיקול. טעה המנהל המיוחד בדחותו את טענת המערער על דבר היותו נושה מובטח בעדיפות שניה לאחר הבנק, וטעה המנהל המיוחד בקובעו כי יש לראות את המערער כנושה רגיל. לטענת המערער, גם אם השעבוד לטובתו לא נרשם בפועל ברשם המשכונות, עדיין הוא תקף ביחס לנושים אחרים (למעט הבנק שלו משכון בעדיפות ראשונה), מה עוד שלאלו אין כלל בטוחה בנכסי החייב. יתרה מכך, על פי חוק המשכון התשכ"ז -1967 (להלן: "חוק המשכון") החל במקרה דנן, המשכון מהווה שעבוד תקף כנגד נושים אחרים אם הנושים האחרים ידעו או היו יכולים לדעת על קיומו. אין ספק במקרה דנן כי הנושים האחרים ידעו ויכולים היו לדעת על קיומו של השעבוד, וזאת בין היתר לאור רישום המשכון בחברה המשכנת, ולפיכך יש לראות את השיעבוד, "כשעבוד טוב ובעל תוקף כנגדם", כדבריו. לטענת המערער הוראות סעיף 4(3) לחוק המשכון קובעת כי המשכון יפה כנגד נושים אחרים, גם אם לא נרשם אצל רשם המשכונות, אם אלו ידעו או היה עליהם לדעת על המישכון. במקרה דנן אין ספק כי הנושים האחרים יכולים היו לדעת ואף כנראה ידעו בפועל על קיומו של השעבוד לטובת המערער, ומכל מקום הנושה פרחאת ידע על כך, לפיכך יש לקבוע כי כוחו של משכון זה יפה כנגדם. ובלשון הוראת חוק המשכון: "4. כלפי נושים אחרים של החייב יהיה כוחו של מישכון יפה - ... (3) בנכסים נדים ובניירות ערך שלא הופקדו כאמור ובכל מקרה אחר - עם רישום המישכון בהתאם לתקנות שהותקנו לפי חוק זה, אולם כלפי נושה שידע או היה עליו לדעת על המישכון יהיה כוחו של המישכון יפה אף ללא רישום." לטענת המערער יש לו זכויות אובליגטוריות בנכס, הקודמות בזמן לעיקול המאוחר שהוטל עליו ('הילכת אהרונוב', ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199). כן טוען המערער כי נשייתו המובטחת הינה הן כלפי החייב והן כלפי רעייתו, שכן על פני הדברים נראה כי החלוקה בין השניים, בכל הקשור לחלוקת התמורה ממכירת הזכויות שבדירה ביניהן, מהווה חלוקה מלאכותית שאין לקבלה. החלטת המנהל המיוחד 3. ביום 11.10.05 דחה המנהל המיוחד את תביעת החוב של המערער, במסגרת דיון בשלוש תביעות חוב. המנהל המיוחד סבר כי הואיל ושטר המשכנתא להבטחת החוב כלפי המערער לא נרשם ברשם המשכונות, אין המערער נושה מובטח. כן מצא הוא חיזוק למחדל אי רישום המשכון, כדברי המערער עצמו בכתב טענותיו, לאמור: "הוא (נויזץ) לא היה מיוצג ע"י עורך דין באותה עת אולם אלה שהתייעץ עימם הודיעו לו כי די ברישום ההערה בחברה המשכנת לצורך הבטחת זכויותיו וקיומו של השעבוד". בדחותו את הטענה המרכזית, כאמור לעיל, קובע המנהל המיוחד בהחלטתו: "לא אוכל לקבל את הטיעון עליו מושתתת טענת נויזץ בדבר היותו נושה מובטח-דהינו ידיעתם הקונסטרוקטיבית של נושי החייב אודות השעבוד שנרשם ברישומי החברה המשכנת. מסקנתי זו נסמכת על הלכה שהשתרשה בסוגיה זו ולפיה אין לראות ברישומים המתנהלים אצל מנהל מקרקעי ישראל ו/או חברה משכנת כ"פנקסים הפתוחים לעיון הציבור". לפיכך, נפסק כי לא ניתן ליחס לציבור ידיעה אודות תוכנם של רישומים אלו (לעניין זה ראה ע"י 505/70 בנק למלאכה בע"מ נ' הנאמן על נכסי פרשקו ציליק ואח', פד"י כ"ה(1) ע"מ 423, וכן ע"א 277/73 כונס הנכסים הרשמי נ' טפחות בע"מ ואח' פד"י כ"ט(1) עמ' 85)". ובהמשך: "עוד ראיתי לציין כי מאישור הזכויות שהופק ע"י החברה המשכנת בעניין זכויותיו של החייב עולה כי, ההערה בדבר החוב כלפי נויזץ נרשמה בגין הלוואה מיום 12.8.03, והאסמכתאות שצורפו לתביעת החוב מטעמו נוגעות להסכם הלוואה שנחתם ביום 18.8.2004. מכאן מתעוררות תהיות רבות אודות רישום זה ותוקפו. אולם נוכח כל המקובץ לעיל לא ראיתי צורך להתעמק בדיון בעניין זה. סוף דבר הנני מחליט לדחות את טענות נויז'ץ כי הוא נושה מובטח. לא אצא ידי חובתי בלא להבהיר, סמכותי הוגבלה לדיון בטענות בסדרי הנשייה לגבי התמורה שתתקבל ממכירת זכויות החייב בנכס המקרקעין. לפיכך, ההכרעה בתביעת החוב שהוגשה מטעם נויזץ תינתן ע"י הנאמן שימונה לחייב". תגובת המנהל המיוחד לערעור 4. המנהל המיוחד חוזר על קביעותיו בהחלטתו נשוא הערעור, ומוסיף וטוען כי מרגע שנפתחים הליכי פשיטת רגל בענייננו של חייב, הוראות פקודת פשיטת הרגל הן המסגרת המשפטית הייחודית - הדין הספציפי - אשר לאורן נקבעים סדרי הנשייה לגבי החייב, וחלוקת מסת נכסיו בין נושיו. לפיכך, לשיטתו, כל הטיעונים שהועלו על ידי המערער בדבר המרוץ בין מעקל לנושה הטוען לנשיה מובטחת אין בהם ולא כלום לעניננו. בהתאם להוראות סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, על מנת להנות ממעמד של נושה מובטח, על הנושה לרשום שעבוד על זכויות החייב בנכס המשועבד להבטחת פרעון חובו. בהתאם להוראות חוק המשכון, כוחו של המשכון כלפי נושים אחרים של החייב יפה עם רשום המשכון בהתאם לתקנות שהותקנו לפי חוק המשכון, קרי: המשכון צריך שירשם ברשם המשכונות כדי שיהא יפה כלפי יתר נושיו של החייב. דיון 5. השאלה המרכזית בערעור זה הינה האם זכות המערער עדיפה על זכות בעל חוב אחר שידע על קיומה של זכותו, ובהנחה שכן, האם יש משמעות לשאלה אם בינתיים החלו הליכי פש"ר כנגד החייב. טענת המערער הינה כי הוא נושה מובטח בדרגה שניה, דהיינו לאחר בנק ירושלים בע"מ, שבינתיים, כאמור, חובו נפרע. מיהו נושה מובטח? 6. בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם-1980, (להלן: "הפקודה"), מוגדר "נושה מובטח" כדלקמן: "מי שבידו שיעבוד או עיכבון על נכסי החייב או על חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב." הנה כי כן, המחלוקת בבקשה דנן הינה האם מדובר בשיעבוד. חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") אינו מגדיר שעבוד מהו, אולם שימוש במינוח זה נעשה בחוק המשכון, הקובע בסעיף 1(א) כדלקמן: "מישכון הוא שיעבוד נכס כערובה לחיוב; הוא מזכה את הנושה להפרע מן המשכון אם לא סולק החיוב." באשר לתחולתו, נאמר בסעיף 2(ב) לחוק המשכון: "הוראות חוק זה יחולו על כל עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של העסקה אשר יהא." לאור הוראות אלה אין ספק ששטר המשכנתא הינו בגדר עסקה. השאלה הינה האם נכנס הוא בגדרן של הוראות החוק הנ"ל. המשיב עצמו אינו חולק בהחלטתו בתביעת החוב בדבר שטר המשכנתא, אלא טוען: "דא עקא, על אף שנחתם שטר משכנתא להבטחת החוב כלפי נויזץ, לא נרשם משכון ברשם המשכונות בהתאם להוראת חוק המשכון. כבר ציינתי לעיל, בעניינו של בנק ירושלים, כי בהתאם להוראות סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל נושה מובטח הינו נושה שבידו שיעבוד על נכסי החייב, ושיעבוד כאמור מתגבש בעת רישומו ברשם המשכונות." ב"כ המערער טוען מנגד כי על פי סעיף 4(3) לחוק המשכון, המצוטט לעיל, אם ידע נושה אחר על קיום המשכון, יהא כוחו יפה אף ללא רישום. 7. אכן, לרישום המשכון חשיבות אף בפן הצורני, כדברי המחברים נ' זלצמן וע' גרוסקופף בספרם 'מישכון זכויות', נבו הוצאה לאור תשס"ה-2005 (להלן: "זלצמן וגורסקופף"), בציינם: "ודוק, לדרישות צורניות חשיבות רבה במסגרת דיני המישכון, בכלל, ודיני מישכון זכויות בפרט, אולם לא בשלב של יצירת המשכון אלא בשלב השכלול והמימוש. כך למשל רישום המשכון במרשם פומבי (מרשם המשכונות או מרשם החברות, לפי העניין) אינו מהווה, כמובהר לעיל, תנאי להיווצרות משכון על זכות. עם זאת תהא לו חשיבות הן לצורך הקניית תוקף למשכון כלפי צדדים שלישיים (סעיף 4(3) לחוק המשכון) הן לצורך מימוש המשכון באמצעות רשויות ההוצאה לפועל (סעיף 17(2) לחוק המשכון). בדומה, החזקה של בעל המשכון בשטר אינה תנאי ליצירת המשכון. אולם אם אין הוא מחזיק בשטר לא יוכל בעל המשכון להציג את השטר לפירעון לנמשך כנדרש על פי דין השטרות." (שם, בעמ' 252) אין מחלוקת ששטר המשכנתא הנדון, לא נרשם כמשכון אצל רשם המשכונות, לפיכך נבדוק להלן אם לא תש כוחו עקב כך. 8. הרעיון שעומד מאחורי רישום המשכון הוא ראשית יסוד הפומביות (ראו מ' דויטש, קנין, כרך א', בורסי, שם, 127), ובכך שהוא מאפשר נקיטת הליכים בקשר עם הנכס הממושכן. בין כך ובין אחרת, מדובר במקרה הנדון בזכויות מתחרות, ויהא עלינו להכריע איזו זכות גוברת, זו של המערער או זו של הנושה מר פרחאת הנ"ל, בין לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, ובין לפי סעיף 12 לחוק המטלטלין. הואיל והצדדים לא העלו את השאלה אם היה מקום לצרף להליך את הנושה הנוסף פרחאת, לא אתייחס לכך. ברע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' מיכאל זמר ואח', תק-על 2003 (2) 3132 כב' השופטת ד' דורנר מתייחסת לכך, בציינה: "תחרות מעין זו אינה חדשה למשפט הישראלי, והיא מוכרעת על-פי הכללים הרגילים שפותחו בדיני הקניין, בגדרם ניתן בראש ובראשונה משקל למהותה של הזכות. ישנן זכויות העשויות, מעצם מהותן, לגבור על זכויות מתחרות, ואילו כשהזכויות המתחרות הן מאותה המהות, מוכרעת התחרות על-פי כללי העסקאות הנוגדות, בגדרם - ככל שצד ג' מבקש כי זכותו תגבר - נדרש הוא להוכיח קיומן של דרישות הקבועות בדין." (שם, 3137). (ההדגשה - אינה במקור). בתוך כך עלינו לברר, כאמור, האם לעיקול הנושה הנוסף השלכה על תחרות זו, שהרי כבר נקבע כי: "כלל גדול הוא כי אין נושה יכול להטיל עיקול על זכות שאינה מצויה עוד בידי חייבו". (ע"א 2328/97 דן כוכבי, עו"ד נ' אוריאל ארנפלד, עו"ד ואח', תק-על 99 (2) 445, עמ' 447). ובהקשר של התנגשות בין עיקול לזכות ממושכנת אחרת, נאמר על ידי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בפרשת 'אהרונוב', כדלקמן: "העיקול אמנם מקנה למעקל זכות לעקל נכס למימוש חובו, אולם העיקול חל על הנכס במצבו ליום הטלת העיקול. היינו כשם שבמידה ובידי החייב נכס פגום, העיקול חל על הנכס על פגמיו, כך במקרה בו נערכה עסקה מוקדמת בנכס, עיקול הנכס כפוף להתחייבות המוקדמת שקיבל על עצמו החייב בנוגע לנכס." (פרשת אהרונוב, שם, 236-235) (ההדגשה אינה במקור) בפסיקה נדונו מקרים, בהם מול זכות נושה ממשכן עמדה זכות של מעקל. במקרה שהתעוררה שאלת התחרות בין רוכש זכות במקרקעין לבין בנק, טבע בית המשפט את המושג "זכויות שביושר תוצרת הארץ". כך גם בפרשת אהרונוב, בה נקבע כי קביעה זו אינה מוגבלת אך להקנייתה של זכות הבעלות, אלא חלה היא על הקנייה של כל זכות אחרת במקרקעין או במטלטלין. 9. מכאן, אפוא, סלולה הדרך לדון במהות הזכות במקרה דנן בואכה 'פרשת גנז' (ע"א 2693/97 גנז נ' בריטיש יקולוניאל חברה בע"מ, פד"ד כז(2), 385), ולאחריה 'פרשת גדי' (ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם גדי, תק-על 2004(4), 2248). (כן ראו: ע"א 468/03 חברת יואב קיין בע"מ (בפירוק) נ' עזבון המנוחה שלוה קושניר, תק-על 2005(4), 2329). הגם שהעובדות בפרשת גנז היו שונות מהמקרה דנן, ההלכה שנקבעה שם יפה אף לענייננו. יסודה של ההלכה שנקבעה הינה בעובדה שלא נרשמה הערת אזהרה על ידי רוכש הדירה (שם הרוכש הראשון מבחינה כרונולוגית). הנשיא א' ברק, מתייחס בפסק דינו בפרשת גנז, אף לדעות השונות שהובעו הן בפסיקה והן בספרות המשפטית בסוגיה זו, וקובע: "בהמנעותו מעשיית כל האפשר לרישומה של הערת האזהרה הניח בעל העסקה את התשתית ל"תאונה המשפטית" שבעסקאות הנוגדות. בידו היה למנוע זאת, והוא לא עשה כן. בכך, עקרונית, יש משום מחדל שלא בתום לב. עקרון תום הלב דורש כי בעל העסקה הראשונה יפעל בהגינות, תוך התחשבות בציפיה הסבירה של בעל העסקה השניה. על כן נגזר, עקרונית, מעקרון תום הלב, כי בעל העסקה הראשונה יעשה ככל יכולתו לרשום הערת אזהרה, ובכך למנוע את כניסתו של בעל העסקה השניה להתקשרות עם המוכר (ראו דויטש, "הקנין כתווית", עמ' 322; דויטש, נפילתה ועלייתה 361; דגן, "דיני קניין: דיני נטילה שלטונית ודיני תחרות - לקראת שיח קנייני חדש", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו 728 ,673 (א' רוזן-צבי (עורך), 1997)). אכן, במרבית העסקאות במקרקעין בהן הדבר אפשרי נרשמת בפועל הערת אזהרה (ראו רייכמן, שם, עמ' 299). זוהי הפרקטיקה המקובלת בישראל. דרך מקובלת זו ראויה היא והיא מתבקשת מעקרון תום הלב. עמד על כך פרופ' רייכמן בציינו: "הנתונים שהובאו... מלמדים כי אי-רישום הערת אזהרה מהווה סטיה מהמקובל בשוק המקרקעין הישראלי. עובדה זו תומכת בכך שיש להכיר בהימנעות מרישום הערה משום הכשלת קונים אחרים והפרתה של נורמת ההתנהגות המקובלת" (שם, עמ' 337). ובהמשך: "על גישה זו חזרו מספר מחברים (ראו מאוטנר, "יוצרי סיכונים ו'נקלעי סיכונים' - הגנתו של המסתמך על מצג הזולת בחקיקה האזרחית החדשה", משפטים טז 163 ,92 (תשמ"ו); מאוטנר, "'עסקאות נוגדות' ורשלנות הקונה שאינו רושם הערת אזהרה", הפרקליט מ' 1992) 525 ,521); מ' דויטש, קניין 174 (כרך א', 1997)). היא מצאה ביטוי במספר אמרות אגב בפסיקה (השופט ד' לוין בע"א 2242/92 מדינת ישראל נ' בנק אמריקני ישראלי בע"מ, פ"ד מח (3) 259 249 ובע"א 2680/90 ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח בע"מ נ' מוזאפאר, פ"ד מט (1) 659 649; השופט מ' חשין בפרשת בנק אוצר החייל, עמ' 279; השופטת דורנר בפרשת בנק אוצר החייל, עמ' 288). גישה זו ראויה היא. היא אינה מטילה נטל כבד מדי על בעל העסקה הראשונה. היא מקטינה את הסיכון להתרחשותה של "תאונה משפטית" בדמות עסקאות נוגדות. היא מבטיחה הגינות בחיי המסחר".(שם, עמ' 404). ובהתייחס לשאלת ההשתק, מבהיר הנשיא ברק כדלקמן: "פסק-דין זה מבוסס על עקרון תום-הלב, וההשתק הוא רלוונטי כחלק מעיקרון זה. אכן, מבחינה טרמינולוגית אין לומר כי מוטלת על בעל עיסקה החובה לרשום הערת אזהרה. כל שיש לומר שזהו נטל המוטל עליו. אם יימנע מכך הוא עשוי להפסיד את כוחו לאכוף את הזכות הנתונה לו על-פי הכלל הבסיסי". (שם, שם). לניתוח מעמיק של 'פרשת גנז', ראו מאמרו של פרופ' מ' דויטש, 'נטל הרישום של הערת אזהרה במקרקעין-הלכת גנז והשלכותיה', הפרקליט מז חוברת א' תשס"ד-2003, 181. 10. מכל מקום, העולה מן הפסיקה דלעיל, בהתייחס למקרה דנן, כי אי רישום שטר המשכנתא ברשם המשכונות, לא יהווה מכשול בפני המערער, אם נרשם השטר בדרך אחרת. בה"פ 3407/04 ורנאי נ' מ.ש. זגורי חברה לבניין ופיתוח בע"מ, תק-מח 2006(1), 6928, ציינתי מהם האינדיקטורים שניתן לראות בהם תחליף לרישום הערת אזהרה כדלקמן: "נוצר, אפוא, צורך לראות באינדיקטורים מסוימים כתחליף להערת אזהרה, לגבי נכסים במקרקעין בלתי מוסדרים, מעיין "הערת אזהרה שביושר תוצרת הארץ", ובין היתר באמצעות: א. רישום משכון אצל רשם המשכונות על זכות המוכר. ב. הודעה בכתב למינהל על התקשרות עם בעל הנכס. ג. הודעה בכתב לחברה המשכנת על קיומו של ההסכם, או משלוח מסמכים, אף אם חלקיים, כבר בראשית תהליך העברת הזכויות (יצוין כי בעבר היו המהדרין בודקים אצל הנוטריון הציבורי, אם ניתן יפוי כח בלתי חוזר לגבי המקרקעין)". מן הכלל אל הפרט: 11. בהינתן שמר פרחאת ידע על קיומה של ההערה בחברה המשכנת (סעיף 5 להודעת הערעור), עובדה שאינה במחלוקת, הרי זכותו של המערער עדיפה על זכותו של המעקל. לאור רישום שטר המשכון בחברה המשכנת, יצא המערער ידי חובת עקרון הפומביות, ולפיכך זכותו עדיפה על נושה אחר שידע על קיום ההערה, והטיל העיקול רק לאחר מכן. מכאן נשוב לנקודת המוצא, האם הלכות אלה, יחולו אף כשמדובר במסגרת פשיטת רגל? 12. המנהל המיוחד טוען כי הוראות פקודת פשיטת הרגל הינם בבחינת דין ספציפי אשר לאורן נקבעים סדרי הנשייה, ואולם לא תמך טענתו באסמכתאות. אינני מוצא כל סתירה בין הקביעה כי זכות נושה מסוים הינה עדיפה על זכות נושה אחר, מבחינת דיני פשיטת רגל וקדימויות בנשייה. משהגענו למסקנה כי יש לראות ברישום שטר המשכנתא בחברה המשכנת כהערת אזהרה, הרי שכמוה כהערת אזהרה על פי סעיף 127 לחוק המקרקעין. המחברים ש' לוין וא' גרוניס, מציינים בספרם פשיטת רגל, מהדורה שניה, תשס"א-2000 לעניין זה כדלקמן: "לפי סעיף 128(ב) לחוק האמור - אם נרשמה הערת אזהרה ולאחר מכן ניתן צו כינוס בפשיטת רגל נגד בעל המקרקעין או בעל הזכות במקרקעין, הרי כל עוד לא נמחקה ההערה, לא יהיה במתן הצו כדי לפגוע בזכויות הזכאי הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה "ובלבד שטענה לביטול העיסקה מחמת פשיטת הרגל... שהיתה עומדת אילו בוצעה העיסקה במועדה, תעמוד גם נגד ההתחייבות האמורה". (שם, 256). ובהמשך: "ההלכה הפסוקה מצאה בהערת האזהרה הן סממנים קניניים והן אחרים, שאינם קניניים. בעניין אחד אמר בית המשפט העליון כי אכן בעל הערת האזהרה הוא נושה מובטח, אך לענין הגשת תביעת חוב בפשיטת רגל - כך נראה לנו - אין השאלה היוריספרודנטיאלית הכללית מתעוררת בהיקפה הרחב, אלא מתעוררת שאלה מצומצמת יותר: האם, בנסיבות הענין, יגדיל ויתורו של ה"נושה, על ההערה את נכסי החייב או לא? בהיות הערת האזהרה יצור כלאיים, שאינו ניתן לסיווג בגדר אחת המשבצות המשפטיות המקובלות, יש לבחון את הערת האזהרה הקונקרטית, על נסיבותיה האינדיבידואליות, כדי להשיב על שאלה זו". (שם, 257). 13. אכן, בחינת המקרה הנדון מלמדת, כעולה מנספחי הערעור, שהמערער נתן מספר הלוואות לחייב, וכבטוחה חתם החייב על שטר משכנתא. שטר זה נרשם אצל החברה המשכנת, ומהווה כאמור למעשה הערת אזהרה, ומכאן שמעשה פשיטת הרגל נסוג מפניו. לפיכך הערעור מתקבל בזאת. המשיב ישא בשכ"ט עו"ד המערער בסך 3,000 ₪ + מע"מ לתשלום תוך 15 יום שאם לא כן יהא סכום זה צמוד ונושא ריבית כדין עד לתשלום בפועל. משכנתאמקרקעיןשטר