העובדות 1. ביום 26/9/86 נכרת חוזה מכר דירה בין הנתבע, כמוכר, ובין התובע, כקונה. התובע הינו מתווך במקצועו, משנים רבות, עוד טרם מועד חתימת החוזה. בהתאם לאמור בחוזה, רוכש התובע מהנתבע את הבעלות והחזקה בדירה הידועה כחלקה 1307/7 בגוש 6212, הנמצאת ברח' יהודה מכבי 73, ת"א, בת 2.5 חד', בקומה א' (להלן: הדירה). על פי האמור בחוזה, הנתבע מצהיר כי הדירה נקייה מכל עיקול, משכנתא, או זכות אחרת של צד ג'. התמורה, בגין המימכר הינה סכום השווה ל-50,000 דולר (להלן: החוזה). הנתבע קיבל מייד את התמורה במזומן, חלק ישירות לידיו וחלק נמסר לשלוחתו, גב' רחל פרדני. מייד לאחר קבלת החלק הראשון של התמורה, עזב הנתבע את הארץ, ללא שהשאיר בידי התובע את כתובתו. גב' פרדני העבירה לנתבע, לחו"ל, את יתרת התמורה שנמסרה לה, ואף היא, לטענתה, איבדה כל קשר עם הנתבע. הנתבע קיבל את החזקה בדירה ביום 30/9/86 (ראה כתב תביעתו, נספח 14 לתיק מוצגים). 2. מתברר כי עוד קודם לחתימת החוזה, בתאריך 19/5/85, נחתם הסכם גירושין בין הנתבע ואשתו דאז, אריאלה הדר, בו הוסכם, בין היתר, כי הנתבע יעביר, במסגרת הגירושין והסדרי הממון שבינו ובינה, מחצית מזכויותיו בדירה, ללא תמורה וכמתנה, לשני ילדיהם המשותפים, רועי ונטלי. הסכם הגירושין (נספח 5 לתיק מוצגי התובע), אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 21/5/85, בת.א. 1794/85, בבימ"ש המחוזי בת"א-יפו (ראה: שם). הנתבע לא גילה את אוזן הנתבע בדבר התחייבותו זו שבהסכם הגירושין, לענין הדירה. הנתבע אף הציג בפני התובע נסח רישום של הדירה, הנקי מכל רישומי שיעבודים או הערת אזהרה לענין המוסכם בהסכם הגירושין. 3. כחודש וחצי לאחר חתימת החוזה, ביקש התובע לרשום הערת אזהרה לזכותו על הדירה, ואז התגלה לו כי ילדי הנתבע רשמו ביום 29/10/86 הערת אזהרה לטובתם, בהתאם להסכם הגירושין שאושר כפסק דין, לענין זכויותיהם במחצית מהדירה. במצב זה, פעל התובע במספר מישורים, כדלקמן: - ראשית, הזעיק את אחד מבניו להכנס ולהתגורר בדירה. - שנית, הוגשה תביעה כנגד הנתבע וכנגד פרדני רחל, בגין הפרת החוזה, והסעד המבוקש היה הפיצוי המוסכם בגין הפרת החוזה, של 10,000 דולר. - שלישית, הוגשה בקשה בדרך של המרצת פתיחה לפסק דין הצהרתי המכריז כי הבעלות בדירה, כולה, הינה של הנתבע (ה.פ. 3/87 בבימ"ש המחוזי בת"א - יפו). ביום 10/6/87 ניתן פסק דינו של כב' השופט ש. אלוני, הדוחה את הבקשה. התובע הגיש ערעור על פי פסק דין זה, אך ערעורו נדחה, בהחלטת רשם בבימ"ש העליון, עקב אי הפקדת ערבון ובהעדר כל צידוק לאיחור בהפקדתו (ראה נספח 18). התביעה בגין הפרת החוזה, כנגד פרדני רחל (ת.א. 13550/87), נדחתה בפסק דינו של כב' השופט פרוינד מיום 18/4/89. התביעה כנגד הנתבע נותרה פתוחה בהעדר מסירה (ראה בש"א 116204/01 בתיק שבפני). ביום 11/3/87 הגישו ילדי הנתבע, כנגד התובע, תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו מהדירה (ת.א. 5922/97). התובע הגיש בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להתגונן ומאוחר יותר אף הוגש כתב הגנה (ראה נספחים 20 ו-21) (בכל מקום בפסק דין זה אם יאוזכרו נספחים, הכוונה לנספחי תיק מוצגי התובע המהווים חלק מתצהירו, נ/2, אלא אם יאמר אחרת). לקראת שלב שמיעת ההוכחות הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו תפורק השותפות שבבעלות בדירה, בדרך של מכירתה, בשלמות, בשוק החופשי ולמרבה במחירה, וזאת בשיטת ההתמחרות. ביום 14/2/90 התקיימה ההתמחרות בין כל המציעים והמעוניינים. בהתמחרות זו זכה התובע, שהצעתו, סכום השווה ל-131,500 דולר, היתה הגבוהה ביותר (ראה: נספח 25). על כן נחתם הסכם נוסף, מיום 25/4/90, לפיו מעבירים ילדי הנתבע, רועי ונטלי, את זכויותיהם במחצית מהדירה לנתבע, בתמורה לסכום השווה ל-65,500 דולר (נספח 26), והוגשה לביהמ"ש בקשה לאישור ההסכם, באשר המעבירים הינם קטינים. ביום 1/7/90 אושר הסכם, בתיק אפוט' 1818/90, בבימ"ש המחוזי בת"א (ראה: נספח 28). התמורה על פי הסכם זה שולמה לאם הילדים, גרושת הנתבע, בתאריכים 10/7/90 ו-12/7/90. ביום 28/10/90 הושכרה הדירה לשוכריה, כאמור בחוזה השכירות ממועד זה, בדמי שכירות בסכום של 550 דולר לחודש (ראה נספח 31). 4. ביום 19/9/93 הוגשה התביעה בתיק זה, לפיצויים בגין הפרת חוזה. התובע טען לנזק בסכום כולל של 654,231 ₪, נכון ליום הגשתה תביעה, אך לצורכי אגרה הועמד סכום התביעה על סך של 300,000 ₪. התובע הגיש בקשה להמצאת כתב התביעה לחו"ל, וכב' השופט ע. אזר נעתר לבקשה, בהחלטתו מיום 21/4/94. מסירת כתב התביעה בוצעה, לכאורה, בהולנד, ובעקבות זאת, בהעדר כתב הגנה, ניתן פסק דין כנגד הנתבע, וזאת ביום 4.9.94, על מלוא סכום התביעה. ביום 6/6/01 הגיש הנתבע את בקשתו (בש"א 116204/01) לביטול פסק דין. בשלב זה הונח התיק על שולחני. ביום 19/1/01 ניתנה החלטתי על ביטול פסק הדין הנ"ל מיום 4/9/94, לאחר שהתברר כי כלל לא בוצעה מסירת כתב התביעה לנתבע, שככל הנראה שהה אז בארה"ב. יש לציין כי לאור הזמן הרב שעבר, התיק המקורי נעלם ולא אותר והצדדים נאלצו לשחזרו מחדש. ביום 16/1/02 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, ולהגדיל את התביעה לסכום המקורי המלא, סך של 654,231 ₪, נכון ליום 19/9/03. ביהמ"ש דחה בקשה זו, אך הוגשה בר"ע על החלטתי ובמהלך שמיעתה הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה על תיקון כתב התביעה כמבוקש, בכפוף לתשלום הוצאות לנתבע. בינתיים אף נמחקה התביעה כנגד הנתבע בת.א. 13590/87, התביעה הראשונה לפיצויים המוסכמים מראש בגין הפרת החוזה שהוגשה כנגדו וכנגד רחל פרדני, וזאת בהסכמת הצדדים, לאחר שהובהר לב"כ התובע על הכפילות בתביעותיו. לאחר קדם המשפט נשמעו ההוכחות בתובענה זו, וזאת ביום 24/6/03. לאור יציאתי לשבתון, ביקשו ב"כ בעלי הדין כי סיכומיהם בכתב יוגשו לקראת שובי. כמקובל במקומותינו, הסיכומים הוגשו באיחור (סיכומי הנתבע הוגשו רק ביום 14/4/03). עתה הגיע המועד למתן פסק הדין. ההפרה 5. למעשה עילת התביעה הינה הן חוזית - הפרת החוזה על ידי הנתבע, והן נזיקית - מעשה תרמית של הנתבע כלפי התובע (סע' 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)). מבחינתי אין כל ספק כי הנתבע אינו אלא נוכל אשר על אף שהעביר את מחצית זכויותיו בדירה לילדיו, עצמו ובשרו, הוא חזר ומכר את הדירה, בשלמות, לנתבע, על אף ידיעתו על זכויות ילדיו במחציתה, מיהר לקבל את התמורה ולעזוב את הארץ, ללא השארת כל כתובת. טענותיו של הנתבע, להגנתו, ושל בא כוחו, מוטב היה שלא היו נשמעות. הנתבע לא יכול היה שלא לדעת כי הצהרתו בחוזה, על העדר כל זכות לצד ג' בדירה, אינה נכונה. הנתבע הציג מצג כוזב של עובדה כלפי התובע והתנהגותו מהווה תרמית. כוונת הנתבע היתה להטעות את התובע, לקבל את כספי התמורה ולהעלם. הנתבע אף לא חס על ילדיו שהשאירם לנפשם ואילצם לנהל הליכים משפטיים למימוש זכויותיהם ברכושם. ראיה מכרעת בדבר כוונת הזדון שבמעשיו הינה העובדה שהנתבע פעל באותה דרך ממש בנכס אחר שהיה רובו בבעלותו, הבית ברח' בורוכוב 5 בת"א, שאף שם העביר, ללא תמורה, מחצית מזכויותיו (37.5%) לילדיו, במסגרת הסכם הגירושין, וזמן קצר לפני עזיבתו את הארץ מכר את כל זכויותיו בבית זה לשותפיו, קיבל את התמורה במזומן ונעלם מהארץ. הנתבע לא שב לארץ במשך 13 שנה. את התמורה ממכירת הדירה, לדבריו, בזבז עד תום. הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי לא טרח לגלות לתובע, עובר לחתימת החוזה, על תוכן הסכם הגירושין בכל הקשור לדירה. העדר גילוי נושא כה משמעותי להתקשרות שבין הצדדים מהווה, בנוסף לעוולת התרמית, אף התנהגות שלא בתום לב בשלב הטרום חוזי, כאמור בסע' 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ו-1963, שדינה כדין הפרת חוזה. על כל צד לפעול בנאמנות כלפי הצד שכנגד, וחובת הגילוי הינה נדבך מרכזי בחובת תום הלב. הנתבע היה חסר כל יכולת, והוא ידע זאת היטב, למסור לתובע את הבעלות והחזקה בדירה, כאשר מחצית מהזכויות שבה כבר לא היו שלו. הנתבע אף הפר את ההסכם, כאשר מכר לתובע את הדירה בשלמות, שרק מחציתה היתה קניינו, וזאת בחוסר תום לב, ותוך העמדת מצג שווא, ביודעין. 6. ב"כ הנתבע טען בתצהיר חקירתו הראשית נ/2, וב"כ הנתבע ממשיך וטוען בסיכומיו, מספר טענות הגנה לענין החבות, אך אין בהם כל ממש. טוען הנתבע כי האמין בתום לב כי מחצית מזכויותיו בדירה - "לא נרשמו" על שם ילדיו. טענה תמוהה זו לא תשמע, כאשר הנתבע ידע היטב כי הסכם הגירושין, לו ניתן תוקף של פסק דין - מחייבו, ללא קשר למועד סיום רישום זכויות הילדים בדירה במירשם המקרקעין. הנתבע כבעלים של רכוש רב, אינו יכול להיתמם ולטעון לטעות כה בסיסית בהבנת המצב המשפטי. כל התנהגותו לאחר חתימת החוזה מלמדת על ידיעתו כי עליו לעזוב את הארץ בזריזות לפני שתתגלה התרמית. עוד טוען הנתבע כי לאור התנהגותם "המחפירה" של אשתו וילדיו כנגדו, הוא היה זכאי לבטל את המתנה - העברת הזכויות לילדים. אם היה שמץ של אמת בטענה זו, היה הנתבע טורח ומגיש תביעה לביטול המתנה טרם מכירת הדירה, קבלת התמורה ועזיבתו את הארץ, והיה מגלה לתובע על זכויותיהם של הילדים על פי הסכם הגירושין. הנתבע אף לא טרח לנסות להוכיח את אותה התנהגות "מחפירה", כדבריו. טענה נוספת שבפיו היא כי סבר בתום לב שזכותו לחזור ולמכור את הדירה, וזאת לאור האמור בסעיף 13 (ג)(4) לחוזה להסכם הגירושין, בו נאמר כדלקמן: "האב יהיה רשאי למכור את דירה ביהודה מכבי בתנאי שחלק הילדים ישמר ויושקע באופן יחסי בדירה אחרת שתרכש בדרך של רישום חלקים מתאימים על שם כל אחד מהילדים שיהיו שווי ערך לזכויותיהם בדירה ברחוב יהודה מכבי...". כמובן שהנתבע לא טרח לשמור בידיו את מחצית התמורה ולהשקיעה ברכישת דירה אחרת, ואף "נשכח" ממנו להודיע לגרושתו ואם ילדיו על מכירת הדירה. הנתבע כלל לא פעל בהתאם לאמור בתנייה זו שבחוזה אלא מכר את הדירה, בידיעה שמחציתה כבר אינה קניינו, מתוך כוונה לקבל את התמורה ולברוח מהארץ. 7. ב"כ הנתבע מוסיף וטוען לרשלנות תורמת של התובע או לחלוקת החבות בין הצדדים לגרימת הנזק, וזאת בכך שהתובע, במכוון, נמנע מלרשום הערת אזהרה לזכותו על הדירה מיד לאחר חתימת החוזה, וקודם לרישום הערת האזהרה על ידי ילדי הנתבע (ביום 29/10/86), וכל זאת בגין כוונת התובע למכור את הדירה ישירות לאחרים, תוך נסיון להימנע מרישום הדירה על שמו ובכך להימנע מתשלום מס שבח ומס רכישה. זו הסיבה, כך טוען ב"כ הנתבע, כי הדיווח על העיסקה לשלטונות מס שבח הינו רק מיום 5/12/86 ולא תוך 30 יום מיום העיסקה, כנדרש בחוק. גם טענה זו אינה במקומה. אף אם התרשל התובע באי רישום הערת אזהרה במועד הראשון האפשרי, או אף נמנע מכך במכוון, על מנת להונות את שלטונות המס במכירת הדירה ישירות לצד שלישי - ואין בית המשפט שולל על סף טענה זו, הנראית מתקבלת מאד על הדעת - עדיין אין בכך כדי לשלול את אחריותו המלאה של הנתבע לתרמית ולהפרת החוזה. יתכן כי דווקא היו אלו ילדי הנתבע, באמצעות אימם, שהתרשלו באי רישום הערת אזהרה בדבר ההתחייבות להעברה ללא תמורה של מחצית מהזכויות בדירה על שמם. אם היתה נרשמת ההערה כבר לאחר אישור הסכם הגירושין, יש להניח כי התובע היה נמנע מלהתקשר עם הנתבע לרכישת הדירה. אולם תביעה שכזו לא הוגשה, וממילא אף לא תוגש, לאור התיישנות עילת תביעה שכזו. אך גם אם היה התובע רושם הערת אזהרה על הדירה, טרם רישום הערת האזהרה לענין זכויות הילדים, לא היה בכך כדי לשנות דבר. עדיין הדין מחייב את העדפת זכויות הילדים על פי הסכם הגירושין על פני המכירה המאוחרת של הדירה לתובע. המצב היה שונה באם התובע היה ממהר ומסיים את רישום הדירה על שמו והכל בתום לב, שאז זכותו עדיפה, כאמור בסע' 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, בו נאמר כדלקמן:- "עיסקאות נוגדות: התחייב אדם לעשות עיסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העיסקה ברישום, חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעיסקה נוגדת, זכותו של בעל העיסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה". עצם רישום הערת אזהרה קודמת, על ידי התובע, אין בה כדי להביא לעדיפות העיסקה הנוגדת, השניה במועדה. גם אם מדובר בענייננו בזכות "מעין קניינית" או זכות "בעלות שביושר" הקיימת לכל אחד משני הצדדים, ילדי הנתבע והתובע, דהיינו, הזכות החוזית לרכוש ולקבל את הבעלות, טרם רישום הזכויות במרשם המקרקעין (ראה: ע.א. 189/95 בנק אוצר החייל בעמ' נ' אהרונוב מזל, פד"י נ"ג (4) 199, בעמ' 240), הרי זכות ילדי התובע - עדיפה. עצם רישום הערת האזהרה, אין בו הקניית בעלות, ובמיוחד שאין בו כדי לשנות מהאמור בסעיף 9 הנ"ל, לגבי עיסקאות נוגדות והעדפת העיסקה הראשונה, וזאת במיוחד בנסיבות פרשתנו. גם בעיסקה לגבי הבנין ברח' בורוכוב 5 בת"א, שבעניינה ביצע הנתבע מעשה תרמית זהה, ושם הצליחו הרוכשים בעיסקה הנוגדת לרשום הערת אזהרה לזכותם לפני רישום הערת האזהרה של ילדי הנתבע שזכו במחצית מהזכויות על פי הסכם הגירושין, ניתן פסק דינו של כב' השופט צבי מ. הכהן בהמר' פתיחה 980/87, מיום 15/7/91, המצהיר על עדיפות זכויות הילדים על פני רוכשי הבית מהנתבע, אף בהנחה כי האחרונים פעלו בתום לב ושילמו את מלוא התמורה לנתבע, ואף אם נרשמה הערת אזהרה לזכותם. התובע היה נכשל בתביעתו גם במצב שכזה. כך היה המצב המשפטי אז. כיום, המצב שונה, כאשר הוכרה חובתו של הקונה הראשון לרשום הערת אזהרה, ואם לא רשם הערה כזו, תוך זמן סביר, הרי הוא יראה כמי שהפר את חובת תום הלב הקיימת לו כלפי הקונה המאוחר. אולם בשאלת חוסר תום הלב שבאי רישום הערת האזהרה של הקונה הראשון, הדבר תלוי בנסיבות העניין. הכלל הבסיסי נותר על פי האמור בסע' 9. אם יוכיח הקונה השני כי הקונה הראשון (בענייננו - ילדי הנתבע) פעלו בחוסר תום לב - ולאו דווקא ברשלנות - יתכן ויקבע כי אין זה צודק לאכוף דווקא את העיסקה הראשונה. בפרשתנו, הנתבע לא הוכיח חוסר תום לב, הערת האזהרה נרשמה תוך זמן סביר, וביחסים המיוחדים שבין ילדי הנתבע והנתבע, לא היתה להם כל סיבה לחשוד כי אביהם ימעל באמונם ויעביר את הדירה ובשלמותה לאחרים (לענין חובת תום הלב של הקונה הראשון, ראה ע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש קולניאל, פד"י נ"ז (2), 355). אין לשכוח כי במקרה הנדון התובע רשם את הערת האזהרה מטעמו, רק לאחר רישום הערת האזהרה לטובת ילדי הנתבע. התובע אף לא יכול היה להשלים את רישום הדירה על שמו טרם נרשמה הערת האזהרה על ידי ילדי הנתבע, כך שהעסקה הנוגדת, השניה, לא יכולה הייתה להסתיים ברישום תוך שהתובע פועל בתום לב, וממלא גם האמור בסייפא לסעיף 9 הנ"ל, אין בו כדי לתמוך בזכיותיו. הרי בינתיים נרשמה הערת האזהרה של ילדי הנתבע. על כן, אין לטעון לכל חבות משותפת או תורמת של התובע לעניין ההפרה. שאר טענותיו של הנתבע עניינם בשאלת הנזק וגובה הפיצוי בלבד. יש לאבחן בין טענות בדבר חלוקת החבות ובין חובת התובע להקטנת הנזק, כאמור בסעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשמ"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). החוק דובר בהקטנת הנזק, כלומר בשלב שלאחר ההפרה או ביטול החוזה. כל הקשור בשאלת החבות קודם לנזק, ואין לאמור סעיף 14 כל קשר לכך. לצערי, ב"כ הנתבע, בסיכומיו, מערבב מין בשאינו מינו. הפיצויים 8. התובע זכאי לפיצוי בגין הנזק שגורם לו עקב ההפרה. כזכור, התביעה שבפני הינה לפיצויים בסכום של 654,231 ₪, נכון ליום 19.9.93. סכום זה, נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן, מגיע לסך של 1,155,485 ₪. ב"כ התובע בסיכומיו דורש אף סכומים גבוהים יותר. כל אשר ניתן לומר על תביעה מנופחת זו לפיצויים הוא כי חלק מהתביעה, כפי שהיא, חסר בסיס בדין, ויש בפנינו נסיון לעשית שימוש בלתי ראוי בהליכים המשפטיים על מנת לקבל מהנתבע כספים אשר התובע כלל אינו זכאי להם. גם אם ב"כ התובע הינו בנו של התובע, ביהמ"ש מצפה ממנו כי יבדוק, עובר להגשת תביעתו, מהן אל נכון זכויות מרשו, וימנע מלתבוע סכומים מופרזים ומופרכים. 9. מהות הזכות לפיצויים, בהתאם לחוק התרופות, הינה להחזרת מצב הניזוק לקדמותו, דהיינו, להביא את הצד המקיים למצב בו היה אם קויים ההסכם, על פי תכלית החוזה שהופר (ראה,ע.א. 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת-שבע, פד"י לה(2) 800 ,808). בעקרון, יש להבדיל בין שני אינטרסים אותם בא הפיצוי למלא. האינטרס הצפיה, האינטרס החיובי, הוא התועלת שהמתקשר מצפה ומקווה להפיק מהחוזה, אם יקויים, כמו קבלת הרווח הצפוי מקיום החוזה שהופר, ואינטרס ההסתמכות, האינטרס השלילי, הבא לכסות על הוצאותיו ונזקיו של המתקשר, שנגרמו בגין ההפרה, לקראת ותוך הסתמכות על החוזה העתיד להתבצע. קיים אף אינטרס שלישי, אינטרס ההשבה, הבא ליטול מהצד המפר את רווחיו שבעקבות הפרתו את החוזה. אינטרס זה אינו מעייננו בפרשה זו (לענין אינטרסים אלו, ראה ע.א. 5610/93 יוסף זלסקי נ' המועצה המקומית לתכנון ולבניה, פד"י נא(1)68). מכל מקום, מטרת הפיצוי אינה להעשיר את הניזוק, אלא רק להעמידו במצב שהיה בו אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה או ההפרה (ראה, שם, עמ' 81). הניזוק אינו זכאי לקבל פיצוי כפול הן על פי אינטרס ההסתמכות והן על פי אינטרס הצפיה. אם הוא זוכה לרווח שהיה צפוי לו מקיום החוזה, אין הוא זכאי גם להשבת ההוצאות שהשקיע לשם קיומו. (ראה, ד' קציר, תרופות בשל הפרת חוזה, חלק ב', עמ' 898). על הפיצוי לו עותר התובע, הניזוק, לעמוד בשני מבחנים, סיבתיות וציפיות, כאמור בסעיף 10 לחוק התרופות: "הנפגע זכאי לפיצוייים בגין הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". כלומר, חייב להיות קשר ענייני ישיר בין ההפרה ותוצאותיה, לנזק, וגבול אחריות המפר לנזק הוא באם ראה מראש או שחייב היה לראות מראש, בעת הכריתה, את תוצאות ההפרה והנזק. עניינו הן במבחן הסובייקטיבי והן האובייקטיבי - כמדיניות משפטית. לכל זאת יש לצרף את האמור בסע' 14 לחוק, לענין החובה להקטנת הנזק. על בית המשפט לבחון, על פי עקרונות אלו, כל אחת ואחת מדרישותיו וטענותיו של התובע לענין הפיצוי המגיע לו. 9. ב"כ התובע טוען כי יש לפצות את התובע על אבדן מחצית מהבעלות בדירה, המחצית שהובטחה לתובע בחוזה שנכרת אך נשללה ממנו, בגין זכות ילדי הנתבע במחצית הדירה. אולם לטענתו, אין מדובר בסכום השווה ל- 25,000 דולר, מחצית מתמורת הממכר, כאמור בחוזה, אלא לסכום של 65,500 דולר, הסכום ששילם התובע ביום 25.4.90, בחוזה הנוסף שנחתם עם ילדי הנתבע לאחר ההתמחרות שנערכה לפירוק השותפות בדירה. טענה זו אינה מקובלת עלי. התובע טוען בתצהירו ובעדותו כי רכש את הדירה שלא במסגרת עסקיו כמתווך, למכירתה לאחרים, אלא עבור משפחתו. לטענתו, המחיר היה סביר, ולאחר ניהול מו"מ חופשי עם הנתבע. כלומר, התובע שילם 50,000 דולר, בשקלים, בתמורה לדירה בשלמותה, אך קיבל רק את מחציתה, ששוויה, בעיסקה זו, רק 25,000 דולר. מכאן שהנזק הישיר לתובע הינו הסכום השווה ל- 25,000 דולר. בידיו נותרה רק מחצית מהדירה. על התובע החובה להקטנת הנזק, ובמסגרת זו אף החובה להמנע מהגדלת הנזק. כאשר התובע בחר, בהסכם הנוסף אשר נחתם כ- 3 שנים מאוחר יותר, לרכוש את המחצית השניה של הדירה מילדי הנתבע, עניינו בהתקשרות שאינה קשורה אינה נוגעת ישירות לנזק מהפרת החוזה. הפיצוי בראש נזק זה בא לשפות את התובע בגין הפגיעה באינטרס ההסתמכות. עניינו בהחזרת המצב לקדמותו, ולא בהעשרת הניזוק. התובע מנסה להגיע בתביעתו למצב בו הוא רוכש את הדירה - שעבורה היה עליו לשלם 50,000 דולר - למעשה ללא תמורה, תוך שהוא דורש שהנתבע ישיב לו סכום של 56,500 דולר! במקרה זה, מן הדין כי הנתבע ישלם לתובע את יתרת הסכום שאבד לו, כאשר התברר כי רכש בפועל רק מחצית מהדירה,דהיינו, ערך מחצית הדירה ולא יותר מכך. התובע יכול היה להיטיב את נזקיו ואף להרוויח מהעיסקה, כאשר המציעים בהליך ההתמחרות על הדירה היו מוכנים לשלם סכום השווה ל- 130,500 דולר בעבור כל הדירה, והתובע היה זוכה ב- 65,000 דולר בעבור הדירה עבורה שילם רק 50,000 דולר, ואין לשכוח כי כל התקופה שמיום חתימת החוזה ועד לשלב ההתמחרות, החזקה בדירה היתה בידיו, במלואה! במצב זה, התביעה להשבת הסכום של 65,500 דולר אף אינה עונה על דרישת הסיבתיות ובמיוחד לא על דרישת הציפיות. האם חייב היה הנתבע לצפות כי התובע ייאלץ לשלם סכום של 56,500 דולר, בעבור מחצית הדירה, שעבורה קיבל הנתבע מהתובע רק 25,000 דולר? התובע "הפסיד" סכום של 25,000 דולר, ואין זה צפוי כי יחשק בחלקה השני של הדירה, וישלם עבורה כל מחיר. השקעה שכזו יש בה אף משום הפרת נטל הקטנת הנזק. כאמור בסע' 14 לחוק התרופות, האמצעים שעל הניזוק להוציא, להקטנת הנזק, חייבים להיות סבירים (ועל כך, עוד בהמשך). התובע אף לא ניסה לטעון ואף לא הוכיח, כי ערך מחצית הדירה, ליום ההפרה או ליום הגשת התביעה הראשונה לפיצויים, בשנת 1987, עולה על השווי החוזי, הסכום של 25,000 דולר. כלומר, אף לא הוכח כי הנזק בפועל, לאותם מועדים, גבוה יותר מהסכום הנקוב בחוזה. אם היה הנתבע טוען כי הסכום של 65,500 דולר, רק מהווה את עלית ערך המקרקעין, מחצית הדירה, בשוק החופשי, מאז כריתת החוזה ב- 9/86 ועד ליום ההתמחרות, כך שאין מדובר בנסיון ל"התעשר" על חשבון הנתבע , מיד היה נשאל לגבי עלית ערך המחצית הראשונה של הדירה שאז היה מתברר כי לכאורה לא נגרם לו כל נזק, כאשר ערך מחצית הדירה עלה על הסכום ששילם בעבור הדירה בשלמות. אולם את שאלת הנזק יש לקבוע על פי מועד ההפרה, או לחלופין, מועד הגשת התביעה, ותביעתו הוגשה בראשונה עוד בשנת 1987. לגבי כל אשר מתרחש לאחר מכן, הסיכון והסיכויי הינם על כתפי בעל הדין הבוחר להשאיר בידיו את תוצאת ההתקשרות. בית המשפט קובע את שווי החוזה שהופר במועד הפרתו, ולא את אשר התרחש שנים לאחר מכן לענין שווי הזכויות נשוא החוזה שהופר. דרישת סבירות האמצעים להקטנת הנזק מחייבת כי התובע יממש את זכותו בדירה וירכוש לו דירה אחרת במחיר סביר. התובע לא הוכיח כי ניסה לפעול להקטנת הנזק, אלא שב"כ התובע, סובר כי ניתן לדרוש מהנתבע לשלם כל סכום שישולם בעבור מחצית הדירה, בכל מועד ומועד. (ראה למשל, ע.א 601/75 פד"י ל"א (3) 106 102). על כן, גורל תביעה זו להדחות ואין בה אלא נסיון להתעשר על חשבון הנתבע. 10. התובע אף דורש את עלויות המימון הסכום ששולם לילדי התובע על פי ההסכם מיום 25.4.90, ולטענתו, מדובר בסכום המגיע ל- 1,457,777 ₪ (!). (ראה חוו"ד רוה"ח מטעם התובע, שי גבר, ת/1). בסיכומיו טוען ב"כ התובע כי אין להסתפק רק בחישוב הריבית הבנקאית ששילם התובע בגין יתרת החובה שהיתה לו בבנק במועד הרכישה, בסכום של 476,060 ₪, אלא יש לחשב את עלויות הלוואת המשכנתא שקיבל לצורך מימון הרכישה, המגיעה לסך של 891,017 ₪. לא רק שסכומים אלו לא נדרשו ולא צויינו בכתב התביעה, אלא שעלויות מימון שכאלה חורגות מעקרון הציפיות, גם אם היה בית המשפט רואה בתשלום של 131,500 ₪ ששילם לילדי הנתבע, כנזק בר-פיצוי בתביעה שבפני. כדי להבין את מלוא מופרכות הטענה, יש להקשות את ב"כ התובע ולתהות אם לדעתו היה על הנתבע להשיב לתובע את עלויות המימון גם אם היה התובע בוחר ללוות את הכסף בהלוואה חוץ בנקאית ובתשלום ריביות נשך. מה הגבול הנראה לו כסביר? גם אם זכאי הניזוק, מכח עקרון ההסתמכות, וכאמור בסע' 14 (ב) לחוק התרופות להשבת ההוצאות בהן עמד על מנת להקטין את נזקיו, הרי על הוצאות אלו לעמוד במבחן הסבירות. אין הניזוק רשאי למשל, לבצע תיקונים בדירה שרכש ונמצאו בה ליקויים, בסכומים חסרי סבירות וללא כל קנה מידה לעלות הסבירה של התיקון. בסע' 14 (ב) לחוק הנ"ל נאמר כדלקמן: "הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו .... חייב המפר לשפות אותו עליהן ...". (הדגשה שלי - ד.מ). אם ראה התובע כי אין בידיו את האמצעים למימון רכישת המחצית השניה של הדירה, היה עליו לסגת מנסיונו לרכשה. ואם בחר להשתעבד להלוואות משכנתא, זוהי בחירתו, אך אין הוא רשאי לנסות ולהטיל הוצאות אלו על המפר. אין מדובר בהוצאה סבירה, והדבר חורג מעקרון הציפיות. גם התביעה בראש נזק זה - נדחית. 11. התובע דורש פיצוי בגין הפסד דמי שכירות ראויים. תביעה זו חסרת בסיס, הן משפטי והן ראייתי. הפעם בוחר התובע לחזור לתביעתו שבפגיעה באינטרס הציפיה. לטענתו, הרי אם היה החוזה מקויים והחזקה בדירה היתה בידיו, יכול היה להשכירה ולזכות בדמי השכירות הראויים. אולם כבסיס לפיצוי שכזה, על התובע היה להוכיח כי איבד את החזקה בדירה, על אף שזכות זו היתה אמורה להימסר לו בהתאם להוראת החוזה. בפועל, מעולם לא איבד הנתבע את החזקה בדירה. החזקה נמסרה לו עם חתימת החוזה. ילדי הנתבע לא החזיקו מעולם בדירה. התובע אף מודה כי דאג והכניס את בנו להתגורר בדירה, על מנת למנוע כל אפשרות לכניסת ילדי הנתבע לשם. (ראה סע' 20 לתצהירו, נ/2). ילדי הנתבע אף הגישו תלונה במשטרה על "פלישת" התובע או בנו לדירה. (ראה נספח ה לתביעת ילדי הנתבע, נספח 19 לתיק מוצגי התובע). לאחר שניתן פסק הדין הדוחה את עתירת התובע להכרזה על זכויותיו בדירה בשלמותה, ביום 10.6.87 (נספח 15), עדיין מחזיק התובע בכל הדירה. רק ביום 15/2/90, במכתבו של ב"כ התובע דאז, עו"ד לב, לב"כ ילדי הנתבע, (נספח 23), הועברו מפתחות הדירה לילדי הנתבע. גם בשלב זה, לתובע עדיין זכות חזקה במחצית הדירה. ביום 14.2.90 כבר נערכה ההתמחרות כשבסיומה נקבע התובע כמי שרוכש את הדירה. זכות החזקה בדירה בשלמותה, חוזרת לידיו. ביום 25.4.90 נחתם החוזה המאשר את הרכישה. כלומר, מעולם לא איבד התובע את החזקה בדירה. ב"כ התובע ער לקושי המתעורר לטענתו זו מחזקת התובע בדירה, אולם לא היה בכך כדי למנוע ממנו מלתבוע דמי שכירות ראויים לכל התקופה, 49 חודש. לטענתו, התובע העביר את החזקה בדירה לבנו ועל כן, "נמנעה" ממנו האפשרות להשכירה, ומכאן שנגרם לו נזק! (ראה סע' 31 לתצהירו). הבן משה שהתגורר בדירה, במצוות האב, ולדבריו - "רק לשם תפיסת עמדת מיקוח נוחה בסכסוך עם הקטינים"(!) ודירתו ברח' הקליר נותרה ריקה והוא לא הסכים להשכירה. לדעתו של ב"כ התובע, אם בחר בנו של התובע שלא להשכיר את דירתו, מיד חייב הנתבע לפצותו בגין החלטתו זו. כמובן שאין כל ממש בטענות אלו. ב"כ התובע אף מטעה בסיכומיו, שם נאמר כי החזקה בדירה נמסרה לתובע, לאחר ההתמחרות, רק באוקטובר 90'. על פי האמור בחוזה מיום 25.4.90, (נספח 26), מועד מסירת החזקה ייחשב מועד תשלום התמורה. התמורה שולמה ב- 10.7.90 ו- 12.7.90. בפועל, גם בין הימים 15.2.90 ועד 12.7.90, כ- 5 חודשים, לא היתה כל מניעה על התובע ממימוש כל חזקתו בדירה. על פי האמור בסע' 32 עד 35 לחוק המקרקעין - תשכ"ט-1969, שותף במקרקעין חייב לשלם לשותפו דמי שימוש ראויים, רק אם מנע בפועל מהשותף לנצל את זכויותיו הוא באותם מקרקעין. אין זה המצב בפרשתנו. אם בחר התובע לשכן שם את בנו, בכל התקופה או בחלקה, וזאת, למעשה, בניגוד לזכותו רק במחצית מהדירה, או אף אם בחר להחזיקה ריקה, עדיין אין לתובע כל זכות לדרוש דמי שכירות ראויים מהנתבע. התובע פעל בדירה כבעליה במלא ואינו זכאי לפיצוי בגין שלילת חזקתו בה. התובע אף בחר לתבוע את מלוא דמי השכירות הראויים, אף שהפרת החוזר על ידי הנתבע או מעשה התרמית שעשה, הביאו את התובע לאבד רק מחצית מהזכויות בדירה. גם כך, לא עשו ילדי התובע דבר שיהיה בו כדי למנוע מהתובע לעשות שימוש בכל הדירה, כראות עיניו וכפי שאכן עשה. גם כשהוגשה תביעתם לסילוק ידו, המשיך התובע בחזקתו בכל הדירה. התובע אף לא הוכיח את המועד בו עזב, בפועל, בנו משה את הדירה והפסיק להתגורר בה. גם התביעה לדמי שכירות ראויים - נדחית. 12. ראש הנזק הבא ברשימת הפיצויים הנדרשים הינה עלויות ההליכים המשפטיים השונים שניהל התובע כנגד ילדי הנתבע ונגד הנתבע עצמו. התובע נמנע מלפרט במדוייק את הוצאותיו אלו בתצהירו. אולם, ממילא, ההליכים שפתח וניהל התובע כנגד ילדי הנתבע, היו הליכי סרק, שנדחו, ובצדק, על ידי בתי המשפט השונים. כבר מסיבה זו, אין התובע זכאי לדרוש שיפוי מאת הנתבע בגינן. התובע סבור, ככל הנראה, כי מדובר בהוצאות שהוצאו להקטנת הנזק, כאמור בסע' 14(ב) לחוק התרופות. אולם כאשר תובענות אלו נדחו, המסקנה הנובעת מכך הינה להעדר כל סבירות בפתיחת הליכים וניהול אלו. על התובע היה להשלים עם תוצאות ההפרה ולהמנע מלנהל הליכים משפטיים כנגד הילדים שזכויותיהם עולות ועדיפות על זכויותיו. התביעה הראשונית שהוגשה כנגד התובע (ת.א. 13590/87), נמחקה על ידיו בהסכמה. על כן, אין לתובע כל זכות לתבוע פיצויי בענין זה. התובע אף פתח בהליכי הוצל"פ, בעקבות פסק הדין שניתן בתביעה שבפני, בהעדר כתב הגנה, אולם פסק דין זה בוטל (בש"א 116204/01). שוב, התובע אינו זכאי להוצאותיו בגין פתיחת תיק הוצל"פ זה, שעל פי פסק דין בטל. לענין שכ"ט עו"ד בתביעות השונות, הרי התובע זכאי רק לשכ"ט עו"ד שייפסק לו, אם ייפסק, בהליך הנוכחי. לענין שכרו של עוה"ד בביצוע העברת מחצית הדירה מילדי הנתבע לתובע, הרי כפי שמחיר העיסקה אינו בר פיצוי, אף בהוצאות הכרוכות בכך, אין התובע זכאי להשבתן כפיצויים מהנתבע. התובע זכאי להשבת מחצית ממס הרכישה ששולם ומחצית משכרו של עוה"ד שטיפל עבורו בעיסקה זו מול שלטונות מס שבח. אולם דווקא סכומים אלו לא הוכחו בתביעה שבפני. גם הוצאות המשפט שהוציא התובע במהלך בירור תובענה זו, אינם חלק מהפיצויים בגין הפרת החוזה, אלא הינם הוצאות משפט' להם זכאי התובע בגין תביעתו והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, והם ייקבעו בנפרד מהליך שומת הפיצויים בגין ההפרה או העוולה. 13. התובע אף טוען לפיצוי בגין ירידת ערך הדירה (?) גם תביעה זו - חסרת כל בסיס. התובע אינו רשאי לתבוע הן את הסכומים שהשקיע ברכישת הדירה התשלום בו עמד על אף אי קבלת התמורה המובטחת בחוזה - והן את ירידת ערך הדירה, כאילו קויים החוזה ונמנעו מהתובע רווחים ממכירת הדירה לאחרים. התובע אף לא הוכיח כל ירידת ערך, כאשר שווי מחצית הדירה שנותרה בידו עלה פי שלושה תוך פחות מארבע שנים (מ- 25,000 דולר ל- 65,500 דולר). ב"כ התובע מפנה את ביהמ"ש בענין זה לאמור בסע' 16י' לתביעה, שם מדובר בנזק שנבע מחוסר האפשרות לתובע, מתווך במקצועו, למכור מיד את הדירה, בעוד שהתובע טען בעדותו באופן חד משמעי, כי הדירה לא נרכשה לצרכי מסחר! 14. לבסוף התובע עותר לפיצוי בגין נזק לא ממוני - עוגמת נפש רבה, ריצות, התעסקויות ואבדן ימי עבודה, והוא מעריך נזקיו אף בסכום של 30,000 ₪ נכון לשנת 93', ובנוסף לכך סכום של 20,000 ₪, נכון לשנת 2000. נזק לא ממוני, נתון להערכת בית המשפט - "בשיעור שיראה לו בנסיבות הענין", כאמור בסעיף 13 לחוק התרופות. לגבי אבדן ימי עבודה בגין "התעסקיות" , נזק זה לא הוכח כלל. התובע כמתווך, לבדו או תוך העסקת עוזרים, לא איבד את הכנסותיו הצפויות בתקופה הרלוונטית מעבודתו השוטפת, ומכל מקום - הדבר לא הוכח. נותר נושא עוגמת הנפש. בהתחשב בכל אשר התרחש בפרשתנו, וכהבעת דעתי על התנהגות שני הצדדים, הנני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 15,000 ₪, נכון ליום פסק הדין. 15. גם בפי ב"כ הנתבע טענות שונות לענין שומת הנזק. לענין הקטנת הנזק, טוען ב"כ הנתבע כי התובע יכול היה לקבל את מלוא כספו חזרה, אם היה נסוג, במסגרת ההתמחרות, מכוונתו לרכוש את מחצית הדירה השייכת לילדי הנתבע. טענה זו כבר נידונה והתקבלה במובן זה שהדרישה להטיל על הנתבע את עלויות רכישה זו, נמצאה כבלתי מבוססת. אולם ב"כ הנתבע אף טוען כי על התובע חובת ההשבה של כל אשר זכה בו, בהתקשרות שבינו ובין הנתבע ויש לקזז את סכום ההשבה מול הזכות לפיצויים. טענה תמוהה זו, לא תוכל להשמע. חובת ההשבה חלה על שני הצדדים, לאחר ביטול החוזה עקב הפרתו (סע' 9 לחוק הנ"ל) אולם גם אם חפץ התובע להשיב לנתבע את המימכר, הדירה, הרי על הנתבע החובה להשיב לתובע את סכום התמורה שקיבל. הנתבע, כזכור, עזב את הארץ ואיש לא ידע את כתובתו. הנתבע לא דאג ליפות את כוחו של איש לצורך ביטול החוזה ולהשאיר בידיו כספים בשיעור מתאים, להשבתם. הנתבע מנע כל אפשרות של השבה. במצב זה, כל אשר אירע מאוחר יותר, כבר אין בינו ובין חובת ההשבה - דבר. סוף דבר 16. לאור כל האמור לעיל, הנני חוזר וקובע כי הנתבע, בחוסר תום לב בניהול המו"מ לקראת כריתת החוזה, ובמצג דברים כוזב ביודעין, ביצע תרמית כלפי התובע והפר את התחייבותו החוזית . על כן זכאי התובע לפיצויים המגיעים לו כדין בגין ההפרה ועקב העוולה. הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכום בשקלים השווה ל- 25,000 דולר של ארה"ב, שישוערכו לשקלים ליום חתימת החוזה, יום 26.9.86, ומיום זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלום בפועל. כמו כן, הנני מחייבו לשלם לתובע את הסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום בפועל. הנני אף מחייב את הנתבע לשלם לתובע, מהוצאות המשפט שהוציא, את האגרה בלבד, ואף זאת רק באופן יחסי לסכום פסק הדין נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן בתיק זה. לא היה כל צורך של ממש בחוות דעת המומחים או בהעדתם. לענין שכ"ט עו"ד הרי הנני קובע כי על הנתבע לשלמו בשיעור של מחצית מהסכום הקבוע בתעריף לשכת עוה"ד על פי פסק הדין להיום, בצירוף מע"מ. גם סכום זה יהיה צמוד ויישא ריבית החל מהיום. אם הוטלו עיקולים זמניים, הננ מאשרם בזאת, עד לסכום פסק הדין. מחיקת הערת אזהרהאגרההערת אזהרה