לנאשם מיוחסת עבירה של שהייה בלתי חוקית, בניגוד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "החוק"). הנאשם נעצר ביום 11/6/13. ביום 14/6/2013 הוגש נגדו כתב אישום בהתייחס לשהייה בלתי חוקית כאמור, בד בבד עם הגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים. סנגורו ביקש לדחות את הדיון לצורך בחינת הנתונים בתיק ובמסגרת הדיון הראשון שהתקיים בבקשה למעצר עד תום ההליכים ביקש הסנגור להעלות טענה לפיה יש מקום לבטל את כתב האישום וכנגזר מכך, אף את הבקשה למעצר עד תום ההליכים - מכח הוראות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). יוער כי למעשה, בקשה לביטול כתב האישום ראויה להתברר בפני המותב אשר אליו אמור היה לעבור התיק הפלילי, לאחר תחילת ההליך הפלילי - ולא להתברר בפני השופט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים - אך לאחר שהערתי לצדדים שיש קושי לדון בטענות במסגרת בקשת המעצר, הצדדים ביקשו כי חלף הדיון בבקשת המעצר יתקיים דיון בתיק הפלילי ובמסגרתו תתבררנה הטענות (על מנת שלא יהא צורך שאפסול עצמי ולא יהא צורך להעביר את התיק למותב אחר, דבר אשר לבטח יארך ימים ספורים). באת כוחה של המאשימה הסכימה למתווה כאמור והמדינה אף הגישה טיעון בכתב באשר לטענה המקדמית שהועלתה ולא טענה דבר לגבי המסגרת הדיונית. לכן, ולאור העובדה כי הדיון התקיים במסגרת התיק הפלילי בהסכמת הצדדים, לא ברור לי מדוע במהלך הדיון אתמול טענה המאשימה כי בית משפט זה נעדר סמכות לגבי בקשת ביטול כתב האישום (ופסק הדין שאליו הופניתי בהקשר זה - עמ"ת 22305-03-13 מדינת ישראל נ' ז'ורנו (14.3.2013) אינו רלבנטי ויש לאבחן אותו מהמקרה שלנו). לכן, לא מצאתי שיש סיבה שלא להדרש לסוגיה שהונחה על שולחני. ונחזור למחלוקת גופה - טענתו של הנאשם הינה שקיים נוהל לפיו מי שנעצר בעבירה דומה, כאשר אין לו הרשעות קודמות בעבירות דומות, מגורש ללא הגשת כתב אישום. לטענתו, ועל כך אין חולק, קיימת לחובתו הרשעה קודמת בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק אשר בוצעה בשנת 1999 ולכן התיישנה בשנת 2007, והרשעה נוספת בבית דין צבאי משנת 1993 בגין עבירות מכח תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. לשיטת הנאשם, ההרשעות התיישנו, יש מקום להתייחס אליו כמי שאין לו הרשעות קודמות ולכן לא היה מקום להגיש כנגדו כתב אישום. עמדתו היא כי הגשת כתב האישום מהווה הפרה של הנוהל, עולה כדי אכיפה בררנית ומהווה טעם לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק. המאשימה טוענת כי אין מקום לבטל את כתב האישום שכן לשיטתה היא היתה רשאית לשקול את העבירות הקודמות, תוך שהיא מפנה לזכותה לעיין במרשם, הכולל גם עבירות שהתיישנו. בנוסף, לשיטתה לא ניתן לגרוע מסמכותה להעמיד לדין באמצעות הנחייה או נוהל פנימיים, לרבות של המשטרה. בחנתי את טענות הצדדים (לרבות השלמת הטיעון בכתב המתוקנת שהוגשה ע"י ב"כ הנאשם היום אחרי הצהריים) ומצאתי כי דין הבקשה לביטול כתב האישום להדחות - מחמת הנימוקים המצטברים להלן: ראשית, יש לראות כי הנוהל הרלבנטי שעליו מתבססת הבקשה, הינו נוהל פנימי של משטרת ישראל, המותיר שיקול דעת למשטרה בנוגע להעמדה לדין של מי שאין לו הרשעות קודמות - ולכן, אין המדובר בהפרה של נוהל "הרמטי" (ובוודאי לא הפרה של חיקוק). מטיעוני הנאשם עולה כי הנוהל אשר בבסיס הבקשה הינו נוהל שמספרו 03.300.236, וכותרתו: "הטיפול בעבירות הקשורות בשב"ח - פלשתינאים", משנת 2005, עדכון אחרון מיום 24.12.2006, אותו הגיש לעיוני בא כוח הנאשם, להלן: "הנוהל". אעיר כבר עתה כי אינני בטוחה שזהו הנוהל העדכני, כלומר שלא חל כל שינוי מאז שנת 2006 (לאור תיקונים בחוק), אך ככל שהמאשימה לא הציגה נוהל אחר, למרות שהתבקשה - נוהל זה יהא הבסיס להחלטה זו. עיון בנוהל מראה כי בהתאם לסעיף 3(ג)(1) סעיף קטן (ב) - כאשר תושב איו"ש נחשד בשב"ח, תתבצע לגביו בדיקה במערכת הפלילית והכרזות, וככל שלא נמצאו לגביו ממצאים כמפורט בסעיף קטן (א) - אזי שהוא יטופל באופן הבא (סעיף קטן (ג)): "החשוד יעוכב, ירואיין ..., תמסר לו החלטה להוציאו מהארץ, יוזהר החשוד לבל יכנס שנית לארץ ויוצא מהארץ ....". כלומר - מי שלא מתקיימים לגביו הקריטריונים שבסעיף קטן (א) - מגורש "בלבד". ומי נופל בגדרי סעיף קטן (א), ולגביו אין הנחית "גירוש"? סעיף קטן זה כולל מי ש"נחשד או הורשע בעבר על פי חוק הכניסה לישראל או מעורב בעבירה פלילי אחרת, או אם היה דרוש לחקירה, עבריין כניסה, ו/או מוגבל כניסה" ועוד. מי שעונה על אחד מהקריטריונים הנ"ל שבסעיף קטן (א) לא נהנה מהוראות סעיף קטן (ג), לגבי הגירוש ואי ההעמדה לדין. הנאשם מפנה בטיעוניו אך ורק לשילוב של הוראות סעיף קטן (א) לגבי הרשעה בעבר עם סעיף קטן (ג) אלא שקיים גם סעיף קטן (ב), אשר קובע כי סעיף קטן (ג) לא יחול גם לגבי מי ש"נסיבות האירוע ו/או נסיבות כלליות ו/או הנחיות מיוחדות" מצדיקות את העמדתו לדין של החשוד - ואז יש צורך לציין את הנסיבות ביומן התיק. משמע, שאכן המדיניות הכללית על פי הנוהל הינה לגרש באזהרה מי שלא הורשע בעבר, אך אין המדובר בהחלטה אוטומטית ונותר שיקול דעת לגבי העמדה לדין גם לגבי מי שלא הורשע בעבר. מכאן, כי אין עסקינן בהעמדה לדין תוך הפרה ברורה של נוהל חד-משמעי, אבסולוטי (וראו כי גם באי כוחו של הנאשם מסכימים כי המשיבה רשאית לסטות מהנוהל במקרים מיוחדים וחריגים, אלא שטוענים כי לא הוכח שעסקינן במקרה מיוחד או חריג). בהקשר זה אפנה גם לרע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (5.5.2009), פסקה כ"א, לפסק הדין של כב' השופט רובינשטיין, אשר במסגרת הדיון ברף הענישה הראוי (עובר לתיקון 113 לחוק העונשין) העיר כדלקמן: "בלא נטיעת מסמרות נאמר, כי בהנחה שהמדובר בשהיה שניה בישראל שלא כדין (ועל הראשונה כנמסר אין ממהרים להעמיד ככלל לדין), העונש הראוי הוא עונש מאסר בפועל, למעט במקרים שנסיבותיהם האישיות חריגות, כגון חולי אקוטי במשפחת הנאשם. אין בכך כדי למנוע מן התביעה להעמיד לדין גם על שהיה ראשונה שלא כדין, אך במקרים כאלה, אם אין נלוות אליהם עבירות אחרות, ואין הקשר בטחוני, ככל שהמדובר בשהיה קצרה מאוד בישראל, ניתן להסתפק במאסר על תנאי, תוך החתמת הנאשם על התחייבות כספית שלא לחזור על המעשה, ותוך שילוחו לשטחי הרשות ללא שיהוי." 14. משמע, שלמרות הנוהל/נוהג לגבי אי העמדה לדין במקרה של שהייה בלתי חוקית ראשונה, אפשר להעמיד לדין גם במקרה שכזה, אם כי יש לבחון את סבירות ההחלטה ובוודאי שיש מקום לשקול להסתפק בענישה מקלה, כמתואר מעלה (וראו אף את המקרה שנדון בבש"פ 8423/12 סמארה נ' מדינת ישראל (21.11.2012)). בהתאם, הטענה הראשונה לפיה אי השחרור וההעמדה לדין היו בניגוד לנוהל "מוחלט" שלא ניתן לסטות ממנו - נדחית. 15. שנית, אינני בטוחה שההעמדה לדין מנוגדת להוראות הנוהל, שכן יתכן והפרשנות של הנאשם לגבי ההתיישנות של העבירה הקודמת אינה בהכרח הפרשנות הראויה ויתכן שנפקות חלוף הזמן אינה כפי שהוא סבור. ואפרט. 16. חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק המרשם"), כולל את הוראות החוק הרלבנטיות לצורך הדיון בפרק זה, כדלקמן: 17. סעיפים 6 עד 9 קובעים כי ניתן להעביר מידע לגבי הרישום הפלילי לגופים שונים לשם פעולה, לשם כהונה, לשם מכרז ולגופים זרים. 18. סעיף 14(א) קובע כך: "לא ימסר מידע לפי סעיפים 6 עד 9 אם עברו מיום פסק הדין או ההחלטה התקופות המפורטות להלן (בחוק זה - תקופת ההתישנות): (1) אם הוטל מאסר עד שנה אחת - התקופה שהוטלה ועוד שבע שנים". 19. היות והנאשם ריצה מאסר קצר בעקבות ההרשעה משנת 1999, תקופת ההתישנות לגביה הינה של כשבע שנים - משמע, שלאחר שנת 2006 אסור למסור מידע לגבי ההרשעה לפי סעיפים 6 - 9 לחוק. דא עקא, שהמשטרה אינה אחד מהגופים אשר אליהם מתייחסים סעיפים 6 עד 9, ולמעשה המשטרה היא שנותנת את המידע לאותם גופים על פי הוראות סעיפים אלו - בבחינת נותנת המידע ולא בבחינת הזכאית לקבלו, וראו את סעיף 5 לחוק המרשם. לכן, כבר בשלב הזה, לא ברור אם כאשר בוחנים את שיקול דעתה של המשטרה ככל שעסקינן ביישום הנוהל - יש רלבנטיות להוראות סעיף 14 לעניין תקופת ההתישנות. 20. בכל אופן, ממשיך חוק המרשם ומפרט בסעיף 19 מהם "תוצאי התיישנות הרשעה", לאמור: "(א) מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות. ....". 21. כיון שהמשטרה אינה "מי שהיה זכאי לקבל" את המידע לגבי ההרשעה משנת 1999 "אילולא ההתישנות" (כי היא היתה רשאית לקבלו בכל מקרה וכי היא מספקת המידע ולא מקבלת המידע) - אזי שהוראות סעיף 19(א) אינן ישימות לגביה, דהיינו - שהמשטרה כן יכולה "להביא בחשבון" הרשעה שהתיישנה. 22. יתרה מכך. המשמעות של ההתישנות אינה שההרשעה אינה קיימת עוד. יש הבדל בין "לקחת בחשבון" הרשעה שהתיישנה לבין מצב בו ההרשעה הופכת ללא קיימת, וזאת במיוחד לאור ההוראות המשלימות שמתייחסות למחיקת הרשעה. 23. סעיף 14, כאמור לעיל, מתייחס להתיישנות הרשעה, אך סעיף 16 מתייחס למחיקת הרשעה - לאחר 10 שנים מתום תקופת ההתישנות (כאשר במקרה שלנו ההרשעה משנת 1999 תמחק 10 שנים לאחר 2006, בשנת 2016). כפי שסעיף 19 מפרט מהן ההשלכות של התישנות הרשעה, קובע סעיף 20 מהם תוצאי מחיקת הרשעה, לאמור: "(א) מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לענין כל דין כאילו לא הורשע, וכל פסול שנפסל בשל ההרשעה, בין מכוח חיקוק ובין מכוח פסק דין, לרבות פסק דין בהליך משמעתי, בטל מיום המחיקה; אולם אין במחיקה כדי להשפיע על מה שנעשה עקב ההרשעה. (ב) .... (ה) מידע על הרשעה שנמחקה לא יובא בחשבון לענין כל דין, אלא בידי גוף מן המפורטים בפרטים (ב) עד (ה) שבתוספת הראשונה." 24. מהמקובץ עולה שיש הבדל בין התיישנות לבין מחיקה, וכי ההתישנות לא מניבה תוצאה לפיה צריך להתעלם מההרשעה, כאילו לא היתה מעולם (וראו אף את דנ"פ 9384/01 אלנסאסרה נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל (15.11.2004) באשר להבדל בין התישנות לבין מחיקה של עבירות). מבחינת הנוהל, המחייב לבחון אם החשוד "הורשע" בעבר, אין בכוחה של ההתישנות להביא לכך שהנאשם במקרה דכאן יחשב כמי שלא הורשע. לפיכך - הנאשם כן הורשע בעבר - וגם על פי הנוהל ניתן היה להעביר את תיק החקירה לתביעות לבחינת הגשת כתב אישום. 25. מעבר לכך, אני סבורה כי האפשרות להתייחס אל אותה הרשעה, במסגרת מכלול המידע אשר מובא לידיעת הגורם האמון על ההחלטה אם להגיש כנגד הנאשם כתב אישום אם לאו, הינה אפשרות סבירה וראויה. ניקח לדוגמא חשוד בשב"ח אשר לחובתו 20 הרשעות קודמות בעבירות של רצח ופעולות טרור, אשר התיישנו כמה ימים לפני המעצר הנוכחי. דומה שמן הראוי במקרה שכזה כן לתת משקל לנתון זה, אף אם אותן עבירות התיישנו. 26. עוד יש לזכור כי ככל הנראה כוונת הנוהל הינה לתת לכל חשוד "הזדמנות" אחת, במובן - שלכל אחד יש אפשרות לעבור על החוק פעם אחת ולא לעמוד לדין. אלא שהנאשם כבר ניצל את אותה הזדמנות. הוא לא רק "נתפס" בעבר אלא הורשע בעבר, הוא כבר יודע מהי משמעותו הדברים ולא בטוח שיש להשוות בין מצבו לבין מי שנתקל לראשונה בגורמי האכיפה ואולי אינו מודע להגבלות ולמשמעויות של ההפרה (וראו את ת"פ (שלום חיפה) 23887-02-13 מדינת ישראל נ' גידאן (26.2.2013) סעיף 10.3). 27. טרם סיום אעיר כי כל האמור לעיל מתייחס להתיישנות של העבירה מכח החוק משנת 1999 אך קיימת עבירה נוספת מכח תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, משנת 1993. המאשימה מפנה לסעיף 17(4)ו' לחוק המרשם וטוענת כי עבירה מכח תקנות ההגנה לעולם לא מתיישנת (או נמחקת), אלא שעסקינן במצבים בהם הנאשם נידון לעונש של מאסר בפועל של חמש שנים ויותר לגבי אותה העבירה - ולא כך במקרה דכאן. לכן, גם על ההרשעה משנת 1993 יש להחיל את כל האמור מעלה לגבי תקופת ההתישנות ותקופת המחיקה. 28. לסיכום פרק זה אומר כי לא ניתן לראות בנאשם כמי שלא הורשע בעבר ואף על פי הנוהל לא היתה חובה לשחרר אותו עם אזהרה בלבד. 29. שלישית, אף אם כוונת הנוהל הינה שלא להגיש כתב אישום כנגד נאשם כגון זה אשר בפנינו, כלומר - שאף אם יש לראותו כמי שלא הורשע בעבר וכמי שמן הראוי היה לגרש ולא להעמיד לדין - לא מצאתי שהפעלת שיקול הדעת במקרה זה עולה כדי התעמרות בנאשם, המחייבות את ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. עסקינן לכל היותר בהפעלת שיקול דעת מוטעה, על בסיס מחלוקת לגבי השאלה אם הנאשם עומד בקריטריונים של הנוהל אם לאו. 30. אעיר מקדמית כי אני מסכימה עם עמדת ההגנה לפיה קמה לבית המשפט סמכות לדון בשאלת סבירות ההחלטה שלא לשחרר את הנאשם וסבירות ההחלטה להעמידו לדין, במסגרת העלאת טענות מקדמיות כגון זו אשר מתבררת בתיק זה, לקבלת "הגנה מן הצדק" (בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (6.2.2006); בג"ץ 2839/10 דוד נ' הפרקליט הצבאי הראשי (29.4.2010)) - ודומה כי לא היתה מחלוקת בנושא זה. 31. דא עקא, שלגבי הטענה עצמה - לא מצאתי לקבל את עמדת ההגנה. הפסיקה חזרה וקבעה כי ביטול כתב אישום מן הטעם של אכיפה סלקטיבית, ייעשה רק במקרים חריגים, כאשר ביהמ"ש משוכנע כי קיימת פגיעה קשה בתחושת הצדק או כי ניהול ההליך יהא בלתי צודק (ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק (מהדורה שניה, 2009), עמ' 155 ואילך). הטענה דכאן משלבת בין הטענה לפיה הנאשם הופלה לרעה יחסית לחשודים אחרים במצב דומה לבין הטענה שפעולת המשטרה (או התביעה) היתה בלתי סבירה ונגועה בשיקולים זרים. לטעמי, תהא הטענה המדוייקת אשר תהא - לא הוכחה אפליה פסולה ולא הוכח חוסר סבירות קיצוני כנטען, אלא לכל היותר טעות לגבי יישום הנוהל על המקרה הנוכחי. 32. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (31/3/2005), שניתן שנתיים לפני שתוקן החסד"פ על דרך של הוספת סעיף 149(10), נקבע כי שאלת החלתה של ההגנה מן הצדק טעונה בחינה תלת שלבית הכוללת את זיהוי הפגמים בהליך והערכת עוצמתם, בחינת השאלה האם יש בקיומו של הליך פלילי חרף קיום הפגמים כדי להוות פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ולבסוף, האם לא ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. מבחן זה מוסיף להיות רלבנטי גם לאחר חקיקת סעיף 149(10) לחסד"פ (ע"פ 33. עוד נקבע לא אחת כי לא כל אבחנה בין העמדה לדין של שני פרטים מהווה אכיפה בררנית העולה כדי הגנה מן הצדק, וכי על המעלה את הטענה להוכיח כי האבחנה הייתה פסולה וכי בבסיסה עומד מניע פסול (לרבות החלטה שרירותית, וראו לעניין זה את ע"פ 37/07 פרג' נ' מדינת ישראל (10.3.2008); ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל (4.8.2008); ע"פ (מחוזי-חיפה) 22442-03-13 רבאיעה נ' מדינת ישראל (19/3/2013) בעניין שוהה בלתי חוקי; ת"פ (שלום באר-שבע) 6256-12-10 מדינת ישראל נ' עבד אלנבי (21.12.2010), שם הועלתה ונדחתה טענה דומה לגבי אפליה בין שוהה בלתי חוקי לבין מעבידו; ת"פ (שלום באר-שבע) 36809-09-11 מדינת ישראל נ' שרחה (9.12.2011); ת"פ (שלום צפת) 21732-03-12 מדינת ישראל נ' רבאיעה (18.3.2012) - שם נדחו טענות של הגנה מן הצדק לגבי שוהים בלתי חוקיים ולגבי אכיפה סלקטיבית. עוד אפנה לע"פ (מחוזי חיפה) 8276-04-13 דעש נ' מדינת ישראל, שם מתבררת בימים אלו טענה דומה - אך טרם ניתן פסק דין. 34. יש להשוות את המקרים דלעיל עם המקרים הבאים, שם בית המשפט כן קיבל טענה של הגנה מן הצדק בנימוק של אכיפה בררנית - ת"פ (שלום באר שבע) 42629-12-11 מדינת ישראל נ' עואודה (15.1.2012); ת"פ (שלום קריות) 3799-04-09 מדינת ישראל נ' חמאדה (8.4.2009) - שם בית המשפט הורה על ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק שכן המדינה טענה כי הנסיבות סביב המעצר היו חריגות בשל התרעת פח"ע רלבנטית אך השופט מצא שלא הוכחו נסיבות כאמור, אלא שיש לראות שבמקרה שם מבסס השופט את החלטתו על כך שהיתה הסכמה בין הצדדים לפיה הנאשמים עומדים בקריטריונים של הנוהל (דהיינו - שאין להם עבר פלילי), ואילו במקרה הנוכחי, אין הסכמה שכזו ולשיטתי יש לנאשם עבר פלילי רלבנטי. הפניה נוספת היתה לת"פ (שלום חדרה) 56574-05-13 מדינת ישראל נ' טקטאטקה (3.6.2013), שם בוטל כתב האישום כנגד חלק מהנאשמים, אך שוב - יש לאבחן בין המקרים כיון ששם הביטול היה בהסכמת הצדדים לאור כך שלנאשמים לא היו בכלל כניסות לישראל בעבר. 35. בכל אופן, אסכם ואומר כי לא שוכנעתי כי ההעמדה לדין של הנאשם מנוגדת לנוהל, לא מצאתי כי הוא מופלה לרעה ביחס לאחרים, כיון שלנאשם יש הרשעה קודמת, ולא שוכנעתי שהיו שיקולים פסולים בבסיס ההעמדה לדין או כי הגשת כתב האישום נעשתה בשרירות לב. 36. אשר על כן, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית. 37. בשולי הדברים אעיר כי מן הראוי לחדד את הנוהל לגבי מקרים כגון אלו ובמיוחד יש לדאוג להאחדה של כל הנוהלים ולפרסום המידע לגבי אותו נוהל אחיד שיש לקבוע. ובמה דברים אמורים? הנוהל שהוגש לעיוני מתייחס כאמור לאי העמדה לדין למי שחשוד בשב"ח בפעם הראשונה. מעיון בע"פ (מחוזי חיפה) 22442-03-13 רבאיעה נ' מדינת ישראל (19.3.2013), שניתן לפני שלושה חודשים בלבד, עולה כי קיים נוהל פנימי של לשכת התביעות בחיפה לפיו כתב אישום מוגש רק לגבי מי שחשוד בכניסה שלישית ואילך (פסקה ל"ב לפסק הדין). מעיון בפסיקה נוספת עולה כי ישנם מקומות בהם מוגש כתב אישום אחרי הכניסה השניה וישנם מקומות בהם מוגש כתב אישום רק אחרי הכניסה השלישית, אך לגבי שלוש העבירות ולא רק האחרונה בזמן. עוד אפנה לנוהל הנוסף שצורף לתגובת הנאשם כנספח ג' - מטעם קצין אח"מ במחוז דרום, בשנת 2011, לגבי מדיניות ההעמדה לדין - אשר אף היא אינה בדיוק המדיניות שמעוגנת בנוהל נשוא תיק זה. מקריאת ת"פ (שלום-ב"ש) 36809-09-11 מדינת ישראל נ' שרחה (9.12.2011) עולה עוד כי המאשימה דשם טענה שהקריטריונים למעצרם של שוהים בלתי חוקיים הינם כניסה נוספת בחצי השנה האחרונה או עבר פלילי. 38. רוצה לומר - שככל הנראה מדיניות ההעמדה לדין אינה אחידה, ואפשר שבכל מחוז קיימת מדיניות שונה (וראו את ההתייחסות לסוגיה במאמרו של פרופ' אורן גזל-אייל, מתחמים לא הולמים - על עיקרון ההלימה בקביעת מתחם העונש ההולם (יפורסם בקרוב בגיליון ו' של משפטים על אתר, המהדורה המקוונת של כתב העת משפטים), בעמוד 13 וה"ש 37, ואף את הנחיה מס' 2.15 להנחיות פרקליט המדינה, אשר עניינה "מדיניות האכיפה של מעסיקים, מסיעים ומלינים של שוהים בלתי חוקיים בישראל" (עדכון אחרון מיום 12.9.2010) שמתייחסת רק למעסיקים, המסיעים והמלינים אך לא לשוהים עצמם). 39. מכאן, שקיימים מספר נוהלים ומספר הנחיות - ולא ברור מהי ההיררכיה ביניהם. 40. לעניות דעתי יש הכרח מיידי לבחון את מגוון הנוהלים, ההנחיות, הנוהגים ואף את "התורה שבעל-פה" בהקשר זה - על מנת ליצור מסמך קוהרנטי וברור שישמש את כל המחוזות. עוד אוסיף כי לטעמי יש ליצור מסמך שאינו כולל הנחיות "פנימיות" לגבי מדיניות חקירה או מדיניות לגבי טיעונים לעונש - וכך ניתן יהא לפרסם את המסמך. הדבר יסייע להבהיר את המצב החוקי, יתרום לשוויון בין הנאשמים השונים ויפחית עד מאוד את המחלוקות כגון זו אשר התעוררה במקרה הנוכחי. משפט פליליהרשעה