לפנינו תביעה כנגד החלטת הוועדה לבחינת חובות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הוועדה") מיום 17/07/13, לפיה ימחקו 40% מחובו של התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"), חוב שנוצר בשל מענק אותו קיבל התובע בטעות. החוב אינו שנוי במחלוקת ולפיכך ולנוכח הודעת הצדדים לפיה אין ביניהם מחלוקות עובדתיות, לא נשמעו ראיות ופסק הדין ניתן בהסתמך על כלל החומר שבתיק ולאור הסיכומים שהוגשו. הרקע לתביעה: התובע, בעל אחוזי נכות כתוצאה מתאונת עבודה שהוכרה על ידי המוסד, קיבל מענק חד פעמי מהמוסד בשל נכותו בשנת 1999. בשנת 2003 הגיש התובע בקשה להחמרת מצב. בקשתו של התובע נדחתה בשנת 2004 וועדה רפואית הותירה על כנה את שיעורי הנכות של התובע (10%), אולם קבעה בטעות, כי התובע זכאי למענק חד פעמי נוסף. בשנת 2010, גילה מוסד כי המענק הנוסף ששולם לתובע בשנת 2004 הוענק לתובע בטעות ויצר לתובע חוב בסך של כ-147,000 ₪ (126,980 ₪ קרן ועוד 20,485 ₪ הפרשי הצמדה). התובע פנה לבית הדין בדרישה להקפאת החוב בהליך מספר 5091-11-10, שבמהלכו נבחן עניינו של התובע על ידי הוועדה לבחינת חובות (להלן: "הוועדה הראשונה"), אשר קבעה ביום 26/07/11 כי אין מקום למחוק את חובו של התובע. פסק הדין מיום 20/11/12 נתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינו של התובע יוחזר לוועדה לבחינת חובות. עוד בטרם נתנה הוועדה השניה את החלטתה, פנה התובע בתביעה דנן לבית הדין, בדרישה לפירוט התשלומים המרכיבים את חובו למוסד. בהחלטה מיום 17/07/13, קבעה הוועדה לבחינת חובות (להלן: "הוועדה השניה") כי 40% מיתרת החוב של התובע תימחק, עקב אחריות משותפת לחוב של המוסד ושל התובע. נקבע כי המחיקה תתבצע באמצעות השבת 40% מיתרת הכספים שקוזזה לתובע בחודש 11/12. התובע חולק על החלטת הוועדה השניה וטוען כי הוועדה היתה צריכה להתייחס למלוא גובה החוב ולא רק ליתרת החוב. כמו כן לשיטת התובע היתה הוועדה צריכה למחוק 80% מהחוב, ומכאן התביעה שלפניי. טענות הצדדים טענות התובע: סכום החוב המקורי הועמד על סך של 147,000 ₪. בהחלטת הוועדה השניה נקבע כי הנתבע יבטל 40% מיתרת החוב, שעמדה לשיטת הוועדה, על כ-50,000 ₪. התובע טוען כי הוועדה היתה צריכה להתייחס אל סכום החוב כולו ולא רק ליתרת החוב, שלמעשה לא היתה קיימת באותה עת: חובו של התובע כבר קוזז במלואו והיתרה עמדה על סך של 0 ₪, ועל כן לא ברור מה עוד נותר לקזז. בנוסף טוען התובע, כי החוב נוצר באשמתו הבלעדית של המוסד, ולכן ובהתאם להנחיות הפנימיות של הנתבע, היה עליו לבטל 80% מהחוב ולא 40% כפי שנעשה. התובע קיבל את המענק שבגינו נוצר החוב עקב בקשה שהגיש כאמור, להחמרה במצב. בקשה זו אושרה והוא קיבל גמלת נכות זמנית. מספר גורמים מקצועיים במוסד היו מעורבים בקבלת ההחלטה שבסופה הוענק לתובע המענק החד פעמי - כולם טעו. לתובע אף נשלח מכתב מידי פקיד התביעות במוסד שבו נאמר כי דרגת הנכות שנקבעה לו מזכה אותו במענק חד פעמי. בנסיבות אלה, לא יכול היה התובע להבין בדרך כלשהי שהמוסד טעה בהחלטתו ומשכך אין להטיל עליו את האחריות לטעות זו. המבוטח הסָביר כלל לא יכול היה להבין שמדובר בטעות, מבלי שתהיה לו השכלה משפטית בתחום הביטוח הלאומי ותאונות העבודה. מבחינת התובע, המענק היה המשך ישיר של הגמלה החדשה אותה קיבל בגין הנכויות הזמניות שאושרו לו, ומשום כך אין לקבוע במקרה דנן אשמה משותפת. הסעד הנדרש - בית הדין מתבקש לבטל את החלטת הוועדה ולקבוע כי על המוסד להתייחס למלוא החוב בשיעור של כ-150,000 ₪ ולמחוק ממנו 80%. טענות הנתבע: התובע קיבל מענק חד פעמי, פעמיים, תוך שהוא מודע לכך שהוועדה קבעה בעניינו כי לא חלה החמרה במצבו. משום כך יש לראות בו כאחראי משותף לטעות שבנתינת המענק. להתנהלות התובע יש לייחס לכל הפחות "עצימת עיניים". הוועדה פועלת מכוח סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). הסעיף מקנה למוסד שיקול דעת אם לגבות חוב שנוצר כתוצאה מטעות או שלא כדין. הוועדה פועלת מכוח הסעיף ובהתאם להנחיות ונהלים של המוסד. במקרה דנן הוועדה פעלה באופן תקין, כנדרש ולא נפל פגם מהותי בהחלטתה. החלטת הוועדה היא כשל כל רשות מנהלית אחרת, ובית הדין יתערב בשיקול הדעת של הוועדה אך במקרים חריגים ורק כשהוכח שנפלו פגמים מנהליים בקבלת ההחלטה ושאלו חלו מחוץ למתחם הסבירות בו יכולה הרשות המנהלית לפעול. בית הדין לא יחליף את שיקול דעתה של הוועדה אלא במקרים קיצוניים וגם אז - יוחזר התיק לדיון בוועדה. כמו כן, פרשנות המונח "רשאי" שבחוק איננה "חייב", כפי שהורתה הפסיקה שאז פרשנות כזו היתה מרוקנת את הוראת החוק מתוכנה. הוועדה אינה מבטלת חובות באופן אוטומטי, אלא שכל חוב הוא פוטנציאל לגבייה. הוועדה בוחנת את יתרת החוב במועד הבקשה. במקרה של התובע, החוב עמד אז על 74,735 ₪, והיתרה ע"ס 53,241 ₪, לתאריך 27/01/2011 - מועד הקפאת החוב. דיון ומסקנות: החוק מסמיך את המוסד לנכות או לקזז סכומים ששולמו על ידו למבוטחים בטעות או שלא כדין. כך, נקבע בסעיף 312(ב)(1) לחוק כי "המוסד רשאי לקזז - כנגד גמלאות כסף או תשלום אחר לפי החוק המגיעים לפי חוק זה, או לפי כל דין אחר, המגיעים מהמוסד לזכאי או לכל אדם אחר, מכוח הזכאי, סכומים אלה בלבד: ... (ג) סכומים ששילם המוסד לזכאי בטעות או שלא כדין... ". עוד נקבע בסעיף 315 לחוק כי " שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלה: (1) המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות הענין;...". המוסד לביטוח לאומי מיישם את הוראות סעיף 315 לחוק באמצעות נוהל בחינת חובות (צורף לתגובת הנתבע מיום 4/12/13), המסדיר בין השאר את פעולתה של הוועדה לבחינת חובות. בפסיקה נקבע כי פעולת הוועדה מערבת הפעלת שיקול דעת מטעם המוסד, וכי שיקול הדעת האמור כפוף לביקורת שיפוטית של בית הדין (עב"ל 233/98 משה סבג - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לה 683 (2000)). כמו כן נקבע כי המוסד כפוף לכללי המשפט המנהלי, ומשכך גם על הפעלת סעיף 315 לחוק ועל פעולת הוועדה יש להחיל את כללי המשפט המנהלי ועל כן היקף הביקורת של בית הדין על החלטות הוועדה מוגבל לעילות סבירות המעשה המנהלי (עב"ל 748/06 בני מסטר- המוסד לביטוח לאומי (24.6.2008)). כעולה מן המקובץ נבחן להלן, האם בהחלטתה של הוועדה השניה (להלן: "ההחלטה") נפל פגם החורג ממתחם הסבירות המצדיק את התערבותו של בית הדין. האחריות להיווצרות החוב: בענייננו, ברי כי החוב נוצר עקב טעות של הנתבע. יחד עם זאת, יש לבחון על מי מוטלת האחריות לתקופה הארוכה בת שש שנים שמיום ביצוע הטעות על ידי הנתבע ועד גילויה. הוועדה השניה קבעה כי האחריות להיווצרות החוב במקרה דנן משותפת לתובע ולמוסד: "סיווג החוב - מדובר בתשלום חד פעמי. לאור הנסיבות המתוארות, עת נשלח לחייב מכתב בו עולה בבירור כי לא שונתה החלטת הוועדה הרפואית, הרי שהיה מקום, לכל הפחות לפנות בבירור למוסד. בשל כך מייחסת הוועדה את החוב כאחריות משותפת בין המוסד למבוטח" (סעיף 6 להחלטה). התובע טוען כאמור, כי לא ידע ולא היה עליו לדעת כי המענק ניתן לו בטעות. מנגד טוען הנתבע כי היה על התובע לדעת שאם לא שונה שיעור נכותו ונדחתה בקשתו, הרי שברור כי לא היה זכאי למענק נוסף. לאחר בחינת כלל החומר שבתיק וההלכה הפסוקה, אין בידי לקבל את טענות התובע לעניין האחריות להיווצרות החוב כפי שיבואר להלן. מהנסיבות המתוארות בכתבי הטענות, עולה כי התובע קיבל מענק אחד בשנת 1999, ואת המענק הנוסף - אותו לא היה אמור לקבל, קיבל בשנת 2004 לאחר שהגיש בקשה להחמרה במצב - בקשה שנדחתה. אמנם, המענק השגוי התקבל כעבור 5 שנים מיום קבלת המענק הראשון ולכאורה ללא כל קשר אליו, באופן שהתובע עשוי היה להניח שהוא אכן זכאי למענק נוסף. אולם מענק זה התקבל לאחר שהתובע קיבל מכתב מפקיד התביעות המודיע לו על כך שהוועדה דחתה את בקשתו להחמרה במצבו וכן שהוא זכאי למענק חד פעמי, עניין תמוה לכשעצמו, אשר היה סביר שיעורר תמיהה בקרבו של התובע. כבר נקבע לא אחת כי על המבוטח המבקש לקבל תמיכה מהמוסד, חלה החובה לנהוג בתום לב, ביושר ובהגינות (עב"ל 582/09 עלאסי דהאי חנניה - המוסד לביטוח לאומי (5.08.2010)). כמו כן, נקבע לעניין רשויות ציבוריות, כי חובת תום הלב באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בחובת גילוי מידע לרשות ובמקרה זה למוסד לביטוח לאומי, לצורך מימוש הזכות לגמלה (עב"ל 280/05 אילנית ברנס - המוסד לביטוח לאומי (13.2.06); עב"ל 1381/01 ויולטה אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי (9.2.04)). בענייננו מצופה היה, לכל הפחות, שעם קבלת המענק השני ישאל התובע את מי מפקידי המוסד בדבר קבלת המענק, ושמא לא מדובר בטעות, שהרי נדחתה בקשתו להחמרת מצב, שהיא היא הייתה הבסיס לקבלת המענק. לפיכך מתקבלים דברי הנתבע לפיהם מדובר לכל הפחות ב"עצימת עיניים" של התובע אשר נמנע מלהעיר ולהאיר את תשומת ליבם של פקידי המוסד לטעות שנעשתה, וברי כי נהנה מן ההפקר, אולי מתוך תקווה כי גם אם מדובר בטעות - אין זה מעניינו לבדוק ולעורר זאת. לפיכך ובהתאם לסעיף 11.5 לנוהל בחינת חובות שצורף לתגובת הנתבע מיום 4/12/13, המקרה דנן יוכנס לעמודה של "אשמה מופחתת" אשר מזכה את המבוטח במחיקה של 40% מהחוב במקרה של טעות המוסד אשר התגלתה לאחר 6-7 שנים. מאחר ולא מדובר בסכום של מה בכך שניתן לתובע, אלא בסכום חריג אשר מקורו בכספי ציבור, אין מקום להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה השניה להטיל אחריות משותפת להיווצרות החוב על התובע ועל המוסד, ולא נמצא פגם מהותי בהחלטתה זו. יתרת החוב בהחלטתה קבעה הוועדה השניה כי 40% מיתרת החוב תימחק בדרך של "השבת 40% מיתרת הכספים שקוזזה" (סעיף 14 להחלטה), כאשר הכוונה היתה ליתרת הכספים שקוזזה בחודש 11/12 לאחר קבלת ההחלטה של הוועדה הראשונה (אשר דחתה את הבקשה למחיקת החוב- כאמור). גם לעניין זה לא מצאנו כי נפל פגם היורד לשורשו של עניין בהחלטת הוועדה השניה המצדיק התערבות בית הדין. כעולה מתעודת עובד הציבור שצורפה לבקשת התובע מיום 14/11/13, בסמוך לגילוי הטעות על ידי המוסד בשנת 2010, קיבל התובע 5% נכות נוספים ומענק בצידם. ממענק זה קוזזה כל ההצמדה של החוב בסך 20,485 ₪ וכן 52,245 ₪ מסך קרן החוב. יוצא שיתרת החוב לאחר הקיזוז היתה בסך של 74,735 ₪. לאחר מכן קוזזו סכומים נוספים מקצבאות אותן קיבל התובע במהלך שנת 2010 (הסיפא לתעודת עובד הציבור). הסכום שהוקפא לבסוף ושהועמד לבחינת הוועדה הראשונה היה סך של 53,241 ₪. לסכום זה התייחסה גם הועדה השניה, וכדין עשתה. לאחר החלטת הוועדה הראשונה, קוזז הסכום של 53,241 ₪ שנותר כחוב של התובע. הסכום קוזז ממענק נוסף בסך 236,539 ₪ שאותו קיבל התובע לאחר שוועדה מיום 7/08/12 אישרה לתובע את בקשתו לצירוף נכויות. מכאן שבעת דיוני הוועדה השניה בעניינו של התובע, קוזז כבר החוב במלואו. לפיכך, צודק התובע בטענתו כי בעת דיוני הוועדה השניה, כבר קוזזה כל יתרת החוב (בהתאם לאמור בתעודת עובד הציבור), אולם הדבר אינו מהווה סתירה להחלטת הוועדה השניה, היות וההחלטה מתייחסת במפורש ליתרת החוב שקוזזה לאחר ההחלטה של הוועדה הראשונה (53,241 ₪). החלטת הוועדה השניה בעניין זה סבירה והיא תואמת את האמור בנוהל בחינת החובות אשר לאורו היא פועלת, הקובע בסעיף 13 כי כאשר חייב מגיש בקשה לבחינת חוב, יש להקפיא את החוב מידית. סכום החוב שהוקפא הוא הסכום שיועמד לבחינת הוועדה. במקרה דנן, מהמסמכים שהוגשו לבית הדין לא ברור מתי הוגשה הבקשה ועל ידי מי, אולם מקובלים עליי הדברים האמורים בתעודת עובד הציבור שצורפה לבקשת התובע מיום 14/11/13, לפיהם המוסד הוא זה שיזם את הפניה לוועדה בינואר 2011, ורק אז הוקפא חובו של התובע, לאחר שכבר קוזז ממנו סכום ניכר - מתוך המענק שקיבל ב-2010 ומתוך הקצבאות שקיבל, כפי שהובהר לעיל. משכך לא מצאנו פגם בהתנהלות הוועדה אשר מצאה לנכון להשיב לתובע 40% מהסכום שקוזז על חשבון החוב, ושהועמד לבחינת הוועדה עם הקפאת החוב בשנת 2011. כעולה מן המקובץ, הוועדה השניה התחשבה במכלול הנסיבות והקריטריונים המנחים בנוהל בחינת חובות של המוסד והחלטתה הן לעניין האחריות המשותפת של יצירת החוב והן לעניין מחיקת החוב מיתרת החוב שקוזזה, עומדת באמות המידה של המשפט המנהלי, ועל כן אין להתערב בה. נמצא כי הוועדה פעלה בהתאם להנחיות ובכפוף לשיקול דעתה, ולא מצאתי כי מדובר בהחלטה שגויה ובלתי סבירה בשים לב למכלול הנסיבות. סוף דבר: לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, ומשעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות. מחיקת / סילוק חובחובביטוח לאומי