מבוא: 1. זוהי תביעה בגין נזקי גוף אשר הוגשה על ידי התובע, יליד 1946, כנגד התעשיה הצבאית לישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת"), אשר שימשה בזמנים הרלבנטיים לתביעה כמעבידתו של התובע, בגין תאונות עבודה שארעו לתובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת. 2. תביעה זו אכן הוגשה לביהמ"ש על ידי התובע בשנת 1996 והובאה בפניי לשמיעת הוכחות בתאריך 7/6/05. אף שנעשו מצידי נסיונות לסיים את ניהול התביעה ללא עיכובים נוספים, מאמציי אלה נתקלו בקשיים לנוכח התנהלות התובע אשר במהלך שמיעת הראיות ביקש לצרף לראשונה חוות דעת של מומחה תעסוקתי ולאור עיכוב של למעלה מעשרה חודשים בהגשת סיכומיו. 3. בישיבות ביהמ"ש מיום 7/6/05, 4/12/05 ו-18/6/06 נשמעה עדותם של התובע והמומחה התעסוקתי ד"ר סטפן שלוסברג. מטעם הנתבעת העידו העדים מר שמואל דן, הגב' חנית נויברט ומר גדעון מירקין וכן המומחה התעסוקתי פרופ' יוסף ריבק. 4. אציין כי באשר לשאלת הנכות הרפואית הסכימו ב"כ הצדדים לוותר על חקירת המומחים שמונו על ידי ביהמ"ש: ד"ר חיים צינמן בתחום האורטופדיה וד"ר שמעון קידר ז"ל בתחום האורולוגיה. נסיבות אירוע התאונה - גרסת התובע בכתב התביעה: 5. התובע מתאר בסעיף 3 לכתב תביעתו המקורי את נסיבות אירוע התאונה כדלקמן: "בימים 25.7.89, 5.9.89 ו 4.3.90 במסגרת עבודתו במחלקה אירעו לתובע שרשרת תאונות זהות כאשר הרים חלק פלדה וכשהתכופף להכניסו אל תפסנית המחרטה הרגיש לפתע כאבים עזים בגב התחתון ובצוואר (שרשרת זו תיקרא להלן - "התאונה")". מעיון בתיאור נסיבות התאונה בכתב התביעה נוצר הרושם כי ארעו לתובע שלושה אירועים ממוקדים וזהים אשר במסגרתם הרים התובע חלק פלדה ותוך שהתכופף להכניסו אל תפסנית המחרטה הרגיש כאבים עזים בגב תחתון ובצוואר. גרסת התובע בתצהיר עדותו הראשית מיום 15/5/03: 6. מעיון בתיאור נסיבות אירועי התאונות מיום 25/7/89, 5/9/89 ו-4/3/90 בתצהיר עדותו הראשית של התובע עולה כי אין מדובר כלל בשלושה אירועים זהים, אלא באירועים בעלי אופי שונה, שעה שהאירוע הראשון מיום 25/7/89 שונה בתכליתו משני האירועים שהתרחשו ביום 5/9/89 וביום 4/3/90. 7. באשר לאירוע מיום 25/7/89 (להלן: "האירוע הראשון") מציין התובע בסעיף 1.2 לתצהירו כדלקמן: "1.2ביום 25.7.89 בעת היותי עובד התעשיה הצבאית לישראל (להלן: "הנתבעת") נפגעתי בתאונת עבודה באופן שאתאר להלן: 1.2.1. האחראי עלי הורה לי לשים חלק מתכת בתוך תפסנית מחרטה. הרמתי את חלק המתכת מהמגש על גביו היה מונח והסתובבתי להניח אותו בתוך התפסנית. מאחר והתפסנית מרוחקת מעט ממגן החוסם גישה אליה, נאלצתי להתכופף, על מנת להביא את חלק המתכת אל תוך התפסנית. בשלב בו התכופפתי אל עבר התפסנית, הרגשתי כאב חד וחזק מאוד בגב התחתון ובצוואר. חלק המתכת נשמט לתוך האמבטיה של המחרטה ואני נשארתי "תקוע" בתנועת כיפוף של הגב, ללא יכולת להתיישר". בסעיף 1.3 לתצהירו ביקש התובע להבהיר נקודות מסויימות ביחס לתאונה הראשונה וציין כדלקמן: "היתה זו הפעם הראשונה בה הובא חלק מתכת דוגמת זה שנתבקשתי להרים, אל אולם הייצור והפעם הראשונה בה נתבקש עובד כלשהו - בכלל, ואני - בפרט, לעשות פעולה כלשהי בחלק זה. המדובר בחלק חדש שהובא לפיתוח אצל הנתבעת. המדובר בחלק בו לא היתה אחיזה נוחה להרמה ובדיעבד התברר לי, כי משקלו היה כבד ביותר. טרם הרמתו, לא ידעתי, לא שיערתי ואיש לא גילה את אזני, באשר למשקלו הכבד של אותו חלק. באולם הייצור לא היה כל אמצעי הרמה להרמת אותו חלק מתכת, אותו נתבקשתי להרים ולהבאתו אל תוך תפסנית המחרטה". 8. באשר לאירוע התאונה מיום 5/9/89 (להלן: "התאונה השניה") מציין התובע בסעיף 1.6 לתצהירו כי זה ארע במהלך רגיל של עבודתו ובנסיבות כדלקמן: "... ביום 5.9.89, במהלך רגיל של עבודתי, התכופפתי להרים חלק פלדה שהיה מונח בתוך "סל" פלדה, על הרצפה. חרף העובדה כי אין המדובר בחלק מתכת כבד ביותר, חשתי, פעם נוספת את אותו כאב חד וחזק שתקף אותי...". 9. ביחס לאירוע התאונה מיום 4/3/90 (להלן: "התאונה השלישית") מקדים התובע ומציין בתצהיר עדותו הראשית בסעיף 1.8.1 כי זו היתה "העתק מדוייק של תאונת העבודה השניה". גרסה זו של התובע ביחס לתאונה השלישית אינה מתיישבת עם הגרסה שמסר התובע לצוות הרפואי שטיפל בו ביום 4/3/90 בחדר המיון בבית חולים רמב"ם וכעולה מתעודת השחרור שצורפה לתצהיר עדותו הראשית של התובע. מעיון בתעודת השחרור ובחוות הדעת של ד"ר צינמן וד"ר קידר, מומחים שמונו על ידי ביהמ"ש, עולה כי גרסת התובע בחדר המיון ביחס לתאונה השלישית היתה שונה, לא כללה כל הרמת משקל או משא ואכן התובע מסר שם את הגרסה כדלקמן: "כאבים בגב תחתון, צוואר, לאחר תנועה לא נכונה תוך כיפוף בזמן העבודה". גרסת התובע בחקירתו הנגדית: 10. מחקירתו הנגדית של התובע (עמ' 4-3 לפרוטוקול) עולה כי כבר במועד התאונה הראשונה היה התובע עובד ותיק ועבד בשירות הנתבעת 19 שנים. כן עלה מחקירתו הנגדית של התובע (עמ' 10 לפרוטוקול) כי התובע שימש בתפקיד אחראי ומנהל קו ייצור ובתפקידו זה היה ממונה על שלושה אחראים ועוד כשלושים עובדים. 11. בחקירתו הנגדית נותר התובע דבק בגרסתו לפיה באירוע התאונה הראשונה הרים לראשונה את אותו חלק מתכת שנתבקש להרים ואילו ביחס לעבודות שביצע ביום 5/9/89 ו-4/3/90 ציין כי פעולות מסוג אלה בוצעו על ידו פעמים רבות בעבר והיוו חלק משגרת עבודתו הרגילה, ובלשונו (עמ' 12 לפרוטוקול): "ש.אני שואלת אותך לגבי הפעולות שביצעת במסגרת התאונות השניה והשלישית. אלו פעולות שכל עובד עושה כל יום וגם אתה, נכון? ת.נכון. ש.זו פעולה מאוד פשוטה? ת.פעולה רגילה. אני לא יודע מה זה פשוטה". 12. בהמשך עדותו הבהיר התובע כי לצורך ביצוע אותן עבודות שהיוו חלק משגרת העבודה הרגילה, לרבות האירועים הנזכרים בתיאור נסיבות התאונות השניה והשלישית, לא נדרשו אמצעי הרמה כלשהם, ובלשונו (עמ' 19 לפרוטוקול): "ת.… אני מדגיש שלא היו מנופים במחלקה ולא היה צורך. ש.אם היה צורך, האם בתפקידך כמנהל קו ייצור היית צריך לבוא למנהל המחלקה ולהגיד שצריך מנוף? ת.כן, אבל אם אין צורך במנוף אז איך יהיה מנוף. לא היה צורך במנוף עד אותו רגע. לא היה מנוף עד לאותו שלב כי לא היה צורך במחלקה. ש.לגבי החלקים שנזכרים בתאונות השניה והשלישית אלה חלקים שעבדת איתם כל הזמן? ת.נכון". 13. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי לרשות עובדי הנתבעת עמד מגוון אמצעי הרמה שונים ואשר היו זמינים כל עת שנדרשו (עמ' 18-17 לפרוטוקול). 14. מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי לשלוש התאונות בהן היה התובע מעורב לגרסתו היו עדים כאשר ביחס לתאונה הראשונה הוסיף וציין כי יש לו עד שעבד על ידו. חרף האמור בחר התובע שלא להעזר בעד בעבודתו (עמ' 15 לפרוטוקול) ולא לזמנו כאמור לעדות. וככלל נמנע התובע מלזמן עדים למשפט הגם שניתנה לו לפנים משורת הדין האפשרות, כעולה מפרוטוקול ביהמ"ש מיום 7/6/05 ומיום 31/8/05, לזמן עדים נוספים ככל שימצא לנכון לישיבת ביהמ"ש מיום 4/12/05 חרף העובדה שלא הוגשו על ידו תצהירי עדות ראשית של עדים אלה כנדרש על פי החלטת כב' השופטת יעל וילנר מיום 31/5/04. בהקשר זה אציין כי לא ראיתי לקבל את טענת התובע לפיה נמנע מלזמן עדים מחשש שיבולע להם על ידי הנתבעת. טענה זו נטענה בסתמיות והיא אף אינה סבירה לנוכח פרק הזמן שחלף (כ-17 שנים) מאז התאונה נשוא התביעה ועד לבירור משפטו של התובע כאשר בתווך סיימו מנהלי המחלקות השונים אצל הנתבעת את עבודתם ופרשו לגמלאות. פועל יוצא מכל האמור, שעדותו של התובע ביחס לאירועים נשוא כתב התביעה נותרה עדות של בעל דין יחיד במשמעות הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח משולב], התש"ל-1970. יתר על כן, המנעות זו של התובע מלזמן עדים פועלת לחובתו של התובע לפי שהינה מבססת את ההנחה שעדים אלה לו זומנו על ידי התובע עדותם לא היתה תומכת בעדותו של התובע (ראה ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד(1) 701 וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651). 15. עוד ראוי לציין כי הן בתצהיר עדותו הראשית של התובע והן בחקירתו הנגדית של התובע לא נעשה על ידי התובע נסיון ליתן הסבר המבהיר את ההבדל בין הגרסה שנמסרה על ידו לצוות הרפואי בעת קבלתו לטיפול ביום 4/3/90 ואשר צורפה לתצהירו ובין הגרסה שפורטה על ידו במסגרת הליכי ביהמ"ש. ראוי לציין כי בתי המשפט נוהגים לייחס משקל נכבד יותר לגרסה שנמסרה בסמוך לקרות האירוע וככלל עדיפה הגרסה המוקדמת על פני גרסה מאוחרת שמסר בעל הדין ובטרם יכול היה לקבל ייעוץ או הכוונה ביחס לגרסתו (ראה ע"פ 421/71 משה מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 281 וע"א (ת"א-יפו) 3013/99 פרץ רימונד נ' פרץ גבריאל ואח', תק-מח 2001(4), 1046). 16. בכל מהלך ניהול תביעתו לא מסר התובע פרטים ביחס למשקל הרכיבים אותם הרים לטענתו במסגרת שלוש התאונות. כן לא מסר התובע בתיאור פרטי התאונות בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית פרטים המאפשרים התחקות אחר משקל היחידות אותן הרים לטענתו. למעשה, באשר לתאונות השניה והשלישית הודה התובע כי לא היה מדובר במשקל כבד ואולם התוצאה מדרך התנהלות התובע היא שבפועל לא הובאו על ידו ראיות ביחס למשקל החלקים אותם נשא לטענתו בעת קרות שלוש התאונות ובפועל לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי באשר למשקל החלקים אשר גרמו לתובע לטענתו את הנזקים הנטענים. 17. סבורני כי ראוי להקדים ולציין כי בתצהיר עדותו הראשית של התובע לא נטען דבר ביחס להעדר הנחיות ו/או הדרכות אודות אמצעי בטיחות בעבודה ותצהירו נותר, איפוא, אילם ושותק בעניינים אלה. סיכום ביניים: 18. מן המקובץ עולה, איפוא, כי גרסת התובע ביחס לאירוע התאונות כמפורט בכתב התביעה ידעה תמורות וקיבלה ביטוי שונה בתצהיר עדותו הראשית של התובע ובחקירתו הנגדית. הגם שלגרסת התובע נכחו עדים במקום בעת אירוע שלושת התאונות, נמנע התובע מלזמנם לעדות. באשר לתאונות השניה והשלישית מאשר התובע כי אלה ארעו במהלך עבודה שגרתית שנהג לבצע ותוך הרמת משקל שאינו כבד ואשר אינו מחייב ציוד הרמה. הסבר לסתירה בין גרסת התובע לתאונה השלישית ובין התיעוד בתעודת השחרור של חדר המיון מיום 4/3/90 לא הובא ואף נתונים כלשהם המבססים את משקל החלקים שהורמו על ידי התובע לא הובאו. בפרט לא לגבי התאונה הראשונה אשר לגביה נטען על ידי התובע כי הרים משקל חריג. בהעדר פרטים ביחס לחלקים שהורמו על ידי התובע בתאונות השונות לא ניתן גם להתחקות אחר משקלם של הרכיבים. עוד עלה מן הראיות, כי במפעל הנתבעת היה מגוון אמצעי הרמה שונים וככל שאלה נדרשו ניתן היה לעשות בהם שימוש. הניתוח המשפטי: 19. ככל שעלה בידי לדלות מסיכומי התובע דומה כי התובע טוען לרשלנות הנתבעת אשר התבטאה בכך שלא ניתנו לתובע הדרכות בתחום הבטיחות בעבודה והנתבעת לא הנחתה את התובע ביחס להרמת משקל כבד ובגין אי אספקת ציוד הרמה הולם לצורך ביצוע עבודתו. הנתבעת טוענת מאידך כי ככל שהתובע אכן נפגע כתוצאה מנשיאת משקלים, הרי לא הוכח על ידו כי נשא במשקל כבד, מה גם שנשיאת המשקל נעשתה במסגרת שגרת עבודתו והמדובר בפעולה פשוטה אשר אינה מחייבת הדרכה, העמדת ציוד הרמה ושעה שהמדובר בתובע אשר ביצע פעולות דומות פעמים רבות בעבר ואף שימש בתפקיד של אחראי מחלקה במשך שנים אצל הנתבעת. במצב דברים זה טענת הנתבעת היא כי לא מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע ומכל מקום זו לא הופרה על ידי הנתבעת. חובת הזהירות של מעביד: 20. אין מחלוקת כי למעביד קיימת חובת זהירות מושגית כלפי עובדו. יחד עם זאת, לא הוחלה על המעביד אחריות מוחלטת ביחס לכל נזק שנגרם לעובד במסגרת עבודתו ואף נקבע כי אין להעמיד את המעביד בחזקת מבטח, ובלשונו של ביהמ"ש העליון בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3) 345: "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו. לא כל נזק שניתן לצפותו (באופן תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית ולעיתים מזומנות יוצר מצב של נזק ללא פגיעה". וראה גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 72, ובלשונה של כב' השופטת דורנר בע"א 5580/92 יוסף מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (לא פורסם), אשר דן אף הוא בתביעתו של עובד התעשיה הצבאית אשר נדרש לטענתו להרים משאות כבדים במהלך עבודתו אצל הנתבעת: "זאת ועוד: חיי היומיום בכללותם רצופים סיכונים, בכך שעובד מחליק ונופל במהלך עבודתו, או כפי שארע במקרה שלפנינו, גבו של העובד 'נתפס' תוך כדי התכופפות או הרמת משא, אין בהם כשלעצמם כדי לבסס טענה של רשלנות. כדברי השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349: 'סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם אך לא לכל נזק יש אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באופן תיאורטי), המשפט מטיל בעניינו אחריות נורמטיבית". כך נפסק גם על ידי ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"א 1367/96 עטיה נ' עיריית ירושלים מיום 1/5/97 (לא פורסם) אשר ברע"א 3339/99 שהוגשה על ידי התובע נדחתה אף היא, ובלשונו של ביהמ"ש המחוזי בהתייחסו לנזק בגב שנגרם לעובד תוך כדי הרמת משא: "היווצרות נזק בגב, כתוצאה מהרמת משאות, הינה חלק בלתי נפרד מסיכוני החיים, והמעבידה לא תיחשב לאחראית לנזקו של כל עובד אשר ניזוק בגבו עקב הרמת משא. אין המעבידה חייבת בגין נזק אשר נגרם לנהג אוטובוס שגבו נתפס לאחר שהרים תיק נהגים במשקל 10 ק"ג (ע"א 2162/90 מצא נ' אגד, טרם פורסם) ולא בגין נזק אשר נגרם לעובד התעשיה הצבאית לאחר שהרים משא במשקל של 30 ק"ג יחד עם עובד אחר (ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית, טרם פורסם)". 21. בהעדר הסדר חקיקתי ספציפי לעניין הרמת משקל מותר אימצו בתי המשפט את הסטנדרט הקבוע בתקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשי"ד-1954 (להלן: "התקנות") בדבר המשקל המירבי המותר לנשיאה על ידי נער שטרם מלאו לו 18 שנה. סטנדרט זה הוחל מכוח קל וחומר לסבירותה של התנהגות המעביד לעניין עובד בגיר. כך נקבע מפורשות על ידי כב' השופטת דורנר בעניין מרקוביץ, פסק דין שאליו חברו כב' השופטים אור וזמיר. על פי התקנות המשקל המירבי המותר לנשיאה על ידי נער שטרם מלאו לו 18 שנה נע בין 16 ל-20 ק"ג ולגבי ילד בין 10 ל-12.5 ק"ג. על רקע האמור הסכימו בתי המשפט לראות במשקלים בסדר גודל זה ואף במשקלים של עד 30 ק"ג ובפרט מקום ששני עובדים נשאו או יכלו לשאת במשא משקל מותר שאינו מצריך אמצעים מיוחדים (ראה ת"א (שלום חיפה) 9811/04 תורן אורלי נ' גל-על חרושת מנועי שריפה בע"מ ואח', תק-של 2004(4), 8846; ע"א (ת"א-יפו) 1089/01 אירובוט טכנולוגיות בע"מ נ' גרשגורין סימון, תק-מח 2003(1), 37092; ת"א 3196/97 בהיג' קרואני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פרסום נבו); ע"א 2162/90 יוסף מצא נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בישראל בע"מ ואח', תק-על 93(1), 902 וע"א (חיפה) 115/94 איסטחרוב אדניה נ' התעשיה הצבאית, תק-מח 95(2), 1095). 22. באשר לתאונות השניה והשלישית הודה התובע מפורשות כי החלק שביקש להרים לא היה במשקל כבד. באשר לתאונה הראשונה ציין אמנם התובע כי החלק היה כבד ביותר ואולם נמנע מלהביא ראיות בדבר משקל החלק ו/או פרטים מזהים לגבי החלק המאפשרים הבאת ראיות באשר למשקל החלק. על רקע האמור מקובלת עלי עדותו של עד הנתבעת, מר שמואל דן (עמ' 37-36 לפרוטוקול), אשר הבהיר בעדותו כי בהעדר סימנים כלשהם ביחס לזהות החלק שהרים התובע בתאונה הראשונה לא עלה גם בידי הנתבעת להביא ראיות באשר לזהות החלק המדובר ומשקלו. לאור האמור אין, איפוא, מנוס מן המסקנה כי התובע לא הוכיח בראיות כי אכן המשקל שנשא בשלוש התאונות הינו משקל כבד או חריג על פי הוראות התקנות ומקל וחומר ביחס לקביעות הפסיקה לגבי הרמת משא ביחס לבגירים. 23. אוסיף ואציין כי התובע אף לא תמך בראיות ו/או בחוות דעת מומחה את הטענה לפיה שיטת העבודה של הנתבעת היתה לקויה. הפעולה אותה ביצע התובע ואשר כוללת הכנסת חלק לתפסנית תוך כדי התכופפות הינה פעולה פשוטה אותה ביצע התובע כבשגרה במשך שנות עבודתו הממושכות ולא הוכח כאמור כי התובע נדרש בעת ביצועה לבצע תנועת גוף מיוחדת או פעולת הרמה מיוחדת המצריכה אמצעי הרמה ומנגד הוכח כאמור שהתובע היה עובד מנוסה מאוד שביצע בעבר פעולות מעין אלה אינספור פעמים. בהעדר הוכחה לגבי משקל חריג יחסי של החלק אותו הרים התובע בתאונה הראשונה, נשלל הצורך במנוף או במכשיר הרמה כלשהו או בעזרת עובד נוסף לצורך הרמת החלק. למעלה מן האמור יוזכר כי התובע העיד בעצמו כי עובד נוסף עמד לצידו במהלך ביצוע העבודה. על כן לא היתה, איפוא, מניעה כי אם התובע היה אכן חש שמשקל החלק כבד מן הרגיל שייעזר בו לצורך ביצוע העבודה ולא ישלים את הנחת החלק בתפסנית בכוחות עצמו כפי שעשה לגרסתו. 24. אשר לצורך במתן הנחיות והדרכה בענייני בטיחות אציין כי נפסק בשורה של פסקי דין כי אין צורך ללמד פועל מנוסה איך לשאת חתיכת ברזל שמשקלה 15-10 ק"ג למספר מטרים ואין אף צורך להדריכו או ללמדו כיצד להניח חלק כזה על מכונת כרסום, תפסנית וכיוצא בזה. כך נפסק על ידי ביהמ"ש בת"א 3196/97, שם, וכך נפסק גם על ידי כב' השופט אור בע"א 2162/90, שם. בהקשר זה ראוי אף להפנות לדברי כב' הנשיאה ב. גילאור בע"א 115/94, שם, בעמ' 1096: "לדעתי, המערער לא הוכיח כי שיטת העבודה שהיתה נהוגה בעת התאונה היתה לקויה וכן אין יסוד לטענה כי המשיבה התרשלה בכך שלא הדריכה את המערער בשיטת עבודה נכונה ובטוחה בהרמת הקליעים - "א. באת כח המערער משתיתה את עיקר טענותיה על כך כי הנזק שנגרם למערער ארע כאשר הוא התכופף כדי להרים את הקלע מהסלסלה, תפס את הקלע עם צבת ועשה תנועה פיתולית להכניס את הקלע למכבש. לטענתה, היתה המשיבה חייבת להדריך את המערער לא לבצע תנועה פיתולית אלא לצעוד לעבר המכבש. צודק ב"כ המשיבה בטענתו כי נושא כזה אינו ראוי הדרכה ולא היה כל צורך להדריך את המערער לעשות פעולה טבעית ונוחה, אפילו היא פעולה שחוזרים עליה מספר פעמים במהלך העבודה. ... בפעולה פשוטה מוחזק המבצע כמי שעושה באופן טבעי, את הפעולות הנוחות לו יותר. הדרכה חיונית והכרחית כל אימת שלמען הבטיחות והבטחון נדרש אדם לבצע פעולות מסובכות ומלאכותיות יותר, כאשר באופן אינסטנקטיבי הוא היה בוחר לבצע פעולה פשוטה יותר אך מסוכנת". לאור כל האמור ולנוכח אופי הפעולות שהתובע ביצע ועל רקע היותו עובד מיומן ומנוסה לא נדרשה, איפוא, הנתבעת ליתן לתובע הדרכה ספציפית לעניין נשיאת החלקים והצבתם בתפסנית. בפעולה פשוטה מעין זו מוחזק המבצע כמי שעושה באופן טבעי את הפעולות הנוחות לו ביותר ואין נדרשת הדרכה. וכאמור, ביהמ"ש העליון בע"א 80/89 אריה טובול נ' אלטן בע"מ ואח', תק-על 91(3), 1306, עמ' 1307, קבע לעניין חובת ההדרכה כדלקמן: "מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובדים על דבר קיומם של סיכונים מסויימים הכרוכים בעבודה, ואין הוא "חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים... ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד". סיכום סוגיית החבות: 25. מעבר לספקות העולות ביחס לגרסת התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה השלישית בהסתמך על גרסת התובע כמפורט בתעודת השחרור, לא עלה בידי התובע להוכיח את יסודותיה של עוולת הרשלנות הנטענת על ידו לגבי כל אחת ואחת מן התאונות הנטענות. התובע לא הוכיח את משקלם של החלקים אותם הרים לטענתו ופועל יוצא מכך לא הוכיח כי הרים משאות כבדים. לא רק שמעדותו של התובע לא עלה כי נדרש לבצע עבודה מורכבת וחריגה, הרי מעדותו של התובע עולה כי נתבקש לבצע פעולה טכנית פשוטה של הצבת חלקים בתפסנית, פעולה שביצע אינספור פעמים עוד טרם אירוע התאונות במהלך עבודתו הרגילה. התובע לא הוכיח כי לצורך ביצוע עבודות ההרמה של החלקים נדרשו אמצעי הרמה כלשהם, ובכל מקרה, עלה מעדותו של התובע כי אמצעי הרמה שונים ומגוונים היו זמינים במפעלה של הנתבעת. כן לא עלה בידי התובע להוכיח כי שיטת העבודה שהונהגה על ידי הנתבעת היתה לקויה ו/או כי במסגרתה נחשף התובע לסיכון בלתי סביר. פועל יוצא מכל האמור, כי לא עלה בידי התובע לבסס את הטענה אשר אף לא נטענה בתצהיר עדותו הראשית לפיה הנתבעת נדרשה ליתן לתובע הדרכות לביצוע העבודה ו/או כי הנתבעת התרשלה באי מתן הדרכות אלה. לאור כל האמור, סבורני כי לא הוכחה אחריותה של הנתבעת ו/או כי הנתבעת הפרה את חובותיה ואין, איפוא, מנוס מלהורות על דחיית התביעה. העדר קשר סיבתי בין התאונות הראשונה והשניה ונכותו הצמיתה של התובע: 26. אוסיף ואציין כי למעשה מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו על ידי התובע עלה כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע נזקפת לחובת האירוע השלישי ולחובתו בלבד. כך עולה מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו על ידי התובע ואשר נערכו על ידי ד"ר אלי שרביט בתחום האורטופדיה ועל ידי ד"ר אילן זיוון בתחום האורולוגיה. עיון בחוות הדעת מעלה כי שני המומחים סבורים כי מצבו של התובע הינו מצב לאחר תאונה - "הרמת משא כבד ביום 4/3/90" (ראה חוות דעת ד"ר אלי שרביט בעמ' 1 פרק תולדות המקרה וכן חוות דעת ד"ר אילן זיוון בעמ' 2 פרטי התאונה). זאת ועוד, ד"ר אלי שרביט, המומחה האורטופדי מטעמו של התובע, ציין בפרק סיכום ומסקנות כי כאבי הגב בעקבות שתי תאונות העבודה הראשונות חלפו לאחר טיפול סימפטומטי, והגם שהמומחה ראה לנכון לראות במצב עמוד השדרה המותני של התובע כהחמרה הדרגתית בגלל שלוש תאונות עבודה רצופות, מצא המומחה מטעם התובע לציין כדלקמן: "לאחר כשלוש שנים, אין לראות הטבה או הקלה במצבו. במוסד לביטוח לאומי נקבע לו 0% בגין התאונות הראשונות, כך שבזמן התאונה הנדונה הוא לא היה נחשב כנכה קודם" (ההדגשה במקור). אציין כי גם פרופ' צינמן, אשר מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה על ידי ביהמ"ש, לא ראה לייחס לתאונות הראשונה והשניה השלכות על נכותו הצמיתה של התובע. התובע בחר שלא לחקור את מומחה ביהמ"ש וכך נותרה קביעתו של פרופ' צינמן בעינה ולפיה 50% מכלל נכותו של התובע (14% מתוך 28% נכות) הינם לחובת התאונה השלישית ואילו המחצית האחרת נזקפת על ידי המומחה לחובת מצב קודם הכולל, בין היתר, שינויים ניווניים הקשורים לגיל ואשר אינם קשורים לתאונות קודמות. למעט ד"ר סטפן שלוסברג, המומחה התעסוקתי שחוות דעתו הוגשה על ידי התובע ביום 24/5/05, סבורים כל המומחים, לרבות מומחה התובע ומומחה ביהמ"ש, כי מצבו הספציפי של התובע קשור בדרגה זו או אחרת ספציפית לאירוע הרמת המשא ביום 4/3/90 ואולם אין המומחים זוקפים את מצבו של התובע לשתי התאונות הראשונות ו/או למכלול עבודתו הנמשכת של התובע אצל הנתבעת. מן האמור עולה, איפוא, כי לא עלה בידי התובע גם לבסס קשר סיבתי רפואי בין פגיעותיו הנטענות בתאונות הראשונה והשניה לבין מצבו הרפואי, ובכל מקרה, הקשר הרפואי הסיבתי נקשר על ידי המומחים באופן חלקי לתאונה השלישית בלבד אשר נסיבות התרחשותה הינן מעורפלות עוד יותר מקודמותיה ולגביה הודה התובע מפורשות כי המדובר בפעולה פשוטה שבוצעה תוך כדי עבודתו השגרתית וכי לא נדרש להרים משא כבד ולא נדרש לצורך ביצועה באמצעי הרמה כלשהם ועל כן טענות התובע לאחריות הנתבעת הינן קלושות עוד יותר. אשם תורם: 27. כמפורט על ידי לעיל, סבורני כי דין תביעתו של התובע להידחות מן הנימוקים שפורטו לעיל. יחד עם זאת, וככל שעמדתי זו לא תתקבל, סבורני כי ראוי יהיה להשית על התובע רשלנות תורמת בשיעור משמעותי. מהראיות שהובאו בפניי עולה שהתובע היה עובד ותיק בעל 19 שנות וותק שמונה להיות אחראי ומנהל קו ייצור, הכיר את שיטות העבודה של הנתבעת והיה לו שיקול הדעת להשפיע על אופן ביצוע העבודה ושיטות העבודה, לרבות הזמנת ציוד הרמה ככל שנדרש. יפים לענייננו דברי כב' השופט זיילר בת"א (ים) 70/94 אבו סבית נ' אברהם שוויקה ובנו בע"מ ואח' (טרם פורסם): "... מדובר בפועל שהיה 'ממונה זוטא' על ביצוע מטלות שונות אצל מעבידתו, חברה קבלנית. הוא היה בין השאר נהג המוציא ומביא פועלים, ודואג שמטלות שונות יבוצעו על ידם, בעזרתו או שלא בעזרתו... היתה לו מידה לא מועטה של שיקול דעת אם ליטול פועל לעזרה אם לאו. בנסיבות אלו ואפילו היה מורה לו מעבידו לנקות מזגן ולצורך כך להרימו (כנטען בתביעה, ואולם כפי שנראה להלן, לא כנאמר בעדותו בביהמ"ש), היה לתובע מרווח של שיקול דעת איך וכיצד לעשות את עבודת הניקוי, והאם להיעזר במאן דהוא לצורך הטיית המזגן הצידה לצורך ניקויו...". וכן: "יש ובמסגרת הנסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל'פסולי דין' אין להם לא תבונה ולא שכל ישר, והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם דרך מסננת של תבונה רגילה. כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד מדרגה אחת, להיזהר לבל ידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר... אם יידרדר ויפול לא יוכל לטעון שלא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר תבונה מינימלית ומפעיל מינימום של תבונה ונסיון חיים בדברים טריוויאליים. כיוצא בזה כשרואה אדם מכונה ונאמר לו לנקותה מכל עבריה, ומכונה זו שוקלת שני טון, ברור מאליו שאין עליו להפכה על פניה בעצמו, זאת כשיש לו סמכות וכוח לגייס פועל או פועלים אחרים לעזרתו". קביעת הנזק: 28. אף שכאמור הדיון בשאלת הנזק מתייתר עם קביעתי בשאלת החבות, מצאתי לנכון לייחד מספר מילים לשאלת נכותו הרפואית והתפקודית של התובע ולעניין היקף נזקיו של התובע אשר סבר בסיכומיו כי נזקיו הינם בשיעור של 5.6 מליון ₪, סכום שודאי עולה על סמכותו של בימ"ש זה. הנכות: 29. באשר לנכותו של התובע בתחום האורטופדיה והאורולוגיה הוגשו חוות דעת רבות הן על ידי מומחי התובע, הן על ידי מומחי הנתבעת והן על ידי מומחי ביהמ"ש. עיון בחוות הדעת של המומחים שמונו על ידי ביהמ"ש, פרופ' צינמן וד"ר קידר ז"ל, מעלה כדלקמן: פרופ' צינמן קבע בחוות דעתו מיום 11/1/02 את נכותו האורטופדית הכוללת של התובע בשיעור של 28% מתוכה זקף פרופ' צינמן רק את מחצית הנכות (14%) לחובת התאונה השלישית. את המחצית האחרת זקף המומחה לחובת מצב קודם הכולל, בין היתר, שינויים ניווניים הקשורים לגיל ושאינם נובעים מממצא תאונתי. ד"ר קידר ז"ל קבע לתובע נכות אורולוגית צמיתה בשיעור של 37% לפי הפירוט כדלקמן: 10% בשל הפרעות בהטלת שתן ו-30% בשל ההפרעה בתפקוד המיני. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בהתאם לקביעות המומחים מטעם ביהמ"ש הינה בשיעור של 45.82% ואולם לא ניתן להתעלם מכך שהמרכיב המרכזי בנכות הרפואית הינו ההפרעה בתפקוד המיני (30%) ויוצא, איפוא, ששיעורה של הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בתאונה שהינה בעלת מרכיב תפקודי אינה עולה על 22% וכוללת 14% בתחום האורטופדיה כקביעת פרופ' צינמן ו-10% בשל ההפרעה במתן השתן. 30. התובע ביקש להוכיח אובדן כושר מלא כצידוק לעובדה שאינו עובד למעלה מעשר שנים כליל ולצורך כך הגיש כאמור בסמוך לשמיעת הראיות את חוות דעתו של ד"ר סטפן שלוסברג, מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית, הקובע לתובע אובדן אי כושר בשיעור של 75%. הנתבעת הגישה בתגובה את חוות דעתו של פרופ' יוסף ריבק, מומחה ברפואה תעסוקתית, אשר דחה את טענת התובע כי איבד את כושרו לעבוד וקבע בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית כי לתובע אמנם מגבלה תפקודית, אולם זו אינה מובילה לקביעת אובדן כושר השתכרות מלא. במחלוקת זו שבין המומחים עדיפה עלי עמדתו של פרופ' יוסף ריבק, אשר מתיישבת גם עם הראיות שנשמעו ועם קביעותיהם של המומחים הרפואיים שבדקו את התובע. 31. מהראיות שהובאו בפניי עולה כי לאחר התאונה השלישית עבר התובע לעבוד עבודה מנהלתית במחלקת הרכש ועבד שם כחמש שנים עד לפרישתו מעבודה. כעולה מתצהיר עדותו הראשית של התובע, לא היה התובע חשוף לפיטורין וטענותיו לפיהן נמנעו פיטוריו כתוצאה מהתערבות ראש הועד לא רק שהינן עדות כבושה, אלא שהינן אף עדות שמיעה ואף אי זימונו של העד על ידי התובע אינה פועלת אלא לחובתו של התובע. מכל מקום, התובע לא פוטר אלא החליט משיקוליו לפרוש מעבודתו במחלקת הרכש לאחר שהתמיד שם בעבודה במשך חמש שנים חרף מגבלותיו. עצם העובדה שהתובע הצליח לעבוד במחלקת הרכש אצל הנתבעת למשך כחמש שנים חרף מגבלותיו מבלי שהעובדים היו עדים למגבלותיו ולהתמיד בעבודה זו, מצביעה על כך שהתובע אינו נעדר כושר עבודה במומו והוא יכול היה להשאר במקום עבודתו או להשתלב במקום עבודה אחר לאחר החלטתו לפרוש מעבודתו אצל הנתבעת בכפוף למגבלותיו. 32. חוות הדעת של ד"ר סטפן שלוסברג אשר נערכה בשנת 2005, כעשר שנים לאחר פרישתו של התובע לפנסיה, אינה מביאה בחשבון את המצב כפי שהיה בשנת 1995 במועד פרישתו של התובע בהיותו בן 49 שנה בלבד ואינה שוקלת את אפשרויות השיקום של התובע נכון לאז (ראה עדות ד"ר סטפן שלוסברג בעמ' 31 לפרוטוקול). בפועל עלה מן הראיות כי לאחר פרישתו של התובע מעבודתו אצל הנתבעת לא עשה התובע מאמצים של ממש על מנת למצוא עבודה התואמת את מגבלותיו ו/או להתמיד בעבודה זו. חישוב הנזק: 33. גם על פי חישוב הפסדיו של התובע על בסיס אריתמטי בהתבסס על שיעור הנכות הרפואית ושכרו של התובע עובר לתאונה ובהתעלם מראיות המצביעות על התייעלות הנתבעת וקיצוץ בשעות נוספות של עובדיה, עולה שסך הפסדיו של התובע, לרבות בראש הנזק הלא ממוני, אינם עולים באורח ניכר על תקבולי המוסד לביטוח לאומי ודמי האבטלה שקיבל ומקבל התובע וזאת עוד טרם הובאו בחשבון גמלאות הפרישה המוקדמת. על כן סבורני כי גם אם תביעת התובע היתה מתקבלת, הרי לאחר הפחתת הרשלנות התורמת היתה תביעתו של התובע עשויה להיבלע בגמלאות המוסד לביטוח לאומי ובדמי האבטלה ששולמו לתובע ואף מטעם זה היתה התביעה נדחית. סוף דבר: 34. הנני מורה על דחיית התביעה. 35. בנסיבות העניין ולאור נכותו של התובע לא ראיתי לפסוק הוצאות. 36. מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גבהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה