1. בפני בקשה להכרה בחסינות הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), שהינו חבר המועצה המקומית מטולה (להלן: "המועצה"), כעובד ציבור. המדובר בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, בגין דברים, אשר נטען בכתב התביעה, כי הנתבע אמר על התובע במהלך ישיבת מועצה מיום 26.6.12. במהלך אותה ישיבה, הוצגה מועמדותו של התובע לתפקיד דירקטור בתאגיד "מרכז קנדה". בהתאם להחלטת כב' הרשמת, הוספה המועצה כבעלת דין, וזאת לאור בקשת הנתבע להכיר בחסינותו. 2. לטענת הנתבע, פעל במסגרת תפקידו השלטוני במועצה ומכוח הנסיבות שפורטו בבקשתו ביחס לפעילותו והתנהלותו של התובע בעבר, חלה עליו חובה להתנגד למינוי התובע כדירקטור. לטענת הנתבע, חילופי הדברים היו במסגרת פעילותו כחבר מועצה, ללא כוונה כלשהי להזיק. המועצה הצטרפה לבקשה, וטענה אף היא, כי בנסיבות חלה החסינות המוענקת לעובדי ציבור על פי הדין. 3. התובע התנגד לבקשה והפנה לפסיקה, על פיה הנטל להוכיח את התקיימות תנאי החסינות ביחס לעובד ציבור, מוטל על המבקש. לטענת התובע, הנתבע אינו "עובד ציבור", שכן אינו מקבל שכר מהמועצה ואינו נושא משרה הכפוף ארגונית למועצה. כן טען התובע, כי אין המדובר במעשה שנעשה תוך כדי ביצוע תפקיד שלטוני, שכן תפקיד שלטוני הוא כזה שניתן לעתור בשל אופן ביצועו לבית משפט מנהלי ואף כזה שאין לו מקבילה במשפט הפרטי. עוד הוסיף התובע, כי המדובר בהתבטאויות חריפות, אשר הוטחו מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, ולפיכך אין להכיר בחסינות ביחס להתבטאויות אלו. דיון: 4. סעיף 7א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), (להלן: "הפקודה") קובע: "7א.(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור" המדובר בהענקת חסינות לעובד ציבור מפני הגשת תביעה בנזיקין ביחס למעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני. מטרת החסינות הינה על מנת למנוע הרתעת יתר של עובדי הציבור מביצוע תפקידם ושליחותם הציבורית ,לבל יחששו שתביעה משפטית מרחפת מעליהם. 5. בהתאם לסעיפים 7ב' ו-7ג' לפקודה, חלה אבחנה בין עובד מדינה לעובד רשות ציבורית. לגבי עובד מדינה, די בהודעה שמגישה המדינה להכרה בחסינות וכאשר התובע מתנגד לחסינות חלה עליו חובה להגיש בקשה ולשכנע כי לא מתקיים תנאי החסינות. לעומת זאת, כאשר מדובר בעובד רשות ציבורית, על העובד להגיש בקשה ולשכנע כי התקיימו תנאי החסינות. במקרה דנן אין המדובר בעובד מדינה אלא, כפי שיפורט להלן בעובד רשות ציבורית. 6. שני תנאים מצטברים נקבעו לקיומה של חסינות: (א) כי המדובר בעובד ציבור שעשה את המעשים המיוחסים לו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני. (ב) החסינות לא תחול במקום שבו המעשה נעשה מתוך כוונה לגרום נזק או תוך שוויון נפש, אדישות וחוסר אכפתיות. הצדדים הפנו לדעות שונות, הקיימות בפסיקה לעניין אופן בחינת קיום התנאים ולעניין נטל ההוכחה לקיומם. אינני מוצאת מקום לחזור על ההפניות לפסיקות השונות ולדעות הסותרות הקיימות בעניין. יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בפסיקה הרלוונטית, אני בדעה הגורסת כי ביחס לעובד רשות ציבורית יש לבחון את תנאי החסינות מהבחינה העובדתית והנטל להוכחתם מוטל על מבקש החסינות. בעניין זה ראה ע"א (מחוזי באר שבע) 8712-11-10 עו"ד פנחס כהן נ. עיריית שדרות: "איני תומכת במסקנה זו של בית המשפט ודעתי כדעת אלה הסבורים שכאשר מדובר בעובד רשות ציבורית, על בית המשפט להידרש לבחינה עובדתית של תנאי החסינות. לטעמי ראוי להבחין בין בקשת רשות ציבורית ו/או עובד רשות ציבורית להכרה בחסינות, לבין "הודעת הכרה" בעניינו של עובד מדינה, וזאת מעצם העובדה שהמחוקק ראה לנכון ליצור מנגנון שונה להליך ההכרה בחסינות בין עובדי מדינה לעובדי רשות ציבורית. לו סבר המחוקק שיש לנקוט באותה הדרך, לא היה צורך באבחנה בין העובדים וכל שהיה צריך לציין, שהכללים החלים על עובד המדינה יחולו גם על עובד רשות ציבורית". כן ראה ת"א 13773-04-12 מאיר (מירו) ממן נ. חברת החדשות הישראלית בע"מ, אשר ניתן לאחרונה ואשר גם שם קבע בית המשפט כי הגישה על פיה נדרשת בדיקה עובדתית לגופו של עניין לבחינת תנאי החסינות, היא המקיימת באופן נכון את כוונת המחוקק. בהמשך, נקבע בפסק דין זה לעניין נטל ההוכחה: "לסיכום, לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה שהנטל להוכחת תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א' לפקודת הנזיקין, במקרה של עובד ברשות ציבורית, מוטל על מגיש הבקשה, באופן התואם את כללי המשפט האזרחי הכללי, ולכן מוטל על העובד ו/או הרשות הציבורית, מגישי הבקשה, בהתאם לסעיף 7ג' לפקודת הנזיקין". בניגוד לטענת הנתבע, הדברים נאמרו גם ביחס לנטל להוכחת התנאי השני בחסינות (החריג המופיע בסיפא לסעיף 7א' לפקודה). כן ראה ת"א (מחוזי חיפה) 25141-03-11 מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור נ. משאבי מים פרדס חנה - כרכור בע"מ: "לעומת זאת, כאשר מוגשת תובענה כנגד עובד של רשות ציבורית, אין די בהגשת הודעה על חסינות - תעודת הכרה - אלא על הרשות או העובד להגיש בקשה ולשכנע את בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות (סעיף 7ג' לפקודה). משמע, כאשר התובענה מוגשת כנגד עובד רשות ציבורית, הנטל מוטל על שכמי הטוען לחסינות". 6. בדיקת תנאי החסינות במקרה דנן - שוכנעתי כי התנאי הראשון להקמת חסינות התקיים וכי לעניין טענת החסינות המדובר בעובד ציבור, אשר דבריו נאמרו תוך כדי ביצוע תפקידו השלטוני: "עובד ציבור" כהגדרתו בסעיף 7 לפקודה, כולל עובד מדינה או עובד רשות ציבורית. "רשות ציבורית" כהגדרתה בסעיף 7 לפקודה, כוללת גם רשות מקומית. "עובד רשות ציבורית" כהגדרתו בסעיף 7 לפקודה: "לרבות אורגן של רשות ציבורית וכל הממלא מטעם הרשות הציבורית תפקיד ציבורי על פי חיקוק...". הן בהתאם להגדרה כאמור, והן בהתאם לתכלית החסינות כפי שפורטה לעיל, סבורתני כי היא חלה גם על חבר מועצה. גם חבר מועצה, אמור להיות מוגן, בביצוע פעילותו הציבורית, מפני חשש תמידי כי ייתבע באופן אישי ( ראה בעניין זה בש"א (ראשל"צ) 1125/07 הפנר נ. קמחי, אשר התייחס לחבר מועצה ויו"ר ועדת ביקורת - נבחר ציבור אשר אינו מקבל שכר, ת"א 7511-01-10 דולה נ. שמשון ארבל - אשר התייחס אף הוא לחבר מוצעה ויו"ר ועדת ביקורת, עוד ראה סעיפים 46, 47 בת"א 7752-09-09 גואנמה נ. זיאד בלעוס, עו"ד). בהתאם לאמור, אינני מקבלת את טענת התובע, כאילו בהעדר כפיפות ארגונית למועצה או קבלת שכר ממנה, אין המדובר בעובד ציבור לעניין הכרה בחסינותו. 7. עוד שוכנעתי כי הדברים נאמרו במסגרת מילוי תפקיד שלטוני- המדובר בדברים שנאמרו תוך כדי ישיבת מועצה ובמהלך דיון של חברי המועצה לבחירת דירקטור מטעם המועצה. הזכות למינוי דירקטור לאותו תאגיד הינה של המועצה בשל היותה כזו - רשות ציבורית. עצם הבחירה של הדירקטור הינה פעילות שלטונית של חברי המועצה הזכאים לקבוע את נציגי המועצה. זאת ועוד, בפסק דין ממן, אליו הפנה התובע עצמו (ת"א 13773-04-12, אוזכר לעיל), נקבע כי תפקיד שלטוני הינו כזה שניתן לעתור בשל אופן ביצועו לבית משפט מנהלי וכשמדובר בהפעלת שיקול דעת. בהתאם לסעיף 8(א) לתוספת הראשונה של חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס - 2000, הרי החלטת מועצה מקומית לבחירת דירקטור הינה בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים. אציין כי אמנם בפסק דין ממן נקבע כי אין די בהעלאת טענה סתמית וכי כל עוד לא הובהר מהות הארגון במסגרתו פעלו המבקשות שם וסמכויותיהן השלטוניות, לא ניתן לקבל את הטענה כי מדובר בביצוע תפקיד שלטוני. יחד עם זאת, בניגוד למקרה שם, הרי במקרה דנן אין המדובר בפעילות חיצונית, או במסגרת עמותה עירונית וכיו"ב. המדובר באמירות שנאמרו תוך כדי ישיבת מועצה, כאשר זכותו של הנתבע להביע דעתו ביחס למינוי דירקטור מטעם המועצה, הינה דווקא מכוח תפקידו כחבר מועצה. 8. עוד אינני מקבלת את טענת התובע, כי נוכח חומרת הדברים שנאמרו אין המדובר בדברים שנאמרו תוך כדי מילוי תפקיד שלטוני. ראה בעניין זה ת"א 23970-07-11 יהב נ. בורובסקי, אליו הפנה הנתבע: "... במסגרת תפקידו כראש העיר, הנתבע משמש כיושב ראש ישיבת המועצה והוא מנהל את הישיבה... הנה אם כן, בהתחשב במסגרת בה נאמרו הדברים נשוא התביעה, אין ספק כי ביחס לנתבע הם היו 'תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור', וזאת על פי הוראת סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין. בתגובתו לבקשה, טען התובע כי דברי הנתבע נשוא התביעה לא היו 'לצורך' מילוי תפקידו כראש העיר ומטעם זה, אין לראות בהם כמעשה שנעשה תוך מילוי תפקידו. עמדת התובע לעיל, אינה משכנעת בעיני, שכן היא מערבת מין באינו שבמינו. לעניין זה, אין אלא לחזור ללשון ס"ק 7א(א) לפקודת הנזיקין לפיו, החסינות מוקנית לעובד ציבור ' על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור'. המבחן קובע, איפה הוא, האם המעשה נעשה תוך כדי/במסגרת מילוי תפקיד שלטוני ולא באם המעשה היה נחוץ לצורך מילוי אותו תפקיד. לו התכוון המחוקק למבחן אליו חותר התובע, הוא היה משתמש בנוסח אחר, כגון "תוך כדי ולצורך מילוי תפקידו" או "תוך כדי ולמען מילוי תפקידו" וכד'... תוצאה זו אינה הגיונית ואינה סבירה, והיא אף חותרת תחת מוסד החסינות, אשר נקבע בחוק ומסכלת במידה רבה את מטרת המחוקק, לשחרר את עובדי הציבור ממורא תביעות אישיות ביחס למעשים, אשר עשו תוך כדי מילי תפקידם השלטוני". הנה כי כן, לצורך מילוי תנאי זה, אין רלוונטיות לחומרת האמירות ולטענה כי לא היו נחוצות לצורך מילוי תפקידו הציבורי - הבעת דעתו של הנתבע לעניין מינויו של התובע כדירקטור מטעם המועצה. 9. התנאי השני, כי המדובר בדברים שלא נאמרו תוך רצון לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו- גם תנאי זה, כפי שפורט לעיל, הינו תנאי אשר הנטל להוכחתו מוטל על המבקש - הנתבע. יחד עם זאת, צודק הנתבע בטענתו כי מאחר שמדובר בהוכחה של רכיב שלילי, הרי שכמות ההוכחה הנדרשת להוכיח אותו הינה נמוכה ואז יעבור הנטל אל הצד השני לסתור את הטענה. לאחר עיון בטענות הצדדים, שוכנעתי כי לא ניתן לקבוע בשלב זה ממצא לעניין כוונתו או מצבו הנפשי של הנתבע בעת אמירת הדברים. בסעיף 15 לתצהירו, טען הנתבע: "יחד עם זאת, אני בהחלט הבעתי את דעתי כי אני מתנגד לכך שהתובע ימונה לדירקטור, וכאשר התחלתי לנמק מדוע אני מתנגד (דבר שבוודאי רשאי הייתי לעשות בטרם החלה ההצבעה), התובע פתח בצעקות והחל ויכוח קולני והמולה רבתי, כאשר התובע הוא אשר מדרדר את רמת הויכוח". בסעיף 16 הנתבע "מדלג" על הטחת הדברים שנאמרו (שכן הצהיר כי אינו זוכר במדויק מה נאמר) ומדגים באמצעות דוגמאות מן העבר (שיובאו בהרחבה במסגרת פרשת ההגנה) מדוע התובע אינו ראוי לכהן כדירקטור. נוכח חומרת הדברים שנטען כי נאמרו מחד, ונוכח טענת הנתבע מאידך לעניין הצורך בהבעת דעתו והדרדרות הויכוח באופן שהביא לאמירות (ככל שיוכחו), הרי שעל מנת לבחון את כוונתו של הנתבע, יש צורך בקיום דיון - שמיעת עדויות וראיות. בעניין זה אציין, כי כבר נקבע שמהוראות הדין ניתן ללמוד הן על חובה לקיים דיון בשאלת החסינות (תקנה 11 לתקנות הנזיקין אחריות עובדי ציבור, תשס"ו - 2006) והן על כך שלא קיימת חובה כאמור (תקנה 10 לאותן תקנות, המחילה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, לעניין בקשות בכתב, אשר לגביהן לבית המשפט שיקול דעת אם לקיים דיון או להכריע על בסיס טיעונים בכתב). וראה ע"א 1927/10 בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ נ. חן רשף. בענייננו, התובע לא עמד על חקירתו של הנתבע על תצהירו. יחד עם זאת, שוכנעתי כי בנסיבות העניין לא ניתן להכריע ביחס לתנאי השני של החסינות ללא קיום דיון ושמיעת עדויות. בפרשת כרכור (ת"א 25141-03-11, אוזכר לעיל), הביע בית המשפט דעתו כי הקושי להכריע בבקשה כגון דא, יכול להצטמצם אם בית המשפט יותיר את ההכרעה בבקשה שלעתים כרוכה בשמיעת עדויות ואיסוף ראיות לשלב בירור התביעה לגופה: "ניתן לצמצם את הקשיים אם בית המשפט ימנע מלהכריע בשאלת היחסים בשלב המקדמי ויותירה לשלב מאוחר יותר במסגרת בירור התביעה לגופה. כמובן שההחלטה האם להכריע בסוגיה בשלב המקדמי או שמא בגדר ההליך העיקרי תהא מלווה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ואין לקבוע בעניין זה מסמרות". 10. לפיכך, אף שע"פ הדין, אין להשהות ההחלטה בבקשה והיא נידונה על ידי כבר עתה, שוכנעתי כי ההחלטה הנכונה בנסיבות העניין היא להכריע האם התקיים התנאי השני רק לאחר קיום הדיון עצמו ולאחר שיובאו בפניי העדויות (לרבות של גורמים, אשר נכחו באותה ישיבה). ראה תא"מ 31948-04-10 קדוש נ. עבו, גם שם נקבע כי אף שבנסיבות העניין לא ניתן להיעתר לבקשה ולהורות על סילוק התביעה על הסף מחמת חסינות, הרי שהשאלה האם הנתבע נהנה מחסינות, אם לאו, תוכרע לאחר שמיעת ראיות. כך גם קבע בית המשפט בת"א 7511-01-10, אשר אוזכר לעיל. לסיכום, לאור כל המפורט לעיל, אני קובעת כי אף שהתקיים התנאי הראשון לקיומה של חסינות הרי שאלת קיומו של התנאי השני (כמפורט בסיפא לסעיף 7א לפקודה),תוכרע רק לאחר קיום הדיון עצמו. נקבע לקדם משפט ליום 9.6.13 בשעה 9:00. דיני חברותדירקטור