השופט י' פליטמן 1. פתח דבר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (תב"ע נה/3/292-283; השופט סומך ונציגי הציבור אלחאג' ומיבר), לפיו נדחו ונמחקו תביעות המערערים כנגד המשיבה לתשלומים שונים בגין תקופת העסקתם על ידיה. אולם, טרם בחינת הערעור לגופו, יובאו עובדות הרקע על פי המפורט בפסק הדין האזורי. 2. הרקע העובדתי (א) הנתבעת הינה שותפות מוגבלת רשומה, בעלת מפעל מתכת בקיבוץ עין חרוד, ועשרת התובעים עבדו במפעלה. (ב) בשנת 1995 פרץ סכסוך עבודה במפעל שבמהלכו שבתו העובדים. (ג) השביתה הסתיימה ביום 19.3.1995 לאחר משא ומתן שהניב הסכם בין הנתבעת למועצת פועלי עפולה וועד העובדים (להלן: הסכם הפרישה). (ד) בסעיף 4 להסכם הפרישה, בקטע הרלבנטי לענייננו, נאמר: "4. הסכם פיטורים והתפטרות - לא כולל פנסיונרים עובדים. נוסחת הפיצויים - 100% ותק X מחיר השעה ,X 200 לא כולל הכספים שהצטברו בקרן מבטחים. א. מפוטרים - פיצוי 145% - פיצויים כחוק, בתוך 30 יום היתרה בשלושה תשלומים חודשיים. ב. מתפטרים - פיצוי 135% - עד 10 מתפטרים - 6 תשלומים חודשיים. עד 20 מתפטרים - 9 תשלומים חודשיים. עד 40 מתפטרים - 18 תשלומים חודשיים. צמוד' מדד חזוי". (ההדגשה הוספה) בסעיף 9 להסכם הפרישה נאמר: "ההנהלה תוציא אישורים מתאימים לקרן אמיר, לקרן השתלמות ולמבטחים, לפי הצורך למתפטרים ולמפוטרים, שאין התנגדות להוצאת הזכויות כולל תשלומי עובד ומעביד וכן פיצויים מתוך פנסיה מקיפה ממבטחים". (ה) עבודת התובעים הסתיימה על פי הסכם הפרישה, וכל אחד מהם קיבל כספים מהנתבעת. אלא שבעניין שיעור הכספים המגיעים על-פי ההסכם קיימת המחלוקת, כאשר התובעים טוענים, כי בהתאם להסכם הפרישה והסכמים נוספים החלים על הנתבעת - הם זכאים לזכויות הכספיות שפורטו בתביעות; ואילו גירסת הנתבעת הינה - שכל אחד מהתובעים קיבל את מלוא הכספים להם הוא זכאי. 3. התביעה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים (א) בפסק הדין נקבע, כי תשלום פיצויי הפיטורים למערערים צריך להיעשות על פי הסכם הפרישה ולא על פי הסכם אחר בלתו; והמשכורת לחישוב פיצויי הפיטורים היא זו שנקבעה כמשכורת בהסכם הפרישה, ולא המשכורת הכוללת תוספות, שאוזכרה בטופס 161 - הודעת המעביד למס הכנסה על תשלום מענק עקב פרישה. (ב) ב"כ המערערים טען, כי על המשכורת לחישוב פיצויי הפיטורים לכלול רכיבי שכר נוספים כתוספת עידוד נוכחות, הבראה וביגוד, כך ששיעורה צריך להיות מעל לשיעור לפיו היא חושבה בפועל, ובגין אותו הפרש במשכורת, זכאים המערערים להפרש פיצויי פיטורים על פי הסכם הפרישה. ב"כ המשיבה טען מאידך, כי הדרך לחישוב המשכורת לצורך חישוב פיצויי פיטורים נקבעה בהסכם הפרישה ויש לדחות טענת המערערים לשנותה. (ג) אשר לדעתנו 1. מקור זכאותם של המערערים לתשלום פיצויי הפיטורים בשיעור מוגדל, במקרה שלפנינו, הינו אך ורק הסכם הפרישה. 2. בסעיף 4 להסכם הפרישה נקבעה הנוסחה לחישוב פיצוי פיטורים, המבוססת על משכורת המחושבת על פי "מחיר שעה" כפול 200 שעות עבודה בחודש. 3. אפשר, כי המשכורת על פי חישובה בהסכם הפרישה נמוכה משיעור המשכורת לחישוב פיצויי פיטורים על פי הוראות חוק פיצויי פיטורים. אולם, משבנסיבות המקרה ברור ולית מאן דפליג, כי סכום פיצויי הפיטורים המשולם על פי נוסחת הסכם הפרישה (לפי 145% למפוטרים ו-135% למתפטרים ללא הפחתת כספי הצבירה במבטחים), עולה על שיעורם על פי החישוב שבחוק - אזי, אין להוסיף למשכורת על פי הסכם הפרישה את התוספות של עידוד נוכחות, הבראה וביגוד, שכלל אינן מופיעות בנוסחת חישוב הפיצויים שבהסכם הפרישה. 4. אופן הדיווח למס הכנסה בטופס 161 על סכום פיצויי הפיטורים ששולמו על פי הסכם פרישה, שנעשה בהסכמת הצדדים ובתיאום עם פקידת השומה בעפולה, אינו רלבנטי לענייננו, באשר לא על פיו נקבעה הזכאות לאותו תשלום, ולא מכוחו אפשר שתקום זכאות למערערים להכללת התוספות במשכורת לחישוב פיצויי פיטורים על פי הסכם הפרישה . לאור האמור, טענת המערערים לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, המבוססת על טענתם כי ראוי היה להגדיל את המשכורת לחישובה - ראויה להידחות. 4. התביעה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים (א) בערעור נטען, כי המשיבה בכתב הגנתה הודתה "באי ביצוע התשלומים במועדים הקבועים בהסכם הפרישה, ולכן טעה בית הדין משלא חייבה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין כל תקופת הלנתם", ולא דן כלל בפלוגתה זו. ב"כ המשיבה השיב לנטען, כי אין שחר לטענה לפיה לא שולמו פיצויי הפיטורים למערערים במועד. (ב) אשר לדעתנו: 1. בפסק דינו של בית הדין האזורי אין אמנם התייחסות מפורשת לטענת המערערים לזכאותם לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים כנטען על ידם; אלא שבכתב התביעה, בסעיף המרכז את התביעות הכספיות של המערערים - לא נתבעו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הסכומים ששילמה המשיבה למערערים, כך שטענתם בעניין זה ראויה להידחות ולו רק משאין לפסוק להם מעבר לתביעתם הכספית שעל-פיה שולמה האגרה. 2. בהסכם הפרישה, סעיפים 4 (א-ב), נקבעו מועדי תשלום פיצויי הפיטורים. לכן, על מנת לתבוע פיצוי הלנת פיצויי פיטורים לגבי הפיצויים ששולמו, מן ההכרח היה לציין בכתב התביעה מועד התשלום של כל סכום בפועל בהשוואה למועד שהוא היה צריך להשתלם על פי הסכם הפרישה. משכתב התביעה חסר פירוט שכזה, וממילא פירוט שכזה גם לא הוכח - דין התביעה לפיצויי הלנת פיצויי הפיטורים ששולמו באיחור, להידחות. 5. תשלום פיצויי פיטורים בגין אי שחרור כספי ההפרשה לפיצויים בסך 2.33% (א) בכתב התביעה נטען, כי המשיבה מסרה לידי המערערים אך ורק אישור לשחרור כספי הצבירה בקרן הפנסיה המקיפה של מבטחים, למרות שהיה עליה, על פי הסכמי הפקדת פיצויים משנת 1970 ומשנת 1973 ועל פי הסכם הפרישה, למסור לידיהם גם אישור לשחרור של כספי הצבירה בגין ההפרשה למבטחים בשיעור של 2.33% עבור השלמת פיצויי הפיטורים. לאור האמור, נתבע תשלום של 28% מסכום פיצויי הפיטורים המגיע לטענת המערערים על פי חוק פיצויי פיטורים. בפסק דינו של בית הדין האזורי נדחתה תביעה זו, מן הטעם, שעל פי האמור בתצהירי המשיבה "הוסכם על נוסחת פיצוי כמפורט בהסכם הפרישה, כשהכוונה במילים, לא כולל כספים שהצטברו בקרן מבטחים היא, שהעובדים יקבלו המגיע להם לפי נוסחת הפיצוי בהסכם הפרישה בתוספת שחרור הכספים מקרן הפנסיה" המקיפה בלבד. משהזכאות לפיצויי פיטורים צריכה להיקבע אך ורק על פי האמור - דין התביעות לתשלום פיצויי פיטורים מעבר לקבוע בהסכם הפרישה להידחות. (ב) עיקר טיעונו של ב"כ המערערים היה, כי המשיבה הפרה את הסכמי הפקדת הפיצויים, בכך שעשתה שימוש בכספי הפרשת ה-2.33% שנצברו. לאור זאת, ולאור האמור בהסכם הפרישה, בו דובר על שחרור כל כספי הצבירה מכל הקרנות והקופות במבטחים (ר' פיסקה 2(ד) לעיל), נטען, שיש לחייב את המשיבה לשלם למערערים 28% מסכום פיצויי הפיטורים המגיעים להם על פי חוק, או להורות לה למסור להם מכתבים לשחרור הכספים הללו ממבטחים. בשלב הערעור, ביקש ב"כ המערערים להגיש כראיה חדשה תצהיר נוסף של חבר ועד המשיבה, לפיו הבנת הוועד את הסכם הפרישה הייתה, כי "המילים לא כולל הכספים שהצטברו בקרן מבטחים", התייחסו "לכל הכספים שהצטברו בקרן מבטחים ללא יוצא מן הכלל" (דב"ע נז/208 - 9). ב"כ המשיבה השיב לבקשה לצירוף ראיה, כי אין מקום להיעתר לה בשלב הערעור, משניתן היה בשקידה סבירה להגיש את התצהיר הנוסף בעת הדיון בבית הדין האזורי. לעניין עצם זכאות המערערים לכספי הצבירה בגין ההפרשה בסך 2.33%, תמצית תשובתו הייתה, שעל פי פרשנות סעיפים 4 ו- 9 להסכם הפרישה, לפיה ראוי להחליט את אשר יעשה בכספים אלה - אין לכלול את אותם כספי צבירה כמקור נוסף לתשלום למערערים. (ג) אשר לדעתנו 1. הסכמי ההפקדה בין המשיבה למבטחים מ-1970 ו-1973, נועדו לאפשר למשיבה לשלם פיצויי פיטורים לזכאים לפיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים, מתוך כספי הצבירה שהצטברו במבטחים בגין הפרשות המשיבה בשיעור של 2.33% משכרם החודשי. 2. למתפטרים על פי חוק פיצויי פיטורים, אם אין מדובר בהתפטרות שדינה כפיטורים - אין זכאות כלל לפיצויי פיטורים; וזכאותם של המפוטרים והמתפטרים שדינם כמפוטרים, לפיצויי פיטורים על פי אותו חוק הינה - אך ורק לחודש משכורת לכל שנת עבודה, על-פי הרכיבים שנקבעו, בניכוי כספי הצבירה בגין התשלומים במקום פיצויי פיטורים לקרן הפנסיה (סעיפים 12 ו- 14 לחוק פיצויי פיטורים). לאור האמור, אלמלא הסכם הפרישה, משהמערערים כולם בוטחו בקרן פנסיה המקיפה של מבטחים, ובהנחה כי יש לקבל טענתם לעניין המשכורת לחישוב פיצויי פיטורים - אזי זכאותם על פי החוק, לפיצויי פיטורים, הייתה רק ל- 28% מסכום פיצויי הפיטורים המלא ולא למעלה מ- 90% מסכום פיצויי הפיטורים המלא למפוטרים ולמעלה מ- 85% מסכום פיצויי הפטורים המלא למתפטרים, כפי שנקבע בהסכם הפרישה. משאלה הן העובדות, והמערערים טוענים לזכאות לפיצויי פיטורים מעבר לקבוע בחוק - המקור היחיד לכך במקרה שלפנינו הוא בהכרח הסכם הפרישה. 3. הסכם הפרישה, ככל הסכם, צריך להיות מפורש על פי אומד דעת צדדיו כפי שהוא משתמע מתוך ההסכם ועולה מתוך הנסיבות (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973). מתוך הסעיפים 4 ו- 9 להסכם הפרישה (ר' פיסקה 2(ד) לעיל), עולה, כי "הכספים שהצטברו בקרן מבטחים" ושאינם נכללים בחישוב פיצויי הפיטורים על פי הסכם הפרישה (סעיף 4 להסכם), הינם רק הכספים בקרן הפנסיה המקיפה, לגביהם נאמר בסעיף 9 להסכם , הדן ביישומו, כי המשיבה תוציא אישור למתפטרים ולמפוטרים על פי הסכם הפרישה לשחרור אותם כספים מקרן הפנסיה המקיפה. 4. מששחרור הכספים על פי סעיף 4 להסכם הפרישה מתייחס אך ורק לכספים בקרן הפנסיה המקיפה של מבטחים - לא קמה למערערים זכאות לפיו לשחרור כספי הצבירה בגין ההפרשה הנפרדת של המשיבה בשיעור 2.33% למבטחים; ולפיכך טענתם לתשלום תוספת של 28% פיצויי פיטורים משיעורם החוקי - ראויה להידחות. 5. על פי קביעתו של בית הדין האזורי המסתמכת על העדויות ששמע - "הצדדים להסכם הפרישה ידעו והבינו מה כלול במילים לא כולל הכספים שהצטברו בקרן מבטחים, וכי מדובר בכספים שהיו בפועל בעת החתימה. (ראה סעיף 7 לתצהירו של סלומון דהן יו"ר הועד דאז, שחתם על הסכם הפרישה). לפיכך, אין מקום לכלול הקופה המפעלית כמקור נוסף לתשלום פיצויי פיטורין". בקביעה זו של הערכאה הדיונית, אין מקום, כי אנו כערכאת הערעור - נתערב. אין זה סביר, שבעת חתימת הסכם הפרישה, סיכמו הצדדים על העברת כספי הצבירה בגין הפרשת המשיבה את ה- 2.33%, שעה שהיה ידוע לשני הצדדים (כאמור בתצהיר יו"ר הועד ובתצהיר אריה בר וגיל זוהר), המצב העובדתי, שהפרשת ה- 2.33% - לא היתה לחשבון אישי של כל עובד ועובד במבטחים , אלא לקופה מפעלית אשר שימשה מאז הקמתה ב - 1973 כמקור לתשלום פיצויי פיטורים או השלמת פיצויי פיטורים לעובדים במשך כל השנים וכי כמעט לא נותרו כספים באותה הקופה. 6. משהסכם הפרישה צריך להיות מפורש כאמור - לא היה מקום להיעתר לבקשת המערערים לקבל את התצהיר הנוסף לעניין פרשנותו, וזאת בנוסף לטעם הדיוני לדחייתה של הבקשה, משלא שוכנענו שלא ניתן היה בשקידה סבירה להגיש מלכתחילה לבית הדין האזורי את אותו תצהיר נוסף (דב"ע נב/151 - 3 שם טוב - אלגרדאת, פד"ע כה 42, 44). 7. יתרה מזו - בכתב התביעה לא תובע המערער שחרור כספי הצבירה מן הקופה המפעלית בגין הפרשת ה- 2.33%, אלא הוא תובע את חיוב המשיבה לשלם לו השלמת פיצויים בשיעור של 28% נוספים על פיצויי הפטורים ששולמו לו על פי הסכם הפרישה (סעיף 10 לכתב התביעה). תביעה זו לתשלום תוספת פיצויי פיטורים ראויה להידחות, משכאמור לעיל, לא סוכם על תשלום תוספת של 28% לסכום הפיצויים שננקב בהסכם הפרישה. 6. התביעות לעניין דמי מחלה, תוספת ותק והפרשי דירוג הנדסאים, דמי הבראה ופדיון חופשה: (א) בפסק דינו של בית הדין האזורי נקבע, כי משבאי כוח הצדדים הסכימו לסכם סיכומיהם על סמך המסמכים שבתיק והתצהירים שהוגשו לעניין הזכאות לתשלום פיצויי פיטורים - אזי דין התביעות לעניין דמי מחלה, תוספת ותק ופיצוי שכר על-פי הסכם ההנדסאים - להימחק בהעדר כימוי; ולגבי התביעות לחופשה והבראה - יוגש פירוט לבית הדין לגבי הימים המגיעים, ו"אם תהיה הסתייגות מצד ב"כ התובעים ניתן להגיש לבית הדין בקשה נפרדת ובית הדין יתייחס אליה והחלטה באותה בקשה תהווה חלק מפסק הדין". (ב) ב"כ המערערים טען, כי לשם כימוי התביעות לתשלום דמי מחלה, תוספת ותק , דמי הבראה והסכם הנדסאים - נדרשה המשיבה על פי החלטת בית הדין ולאור הסכמת הצדדים לגילוי מסמכים לאחר ההכרעה "בשאלות המשפטיות"; לפיכך, לא היה מקום למחיקתן של אותן התביעות, מבלי שנשללה עילת התביעה מן הבחינה העקרונית. לגבי התביעה לפדיון חופשה נטען, כי מן הראוי היה לפסוק על פי הנתבע בכתב התביעה. ב"כ המשיבה טען, כי גילוי המסמכים היה מותנה בהוכחת זכאות לתביעה לדמי מחלה, תוספת ותק, ועל-פי הסכם ההנדסאים; ומשהתביעות הללו "כוללניות סתמיות ובלתי מנומקות" - צדק בית הדין האזורי בדחותו אותן. (ג) אשר לדעתנו: 1. משאין מחלוקת בין הצדדים, שאין המשיבה נמנית על מפעלי כור, אזי אימוץ הסכמיה וחוקתה של כור על ידי המשיבה בנוגע לתביעות המערערים לדמי מחלה, תוספת ותק ויתרת דמי הבראה, טעונה הוכחה על ידיהם בנוסף לחובת הוכחת עצם הזכאות על פי אותם הסכמים ואותה חוקה. משכך הם הדברים, הרי שמעבר לשאלת כימוי התביעות הללו על פי צו גילוי המסמכים שנתבקש - לא ניתן היה לפסוק באותן תביעות ללא שמיעת עדויות והגשת מסמכים מתאימים. משכתבי התביעה חסרים את הפירוט הנדרש לביסוס עילת התביעות הללו כאמור, ומשראיות להוכחתן לא הובאו למרות שהתאפשר הדבר על פי החלטת בית הדין מיום 13.12.95, ומשב"כ הצדדים הסכימו כי בית הדין יפסוק על פי החומר שבתיק ולאור סיכומיהם - אזי בנסיבות אלה, לא היה מנוס בלתי אם למחוק אותן תביעות לתשלום דמי מחלה, ותוספת ותק כפי שהחליט בית הדין האזורי בפסק דינו. 2. אשר לתביעה להפרשי שכר הנובעים מדירוג חלק מהמערערים "בדירוג הפקידים" במקום "בדירוג המהנדסים", לגביה עילת התביעה לא ברורה וחסרה הוכחה בייחוד משעל פי פסק הבורר אפרים ז'לוני מיום 12.9.91 עליו בין השאר היא נסמכת - אומנם מ- 1.4.91 ועד 31.3.92 זכאים היו המהנדסים והטכנאים במפעל המשיבה לתוספת שכר בשיעור של 6% על פי הסכם השכר הארצי (הסכם במסגרת) למהנדסים וטכנאים, אולם מ- 1.4.92 נקבע באותו פסק בורר כי "תחול על עובדים אלה תוספת השכר הנהוגה במפעל לגבי כלל העובדים". לאור האמור, בדין נמחקה אף תביעה זו. (ג) לגבי התביעה לפדיון חופשה, שעילתה על פי כתב התביעה, (להבדיל משאר התביעות שנמנו), מכוח החוק ולא מכוח הסכם כלשהו, ולגבי התביעה לדמי הבראה - לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי כי ידון בהן לגופן לאחר הגשת פירוט ימי החופשה וההבראה שינתנו, אם יחלקו המערערים במועד שנקצב על המגיע להם בגין שתי תביעות אלה על פי הפירוט שיוגש. 7. סוף דבר לאור האמור, דין הערעור להידחות. תוך 30 יום ישלמו המערערים, ביחד, למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ש"ח ותוספת מע"מ. 8. פסק הדין יישלח לצדדים בדואר. פיצוייםשחרור כספים