1. המערער, עו"ד X, הגיש ערעור זה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 11.3.09 בבד"א 46/08 ובד"א 53/08. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער וקיבל את ערעורו של המשיב, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 57/07. בית הדין המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, וסעיפים 54, 61(1) ו-62(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. בהמשך להרשעה גזר בית הדין המחוזי על המערער עונש של חודשיים השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין ו-10 חודשי השעיה על-תנאי, והוסיף וחייב את המערער בתשלום הוצאות למשיב. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש, וקיבל את ערעור המשיב על קולת העונש, כך שתקופת ההשעיה בפועל ותקופת ההשעיה על-תנאי הועמדו על שנה כל אחת. הקובלנה והכרעת הדין 2. בקובלנה שהגיש המשיב לבית הדין המחוזי נטען כי המתלוננת, שהנה חברה בע"מ, הסמיכה את המערער להגיש בשמה תביעה כספית לפירעון חוב המגיע לה, ולשם כך שילמה למערער ביום 15.9.03 סך של 1,100 ₪ עבור אגרת משפט. המערער הכין את כתב התביעה, הגיש אותו במזכירות בית המשפט, ואף קיבל עבורו מספר תיק אזרחי, אולם נטל את כתב התביעה עמו ולא שילם בגינו את האגרה. משפנה אל המערער מנהל המתלוננת כדי לברר את גורל התביעה והטיפול בה, מסר לו המערער דיווחים כוזבים לפיהם התביעה בטיפול. רק בעקבות בירורים שערך עורך דין אחר אליו פנתה המתלוננת משנואשה מטיפולו של המערער בענין, נודע לה כי האגרה לא שולמה אלא נלקחה על ידי המערער לכיסו. בסופו של דבר, ולאחר פניות רבות, החזיר המערער למתלוננת את האגרה ביום 19.1.05. בקובלנה נטען בנוסף כי טענת המערער, לפיה מתוך טעות נטל את התיק למשרדו ולא שילם את האגרה, אינה אמת, באשר המערער לא תיקן את טעותו הנטענת ולא שילם את האגרה גם לאחר פניותיו הרבות בנדון של מנהל המתלוננת אליו. 3. מספר ימים לפני המועד שנקבע לדיון בקובלנה, הגיש המערער לבית הדין המחוזי בקשה למינוי סניגור על חשבון הלשכה. הבקשה נומקה בחוסר בקיאותו של המערער בהליכים משמעתיים ופליליים, וכן בחובות כספיים ניכרים הרובצים עליו ומונעים ממנו לשכור שירותי עורך דין. אב בית הדין החליט לדחות את הבקשה בשל האיחור בהגשתה ובשל העדר פירוט לגבי נכסי המערער וחובותיו. משכך הגיש המערער בקשה מתוקנת למינוי סניגור, אליה צירף אסמכתאות בנוגע להיקף חובותיו הכספיים. בישיבת ההקראה החליט בית הדין לאפשר למערער להגיש מסמכים המוכיחים את חוסר מסוגלותו לפרוע את חובותיו ולעמוד בתשלום שכר טרחת עורך דין. משהוגשו מסמכים אלה החליט אב בית הדין, חרף התנגדות המשיב, למנות למערער סניגור כמבוקש ולדחות את מועד ישיבת ההוכחות על מנת לאפשר לסניגור הממונה להיערך לדיון. המועד הנדחה נדחה אף הוא, בעקבות בקשה של המערער שהוגשה בבוקר הדיון ונומקה במצבו הבריאותי. מספר ימים לפני מועד הדיון שנקבע לבסוף, פנה הסניגור הממונה לבית הדין בבקשה לשחררו מהייצוג, בנימוק שהמערער הפסיק לשתף עמו פעולה, ניתק את הקשר ונמנע מלהשיב לפניותיו החוזרות ונשנות בכתב ובעל-פה. אב בית הדין נעתר בו ביום לבקשה, והורה על שחרור הסניגור הממונה מהייצוג. ישיבת ההוכחות נדחתה פעמיים נוספות, מהן פעם אחת בעקבות בקשה של המערער. בקשת דחייה נוספת שהגיש המערער ביום הדיון מנימוקים רפואיים, נדחתה. המערער התייצב לדיון, אך טען כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לקיים את הדיון ומחייב את דחייתו. בקשתו נדחתה שוב והראיות נשמעו. באותה הזדמנות דחה בית הדין גם את בקשת המערער למינוי סניגור חלופי לסניגור הממונה ששוחרר מהייצוג. בהחלטה צוין כי מאז שחרור הסניגור חלפו קרוב לחודשיים, במהלכם לא פנה המערער בבקשה כלשהי למינוי סניגור חלופי. 4. בתשובתו לקובלנה הודה המערער בקבלת ייצוגה של המתלוננת ובקבלת הכסף ממנה לתשלום האגרה, אך כפר בטענה המייחסת לו העלאת טענה כוזבת בדבר אי-תשלום האגרה מתוך טעות. מטעם המשיב העידו מנהל המתלוננת, אלי פדידה, ועו"ד יעקב אבירם, אליו העבירה המתלוננת את הטיפול בענין מהמערער. המערער בחר שלא להעיד ותחת זאת מסר הודעה ללא חקירה בהתאם לכלל 32(3) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 (להלן - כללי סדרי הדין). בהודעתו טען כי לא שילם את האגרה כתוצאה מטעות. מאחר שהאגרה לא שולמה, נמחקה התביעה בקבצי המחשב של בית המשפט, בהתאם לנהלים, כעבור 48 שעות מהגשתה. מחיקת התביעה לא הסבה למתלוננת כל נזק מאחר שבסופו של דבר היא הגיעה להסדר מוסכם עם החייב אשר נגדו הוגשה התביעה (להלן - החייב), ואלמלא היה סכום האגרה נותר ברשותו של המערער לא הייתה המתלוננת זוכה אלא להחזר מבית המשפט של מחצית האגרה. הפסקת הטיפול בתיק נעשתה על ידי המערער בהתאם לבקשה של מנהל המתלוננת סמוך לאחר הגשת התביעה. מנהל המתלוננת נימק אז את הבקשה בכך שהוא עומד להגיש להסדר עם החייב, ואילו המערער לא מסר למנהל המתלוננת את מספר התיק בבית המשפט. גם החזרת סכום האגרה למתלוננת נעשתה בהסכמה עם מנהלה, במסגרתה סכום האגרה הושב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך 200 ₪. המערער הוסיף בהודעתו כי המתלוננת הגישה נגדו את תלונתה חסרת השחר כנקמה על תלונה שהוגשה מצדו נגד עו"ד אבירם אליו הועבר ייצוגה. 5. בהכרעת הדין עמד בית הדין המחוזי על ההבחנה בין מתן עדות על ידי נאשם לבין מסירת הודעה על ידו. נקבע, כי מאחר שנותן ההודעה אינו עומד לחקירה נגדית על גרסתו, לא ניתן לייחס להודעה מעמד עצמאי של ראיה קבילה ולא ניתן לבסס עליה ממצא עובדתי. לאחר מכן עבר בית הדין לבחינת ראיות המשיב. על יסוד עדויותיהם של פדידה ועו"ד אבירם והמסמכים שהוגשו על ידם, נקבע כי גם אם המערער, כטענתו, לא שילם את האגרה מתוך טעות, הרי משנתגלה הטעות כתוצאה מפניותיו המרובות של פדידה אל המערער, לא פעל המערער לתיקון הטעות, נמנע מלשלם את האגרה והשיב אותה למתלוננת רק כעבור 16 חודשים מקבלתה. יתרה מכך, המערער הוסיף חטא על פשע, ובמקום לפעול למען לקוחו במסירות ובנאמנות כמתחייב מהדין, דחה את פדידה בתירוצים שונים תוך שהוא מוסר לו את מספר התיק בבית המשפט. בית הדין דחה את טענת המערער בדבר המחיקה האוטומטית במחשב של תביעה שלא שולמה בעדה אגרה תוך 48 שעות ממועד הגשתה, והוסיף כי טענה זו עומדת בסתירה לדברים שכתב המערער למזכיר הראשי של בית משפט השלום בתל-אביב לפיהם הוא מבקש למחוק את התביעה ממערכת המחשוב בשל הגעת הצדדים לפשרה סמוך להגשת התביעה. דבריו אלה של המערער עומדים גם בסתירה לעובדה שהסכם הפשרה בין המתלוננת לבין הנתבע (מוצג ק/5), הנו מיום 1.2.05, מועד בו ייצוגה של המתלוננת כבר עבר לעו"ד אבירם. עוד נאמר בהכרעת הדין כי המערער העלה בסיכומיו טענות עובדתיות בלתי-קבילות, שלא זו בלבד שלא הוכחו באמצעות עדות שעמדה לחקירה נגדית או באמצעות מסמכים, אלא שחלקן אף לא הוזכר בתשובת המערער לקובלנה ובהודעה שמסר לבית הדין לאחר הבאת ראיות הקובל. בדומה לכך נכללו בסיכומי המערער השערות נטולות ערך ראייתי בנוגע למניעים ולכוונות של מנהל המתלוננת ושל עו"ד אבירם, שמלבד העדר הוכחתן בעדות קבילה אין להן רלוונטיות לשאלת אשמתו של המערער אלא לכל היותר לנושא העונש. הימנעות המערער מלהעיד, מלבד שמונעת לקבל את גרסתו, מוסיפה חיזוק לראיות המשיב, אם כי בפועל ראיות אלה איתנות דיין אף בלא חיזוק. הערעור לבית הדין הארצי על ההרשעה 6. בית הדין הארצי דן במאוחד בערעור שהגיש המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש ובערעור שהגיש המשיב על קולת העונש. המערער הגיש בעצמו לבית הדין הארצי את כתב הערעור, ולאחר מכן ביקש מבית הדין הארצי למנות לו סניגור על חשבון הלשכה. הבקשה התקבלה. מספר ימים לאחר מינוי הסניגור ביקש המערער מבית הדין הארצי לשחרר את הסניגור הממונה ולמנות סניגור אחר תחתיו. בית הדין שיחרר את הסניגור הראשון, ובהמשך מינה סניגור חלופי כבקשת המערער. כמו כן התקבלה בקשת המערער לתיקון כתב הערעור. לדיון בערעורים המאוחדים (שנדחה מספר פעמים בשל בקשות שהגיש המערער) הופיע הסניגור הממונה החדש וטען בשם המערער. 7. בערעור העלה המערער טענות נגד תקינות ההליך שהתנהל בבית הדין המחוזי ונגד קביעות הכרעת הדין לגופה. במישור הדיוני טען המערער כי בית הדין המחוזי שלל ממנו את הזכות לייצוג משפטי, בכך שלא מינה לו סניגור חלף הסניגור ששוחרר, כל זאת בשעה שההצדקה למינוי סניגור נותרה על כנה ובקשת השחרור של הסניגור לא הובאה לידיעת המערער, אשר למד עליה רק מהחלטת בית הדין. בנוסף, כתוצאה מסירובו של בית הדין לדחות את הדיון נשללה מהמערער האפשרות לשכור עורך דין. הדבר אילץ את המערער לנהל בעצמו את דיון ההוכחות למרות העדר מסוגלותו לכך, הן בשל היותו חולה ונתון להשפעת תרופות, והן בשל אי-היכרותו את התחום הנדון. כמו כן קיבל בית הדין המחוזי כראיות מסמכים ששלח אליו המזכיר הראשי של בית משפט השלום, למרות שעורך המסמכים לא מסר עדות ולמרות שלא ניתנה למערער הזדמנות לעיין במסמכים מראש. כל זאת בשעה שעוד בישיבת ההקראה המערער העמיד את בית הדין על עובדות אלה והתנגד להגשת המסמכים. המערער ציין כי הבחין בדיון בכך שחברי בית הדין המחוזי עיינו במסמכים בלתי-קבילים אלה, שכלל לא היו אמורים להימצא בתיק. בנוגע להכרעת הדין עצמה טען המערער כי אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר. עדים רלוונטיים לטענה המייחסת לו מתן דיווחים כוזבים למתלוננת - החייב והמזכיר הראשי של בית משפט השלום - לא הוזמנו למתן עדות מטעם המשיב חרף היותם מצויים בשליטתו. גרסתו של מנהל המתלוננת באשר לדיווחים שהעביר אליו המערער לא נתמכה במסמך כלשהו, ובכלל זה מסמך שיוכיח את הטענה לפיה המערער מסר לו בכתב את מספר התיק בבית המשפט. בה בעת, עדותו בנדון של עו"ד אבירם הנה עדות שמיעה בלתי-קבילה, ובנקודות מסוימות אף סותרת את גרסת מנהל המתלוננת. מול עדויות פגומות אלה מצויה גרסתו של המערער, ממנה לא היה רשאי בית הדין המחוזי להתעלם. אמנם הגרסה נמסרה במסגרת הודעה ולא במסגרת עדות, אולם מאחר שמתן ההודעה הנו זכות חוקית המוקנית לעורך הדין, נודע משקל ראייתי גם לגרסה המועלית במסגרתה, אם כי במשקל פחות ממשקלה של גרסה המוצגת בעדות. ודאי שלא ניתן לראות בבחירת הנאשם לנצל את זכות מתן ההודעה משום חיזוק לראיות הקובל. המערער הוסיף כי גרסתו של מנהל המתלוננת אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבחודש אוגוסט 2004 הוא קיבל חזרה מהמערער את ההמחאות שהיוו בסיס לתביעה נגד החייב, ונקט לגביהן באמצעות עו"ד אבירם בהליך חדש בהוצאה לפועל. יש בכך ללמד כי המתלוננת היא זו שביקשה מהמערער להפסיק את ייצוגה סמוך לאחר הגשת התביעה, וכי הגשת התלונה באיחור ניכר של שנתיים מאז המאורעות לא נועדה אלא לאפשר למתלוננת להימנע מתשלום שכר טרחתו של המערער, כמו גם לשמש הגנה מפני תלונה אותה הגיש המערער לוועדת האתיקה המחוזית נגד עו"ד אבירם, והכול באמצעות גרסה כבושה. המערער טען כי בית הדין המחוזי שגה בקביעתו לפיה התביעה לא נמחקה מאליה כתוצאה מאי-תשלום האגרה. לדבריו, התוצאה המתחייבת מהדין היא מחיקה של תביעה שלא שולמה אגרה בגינה; גם מעדותו של עו"ד אבירם עולה כי התיק נסגר בשל אי-תשלום אגרה; וכך היה מעיד המזכיר הראשי אילו היה המשיב מזמנו לעדות. כפועל יוצא ממחיקת התביעה לא יכול היה המערער לקדם את הטיפול בה, כך שלא הופרה על ידו חובת נאמנות כלפי המתלוננת. 8. פסק הדין של בית הדין הארצי דחה את כל טענות המערער. הטענה הנוגעת לאי-מינוי סניגור חלופי נדחתה מהטעם שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטה בנושא מינוי סניגור במימון הלשכה, המצוי בתחום שיקול הדעת של הערכאה המבררת ואינו בגדר זכות קנויה. בדומה, סירובו של בית הדין המחוזי לדחות את הדיון מנימוקים רפואיים נמנה אף הוא על אותם עניינים שאין ערכאת הערעור מתערבת בהם. לגבי המסמכים שעל קבלתם כראייה הלין המערער, נסמך בית הדין הארצי על החלטת בית הדין המחוזי לפיה "לא עיין בהם ולא יעיין בהם אלא אם יתקבלו כראייה בתיק". בית הדין הארצי הוסיף ואימץ את קביעת הערכאה הראשונה בדבר אי-ייחוס משקל ראייתי להודעה שמסר המערער בלא חקירה נגדית. מאחר שההרשעה התבססה על התרשמותו של בית הדין המחוזי מאמינות וממהימנות עדויות התביעה, ומאחר שהמערער לא הציג טענות המצדיקות לשנות ממסקנות הערכאה ששמעה את העדים, נדחה הערעור. בית הדין הארצי הוסיף כי המערער הודה בכך שלא שילם את האגרה, ובנסיבות אלה אין משמעות מעשית לטענותיו בנושא הדין החל על תשלום אגרה. הערעור לבית המשפט על ההרשעה 9. בערעורו לבית המשפט חוזר המערער על כל הטענות שהעלה בבית הדין הארצי. המערער אינו חולק על הפררוגטיבה המוקנית לערכאה המבררת בשאלת מינוי סניגור לנאשם בהליך משמעתי, אך טוען כי משעה שבית הדין המחוזי עשה שימוש בפררוגטיבה זו ומצא כי מתקיימים במקרה הנוכחי התנאים המצדיקים מינוי סניגור, ובהינתן העובדה שלא חל שינוי בנסיבות המקימות תנאים אלה, חובה הייתה עליו להימנע מניהול הדיון בלא שהמערער מיוצג. קיום הדיון ללא ייצוג, ועוד כאשר המערער אינו מצוי בקו הבריאות, פגע בזכות היסוד לייצוג משפטי, במיוחד כאשר השלכות ההליך נוגעות להמשך עיסוקו של אדם במשלח ידו. המערער דוחה את הקביעה לפיה בית הדין המחוזי לא נחשף לחומר ראיות שאינו קביל, ומפנה בהקשר זה לטופס העברת פקסימיליה מיום 28.5.07 ממזכירות בית הדין לאב בית הדין, אליו צורפו המסמכים אותם שלח לבית הדין המזכיר הראשי של בית משפט השלום בעקבות צו המצאת המסמכים שנתן אב בית הדין ביום 16.5.07. מזכירת בית הדין כתבה לאב בית הדין על גבי טופס העברת הפקסימיליה: "המסמכים נשלחו אליך בלבד. להנחיותיך", ואב בית הדין השיב לה: "לצלם המסמכים 2X ולהשאיר בתיק עד לדיון". לטענת המערער, הימנעותו של אב בית הדין מהשבת המסמכים למזכירות ומעדכון בעלי הדין על הימצאות המסמכים ועל היחשפותו להם, הקימה עילה לפסילתו. קיומו של טופס העברת הפקסימיליה לא היה ידוע למערער בעת ניהול ההליך בבית הדין המחוזי והתגלה לו לראשונה כאשר צילם את התיק בשלב הערעור, וזו הסיבה לכך שהוא העלה את הטענה לראשונה רק בערעור. מעבר לכך, היה בית הדין המחוזי מנוע מלקבל את המסמכים ששלח המזכיר הראשי, בין משום שהמזכיר הראשי שערך אותם לא זומן למתן עדות ובין משום שלא ניתנה למערער הזדמנות לעיין במסמכים קודם לישיבת ההוכחות. המערער טוען כי פסק הדין של בית הדין הארצי אינו מספק מענה ראוי לטענות אותן העלה נגד קביעות הכרעת הדין בנוגע לאישום עצמו. לא ניתן משקל להימנעות המשיב מזימונם לעדות של המזכיר הראשי ושל החייב. עדים אלו היו מאששים את גרסת המערער בדבר מצבה האמיתי של התביעה שהוגשה; בדבר נפקותו של אי-תשלום אגרה; ובדבר המשא-ומתן שהתנהל בינו לבין החייב - ובכך היו מקימים לפחות ספק סביר בטענה המייחסת למערער דיווח לא נכון למתלוננת על התביעה שהגיש בשמה. כמו כן, קיימת התעלמות של שתי הערכאות הקודמות מהעובדה שהמתלוננת העבירה את ייצוגה מהמערער אל עו"ד אבירם כבר בחודש אוגוסט 2004, וכן מכך שמנהל המתלוננת לא הציג כל מסמך התומך בגרסתו לפיה המערער מסר לו בכתב את מספר התביעה. המערער מסתמך גם על מסמך בחתימתו מיום 17.4.05 הנושא את הכותרת "קבלה/חשבונית מס" עבור אגרת משפט ששילמה לו המתלוננת בקשר להליך משפטי אחר. מסמך זה לא הוגש מטעם המערער לבית הדין המחוזי ולבית הדין הארצי, אולם לבקשתו (וחרף התנגדות המשיב) התקבל כראיה נוספת בערעור דנן (מע/1). לדבריו, יש במסמך זה להוכיח כי המתלוננת פנתה אליו לקבלת ייצוג משפטי נוסף לאחר האירועים הנטענים כלפיו בקובלנה, עובדה השוללת את הקביעה בהכרעת הדין המייחסת לו הימנעות מהשבת כספי המתלוננת במשך 16 חודשים ומתן דיווחים כוזבים. מעבר לכך, חוזר המערער על טענותיו בנוגע למשקל ההודעה אותה מסר בבית הדין המחוזי, ובנוגע להוראות הדין החלות על הליך אזרחי שלא שולמה בעדו אגרת משפט. 10. המשיב טוען כי לא נפל כל פגם בהכרעת הדין. לטענת המשיב, דחיית בקשת המערער למינוי סניגור חלופי הייתה במקומה: מלכתחילה לא הייתה הצדקה למינוי סניגור על חשבון הלשכה, נוכח יכולתו הכלכלית של המערער; ניסיונו המוצלח בייצוג עצמו בהליכים משמעתיים קודמים; ופשטותה היחסית של הקובלנה מבחינה עובדתית. אך גם בהתעלם מכל אלה ובהנחה שהמינוי היה מוצדק, משעה שהסניגור שוחרר כחודשיים קודם הדיון בשל אי-שיתוף פעולה מצד המערער, ומאחר שבמהלך אותם חודשיים נמנע המערער מלבקש מינוי סניגור חלופי, רשאי היה בית הדין המחוזי במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו לסרב לבקשה למינוי סניגור חלופי, שהועלתה לראשונה בעל-פה בתחילת דיון ההוכחות במטרה לגרום לסחבת נוספת בהליך, ושקבלתה הייתה מונעת את שמיעת העדים שהתייצבו באותו מועד. דחיית הבקשה לא הסבה למערער עיוות דין, שהרי הוא חקר את עדי התביעה בחקירה נגדית מלאה ואף בחר, לאחר שהוסברו לו זכויותיו, להימנע ממתן עדות, ובהמשך אף ניהל בכוחות עצמו את הערעור בבית המשפט. בכל מקרה, מינוי סניגור אינו מחויב המציאות; כאשר מדובר בהליך משמעתי השכיחות וההצדקה למינוי כזה פחותות בהשוואה להליכים פליליים; וההחלטה המתקבלת בנדון אינה מקימה עילה להתערבות ערכאת הערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור שנייה. בדומה לכך סבור המשיב כי בית הדין המחוזי נהג כשורה כאשר נמנע מלדחות את הדיון חרף האישור הרפואי שהציג בפניו המערער. המשיב מפנה לשורה הארוכה של המהלכים אותם נקט המערער במטרה להביא לדחיית הדיונים, ורואה באישור הרפואי האמור חלק ממסכת עקבית ושיטתית זו. מאחר שבית הדין המחוזי זיהה את השיטה, ובהתחשב בכך שמדובר באישור רפואי שאינו ערוך כדין ואינו מבוסס אלא על תלונות סובייקטיביות של המערער, רשאי היה בית הדין שלא להתחשב בו. החלטה זו הוכיחה את עצמה כנכונה, שהרי המערער התייצב לדיון, חקר בו את העדים, ולא הוכיח כי נגרם לו עיוות דין כלשהו מאי-דחיית הדיון. המשיב אינו מוצא דופי בקבלת המסמכים ששלח לבית הדין המזכיר הראשי של בית משפט השלום. לשיטתו, אין יסוד לפקפק בדבריו של בית הדין המחוזי כי לא נחשף לחומר זה, מה שמתחזק מהכרעת הדין שאינה מזכירה את המסמכים המדוברים. מכל מקום, המערער נמנע מהעלאת בקשת פסילה בפני בית הדין המחוזי, ואין באפשרותו לעשות זאת כיום באיחור. על טענת המערער כי לא התאפשר לו לעיין במסמכים, מגיב המשיב באומרו כי מדובר בהתכתבות בין המערער לבין המזכיר הראשי, המצויה ברשות המערער. באשר לעצם הכרעת הדין, גורס המשיב כי הראיות שהוצגו מטעמו הוכיחו את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, הגם שדרגת הוכחה כזאת אינה הכרחית בהליכים משמעתיים. מאחר שהכרעת הדין מבוססת על קביעות עובדתיות של הערכאה ששמעה את העדים, אין מקום על פי ההלכה להתערבות מצד ערכאת הערעור, לא כל שכן כאשר מדובר בערכאת ערעור שנייה כפי שהדבר הוא בענייננו. אמנם עדותו של עו"ד אבירם הייתה בחלקה עדות שמיעה, אולם מנהל המתלוננת העיד על סמך ידיעתו האישית, ובנוסף קיבלו ראיות התביעה חיזוק מהימנעותו של המערער להעיד. מכלול הראיות העלה כי המערער לא שילם את האגרה ולא החזיר אותה למתלוננת, ובכך די להקמת אשמתו אף אילו היה צודק בניתוח הדין הרלוונטי לעניין אי-תשלום אגרה (מה שבפועל אינו נכון שכן המערער שוגה בניתוח הדין). המשיב סומך את ידיו על קביעת בתי הדין למשמעת בדבר ערכה הראייתי האפסי של הודעה הניתנת על ידי נאשם בהתאם לכלל 32(3) לכללי סדרי הדין. לא עוד אלא שבית הדין המחוזי הבהיר למערער את המשמעות שתצמח מבחירתו שלא להעיד, והמערער אף נועץ טלפונית בטרם החליט סופית לנהוג כך. ההרשעה - דיון והכרעה 11. לא מצאתי מקום לקבלת טענותיו של המערער נגד הרשעתו. תחילה ייבחנו טענותיו הפרוצדורליות של המערער, ולאחר מכן טענותיו בענין ההרשעה עצמה. 12. אין למצוא משגה בהחלטתו של בית הדין המחוזי לדחות את בקשת המערער למינוי סניגור תחת הסניגור הממונה ששוחרר מהייצוג. מלכתחילה נקבע הדיון בבית הדין ליום 5.6.07 הן להקראה והן להוכחות. המערער ביקש לדחות את הדיון בטענה שיש להמתין לתוצאותיו של דיון שנקבע בבית המשפט לתביעות קטנות בתביעה אותה הגיש נגד המתלוננת. רק לאחר שנדחתה בקשה זו הגיש המערער - שבוע ימים בלבד לפני מועד הדיון - בקשה למינוי סניגור. למרות שבקשה זו נדחתה גם היא, בין היתר מחמת האיחור בהגשתה, נהג בית הדין המחוזי עם המערער ברוחב לב ובסלחנות, וקיבל את בקשתו החוזרת למינוי סניגור. כתוצאה מכך לא נשמעו ההוכחות ביום 5.6.07, חרף החלטה קודמת של בית הדין מיום 4.6.07 שדחתה בקשה אחרת של המערער להפרדת ההקראה מההוכחות, ועל אף שמנהל המתלוננת התייצב למתן עדות במועד האמור ואולץ לשוב על עקבותיו כלעומת שבא. ניתן היה לצפות מהמערער לגלות מכאן ואילך יחס רציני ושקדני בנושא מינוי הסניגור, על מנת שלא תישמט מתחת ידיו ההתחשבות לה זכה, בלשונה של החלטת בית הדין המחוזי מיום 5.6.07, "לפנים משורת הדין". אלא שהתנהלותו של המערער מאז המינוי הוכיחה כי הוא לא השכיל להפנים את ההליכה לקראתו וכי מטרתו האמיתית בבקשות למינוי סניגור הייתה יצירת סחבת ועיכוב ההליך. כך, נמנע המערער משיתוף פעולה עם הסניגור הממונה, ניתק עמו כל קשר ולא השיב לפניותיו בכתב ובעל-פה (הכל כמפורט בבקשת הסניגור הממונה לשחרור מייצוג). טענת המערער כי לא היה מודע להגשת בקשתו של הסניגור הממונה לשחרור מהייצוג אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי זו בדיוק הייתה העילה לבקשת השחרור: חוסר הצלחת הסניגור לאתר את המערער, מה שגרם בין היתר לכך שהסניגור "ניסה מספר רב של פעמים להודיע לנאשם הן טלפונית והן בפקס על דבר הגשת בקשה זו לשחרור מייצוג ואולם הוא לא הצליח לעשות כן" (סעיף 5 לבקשה). ברור מאליו כי לנוכח דברים אלה לא הוטלה על בית הדין חובה לנסות ולקבל את תגובת המערער לבקשת השחרור לאחר שסניגורו עמל ולא הצליח לאתרו. מכל מקום, גם כיום אין בפי המערער טענה כלפי עצם החלטת השחרור ואין הוא חולק על התיאור שסיפק הסניגור הממונה לגבי העדר שיתוף הפעולה מצדו (ראו עמ' 5-4 לפרוטוקול הדיון בבית הדין המחוזי מיום 8.10.07 בו ציין המערער כי התגלעו חילוקי דעות וחוסר אמון בינו לבין הסניגור; ובדומה לכך סעיפים 109-106 לסיכומי המערער בבית הדין המחוזי). במצב דברים זה, כל שהיה על בית הדין המחוזי לעשות בקשר עם שחרור הסניגור הנו משלוח החלטת השחרור למערער. כך אכן עשה בית הדין, ששלח למערער את ההחלטה ביום 13.8.07 (למחרת נתינתה) במסירה אישית. המערער אכן קיבל את ההחלטה, כפי שמוכיח הן אישור המסירה מיום 14.8.07 והן בקשה שהגיש המערער ביום 19.8.07 לדחיית ישיבת ההוכחות שהייתה קבועה לאותו יום. עצם הגשת בקשת הדחייה על ידי המערער ולא על ידי הסניגור שמונה לו מלמדת כי המערער היה מודע לשחרור הסניגור, מה עוד שהמערער חתם על הבקשה בעצמו וציין בכותרתה את שמו וכתובתו בלבד ללא אזכור הסניגור הממונה. למרות שכבר בשלב זה היה המערער מודע לשחרור הסניגור, ולמרות שלאחר מכן הוגשו על ידו שתי בקשות נוספות לדחיית הדיון, מילא המערער את פיו מים משך קרוב לחודשיים ולא העלה כל בקשה למינוי סניגור חלופי, אלא לראשונה בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 8.10.07; וגם זאת רק לאחר שנדחתה בקשתו לדחיית הדיון מטעמים רפואיים אותה שיגר לבית הדין בבוקרו של אותו יום. שיהוי ניכר זה מצוי בעוכריו של המערער, והצדיק את החלטת בית הדין מאותו היום שלא לאפשר דחייה נוספת של הדיון (אליו התייצבו למתן עדות שני עדי התביעה) לצורך מינוי סניגור חלופי. כפי שציין בית הדין, לאחר ששחרורו של הסניגור הקודם נעשה כבר במחצית חודש אוגוסט, "אין על הנאשם אלא להלין על עצמו שלא פנה מאז ועד עתה בכל בקשה אחרת למינוי סנגור חלופי". ודאי שיש בחוסר המעש המוחלט של המערער בקשר למינוי הסניגור במהלך תקופה כה ממושכת, כדי להפריך בעליל את טענתו נגד בית הדין שכביכול "לא אפשר למערער ולו שעת חסד אחת לנסות לשכור עורך דין" (סעיף 24 להודעת הערעור). 13. מינוי סניגור לנאשם בהליכים משמעתיים הננקטים על ידי לשכת עורכי הדין, כמוהו כמינוי סניגור לנאשם בהליכים פליליים, נועד לקדם את זכותו למשפט הוגן ולמנוע עיוות דין (ע"פ 134/89 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 203, 208-207; ע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית, מחוז נצרת והצפון נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 346, 354; ע"פ 10067/08 הסנגוריה הציבורית נ' אוחיון, מיום 15.12.08, בפסקאות 4 ו-7). יחד עם זאת, כמו כל זכות אחרת, גם זכאותו של נאשם חסר אמצעים כלכליים לייצוג משפטי על חשבון הקופה הציבורית (או במקרה הנדון: על חשבון קופת לשכת עורכי הדין) הנה זכות יחסית, שמימושה מחייב התחשבות באינטרסים ציבוריים הראויים אף הם להגנה, ובהם תקינות ויעילות ההליך המשפטי וניצול יעיל של משאבי הציבור. ממילא כרוך מימושה של זכות הייצוג בחובה המוטלת על הנאשם לפעול בתום לב ולשתף פעולה עם הסניגור שמונה לו. אי-עמידת הנאשם בחובות אלו, ובמיוחד כאשר הדבר נעשה במטרה לגרום לסחבת ולהתמשכות ההליכים, מקימה טעם מוצדק לניהול המשפט אף בהעדר ייצוג. כך למצער כאשר אין מדובר בנאשם שקיימת לגביו בדין חובת מינוי סניגור, אלא שהמינוי נתון לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, כפי שהדבר הוא בענייננו (אם כי גם במצב שבו קיימת חובת מינוי מוקנית לבית המשפט אפשרות שלא למנות סניגור מקום בו סבור הוא כי המינוי לא יועיל: סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי); ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 817, 825). על נאשם שנמנע משיתוף פעולה עם סניגור שמונה לו, וגילה בהתנהלותו מגמה לסיכול ההליך, נאמר ברע"פ 8083/10 בכור נ' מדינת ישראל (מיום 7.4.11): "לצד ההקפדה על מתן ההזדמנות המקסימלית לכל נאשם למצות את הגנתו, יש להקפיד גם על כך שההליך הפלילי לא יהפך ל'כלי משחית' בידיו של נאשם מניפולטיבי. השמירה על טוהר ההליך הפלילי - כוללת גם היבט זה". דברים אלו, שנאמרו בהקשר הפלילי, יפים מקל-וחומר שעה שמדובר בהליך משמעתי נגד עורך דין, שהרי "על הליכים בפני בית דין משמעתי אין להחיל את כללי המשפטים הפליליים" (על"ע 2/70 פרנקל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל-אביב, פ"ד כד(1) 729, 734), וזאת בהינתן ש"הדיון המשמעתי הנו מיוחד במינו, ואי אפשר למצות את מהותו על פי המושגים הרגילים של דיון פלילי או של דיון אזרחי" (בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856, 867). כאשר מדובר בעורך דין העומד לדין, נכונים הדברים פי כמה, שכן במקרה כזה הנאשם עצמו הנו איש מקצוע היודע הלכות דין ודיון, מה שמקטין במידה ניכרת את החשש לכך שהעדר הייצוג יפגע ביכולת ההגנה ויגרום לעיוות דין. אכן, במקרה שלפנינו לאחר שנדחתה בקשת המערער למינוי סניגור חלופי, הוא ניהל בצורה מרשימה את הגנתו, העלה טענה של הגנה מן הצדק תוך הפנייה לסעיפי חוק שונים, התנגד פעמים רבות לשאלותיו של ב"כ המשיב ולתשובות העדים, חקר את עדי התביעה בחקירות נגדיות מקיפות ומפורטות, ידע לנצל זכות דיונית הקבועה בכללי סדרי הדין של מתן הודעה, ואף היה מסוגל לומר לבית הדין כי "עתירה לבג"ץ תוגש מחר בבוקר" על ההחלטה שלא לדחות את שמיעת ההוכחות (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 8.10.07). בהמשך חתם המערער בעצמו על כתב ערעור וכתב ערעור מתוקן שהוגשו על ידו לבית הדין הארצי, וגם את הערעור הנוכחי לבית המשפט הגיש וניהל בכוחות עצמו. אם לא די בכך, המערער ייצג את עצמו בעבר בהצלחה לא מועטה בקובלנות משמעתיות נוספות שהוגשו נגדו לבתי הדין המשמעתיים. 14. על רקע כל הנתונים הללו, ולאחר שבחנתי את הכרעת הדין לגופה ואת הטענות המועלות על ידי המערער נגד הרשעתו, נראה כי גם אילו הייתה נופלת שגגה בסירובו של בית הדין המחוזי למנות למערער סניגור חלופי (מה שכאמור אינו נכון לנוכח המועד והנסיבות בהם התבקש מינוי זה), עדיין לא נגרם מכך למערער עיוות דין המצדיק את ביטול פסק הדין. כפי שנפסק לא אחת, "לא כל פגם שנפל בהליך הפלילי מוביל לביטול פסק הדין, אלא אך פגם כזה שגרם לנאשם עיוות דין" (ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 2.3.06, בפסקה 47; לתחולת הכלל בהליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין, ראו תקנה 13(2) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988). כלל זה יושם במקרים בהם בית המשפט ניהל משפט פלילי נגד נאשם בלתי-מיוצג חרף קיומה של הצדקה למינוי סניגור (ע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל, מיום 14.3.10, בפסקה 29; כן ראו ע"פ 4961/91 אלעג'ן נ' מדינת ישראל, מיום 1.3.92; רע"פ 9117/06 שמואלי נ' מדינת ישראל, מיום 9.1.07; עמל"ע (י-ם) 25767-07-10 עבדאללה נ' לשכת עורכי הדין בישראל, מחוז חיפה, מיום 9.8.11, בפסקאות 48-47). נכון הוא שהימנעות ממינוי סניגור מטילה על הערכאה השיפוטית חובה מוגברת לשמירה על זכויות הנאשם (ע"פ 5889/01, לעיל, בעמ' 826-825; ע"פ 7335/05, לעיל, בעמ' 356; בג"ץ 6245/11 אשד נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 5.10.11, בפסקה ו'). אלא שגם אם נתעלם מהיותו של המערער עורך דין המוחזק מכוח השכלתו המשפטית כמי שמודע לזכויותיו, בחינת מהלך הדיון בבית הדין המחוזי מעלה כי בית הדין היה ער לחובה האמורה, ולאחר שהמערער הודיע על החלטתו למסור הודעה תחת עדות טרח להבהיר לו את ההבחנה בין השתיים ואת הסיכון שהוא נוטל על עצמו בהימנעות מלהעיד (עמ' 53-51 לפרוטוקול מיום 8.10.07). 15. החלטת בית הדין המחוזי שלא לדחות את ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 8.10.07 חרף אישור המחלה אותו שלח המערער לבית הדין בבוקרו של אותו יום, עוסקת בקביעת מועדים, שהנו נושא המסור לשיקול דעתה של הערכאה המבררת ושאין מנוהגה של ערכאת הערעור להתערב בו (רע"א 3541/08 ליפה נ' שפרנט, מיום 17.4.08; רע"ב 3031/08 פלוני נ' משרד הרווחה, מיום 13.4.08; רע"א85/09 לוי נ' לוי, מיום 5.1.09). בהתאם לכך נפסק כי "דרכי ניהול הדיון מסורות ככלל לערכאה הדיונית, ועל כן התערבות בהן מטבעה מצומצמת היא ביותר" (רע"א 5281/06 צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ נ' עוז, מיום 17.10.06). המקרה הנוכחי אינו מגלה הצדקה לסטייה מכלל זה. בית הדין נימק את ההחלטה בין היתר בהתרשמותו מכך שהמערער עשה לעצמו שיטה לבקש את דחיית הדיונים המשמעתיים בעניינו בהסתמך על אישורי מחלה שאינם ערוכים כתעודת רופא בת-תוקף על פי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ואשר מוגשים לבית הדין ביום הדיון עצמו. התרשמות זאת אינה נטולת יסוד, בהיותה נסמכת על בקשות דחייה קודמות שהגיש המערער בין בהליך הנוכחי ובין בהליכים משמעתיים אחרים (השוו רע"א 6344/05 גלמן נ' גיטמן, מיום 31.7.06, בו נדחתה בקשה לדחיית ישיבת הוכחות חרף אישור מחלה שהציגה המבקשת, מאחר ש"בית המשפט התרשם כי המבקשת עושה כל שביכולתה כדי לעכב את הדיון ולהאריכו"). בכל מקרה, סירובו של בית הדין לדחות את הדיון אינו מקים הצדקה לביטול ההרשעה, בהתחשב בכך שלמרות מה שנכתב באישור המחלה עלה בידי המערער להתייצב לדיון, לחקור ארוכות את עדי התביעה ולנהל את הגנתו באופן שלימד על כשירותו והוכיח כי ההחלטה שלא להיעתר לבקשת הדחייה (הרביעית במספר של המערער רק בהליך הנוכחי) לא גרמה לו עיוות דין. 16. אין ממש בטענותיו של המערער בנוגע למסמכים ששלח לבית הדין המזכיר הראשי של בית משפט השלום. ראשית, אף אחד ממסמכים אלה (המסתכמים בשני מכתבים של המזכיר הראשי למערער ובמכתב תשובה אחד של המערער למזכיר הראשי) לא הוגש לבית הדין כראיה במהלך שמיעת ההוכחות. ההתכתבות היחידה עם המזכיר הראשי שהוגשה כראיה היו מכתביו של העד עו"ד יעקב אבירם למזכיר הראשי (סומנו ק/1; ק/2) ומכתב התשובה של המזכיר הראשי לעו"ד אבירם (סומן ק/4). מכתבים אלה הובאו על ידי עו"ד אבירם ולא על ידי המזכיר הראשי. מאחר שעו"ד אבירם מסר עדות ונחקר על ידי המערער בחקירה נגדית, לא הופר כל כלל ראייתי בקבלת מכתבים אלה באמצעות כותבם (כראיה לאמיתות תוכן המכתבים) או נמענם (כראיה לכתיבת הדברים על ידי המזכיר הראשי). ממילא בית הדין המחוזי לא נזקק לסטייה כלשהי מדיני הראיות הנוהגים בבתי המשפט (י' קדמי, על הראיות (2009) עמ' 567); אם כי גם אלמלא כן היה בידי בית הדין לקבלם כראיה, כפי שצוין בהחלטתו מיום 8.10.07, וזאת בהתאם לסעיף 67 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, המתיר לבית דין משמעתי "מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא היתה כשרה להתקבל בבית משפט". מאחר שההתכתבות בין המזכיר הראשי לבין המערער לא הוגשה בסופו של דבר כראיה, אין נפקות לגביה לטענת המערער בדבר אי-עיונו בחומר (השוו לסעיף 77 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו תוצאת אי-העמדת חומר חקירה לעיון הנאשם הנה מניעת הגשת החומר כראיה מטעם התביעה, והרי במקרה דנן ההתכתבות אכן לא הוגשה כראיה). את הטענה הזוקפת למשיב פגיעה בהגנת המערער כתוצאה מאי-העמדת חומר הראיות לעיונו, יש לדחות משלושה טעמים: הטעם הראשון הוא, שקיומה של ההתכתבות עם המזכיר הראשי הובאה לידיעת המערער על ידי אב בית הדין במהלך ישיבת ההקראה, תוך הבהרה לפיה "כמובן שזכותך לעיין בחומר שיש לקבילה, ולכן תעמוד בקשר ישירות עם ב"כ הקובל, ותוכל לקבל העתק מהם" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 5.6.07). חובת פנייתו של המערער אל ב"כ המשיב לשם העיון בחומר עולה גם מסעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי (החל על ההליך המשמעתי באמצעות כלל 35 לכללי סדרי הדין), הקובע כי "עיון בחומר החקירה או העתקה ממנו יהיו במשרד תובע או במקום אחר שתובע הודיע לכך". המערער לא הציג כל אסמכתא לפנייה מצדו אל ב"כ המשיב לפני ישיבת ההוכחות בבקשה לעיון בראיות. כמו כן, וכפועל יוצא, לא הוגשה על ידי המערער לבית הדין קודם לשמיעת ההוכחות בקשה להורות לב"כ המשיב לאפשר לו לעיין בחומר חקירה שלא הועמד לעיונו (בקשה שהגשתה מתחייבת מסעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). הטעם השני הוא שלפחות חלק מהמסמכים אשר לגביהם מעלה המערער את טענת אי-העיון הנם לפי מהותם מסמכים שנמצאו ברשותו ובידיעתו בלאו הכי, שהרי מדובר במכתבים שנשלחו אליו וממנו מהמזכיר הראשי ולמזכיר הראשי. הטעם השלישי הוא שבחינת מכתבים אלה לגופם אינה מגלה בהם כל עובדה או טענה שיש בהן ללמד זכות על המערער ולסייע לו בהגנתו; וגם המערער אינו מפנה לתוכן המכתבים כדי להראות כיצד יכולה הייתה לצמוח לו מהם טענת הגנה. 17. נותרה אפוא טענתו של המערער לפיה בית הדין המחוזי נחשף שלא כדין להתכתבות האמורה. בטרם נתייחס לעצם הטענה, ראוי לשים לב לכך שאין היא מסוגלת לדור בכפיפה אחת עם טענתו האחרת של המערער, שכבר נדונה לעיל, לפיה בית הדין קיבל את המכתבים כראיות בניגוד לדיני הראיות. קבלת ראיה שלא כדין, וטענת פסלות בגין היחשפות למסמך שאינו נכלל בחומר הראיות, הנן שתי טענות הסותרות זו את זו. מכל מקום, גם בהתעלם מהסתירה האמורה לא עלה בידי המערער להפריך את קביעתו הנחרצת של בית הדין בהחלטתו מיום 8.10.07 לגבי המכתבים ששלח המזכיר הראשי: "כפי שמצוין בפרוטוקול הדיון הקודם אין מסמכים אלה מהווים ראיה ובית הדין לא עיין בהם ולא יעיין בהם אלא אם יתקבלו כראיה בתיק" (ראו גם עמ' 15 לפרוטוקול מיום 8.10.07 בו הבהיר אב בית הדין בהתייחס למכתבים: "אני לא יודע מה נאמר בהם"). המערער נתלה כמוצא שלל רב בחילופי הודעות הפקסימיליה טרם ישיבת ההקראה בין מזכירות בית הדין לבין אב בית הדין, וטוען כי הודעות אלה, אליהן נחשף רק לאחר מתן הכרעת הדין, לימדו אותו לראשונה כי אב בית הדין עיין במסמכים. ולא היא. כבר בישיבת ההקראה מיום 5.6.07 אמר אב בית הדין לצדדים: "אני מוסר את המסמכים כרגע לב"כ הקובל ובהתאם לשיקול דעתך אם להגישן כראיה אנחנו נתקדם בתיק" (עמ' 6 לפרוטוקול). מאחר שהמערער היה עד כבר בשלב זה לכך שאב בית הדין מחזיק במסמכים הנדונים ומוסר אותם לב"כ המשיב, לא יכול היה להתחדש לו דבר מהודעות הפקסימיליה בהן מזכירת בית הדין שלחה לאב בית הדין את החומר שהגיע מהמזכיר הראשי של בית המשפט, ואב בית הדין ביקש ממנה בתגובה לצלם את המסמכים בשני עותקים ולהשאירם בתיק עד הדיון. מסירת המסמכים לב"כ המשיב מצביעה על החזקה פיזית של אב בית הדין בחומר לא פחות מאשר משלוח החומר על ידי המזכירות לאב בית הדין. מכאן, שאם היה ממש בטענת הפסלות, הרי שהמערער היה מודע לה למעלה מארבעה חודשים לפני שמיעת ההוכחות, וחובה רבצה עליו להעלותה באופן מיידי כבר באותו שלב, במהלך ישיבת ההקראה או מיד לאחריה, ולא להמתין עד ליום שמיעת ההוכחות ולטעון בו לראשונה כי בית הדין עיין בחומר אסור (על"ע 6398/06 טל נ' ועד מחוז תל-אביב לשכת עורכי הדין, מיום 14.5.07, בפסקה 5). לא עוד, אלא שאפילו בפתח ישיבת ההוכחות - בה לטענת המערער הבחין בחברי בית הדין כשהם מעיינים בחומר הנזכר - הבהיר המערער כי אף "שבית הדין נחשף לראיות", בכל זאת "אין לי עילת פסלות לבית הדין" (עמ' 4 לפרוטוקול, ובדומה בעמ' 13); ובסיכומים שהגיש לבית הדין המחוזי כלל לא העלה את הטענה בדבר עיון חברי בית הדין בחומר. יתרה מכך, הלכה למעשה לא הימצאות החומר בתיק בית הדין, לא מסירת החומר על ידי אב בית הדין לב"כ המשיב, ולא משלוח החומר על ידי המזכירות לאב בית הדין - אף לא אחד מאלה מחייב היחשפות של חברי בית הדין לתוכן המסמכים, שהרי ביודעו כי מדובר בחומר שעדיין לא הוגש כראיה, יכול ומסוגל חבר בית הדין להקפיד שלא לעיין במסמך גם כשהוא מצוי תחת ידיו. חברי בית הדין העידו על עצמם שכך נהגו, ובהעדר הוכחה לסתור הצהרתם זו אין כל יסוד לפקפק בה. זאת ועוד אחרת: גם אילו היה בית הדין נחשף להתכתבות בין המזכיר הראשי לבין המערער, הרי בשים לב לתוכנה של ההתכתבות, מחד גיסא, ולגדר המחלוקת שהוצבה בבית הדין בקשר לעבירות שיוחסו למערער, מאידך גיסא, לא ניתן למצוא חשש ממשי להטיית הכרעת הדין בהסתמך על אותה התכתבות, והרי זהו המבחן לפסילת חברי בית הדין (ע"פ 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל, מיום 14.9.99; ע"פ 353/12 רחאל נ' מדינת ישראל, מיום 12.1.12). מאחר שטרוניות המערער בהקשר זה אינן מסוגלות להצביע על אפשרות של עיוות דין, די בכך להוביל לדחיית טענותיו בשלב הנוכחי, שהוא שלב של בדיעבד לאחר שהרכב בית הדין המחוזי קיים את הדיון ונתן את פסק הדין (השוו על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בלום, פ"ד נט(5) 433, 440; על"ע 7741/05 נאטור נ' ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין, מיום 12.11.07, בפסקה 8). 18. מכאן לעצם ההרשעה. בקעת המחלוקת העובדתית הצריכה לענין הנה ממוקדת באופן יחסי, שהרי המערער הודה באי-תשלום האגרה ואילו בית הדין המחוזי היה נכון להניח, לצורך הדיון, כי אי-התשלום נבע במקור מטעות של המערער. השאלה לה נדרשה אפוא הכרעת הדין הייתה כיצד פעל המערער לאחר שנתגלתה לו הטעות לה טען. על בסיס עדויותיהם של מנהל המתלוננת ועו"ד אבירם קבע בית הדין המחוזי כי המערער לא החזיר למתלוננת את כספי האגרה אלא כעבור זמן רב מקבלתה, וגם זאת רק לאחר פניות חוזרות ונשנות אליו מצד מנהל המתלוננת, אותן דחה המערער בתירוצים שונים. כלפי קביעות עובדתיות אלה לא הציג המערער טענה שיש בה להצדיק התערבות מצד ערכאת הערעור, שבידוע שהנה התערבות מצומצמת למדי המוגבלת ל"מקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, וכשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (על"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, פ"ד נט(6) 223, 230; ראו עוד על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' יורם, מיום 31.8.06, בפסקה ו(1); על"ע 2383/07 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' לוינגר, מיום 29.1.08, בפסקה ז(8)). קביעותיו של בית הדין נשענות על עדותו של מנהל המתלוננת לפיה חרף פניותיו החוזרות ונשנות למערער, הוא לא זכה לקבל ממנו תשובה עניינית ונכונה באשר לגורל ההליך אותו התחייב להגיש עבור המתלוננת: "התקשרתי בלי סוף. קודם כל, הוא לא היה עונה לטלפונים. היית מתקשר, ממש הייתי נשבר עד שהוא היה עונה לי לטלפונים. אין לו משרד מסודר שאפשר להגיע אליו. זאת אומרת, קשה מאד להשיג אותו. אחרי שהוא לוקח את הכסף מבן אדם, הוא נעלם מהשטח. אי אפשר להשיג ויש לו כל הזמן תשובות, שהוא נתקע בכביש ירושלים עם האוטו והלך לו המנוע, ממציא כל מיני דברים וככה מושך אותך, מושך אותך, מושך אותך, עד שאתה בן אדם נשבר" (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 8.10.07). מנהל המתלוננת הוסיף (שם, בעמ' 20-19) כי כאשר הצליח לדבר עם המערער, התשובה שקיבל ממנו הייתה שהוא מטפל בתיק. בחלוף מספר חודשי ניסיונות מצד מנהל המתלוננת לקבל תשובות מהמערער, מסר לו המערער את מספר התיק אותו פתח לגביית החוב, אולם בירורים טלפוניים שערך העד במרכז המידע של הנהלת בתי המשפט העלו כי לא בוצעה בתיק כל פעילות (אמנם בחקירה הראשית ציין העד כי בירוריו נגעו לתיק הוצאה לפועל, אך כבר בתחילת החקירה הנגדית תיקן את דבריו ואמר כי יכול להיות שמדובר בתיק בית משפט). שלא כפי שטוען המערער, מנהל המתלוננת לא טען כי המערער העביר אליו בכתב את מספר התיק, אלא שהמספר שמסר לו המערער נשמר אצלו בכתב (עמ' 21 ו-29 לפרוטוקול הנ"ל). צא וראה: אלמלא היה מנהל המתלוננת מקבל מהמערער את מספר התיק, לא היה באפשרותו של עו"ד אבירם לנקוב במספרו הנכון של התיק עת פנה ביום 9.9.04 במכתב בירור למזכיר הראשי של בית משפט השלום (מוצג ק/1). אמנם בסופו של דבר המערער החזיר למנהל המתלוננת את השיקים נושא התביעה, וזה העבירם לעו"ד אבירם שפתח ביום 29.8.04 תיק הוצאה לפועל נגד החייב. אלא שפתיחת תיק ההוצאה לפועל נעשתה קרוב לשנה לאחר שהמתלוננת הפקידה בידי המערער (ביום 15.9.03) את כספי האגרה. יש בכך לתמוך בגרסת מנהל המתלוננת בדבר התחמקויותיו של המערער במשך תקופה ארוכה ממתן תשובות הולמות וענייניות לגבי מצבו של ההליך. יתר על כן, גם כאשר נתרצה לבסוף המערער והחזיר למתלוננת את השיקים שלא נפרעו על ידי החייב, הוסיף המערער להשתהות בהשבת כספי האגרה, מה שהצריך סדרה נוספת של פניות אליו מצד מנהל המתלוננת, שגם לאחריה בוצע ההחזר בשני תשלומים (עדות מנהל המתלוננת בעמ' 31-30 לפרוטוקול). 19. המערער לא העמיד גרסה נגדית מול גרסתו של מנהל המתלוננת, ובכך אפשר לבית הדין לאמץ את גרסתו של האחרון בלא להיזקק להכרעה בין שתי גרסאות. ההודעה אותה מסר המערער בהתאם לכלל 32(3) לכללי סדרי הדין אינה נחשבת לעדות, מאחר שלא עמדה לחקירה נגדית, ולפיכך לא ניתן לבסס עליה ממצא עובדתי. כך, למצער, שעה שההודעה ניצבת אל מול גרסה שנשמעה בבית הדין במסגרת עדות כהלכתה. מסירת הודעה על ידי נאשם בהליך משמעתי תחת מתן עדות, הנה שריד אנכרוניסטי לפרוצדורה שנהגה בעבר הרחוק בהליכים פליליים (סעיף 145(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965). עוד לפני למעלה משנות דור בוטלה פרוצדורה זו בהליכים פליליים, במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 8), תשל"ו-1976, שקבע את ההסדר שאומץ לאחר מכן בסעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הוא ההסדר הנוהג עד לימינו אלה, ומעמיד בפני הנאשם שתי אפשרויות בלבד: להעיד כעד הגנה (ואז לעמוד לחקירה נגדית) או להימנע מלהעיד (ובכך לחזק את ראיות התביעה). ביטולה של הזכות למתן הודעה תחת עדות נומק בכך שמדובר ב"חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הוא ההסדר הנוהג עד לימינו אלה, ומעמיד בפני הנאשם שתי אפשרויות בלבד: להעיד כעד הגנה (ואז לעמוד לחקירה נגדית) או להימנע מלהעיד (ובכך לחזק את ראיות התביעה). ביטולה של הזכות למתן הודעה תחת עדות נומק בכך שמדובר ב"חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 8), תשל"ו-1976, שקבע את ההסדר שאומץ לאחר מכן בסעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הוא ההסדר הנוהג עד לימינו אלה, ומעמיד בפני הנאשם שתי אפשרויות בלבד: להעיד כעד הגנה (ואז לעמוד לחקירה נגדית) או להימנע מלהעיד (ובכך לחזק את ראיות התביעה). ביטולה של הזכות למתן הודעה תחת עדות נומק בכך שמדובר ב"חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הוא ההסדר הנוהג עד לימינו אלה, ומעמיד בפני הנאשם שתי אפשרויות בלבד: להעיד כעד הגנה (ואז לעמוד לחקירה נגדית) או להימנע מלהעיד (ובכך לחזק את ראיות התביעה). ביטולה של הזכות למתן הודעה תחת עדות נומק בכך שמדובר ב"זכות מיושנת שאין לה בימינו הצדקה הגיונית וביטולה אף הומלץ באנגליה... זו דרך אנכרוניסטית ואין לה הצדקה ענינית. רשאי נאשם לבחור בשתיקה, אך משבחר לדבר - צריך שעדותו תהיה בשבועה, ככל עדות אחרת, ובמתן אפשרות לתביעה לחקרו חקירה שכנגד" (הצעות חוק 1103, מיום 12.2.74, עמ' 83 ו-86). העדר החקירה שכנגד גרם לכך שעוד טרם ביטולה של הזכות למסירת הודעה בהליכים פליליים, התייחסותם של בתי המשפט אליה הייתה כאל "זכות ערטילאית גרידא" ש"אין בה ממש" ואין לה כל ערך ראייתי (ח' כהן, "על זכויות הנאשם" הפרקליט כו 42, 48). אם כך בהליכים פליליים, לא כל שכן שכך בהליכים משמעתיים, שחרף הדמיון המסוים בינם לבין הליכים פליליים, עדיין אינם משתווים אליהם (לעיל פסקה 13). לכן, אף שמחוקק המשנה טרם ביצע את ההתאמה המתבקשת של כלל 32 לכללי סדרי הדין להוראה המקבילה בחוק סדר הדין הפלילי, מצבה של מסירת הודעה מספסל הנאשמים, שמבחינה פורמאלית אמנם עדיין כתובה עלי ספר, אינו יכול להיות משופר ממצבה של הדרך המקבילה בחוק סדר הדין הפלילי, שעוד טרם ביטולה הפורמאלי לא הייתה מסוגלת לאפשר לנאשם לחמוק מהחובה להתייצב על דוכן העדים לחקירה נגדית כתנאי למתן משקל ראייתי לגרסתו. במקרה שלפנינו הודיע המערער כי בכוונתו להעיד ולהיחקר בחקירה נגדית (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 8.10.07), אולם לאחר שנשמעה פרשת התביעה שינה את עמדתו והודיע כי החליט להסתפק במסירת הודעה. זאת, הגם שבית הדין המחוזי הבהיר למערער יותר מפעם אחת את המשמעות הראייתית הצומחת מצעד כזה לנוכח ההבחנה המהותית בין הודעה לבין עדות (עמ' 53-51 לפרוטוקול מיום 8.10.07). בנסיבות אלה רשאי היה בית הדין, ולמעשה אף חייב, להימנע מקביעת עובדה כלשהי השנויה במחלוקת בהסתמך על הודעת המערער, מה שהותיר את גרסת מנהל המתלוננת ללא גרסה נגדית מכחישה. 20. יצוין, מעבר לצורך, כי אפילו הייתה נודעת משמעות ראייתית להודעה שמסר המערער, לא היה במה שנכלל בהודעה (להבדיל מגרסאות מאוחרות ובלתי-קבילות בעליל שהועלו לראשונה בסיכומיו ובערעוריו של המערער) כדי למנוע את מסקנותיה של הכרעת הדין. כאמור לעיל, גם אם נכונה הטענה שאי-תשלום האגרה ארע כתוצאה מטעות של המערער, אין בכך להסביר את השבת כספי האגרה למתלוננת לאחר תקופה משמעותית של חודשים מקבלתם. כך הדבר, אפילו היה ממש בטענת המערער בדבר מחיקת התביעה במחשב בית המשפט בחלוף 48 שעות מהגשתה, שהיא כשלעצמה טענה הנעדרת תימוכין בלשון התקנות הרלוונטיות, והעומדת בסתירה לממצאיו של עו"ד אבירם (כמפורט בעדותו מיום 8.10.07 בעמ' 35 שו' 24 ובעמ' 43 שו' 19 לפרוטוקול). לא עוד אלא שמחיקת התביעה, אם אכן התרחשה סמוך לאחר הגשתה, הגבירה את חובתו של המערער לבצע אחת משתיים: להגיש את התביעה מחדש תוך תשלום האגרה; ולחלופין - להחזיר למתלוננת בכל ההקדם את כספי האגרה שהפקידה בידיו עבור הליך שבפועל, כתוצאה ממחדל שלו, לא היה קיים. השאלה האם האיחור בהשבת כספי האגרה הסב למתלוננת נזק כספי, אינה רלוונטית כלל לעבירה שיוחסה למערער, שהנה עבירה התנהגותית ולא עבירה תוצאתית. ההסדר עליו סוכם לבסוף בין המתלוננת (באמצעות עו"ד אבירם) לבין החייב, הנו מיום 1.2.05 (מוצג ק/5), היינו לאחר שהמערער השיב למתלוננת את כספי האגרה, כך שאין בהסדר האמור לתרץ כהוא זה את התנהלותו של המערער. הטענה לפיה מנהל המתלוננת ביקש מהמערער להפסיק את הטיפול בתביעה סמוך לאחר הגשתה, מלבד שנסתרת בעדותו של מנהל המתלוננת, אינה עולה בקנה אחד עם מועד מתן ייפוי הכוח מאת המתלוננת לעו"ד אבירם (17.8.04 - מוצג ק/3) ועם מועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד החייב על ידי עו"ד אבירם (29.8.04 - עדות עו"ד אבירם בעמ' 39 לפרוטוקול מיום 8.10.07). אירועים אלה התרחשו כמעט שנה לאחר תשלום כספי האגרה על ידי המתלוננת למערער, ולמעלה משבעה חודשים לאחר הגשת התביעה. זאת ועוד, אם אמנם הטיפול הופסק בהסכמה סמוך לקבלת כספי האגרה אצל המערער, כי אז אותם כספים צריכים היו להיות מושבים למתלוננת באותו מועד, ולא חודשים לאחר מכן כפי שארע בפועל. המערער לא מסר כל גרסה המסבירה את פשר האיחור בהשבת הכספים, פרט לאמירתו הכללית לפיה ההשבה נעשתה בהסכמה וכללה הוספת הפרשי הצמדה וריבית. אלא שבהשבת הכספים בתוספת שיערוך (אותה אכן אישר בעדותו מנהל המתלוננת) אין כדי לתרץ את האיחור הניכר בהשבה ואת התחמקויותיו החוזרות ונשנות של המערער מפניותיו של מנהל המתלוננת שביקש לקבל, אך לא קיבל, תיאור נכון של מצב התיק. 21. הראיה הנוספת שהותר למערער להגיש בשלב הערעור לבית משפט זה (קבלה/חשבונית מס מיום 17.4.05; מע/1) אינה מחדשת דבר שלא היה ידוע לבית הדין המחוזי, שהרי בחקירה הנגדית של מנהל המתלוננת הציג בפניו המערער מסמך זה (מבלי להגישו כראיה), ונענה על ידי מנהל המתלוננת כי הוא אכן שילם למערער בעד טיפול בתיק נוסף, שגם בו לא טיפל המערער כמצופה ולא הגיש את התביעה (עמ' 28-26 לפרוטוקול מיום 8.10.07). אף שהחשבונית הנה מחודש אפריל 2005, לא היה מנהל המתלוננת מוכן לאשר כי מסירת הטיפול למערער נעשתה באותה תקופה (שם, עמ' 26 שו' 11 ועמ' 28 שו' 6-5), אלא גרסתו הייתה שהדבר ארע סמוך למסירת הטיפול בתיק נושא הקובלנה למערער (שם, עמ' 22 שו' 15-14). המערער, שבחר להימנע ממתן עדות גם לאחר ששמע את מנהל המתלוננת מעיד כך, אינו יכול לסתור גרסה זו ולבקש שייקבע ממצא לפיו הייצוג בתיק הנוסף נמסר לו במועד הוצאת החשבונית (אפריל 2005). יתר על כן, המערער אף נמנע מלהגיש לבית הדין המחוזי את ייפוי הכוח עליו חתם מנהל המתלוננת לצורך טיפול המערער בתיק הנוסף, וזאת למרות התחייבותו להגיש מסמך זה בו אמור להופיע תאריך מסירת הטיפול (עמ' 26-25 לפרוטוקול מיום 8.10.07). ועוד: בדיון בבית הדין הארצי טען המערער כי פניית מנהל המתלוננת אליו על מנת שיטפל בתיק הנוסף נעשתה שלושה עד ארבעה חודשים לאחר הגשת התביעה בתיק נושא הקובלנה (עמ' 16 ו-27 לפרוטוקול מיום 4.2.09), היינו בסביבות אפריל 2004. 22. אף שבית הדין המחוזי קבע ישיבה יחידה (ליום 8.10.07) לצורך שמיעת עדויות התביעה ועדויות ההגנה גם יחד, בחר המערער שלא לזמן למועד זה עד כלשהו מטעמו. במהלך החקירה הנגדית אותה ערך למנהל המתלוננת, ביקש המערער לזמן את החייב כעד הזמה לעדות של מנהל המתלוננת אשר הכחיש כי המערער בא בדברים עם החייב לשם הסדרת החוב (עמ' 23 ו-49 לפרוטוקול מיום 8.10.07). מעיקר הדין, אין מדובר כלל בעדות הזמה, שהנה עדות המובאת על ידי התביעה לסתירת טענה בלתי-צפויה של עד הגנה (סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי). אך גם אם ייחשב המערער כמי שהיה זכאי לבקש הזמנת עד הזמה, הרי לאור שיקול הדעת הנרחב המוקנה לערכאה המבררת לגבי הזמנת עדויות הזמה והמגבלות המוטלות בדין על השימוש באמצעי זה (סעיף 165 הנ"ל; ע"פ8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל, מיום 28.7.11, בפסקאות 63-62; י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (2009) בעמ' 1558), אין למצוא פגם בהחלטת בית הדין שלא להתיר את הזימון. בית הדין נימק את החלטתו בכך שעדות החייב בנושא אופן טיפולו של המערער בתיק, אינה רלוונטית למסגרת הקובלנה, המוגבלת לנושא אי-תשלום האגרה והשבתה על ידי המערער. הנמקה זו נכוחה היא. אשר למזכיר הראשי של בית משפט השלום, הרי שהזמנתו לעדות כלל לא נתבקשה על ידי המערער במהלך דיוני בית הדין המחוזי. הטענה לפיה המזכיר הראשי מצוי בשליטת המשיב (סעיפים 76-75 לכתב הערעור) הנה חסרת כל בסיס. הא ראיה, שהמשיב נזקק לצו של בית הדין המחוזי על מנת לקבל מסמכים המצויים ברשותו של המזכיר הראשי. מכאן, שאם אמנם עדותו של המזכיר הראשי הייתה מסוגלת, כטענת המערער, להועיל לו, כי אז יש לזקוף דווקא לחובת המערער את המחדל שבאי-הזמנת המזכיר הראשי לעדות בנושא מצב התביעה נגד החייב. לאמיתו של דבר נראה כי גם עדותו של המזכיר הראשי לא הייתה רלוונטית לסוגיות שהצריכו הכרעה, שהרי (כפי שהוסבר לעיל בפסקה 20) חובתו של המערער להשיב את כספי האגרה למתלוננת ללא דיחוי ולמסור לה דיווחי אמת לגבי מצב התיק, הייתה שרירה וקיימת גם אם התביעה נמחקה סמוך לאחר הגשתה כפי שטוען המערער. לפיכך, כשם שאי-הזמנת המזכיר הראשי לעדות אינה מסוגלת לסייע לתביעה, כך אין בה לסייע למערער. 23. מכל האמור עולה כי לא נפל משגה בהרשעתו של המערער. יחד עם זאת, הכרעת הדין טעונה תיקון בנקודה אחת, שאף כי אינה משפיעה על עצם ההרשעה, נדרשת היא לשם העמדת העובדות על מכונן. מדובר בקביעתו של בית הדין המחוזי (בפסקה 9 להכרעת הדין) לפיה "לא נסתרה, אף לא בגרסת הנאשם, העובדה שהאגרה לא שולמה על ידו לגזברות בית המשפט ולא הוחזר למתלוננת הסכום שהנאשם קיבל ממנה לצורך תשלום האגרה אלא כעבור כ-16 חודשים". נכון הוא שהמערער לא הביא ראיות לסתירת פרק הזמן של 16 חודשים בו נוקב כתב הקובלנה. אולם הרי מושכלות ראשונים הם שחובת הנאשם היא לסתור עובדות המוכחות בראיות התביעה ולא עובדות הנטענות בכתב אישום או בקובלנה. מאחר שהמערער הודה בשלושת סעיפיה הראשונים של הקובלנה (עמ' 6 לפרוטוקול בית הדין המחוזי מיום 5.6.07; עמ' 49 לפרוטוקול בית הדין הארצי מיום 4.2.09), פטור היה המשיב מלהוכיח כי המתלוננת שילמה למערער את כספי האגרה ביום 15.9.03 וכי המערער הגיש את התביעה בלא לשלם עבורה את האגרה. מנגד, המערער לא הודה בטענה הנוספת המופיעה בקובלנה, לפיה הוא החזיר למתלוננת את סכום האגרה רק ביום 19.1.05. לפיכך היה על המשיב להציג הוכחה לטענה זו. בפועל, לא זו בלבד שלא הובאה כל ראיה לתאריך השבת הכסף הנקוב בקובלנה (אישור לחסר זה אף ניתן על ידי ב"כ המשיב בעמ' 22-20 לפרוטוקול הדיון בבית הדין הארצי מיום 4.2.09), אלא שעדותו של מנהל המתלוננת אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הנטען בהקשר זה בקובלנה. כזכור, מנהל המתלוננת העיד כי המערער החזיר לו את הכספים בשני תשלומים: "החזרת לי את זה בפעמיים, העברות לבנק... העברת לי את זה בפעמיים, וגם כן לא קרוב אחד לשני" (עמ' 31-30 לפרוטוקול מיום 8.10.07, וכן שם בעמ' 19). ביצוע ההחזר לשיעורין בשני מועדים שונים, סותר את הטענה בקובלנה לפיה ההחזר בוצע בפעם אחת ביום 19.1.05. יתרה מכך, מנהל המתלוננת התבקש בעדותו לנקוב במועד ההחזר, אך כל שהיה באפשרותו לומר הוא: "אני חושב שזה לקח תקופה. לא זוכר בדיוק. לא זוכר בדיוק. זה לא היה מיידי" (שם, עמ' 20). אמנם עו"ד אבירם העיד כי מנהל המתלוננת סיפר לו שהכסף הוחזר בחלוף "בערך כשנה ושלושה חודשים מיום ששילם" (שם, עמ' 47 שו' 23-22). אלא שמדובר בעדות שמיעה בלתי-קבילה, לה התנגד המערער, מה גם שגרסה זו מובילה להחזר שבוצע בחודש דצמבר 2004 ולא בחודש ינואר 2005 כפי שנטען בקובלנה. בנסיבות אלה, לא נמצאה בפני בית הדין המחוזי תשתית ראייתית כלשהי המאפשרת להעמיד את תקופת החזקת המערער בכספים על 16 חודשים. אכן, קודם לכן בהכרעת הדין (בפסקה 6) סוכמו הממצאים בלא לנקוב בתקופה המדויקת, ונאמר כי המערער לא השיב למתלוננת את כספי האגרה "אלא לאחר פניות רבות ולאחר זמן רב". קביעה זו ניתן לאמץ, כפוף להעמדת אותו "זמן רב" על תקופה בת מספר חודשים שמניינם המדויק לא הוכח: המערער עצמו הודה בבית הדין הארצי בהחזרת הכספים כעבור שלושה חודשים מקבלתם (עמ' 11 שו' 21 לפרוטוקול מיום 4.2.09); מנהל המתלוננת העיד (ונמצא אמין בעיני בית הדין המחוזי) כי בחלוף "מספר חודשים" של פניות מצדו אל המערער מסר לו המערער מספר תיק שלבסוף התברר כתיק בלתי-פעיל (עמ' 19 שו' 8-6 לפרוטוקול מיום 8.10.07); ואילו העברת הייצוג אל עו"ד אבירם נעשתה רק בחודש אוגוסט 2004, שבעה חודשים לאחר הגשת התביעה (לעיל פסקה 20), בעקבות פנייה של מנהל המתלוננת אל עו"ד אבירם לפיה "כבר חודשים רבים שדבר לא קורה עם התיק הזה" (עדות עו"ד אבירם בעמ' 35 לפרוטוקול הנ"ל). אמנם אמירת הדברים לעו"ד אבירם אינה מסוגלת לשמש הוכחה לתוכנם, שכן מדובר בעדות שמיעה לה התנגד המערער, אך יש בה ללמד על הלך הרוח של מנהל המתלוננת בשעת אמירת הדברים, באופן התומך בגרסתו אודות אותם "מספר חודשים" שבמהלכם לא זכה לקבל תשובות נכונות מהמערער. העונש 24. בטיעוניו לעונש ביקש המשיב מבית הדין המחוזי להשית על המערער עונש של השעיה בפועל לתקופה של לפחות שנתיים. המשיב נימק את עמדתו בחומרת העבירה בה הורשע המערער ובעברו המשמעתי הכולל שתי הרשעות קודמות בעבירה דומה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, וכן הרשעה אחת בעבירה של עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות. המערער מצדו ביקש מבית הדין להסתפק בעונש מתון של אזהרה או נזיפה בשילוב קנס כספי, המשקף לדעתו את רמת הענישה המקובלת בפסיקה לגבי העבירה בה הורשע. לדבריו, מעשיו לא נבעו מכוונה לפגוע במתלוננת או לשלוח יד בכספה אלא אך מחוסר ארגון והעדר ניסיון, שגרמו לו להתנהלות שגויה מבחינת מהירות הטיפול בהגשת התביעה ויחסי האנוש מול הלקוחות. מאז הפיק המערער לקחים ושיפר במידה ניכרת את הדיוק והסדר בהתנהלותו. המערער ביקש מבית הדין להתחשב בקשיים בהם הוא נתון במישור המשפחתי ובמישור הכלכלי, וטען כי לנוכח חובותיו הכספיים וההסדרים בינו לבין הבנקים, השעייתו מעיסוק בעריכת דין ולו לזמן קצר תמיט עליו ועל משפחתו אסון כלכלי. נימוקים נוספים לקולא שהעלה המערער היו העובדה שהחזרת כספי האגרה למתלוננת נעשתה על ידו טרם הגשת תלונתה; שלמתלוננת לא נגרם בסופו של דבר נזק כספי כתוצאה מאי-הגשת התביעה, לאחר שהגיעה עם החייב להסדר; ושמנהל המתלוננת פנה אליו לאחר האירועים נושא הקובלנה על מנת שיטפל בתיק אחר. המערער הוסיף וביקש להשהות את מתן גזר הדין עד לסיום הדיון בתביעה אזרחית המתבררת בינו לבין המתלוננת. 25. בית הדין המחוזי דחה את בקשת המערער להשהיית מתן גזר הדין, ונתן את גזר הדין על אתר. גזר הדין עמד על כך שמעשיו החוזרים ונשנים של המערער, הן בהליך הנוכחי והן בהליך קודם, היו קרובים לשליחת יד בכספי הלקוח, והוכיחו כי המערער לא הפנים את חשיבותה של חובת המסירות והנאמנות ללקוח, המהווה נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, ושפגיעה בה פוגעת בציבור עורכי הדין כולו. לחובת המערער נלקחו בחשבון גם שינויי הגרסאות שלו בבית הדין והתירוצים השונים אותם נתן על מנת להצדיק את מעשיו. בית הדין לא ראה מקום להתחשב במצבו הכלכלי של המערער כנימוק להקלה בעונשו, בהטעימו כי חומרת העבירה אינה מוקהית בשל היות הנאשם חסר אמצעים. לפיכך נגזרו על המערער 12 חודשי השעיה מעיסוק בעריכת דין, מתוכם שני חודשי השעיה בפועל ו-10 חודשי השעיה על-תנאי למשך שלוש שנים. בנוסף חויב המערער בתשלום הוצאות ללשכה בסך של 1,500 ₪. 26. כאמור, שני הצדדים ערערו לבית הדין הארצי על מידת העונש. המערער טען כי העונש שנגזר עליו אינו עומד ביחס סביר לרמת הענישה המקובלת לעבירה בה הורשע ולעובדה שהוא לא שלח יד בכספי המתלוננת ולא ביצע את העבירה למטרת רווח כספי. לדבריו, הגשת התביעה וניהולה היו מזכים אותו בשכר טרחה העולה על סכום האגרה של 1,100 ₪, שהוחזר למתלוננת שנתיים לפני הגשת הקובלנה בהתאם לסיכום עמה טרם הגישה את התלונה. המערער הוסיף ותקף את קביעת בית הדין המחוזי לפיה האגרה הוחזרה למתלוננת כעבור 16 חודשים, וכן את סירובו של בית הדין להתחשב במצב הכלכלי הקשה של המערער בעת מתן גזר הדין ובנזק העצום שההשעיה תגרום לו ולמשפחתו. המערער טען כי בית הדין ייחס לו בטעות טענה לפיה ביצע את העבירה על רקע מצוקה כספית. אלא שטענה כזו כלל לא נטענה על ידו בבית הדין, שכן בעת ביצוע העבירה (בשונה ממועד מתן גזר הדין) מצבו הכלכלי היה שפיר. מנגד טען המשיב כי העונש שהוטל על המערער קל יתר על המידה ואינו מתיישב עם דברי בית הדין המחוזי באשר לפגיעת מעשיו של המערער ביסודות מקצוע עריכת הדין. ממילא יש בעונש זה כדי להחטיא את תכלית הענישה המשמעתית. עוד טען המשיב כי המערער גילה במעשיו חוסר יושר בעניני כספים, והרשעתו הנוכחית מצטרפת להרשעותיו הקודמות, בתוכן הרשעה בעבירה של שליחת יד בפיקדונות שגבה בהליכי הוצאה לפועל. מעשים חוזרים ונשנים אלה אינם מאפשרים להוסיף ולתת במערער אמון בעניני כספים, ומחייבים את הרחקתו מלשכת עורכי הדין, אם לא לצמיתות, לפחות לשנים ארוכות. 27. בית הדין הארצי החליט לקבל את ערעורו של המשיב ולדחות את ערעורו של המערער. בית הדין הארצי סקר את שתי ההרשעות הקודמות של המערער, וסיכם את התרשמותו מכך ש"המערער אינו נוהג על פי אמות המידה הנדרשות מעורכי דין, ומתגלית אצלו נטיה מובהקת לחזור על מחדליו". לכך מתווספת הדרך הקלוקלת בה המערער ניהל את ההליכים בבית הדין המחוזי ובבית הדין הארצי, תוך כדי ניסיונות למנוע את קיום הדיונים והעלאת טענות שווא. לדעת בית הדין הארצי, העונש שהוטל בבית הדין המחוזי אינו מסוגל להשיג את מטרות הענישה המתחייבות במקרה זה, שהן הוקעת התנהלות המערער והרתעתו מלשוב על התנהגות דומה כלפי לקוחותיו. לפיכך הוחמר העונש והועמד על שנת השעיה בפועל ושנת השעיה על-תנאי למשך שנתיים. 28. בערעורו לבית המשפט טוען המערער כי העונש שהטיל עליו בית הדין הארצי, החמור פי ששה מהעונש שקבע בית הדין המחוזי, אינו עומד ביחס סביר למהות העבירה בה הורשע, לחומרתה, לנסיבות ביצועה ולעובדה שכספי האגרה הוחזרו על ידו למתלוננת בהסכמה טרם הגשת התלונה. כמו כן, לא ניתן על ידי בית הדין הארצי כל משקל למצב המשפחתי והכלכלי המיוחד והקשה של המערער, שלאורו עונש של השעיה לשנה שקול להשעיה לצמיתות ולהרס משרד עריכת הדין המהווה מפעל חיים של המערער אותו הקים בעמל רב במשך שנים רבות. המערער סבור כי לא היה מקום להחמיר בעונשו בשל דחיות מועדי הדיון בערעור, שכן דחיות אלה נעשו בהסכמת המשיב, לנוכח אי-הזמנת המערער לדיון ועל רקע החלפת הסניגור הממונה. המערער מפנה לתקדימים בעניינם של עורכי דין אחרים מהם הוא למד כי עונש של שנת השעיה בפועל הולם עבירות ונסיבות חמורות בהרבה מאשר המקרה שלו, בו ההאשמה וההרשעה היו אך בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, ולא בעבירה של שליחת יד בפיקדון אליה מתייחסים התקדימים עליהם נסמך המשיב. 29. המשיב דוחה את טענות המערער וגורס כי אין הצדקה להתערבות בית המשפט, המהווה ערכאה שלישית הנזקקת לענין, בשיקול הדעת הענישתי של ערכאות המשמעת הפנימיות בלשכת עורכי הדין. התערבות כזאת שמורה למקרים נדירים בהם העונש שנגזר חורג בצורה קיצונית מרמת הענישה המתאימה, ואילו במקרה הנדון יש בחומרת העבירה ובעבר המשמעתי של המערער בעבירות דומות כדי לחייב עונש של השעיה לתקופה ארוכה, שאף עולה על שנת ההשעיה שגזר בית הדין הארצי. אמנם המערער הורשע בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, אולם כפי שציין בית הדין המחוזי, כפסע היה בין מעשיו של המערער לבין שליחת יד בכספי המתלוננת. כך גם היה במקרים הקודמים בהם הורשע המערער בעבר. בנסיבות אלו הפסיקה הרלוונטית היא זו שקובעת רמת ענישה מחמירה, עד כדי הוצאה מהלשכה, בגין עבירות של שליחת יד בפיקדון. מדיניות ענישה זו הכרחית לשמירה על טוהר מחנה עורכי הדין ועל אמון הציבור במקצוע עריכת הדין. מדיניות זו היא שצריכה להכריע, ולא הנסיבות האישיות של המערער, שבהליכים משמעתיים משקלן מתגמד אל מול האינטרס הציבורי בענישה מחמירה ומרתיעה. 30. לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה ואת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה הנדון מתקיימים מספר טעמים אשר בעטיים ראוי היה להותיר על כנו את העונש שגזר על המערער בית הדין המחוזי ולא להחמירו במסגרת הערעור לבית הדין הארצי. טעמים אלה אינם נוגעים למדיניות הענישה - לגביה מצווה בית המשפט לנקוט ריסון מרובה בהתערבות בהחלטות בתי הדין המשמעתיים - אלא עניינם בנתוניו העובדתיים הקונקרטיים של המקרה, שנראה כי לא נלקחו בחשבון במלואם על ידי בית הדין הארצי. ממילא התערבותו של בית המשפט בגזר הדין נדרשת, ואינה עומדת בסתירה לכלל המגביל את התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הרחב של בתי הדין המשמעתיים למצבים בהם העונש שהוטל על ידם חורג באופן מהותי מהעונש הראוי (על"ע 5160/04, לעיל פסקה 18, בעמ' 238; על"ע 2972/06 כספי נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה, מיום 12.8.09, בפסקה 22; על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' דוידויביץ, מיום 8.7.10, בפסקה 15). 31. כאמור, בית הדין הארצי נימק בשני טעמים את החלטתו להעמיד את תקופת ההשעיה בפועל של המערער על תקופה ארוכה פי ששה מזו שגזר עליו בית הדין המחוזי. הנימוק הראשון היה שתי ההרשעות הקודמות של המערער. הנימוק השני היה האופן בו המערער ניהל את הגנתו בבית הדין המחוזי ובבית הדין הארצי. נבחן עתה נימוקים אלה. 32. הרשעתו הראשונה של המערער הייתה ביום 9.11.05 בבד"מ 122/04 בגין עבירות שביצע כלפי לקוחתו בשנים 2001 עד 2003, ועניינן הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח; עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות ואי-דיווח על פיקדונות; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין; והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע. בית הדין המחוזי גזר על המערער עונש של חודשיים השעיה בפועל ו-10 חודשי השעיה על-תנאי. בערעור לבית הדין הארצי הומתק העונש והועמד (בהסכמה) על 12 חודשי השעיה על-תנאי. מאחר שהמערער ביצע את העבירה נושא ההליך דנן בשנים 2004-2003, לפני מתן גזר הדין בבד"מ 122/04, לא היה התנאי שנגזר עליו שם בר-הפעלה. ההרשעה השנייה הייתה ביום 27.12.06 בבד"מ 71/06 בגין עבירות שביצע המערער בחודשים יולי ואוגוסט 2005, של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין; והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע. בית הדין המחוזי גזר על המערער, במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, עונש של נזיפה ותשלום הוצאות ללשכה בסך 1,500 ₪. במסגרת הטיעונים לעונש באותו הליך הסבירה ב"כ המשיב לבית הדין המחוזי כי המשיב לא עמד על הפעלת התנאי שנגזר על המערער בבד"מ 122/04 הנ"ל, מאחר שהעבירה נושא ההרשעה בבד"מ 71/06 עסקה בהליך משפטי בו המערער עיכב את הגשת התביעה עבור לקוחותיו בחודש ימים לערך "ולא מצאנו שיש בכך רשלנות גדולה של יתר על המידה" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 27.12.06). 33. קיימת בעייתיות של ממש בהסתמכות על שתי הרשעות קודמות אלה כנימוק להחמרתה של ערכאת הערעור בעונשו של המערער. נכון הוא שבדרך כלל קיומן של הרשעות קודמות משמש נימוק ראוי להחמרה בעונשו של עורך דין שכשל בעבירת משמעת נוספת (על"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פ"ד לט(1) 75, 83; על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בלום, פ"ד נט(5) 433, 471-468; על"ע 11744/04 זיו נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, מיום 8.8.05, בפסקה 7). הרציונל המקופל בעיקרון זה הנו שביצוע חוזר ונשנה של עבירות משמעת על ידי עורך דין מצביע על מועדותו הנמשכת לפגיעה בטוהר מחנה עורכי הדין ובאמון הציבור בעורכי הדין, הם הערכים אותם בא השיפוט המשמעתי להגשים. כפי שנאמר בעל"ע 4/83 הנ"ל (שם): "המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להתקבל לאו דווקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב". ועוד נאמר כי ההרשעות הקודמות מבטאות "קו אופייני של אי הפנמה של מסרי הענישה על תנאי", שכן התופעה המתגלית בהן היא חזרה של עורך הדין המורשע לסורו גם לאחר ענישתו (על"ע 6251/06, לעיל, בפסקה 30). הדגש מושם אפוא על התעלמות עורך הדין מהשלכותיהם של הליכי משמעת שננקטו נגדו בגין עבירה קודמת. התעלמות זאת, כפי שבאה לידי ביטוי בביצוע עבירות משמעת נוספות חרף ההליכים הקודמים, מצדיקה החמרה בעונש, שכן יש בה ללמד שעורך הדין "לא למד דבר מההליכים אשר היו מנת חלקו, ולא שינן את לקחם" (על"ע 3954/03 ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נז(5) 844, 853). היבט זה הוא הגורם לכך "כי שיקול זה של 'סדרתיות' ההפרות הינו שיקול ענישה לגיטימי, מוכר וחשוב" (דנ"פ 7527/03 ניר נ' הוועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, תל-אביב, מיום 4.9.03). כדבר הזה לא ניתן לומר על המקרה שלפנינו. אמנם המערער הועמד לדין משמעתי בתיק הנוכחי רק בשנת 2007, אולם המעשים המבססים את האשמה בוצעו על ידו, כאמור, שלוש וארבע שנים קודם לכן, בשנים 2004-2003. בעת ביצוע המעשים היה המערער בעל עבר נקי, שהרי הרשעתו הראשונה (בבד"מ 122/04) הנה מיום 9.11.05. ההלכה שהכירה בנפקותן של הרשעות קודמות קובעת כי "ככל שעורך דין צבר יותר הרשעות משמעתיות, כך יוחמר עונשו עם כל הרשעה נוספת" (על"ע 1/89 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' שפצירר, פ"ד מו(1) 105, 113). ניתן לתהות האם ועד כמה יש בהחמרה בעונש בשל הרשעה מאוחרת למועד ביצוע העבירה, כדי לעלות בקנה אחד עם הדברים האמורים ועם הרעיון המונח ביסוד הכלל בדבר הרשעות קודמות. מכל מקום, ברי כי אין מקום להחמרת העונש ככל שהיא מתבססת על ההרשעה השנייה של המערער (בבד"מ 71/06), שלא זו בלבד שמועדה (דצמבר 2006) מאוחר במספר שנים למועד ביצוע העבירה הנדונה בתיק הנוכחי, אלא שגם המעשים שהביאו לאותה הרשעה התרחשו בקיץ 2005, לאחר ביצוע העבירה הנוכחית בשנים 2004-2003. נמצא כי כאשר ביצע המערער את העבירה עליה הוא נדרש לתת את הדין עתה, הוא לא צבר כל הרשעה קודמת, ומכל מקום טרם גילה את אותה "נטיה מובהקת לחזור על מחדליו" אשר בעטיה ראה בית הדין הארצי להתערב בגזר הדין של בית הדין המחוזי. נקודה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת בתיק דנן, לנוכח התנהלות המתלוננת, שתרמה במידה רבה (אם לא בלעדית) למצב האנומלי שנוצר, לפיו בעת מתן גזר הדין נמצאו בפני בית הדין הרשעות מאוחרות בגין אירועים מאוחרים, שברגיל לא יכולים היו להיזקף לחובת המערער. הכיצד? על אף שהמתלוננת הפקידה בידי המערער את כספי האגרה ביום 15.9.03 וקיבלה ביום 11.10.04 (באמצעות בא-כוחה החדש) את תשובת המזכיר הראשי של בית המשפט לפיה האגרה לא שולמה על ידי המערער, המתינה המתלוננת קרוב לשנתיים והגישה למשיב את תלונתה נגד המערער רק ביום 25.7.06. השתהות זו לא קיבלה הסבר ענייני, גם לא לאחר השאלות שהופנו בנדון בחקירה הנגדית של עו"ד אבירם, שהגיש את התלונה (עמ' 46-43 לפרוטוקול מיום 8.10.07). משכך, לא ניתן לשלול את הסברו של המערער הנתלה בסמיכות הזמנים ההדוקה בין מועד הגשת התלונה נגדו לבין המועד בו הוגשה מטעמו למשיב תלונה משמעתית נגד עו"ד אבירם (ראו מוצג נ/1). השתהות זו כשלעצמה, ובוודאי כאשר לא נשלל ההסבר האמור, מצדיקה הימנעות ממיצוי הדין עם המערער. אך מעבר לכך: קיים יסוד סביר להנחה שאילו הייתה המתלוננת מגישה את התלונה, כמצופה ממנה, סמוך לאחר שנודעו לה מעשיו של המערער, כי אז בעת מתן גזר הדין טרם הייתה בנמצא ההרשעה השנייה של המערער, וייתכן שאף ההרשעה הראשונה. לא מן הדין הוא להלקות את המערער בגין האיחור בהגשת התלונה. נסיבות קונקרטיות אלה שאירעו במקרה הנוכחי מצדיקות להעניק משקל מוגבל למדי בעת גזירת עונשו של המערער למה שכינה בית הדין הארצי "שתי הרשעות קודמות של המערער". זאת חרף גישתה של הפסיקה "כי לא די בבחינת העונשים הנפרדים שהוטלו על עורך הדין בכל תיק ותיק ולא די בבחינת התאמתם לנסיבותיו של כל מקרה וכי יש להשקיף על התמונה הכוללת, העולה ממכלול הרשעותיו של עורך הדין" (על"ע 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' רוכברג, מיום 26.10.99, בפסקה 8). דברים אלה נאמרו על מצב בו גזירת הדין נעשית בבת אחת בהתייחס למספר הרשעות בתיקים שונים, מה שאינו מתקיים במקרה שלפנינו. מכל מקום, לא הרי התחשבות מסוימת בהרשעות מאוחרות (כפי שהיה בעל"ע 4498/95 הנ"ל, וכן בעל"ע 2758/97 גולדשטיין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, מיום 28.4.98) כהרי ההתבססות עליהן בתורת נימוק מרכזי להחמרת העונש במסגרת ערעור, כפי שארע בענייננו, ובשעה שידוע "שאין לתת להרשעות המאוחרות משקל משמעותי בגזירת הדין" (ת"פ (מחוזי-חיפה) 10566-07-09 מדינת ישראל נ' אגבריה, מיום 3.11.10). אכן, כאשר התבקשה על ידי המשיב בעל"ע 4498/95 הנ"ל החמרה בעונש בשלב הערעור נוכח הרשעה מאוחרת, נדחתה הבקשה על ידי בית המשפט העליון, בין היתר "משום שהרשעות מאוחרות לפסק הדין לא מצדיקות החמרה בעונש שהוטל בגין עבירה שנעברה ונדונה טרם אותן הרשעות" (שם, בפסקה 7). 34. הנימוק השני שהוצג על ידי בית הדין הארצי להחמרה בעונשו של המערער הוא שהמערער ניהל את ההליכים בשתי הערכאות בדרך בלתי-ראויה ו"ניסה, ככל יכולתו, למנוע קיומם של דיונים, הכביר טיעוני שווא, ולא תמיד הביא בפני בית הדין את התמונה הנכונה". ככל שהנמקה זו מכוונת לכך שהמערער כפר באשמה, ניהל הוכחות והעלה גרסה שלבסוף לא התקבלה, אין בכל אלה אלא להצדיק הימנעות מהקלה בעונש אך לא החמרה מעבר לעונש הראוי לעבירה עצמה כפי שהיא. המדיניות השיפוטית היא להקל בעונשו של נאשם אשר הודה בעובדות המהוות עבירה, במיוחד בשלב מוקדם של המשפט (ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 471; ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 177, 184-183). ההיפך אינו נכון: אין מחמירים בעונשו של נאשם שלא הודה ובחר לנהל את הגנתו עד תום בדרך הנראית לו (ע"פ 828/76 מוראד נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 705; ע"פ 655/77 מאירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 27; ע"פ 7389/95 נתן נ' מדינת ישראל, מיום 5.3.96; י' בזק, הענישה הפלילית - דרכיה ועקרונותיה (1981) 206). אם, לעומת זאת, בית הדין הארצי ביקש להחמיר בעונשו של המערער בשל התנהגות בלתי-נאותה מצדו תוך כדי ניהול ההגנה, כי אז מדובר בשיקול שאינו יכול להתקבל. הפרת כללי ההתנהגות המקובלים על ידי נאשם במסגרת ניהול הליך פלילי או משמעתי עשויה, במקרים מסוימים, לבסס כשלעצמה עבירה פלילית או משמעתית. היא אינה יכולה לגרור הטלת עונש כבד יותר בגין העבירה המקורית נושא ההליך. הענישה הפלילית והמשמעתית מתייחסת לאירועים המתוארים בכתב האישום ובקובלנה, ולא לאירועים שהתרחשו במהלך ניהול המשפט. וכבר היו דברים מעולם, שבית משפט שדן נאשם מתח בגזר הדין ביקורת על דרך ניהול המשפט מצד ההגנה ונתן לכך משקל במסגרת קביעת העונש, אך בית המשפט העליון הסתייג מדברים אלה והפחית את העונש, באומרו: "ראוי כי בית המשפט יימנע מלהעיר לסניגור על ההגנה שבחר בה, אשר שיקפה את עמדתו של מרשו - המערער. בייחוד קשה עליי הערתו הקושרת את העונש שנגזר על המערער עם ביקורתו על דרך ניהול המשפט" (השופטת (בדימ') דורנר בע"פ 9978/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 145, 153-152). 35. הרשעותיו הקודמות של המערער והאופן בו ניהל הוא את הגנתו, הוזכרו גם בגזר דינו של בית הדין המחוזי. חרף אזכור זה, אין מקום להתערבות בעונש עליו החליט בית הדין המחוזי, וזאת לנוכח הפגיעה הממשית הנגרמת לציבור הרחב ולמקצוע עריכת הדין כתוצאה מהתנהגותו של עורך דין המפר את חובת הנאמנות והמסירות ללקוח, המהווה אחת מאבני היסוד של המקצוע, כפי שנהג בענייננו המערער. חומרת העבירה מצדיקה עונש של השעיה בפועל מהלשכה (על"ע 18/85 מימון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז ירושלים, פ"ד מ(2) 517; בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה, מיום 19.8.09; על"ע (מחוזי י-ם) 7023/09 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו נ' הירש, מיום 30.7.10; על"ע (מחוזי י-ם) 22/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' חיים, מיום 3.11.09), וזאת תוך מתן משקל מופחת לנסיבות אישיות, משפחתיות וכלכליות של עורך הדין (על"ע 1/64 מרגלית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 601, 605; על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895, 905; על"ע 8280/05 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שלם, מיום 7.12.05, פסקאות 8-7; על"ע 9638/05 כהן נ' לשכת עורכי הדין בתל-אביב, מיום 22.3.07). אשר לתקופת ההשעיה בפועל, הרי שבקשת המשיב להגדלה ניכרת של התקופה בהשוואה למה שנקבע בבית הדין המחוזי, מבוססת על ההנחה שהמערער שלח את ידו בפיקדון שמסרה לו המתלוננת (סעיפים 9 ו-53 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). גם האסמכתאות בהן המשיב תולה את דרישתו להשעיה ממושכת, עוסקות כולן בעורכי דין שהורשעו בעבירה של שליחת יד בכספי פיקדון. המערער, לעומת זאת, לא הואשם ולא הורשע בעבירה זאת אלא רק בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח. בלוקחי בחשבון את רמת הענישה המקובלת בפסיקה לגבי העבירה האמורה בה הורשע המערער (כפי שהיא משתקפת באסמכתאות שלעיל); בשים לב לקשיים שמעוררות שתי ההנמקות עליהן ביסס בית הדין הארצי את החלטתו להחמיר בעונש (לעיל פסקאות 34-31; ולנוכח התזמון הבעייתי של הגשת התלונה קרוב לשנתיים לאחר קרות האירועים (לעיל פסקה 33), והעמימות הקיימת באשר למשך התקופה בה כספי האגרה לא הוחזרו על ידי המערער למתלוננת (לעיל פסקה 23) - לאור כל אלה נראה לי כי יש להשיב את גזר הדין של בית הדין המחוזי על כנו. סיכום 36. התוצאה היא אפוא שהערעור על הכרעת הדין נדחה. הערעור על חומרת העונש מתקבל באופן חלקי, כך שהעונש שנגזר על המערער בבית הדין הארצי מתבטל ותחתיו ישא המערער בעונש שנקבע בגזר הדין של בית הדין המחוזי. על מנת לאפשר למערער להתארגן לביצוע העונש, תחל תקופת ההשעיה בפועל ביום 1.6.12. עורך דיןסניגור