השופט צ' א' טל: במרכז הדיון עומד נכס מקרקעין בקרית-חיים מעיזבונם של המנוחים שמואל ואסתר מרגולין ז"ל. העיזבון מנוהל על-ידי חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ (המשיבה 1), והזכויות בנכס שייכות במחציתן ליורשיהם הטבעיים של המנוחים (המשיבים 2-3) ובמחיצתן לסולל בונה בע"מ (המשיבה 4). במגמה למכור את הנכס לכל המרבה במחיר טיפל עורך-דין מדז'ר, בא-כוחם של המשיבים 2-3, במציאת קונים מתאימים. המבקשת (להלן - הולנדר) היא חברה קבלנית לבנייה. בראשית שנת 1994 היו מגעים בינה ובין עורך-דין מדז'ר (על דעת מנהלת העיזבון) על אופציה שתינתן להולנדר לרכוש את הנכס תמורת 340,000 $, שהוא שווי הנכס כפי שהוערך ועודכן על-ידי שמאי מקרקעין. הסכם האופציה נחתם על-ידי הולנדר, אך עדיין לא נחתם על-ידי מנהלת העיזבון, והנה קיבל עורך-דין מדז'ר הצעה גבוהה יותר, מאת ח.י.צ. חברה לבנין ופתוח בע"מ (המשיבה 5 - להלן ח.י.צ.), בסך $440,000. ואולם הולנדר עמדה על זכותה ואף קיבלה פסק-דין (מיום 21.4.94 בת"א (חי') 186/94 מפי כבוד השופט ד' ביין) לאכיפת הסכם האופציה. ביום 25.7.94 פנתה מנהלת העיזבון לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה למתן הוראות (תיק ב"ז 1112/94). לאחר דיון ושמיעת טענות וסיכומים, החליט בית המשפט המחוזי, מפי כבוד השופט א' כהן, כי תינתן נפקות להסכם האופציה עם הולנדר, ובלבד שהיא תבחר לממשו תמורת $440,000 או, לחלופין, תמורת סכום שייקבע על-ידי שמאי ממשלתי (החלטה מיום 25.12.94). בסופו של דבר הודיעה הולנדר, לאחר ארכה "שלפנים משורת הדין", על מימוש האופציה על-פי תנאי החלטת בית המשפט, בסכום של $440,000. על-פי המוסכם, היה על הולנדר לשלם ביום 15.1.95 סכום של $30,000. במקום לשלם תשלום זה, שלחה הולנדר למנהלת העיזבון מכתב מיום 13.1.95, ובו היא מודיעה כי היא מנועה מלשלם עקב עיקול שהוטל על הכסף. הוברר שעיקול זה לא הוטל על-ידי נושה מן החוץ אלא ביוזמתה של הולנדר לטובת עצמה. תשלום נוסף על-פי הסכם האופציה, בסך $180,000, היה אמור להשתלם על-ידי הולנדר ביום 8.2.95. גם הפעם, במקום לשלם את מלוא התשלום האמור, שלחה הולנדר מכתב למנהלת העיזבון ובו היא מודיעה, בין השאר: "קיבלנו צו עיקול של בית משפט השלום בתיק אזרחי 3251/95 תיק המרצה 1826/95 ע"ס 300,000 ש"ח (הדולר יציג ליום זה הינו 3.022) שהם $99,272. לאחר ניכוי סכום זה וסכומים נוספים, העבירה הולנדר למנהלת העיזבון יתרה בסכום השווה לכ-$66,000 בלבד. גם הפעם, העיקול על סך 300,000 ש"ח הוטל על-ידי הולנדר לטובת עצמה במסגרת תביעה שהגישה נגד מנהלת העיזבון (בתביעה זו ניסתה הולנדר להשיב לעצמה את ההפרש בין סכום האופציה המקורי בסך $340,000, ובין הסכום של $440,000 ש"נכפה" עליה על-ידי בית המשפט ב"אשמת" מנהלת העיזבון). מנהלת העיזבון ראתה בהתנהגות זו הפרה יסודית של ההסכם ושלחה להולנדר הודעת ביטול, ואף פנתה לבית המשפט בהמ' 292/95 - במסגרת בקשה למתן הוראות - בבקשה לאשר את ביטול העיסקה. לאחר שמיעת הצדדים החליט בית המשפט קמא, ביום 30.4.95, לאשר את ביטול העיסקה, וגם דחה, ביום 16.5.95, את בקשת הולנדר לעכב את ביצוע ההחלטה הזו. בו ביום, 16.5.95, התקשרה מנהלת העיזבון עם ח.י.צ. למכירת הנכס, וביום 24.5.95 אישר בית המשפט קמא עיסקה זו (המ' 623/95). בקשה נוספת של הולנדר לעיכוב ביצוע ולצו-מניעה - נדחתה. הולנדר הגישה לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא לאשר את ביטול העיסקה עמה (רע"א 3277/95), ובמקביל, "לשם זהירות", הגישה גם את הערעור גופו (ע"א 3615/95). כמו כן הגישה הולנדר בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא שאישרה את מכירת הנכס ל-ח.י.צ. ועל החלטתו שלא לעכב מכירה זו (רע"א 3950/95). גם כאן, "לשם זהירות", הוגש גם הערעור גופו (ע"א 3952/95). 2. בערעורה מעלה הולנדר בעיקר שלוש טענות: א. היעדר סמכות בית המשפט קמא להחליט - במסגרת בקשה למתן הוראות - על ביטול הסכם האופציה עם הולנדר; ב. הבקשה של מנהל העיזבון לביטול ההסכם לא נתמכה בתצהיר. ממילא לא יכלה הולנדר לחקור איש על הנתונים העובדתיים שנטענו כעילה לביטול ההסכם, ולא ניתן היה לפרוס לפני בית המשפט את מלוא הראיות; ג. לגופו של דבר טוענת הולנדר שלא הפרה את הסכם האופציה, וגם אם הפרה לא היה בכך להצדיק ביטול ההסכם. 3. טענת היעדר הסמכות אינה נראית לי. סמכותו של בית המשפט, של כל בית-משפט, מוגדרת בחוק. הסכסוך שבין הצדדים, לפי מהותו ולפי שוויו, נופל בגדר סמכותו של בית-משפט מחוזי. השאלה אפוא אינה של סמכות אלא של פונקציה: האם מן הראוי שבית המשפט המחוזי, במסגרת בקשה למתן הוראות למנהל עיזבון, יכריע גם בסכסוך אזרחי שבין מנהל העיזבון ובין צד שלישי שהתקשר עם העיזבון? בית המשפט, בתתו הוראות למנהל עיזבון לפי סמכויותיו בחוק הירושה, תשכ"ה-1965, פועל כמפקח על פעולות מנהל העיזבון. המדובר הוא ברכוש שבעליו איננו, והפיקוח דרוש כדי להבטיח שלא יבולע לרכוש והוא יכונס ויישמר בדרך הטובה והיעילה לטובת הזכאים לו, מה גם שפעמים היורשים קטינים, חסויים, חלושי דעת, או שיש צורך לאתרם. בדרך כלל אין בית המשפט, בתפקידו זה, מכריע בסכסוכים שבין העיזבון לבין אחרים, אלא מנחה את מנהל העיזבון איך לנהוג ולטפל בסכסוכים כאלה: לתבוע או להתגונן או להתפשר וכל כיוצא בזה. הוא הדין בפיקוח שמפקח בית המשפט על כונסי נכסים, נאמנים ומפרקים במקרים של פשיטת-רגל או פירוק. אך יש שבמסגרת הליך למתן הוראות, בנסיבות מתאימות, ינקוט בית המשפט דרך קצרה ויכריע בסכסוך עצמו. למשל, מקום שהעובדות אינן שנויות במחלוקת והשאלה היא של פרשנות בלבד; או מקום שהעובדות פשוטות ומעטות והצדדים מסכימים לבירור בדרך מקוצרת על-פי תצהירים. אין כן כאשר העובדות טעונות בירור יסודי. במקרה כזה יורה בית המשפט המפקח על ההליך להפנות את בירור העניין לתביעה רגילה. כך, למשל, אירע בע"א 635/71, בר"ע 225/71 שיווק מוצרי אוטוקרס בע"מ ואח' נ' מרגוליס, עו"ד ואח' (להלן - עניין אוטוקרס [1]). בעניין ההוא מונו כונסי נכסים לאוטוקרס חברה בע"מ. כונסי הנכסים, במסגרת בקשה למתן הוראות במעמד צד אחד, טענו לבטלותה של העברת רכוש אוטוקרס שנעשתה זמן קצר לפני מינויים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה לכונסי הנכסים לשים ידם על אותו רכוש. הנפגעים מכך פנו לבית המשפט בבקשה בדרך המרצה לעיין מחדש בהחלטתו, ובית המשפט המחוזי נכנס לבירור הבקשה, בלא שכונסי הנכסים התנגדו לבירור בדרך מקוצרת זו. בסופו של דבר, לאחר חקירת מצהירים ושמיעת טענות, החליט השופט קמא לאשר את החלטתו הראשונה. בערעור אומר בית המשפט העליון (השופט לנדוי), כי מלכתחילה ראוי היה לברר את הבקשה במעמד הצדדים, אלא שפגם זה נתרפא כאשר העניין חזר ונדון על-פי פניית הנפגעים ובמעמדם. אשר לדרך הדיונית, אומר בית המשפט: "משהגיע הענין לבירור במעמד שני הצדדים, היה בית-המשפט רשאי לשקול, אם הענין ראוי לבירור עד תומו בדיון המקוצר בבקשה בדרך המרצה המתנהל על יסוד תצהירים. הצדדים לא עמדו על שאלה דיונית זו ... והמשיבים (כונסי הנכסים - צ' א' ט') לא הציעו להפנות את המערערות לדרך של הגשת תובענה להוכחת טענתן ... גם השופט המלומד לא דן במיוחד בשאלה זו, אבל ... הוא לא חשב להכריע בשאלות השוניות במחלוקת ... סבורני שנכון עשה השופט בהימנעו מלחרוץ את גורל ההסכם במסגרת הדיון המקוצר והמקוטע שהתנהל בפניו ... המחלוקת טעונה איפוא בירור מלא שיכול להתקיים רק על-פי תובענה" (שם, בעמ' 687-688). בענייננו, לא הייתה הסכמה על בירור הסכסוך בדרך המקוצרת. העובדות שנויות במחלוקת וטעונות בירור. כך, למשל, טענתה של הולנדר כי שילמה בעבור מנהלת העיזבון מס שבח מקרקעין החל במכירה על העיזבון, וכן דמי הסכמה והיוון למינהל מקרקעי ישראל, וכי ביחד עם שאר תשלומים היא שילמה כבר 70% מסכום החוזה. כנגד זאת יש למשיבות טענות כנגד עצם קביעתו של המס והתשלום למינהל מקרקעי ישראל ביוזמת הולנדר בלי ידיעת מנהלת העיזבון ובלא שניתן לה לפעול באשר לגובה הסכומים. הבקשה למתן הוראות הוגשה בלי תצהיר, והולנדר טוענת, בצדק, שלא ניתן לה לחקור על העובדות הנטענות בבקשה. אמנם בית המשפט קמא התרשם כפי שהתרשם מהתנהגותה של הולנדר וייחס לה חוסר תום-לב והפרה יסודית של ההסכם. אבל אין דבר זה יכול לבוא במקום מתן אפשרות להולנדר לחקור ולהביא כל ראיותיה, בדרך של תביעה רגילה ולא במסגרת בקשה למתן הוראות. בעניין זה יש לזכור שקיים מעין "ניגוד אינטרסים" בין תפקידו של בית המשפט כמפקח על העיזבון לבין תפקידו כמכריע בסכסוך שהעיזבון צד לו. כמפקח, בית המשפט דואג שלא ייגרע מן העיזבון שלא כדין, והוא פועל אפוא "לטובת" העיזבון; ואילו בסכסוך בין העיזבון לבין צד שלישי בית המשפט חייב להיות אובייקטיבי לחלוטין. עמד על כך השופט קיסטר בעניין אוטוקרס [1], באומרו, בעמ' 691-692: "לפי דעתי קיים הבדל יסודי בין בקשה להוראות מצד כונס נכסים או נאמן אחר לבין הליכים המוגשים על-ידי כונס נכסים או נאמן נגד צד אחר. ... בית-המשפט בסמכותו כמפקח על הפקידים נותן להם הוראות בהסתמכו על אינפורמציה, אבל כאשר ישנה מחלוקת בין אותו ממונה לבין צד שלישי, שני הצדדים חייבים להיות שווים בפני בית-המשפט ... כבר במשפט עברי דאגו שלא יערבבו את שני התפקידים, והנה לגבי אפוטרופוס על קטינים מובא ב-רמ"א לחו"מ, סימן ר"צ סעיף א', דברי הרשב"א, שבית-דין הם אביהם של יתומים ויכולים בעצמם למלא את התפקיד מבלי למנות אפוטרופוס, אך בהמשך מובאים שם גם דברי הר"ן שאם יש צורך בחלוקה בין קטינים ואחרים או אם יש צורך לטעון נגד אחרים, בית-הדין חייב למנות אפוטרופוס כדי שלא יהיו נראין 'כעורכי הדיינים'". לאור האמור, אין צרוך, וגם אין לנו תשתית ראויה, להיכנס לשאלה אם אכן מוצדק היה ביטול ההסכם עם הולנדר, שכן דבר זה צריך להתברר בדרך הרגילה בבית המשפט המחוזי. אני מציע לקבל את שני הערעורים ולהחזיר את שאלת ביטול הסכם אופציה עם הולנדר לבירור לפני בית המשפט המחוזי בדרך הרגילה. 4. אוסיף עוד בעניין דרך הערעור לבית-משפט זה. מחמת הספק הוגשו כאן בקשות רשות ערעור וכן הערעורים עצמם. כך נהגו המערערים גם בעניין אוטוקרס [1]. משמע שמאז ועד הנה, זה עשרים וחמש שנה, עדיין קיים ספק אם יש כאן ערעור בזכות או רק ברשות. למען החיסכון והיעילות מן הראוי להתיר את הספק הזה. לדעתי הערעור כאן הוא בזכות. אבן הבוחן בין "החלטה אחרת" לבין פסק-דין ברורה למדיי, וברור שהחלטת בית המשפט קמא לאשר את ביטול ההסכם עם הולנדר, קל וחומר החלטתו לאשר הסכם נוגד עם ח.י.צ., "סותמת את הגולל" על העניין מבחינת הולנדר, ומבחינתה זהו פסק-דין. אמנם החלטה זו ניתנה במסגרת בקשה למתן הוראות של מנהלת עיזבון, והוראות כאלה, מטיבן, אינן בהכרח סופיות, ותמיד ניתן לחזור ולבקש מבית המשפט את שינוין, אבל אין בכך כלום. גם פסקי-דין בעניין מזונות ומשמורת אינם סופיים, וניתנים לשינוי, ואף-על-פי-כן, משניתנו, הרי הם פסקי-דין לעניין זכות הערעור. אני מציע לקבוע שהוצאות ערעורים אלה בסך 20,000 אלף ש"ח (ביחד) ישולמו לפי התוצאות בבית המשפט קמא. הנשיא א' ברק: אני מסכים. השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טל. ירושהמנהל עיזבוןמתן הוראותעיזבון