כללי מספר בקשות בהליך זה טעונות הכרעה, העיקרית היא בקשתו של החייב למתן הפטר, לפי פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה"). בשנה האחרונה הוגשו לתיק הבקשות הבאות: בקשת החייב "לאישור הסדר נושים מוצע" (בש"א 10493/08), שהוגשה ביום 25.5.08; בקשת הכנ"ר לביטול הליכי הפש"ר (בש"א 11801/08), שהוגשה ביום 15.6.08; בקשת החייב להפחתת התשלום החודשי (בש"א 16687/08) ובקשת החייב להכרזת פש"ר למתן צו הפטר חלוט (בש"א 16688/08), שהוגשו שתיהן ביום 4.9.08. הליכי פשיטת הרגל החלו ביום 12.8.03 עת הגיש החייב בקשה למתן צו כינוס והכרזת פש"ר. צו כינוס ניתן ביום 27.8.03. התשלום החודשי הועמד על סך של 500 ₪. החייב חויב גם בהגשת דו"חות חודשיים. עוה"ד עינת רוזנצוויג מונתה כמנהלת מיוחדת, תחילה לשם בדיקת תביעות החוב ולאחר מכן כמנהלת מיוחדת כללית. כאמור, החייב היה זה ש"עורר" את ההליך בבקשה ראשונה לאישור הסדר. את הבקשה הגיש בעצמו, ופרט בה את מצבו האישי והמשפחתי הקשה, תוך הצעה לסיים את ההליך. בבקשת הכנ"ר, שהוגשה בסמוך לאחר מכן, נטען, כי החייב נמנע מהגשת דו"חות חודשיים כנדרש, חדל מלשלם את התשלומים החודשיים באופן שוטף ונכון ליום הגשת הבקשה צבר חוב פיגורים של כ- 5,600 ₪. בשל אי עמידה בתשלומים ואי הגשת דו"חות שלח הכנ"ר מכתבי התראה לחייב ביום 17.4.07 וביום 20.5.08, אך ללא הועיל. החייב מצדו "הגיב" בבקשות למתן הפטר בעניינו או להפחתת הסכום החודשי ל- 100 ₪ (בקשות שהוגשו באמצעות ב"כ, עו"ד גיא נצר). החייב מפרט כי הוגשו נגדו 7 תביעות חוב, בסכום כולל של 793,533 ₪, שמתוכן אושרו 5 תביעות, בסכום כולל של 303,277 ₪ (הנושים הם: בנק הפועלים, בנק המזרחי, הבנק הבינלאומי, מעריב ומס הכנסה). החייב הוא כבן 43, נשוי ואב ל-4 ילדים קטנים. אשתו עובדת במשרה חלקית בארגון זק"א ומשתכרת כ- 2,500 ₪ לחודש. לאחר שנה ללא עבודה החל החייב לעבוד כדוור, פוטר ומחודש יולי 2008 החל לעבוד בתור מנקה בשכר של 2,500 - 3,000 ₪ בחודש. לחייב ולמשפחתו ישנן הוצאות רבות בגין מזון, חינוך, ביגוד ותרופות. המשפחה מצויה במצוקה קיומית של ממש, מתגוררת בדירה שכורה בת 2 חדרים וחצי, ונעזרת במשפחה ובחברים כדי לשרוד. בשל מצבו זה הפסיק החייב טיפול נדרש בשיניו, והוא אינו מסוגל לעבור את הטיפול הדחוף לשיקום הפה. הוא סובל אף מיתר לחץ דם ומטופל בכדורים (אישורים רפואיים צורפו לבקשה). החייב מתאר גם את נסיבות קריסת עסקו ואיבוד כל נכסיו. לטענתו, הגיש לכנ"ר באופן שוטף את הדו"חות החודשיים והקפיד לשלם את התשלום החודשי, למעט פיגורים קלים, שנבעו ממצוקה קשה. אי העמידה בתשלום החודשי החל מסוף 2007 נבעה מהסיבה שהמבקש יצא ממעגל העבודה ועסק בעבודות מזדמנות בשכר זעום. החייב אינו רואה כל תועלת בהמשך ההליך ומבקש "לפתוח דף חדש" בחייו. המנהלת המיוחדת הגישה תסקיר מטעמה. היא מציינת כי ביום 19.1.09 השלים החייב את הפיגורים בתשלומים עד דצמבר 2008 כולל, וכן הגיש דו"חות רטרואקטיביים לשנת 2008, כמו גם אסמכתאות שביקשה. המחדלים הוסרו אפוא, והחייב שיתף פעולה עם המנהלת המיוחדת. עוד מפורטים בתסקיר נתונים מלאים בדבר אופן הסתבכותו של החייב, קורותיו ותביעות החוב. המנהלת המיוחדת מציינת, כי בקופת הכינוס נצבר סכום של 28,241 ₪; עוד לפני התחשבות בשכרה ובשכר הכנ"ר, ובשל חוב בדין קדימה למס הכנסה בסך 13,676 ₪, ייוותר לנושים הרגילים דיבידנד של פחות מ- 5%. לפיכך, על החייב להעמיד את רכבו, גם אם ערכו 2,000 ₪ בלבד, לטובת נושיו, וכן להתאים את רמת ופיזור הוצאותיו ליכולתו ולנצל את כושר השתכרותו ולהציע הצעה ראויה לנושיו. עוד מצויין בתסקיר כי הנושה הגדול, בנק הפועלים, מתנגד למתן ההפטר. הודעות התנגדות הוגשו לתיק גם מטעמם של הבנק הבינלאומי והוצאת מעריב. הכנ"ר, בתסקירו, הצטרף לעמדת המנהלת המיוחדת. דיון התקיים ביום 19.3.09. הצדדים חזרו על עמדותיהם. ב"כ הכנ"ר הדגיש כי ראוי היה שהחייב יציע הצעה כספית ולו על מנת להוון תשלומים חודשיים לתקופה עתידית. החייב ביקש את רשות הדיבור ותיאר את מצבו בהתרגשות, כהאי לישנא: "אני מודה לעו"ד נצר. הוא מלווה אותי כשש שנים. תמיד היה לצידי. היום ה-19 לחודש יש לי בארנק בקושי 800 ₪ וכנראה לא יהיה לי יותר... יש לי שבר בבטן של 4 ס"מ רופא כירורג אומר לא להרים ארגזים מה אעשה בדיוק... לא נחתי. הייתי מתווך. מנקה. פיטרו אותי אמרו שאני לא מנקה טוב... אני מבקש למחוק אותי מהכתם הזה לתת אפשרות לפתוח דף חדש. לא גנבתי לא עשיתי רע. עשיתי כל מה שאני יכול. עבדתי ניקיתי מדרגות. אנשים שאני לא מכיר נתנו לי כסף. הגשתי את כל הדו"חות. אז פיגרתי קצת. אני לא מושלם. הבעיה הקשה שכואבת לי שאין פרנסה. אני תשע שנים לא מוצא את עצמי. ממה אשלם? אגנוב?... אני לא רוצה לגנוב. אני לא אפס. אני מבקש ליתן לי את האפשרות לפתוח דף חדש" (עמ' 4 - 5 לפרוטוקול). בקשת הפטר - איזון אינטרסים כידוע, בבסיס הליכי פשיטת הרגל עומדות שתי תכליות: האחת, שעניינה בנושים, והיא כינוס נכסי החייב לצורך פירעון החובות; האחרת, שעניינה בחייב, ויסודה ברצון ליתן לו הזדמנות "לפתוח דף חדש" לאחר שיופטר מחובותיו. בהקשר זה ישנה חשיבות גדולה לתום ליבו של החייב, אשר נבחן לא רק בנוגע לתקופה שלפני הגשת הבקשה, בקשר לדרך היווצרות החובות, אלא גם לאחר הגשתה, בקשר להתנהגותו של החייב במהלך הליכי פשיטת הרגל (ראו: ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' הכנ"ר, פ"ד נז(4) 197 (2003); רע"א 2282/03 גרינברג נ' הכנ"ר, פ"ד נח(2) 810 (2004); ע"א 8937/05 תבין נ' הכנ"ר, תק-על 2007 (1), 959 (2007)). על האיזון המתחייב לקחת בחשבון גם את זכויותיהם החוקתיות של הצדדים, ובהם זכות הקניין והזכות לקיום מינימלי ולחיים בכבוד. אין להתעלם גם מנסיבות אישיות; למשקל מיוחד שניתן לנסיבות אישיות קשות ומורכבות בהקשר של אי-ביטול הליכי פשיטת רגל חרף אי-עמידה בחובות דיווח ותשלום, ראו והשוו: ע"א 1601/07 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי (13.12.07). בנוסף, שעה שסוגיית מתן הפטר עומדת על הפרק, הובהר כי העיקרון הגלום בצו הפטר הוא הכרה באינטרס הלגיטימי של פושט הרגל, שנקלע בתום לב לחובות שאינו מסוגל לפרוע אותם, לפתוח דף חדש בחייו: "החברה המתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים, ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ, ערך חשוב" (ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(1) 45, 55 (1993)). עם זאת, מתן הפטר לחייב, המשחרר אותו מכל חוב בר תביעה בפשיטת רגל, פוגע בזכות הקניין של הנושים. על בית המשפט הדן בבקשת הפטר לאזן בין מתן אפשרות לפושט הרגל לפתוח דף חדש בחייו לבין הפגיעה בזכות הקניין של הנושים. בין השיקולים שישקול בית המשפט בדונו בבקשה להפטר, ניתן למנות את התנהלות החייב עובר ובמהלך פשיטת הרגל; את האמור בתסקיר שהוגש על ידי הכנ"ר; את עמדת הנאמן והנושים וכן את התועלת הצפויה שתצמח לנושים מהימשכות ההליך (לוין וגרוניס, פשיטת רגל, מהד' שנייה, 2000, עמ' 193). במילים אחרות, שעה שמבוקש מתן צו הפטר, יש לשקול את תום ליבו של החייב והתנהגותו, את החשיבות שבמתן ההזדמנות "לפתוח דף חדש", את היקף החובות והסיכוי לשינוי כושר הפירעון ואת עמדת הנושים. ראוי אף להפנות ל"הנחיות הכונס הרשמי הליכי פשיטת רגל - פברואר 2004" (8.2.04). הכנ"ר מגדיר מועד ראוי לבחינת סיום הליכי פשיטת הרגל, ומנחה כדלקמן: "מוגדר מועד של עד 4 שנים, החל ממועד מתן צו פש"ר, למיצוי הליכי פשיטת הרגל ולבחון את האפשרות לסיומם בתקופה זו, בין אם בהפטר, בין אם בהסדר או בביטול הליכי פשיטת הרגל" (ההדגשה שלי - א.ז.). באשר למתן הפטר קובעת ההנחיה: "כשתוצאות החקירה מעלות כי החייב תם לב, וכי הוא עומד בקריטריונים הנדרשים לכך בדין, עמדת הכונס הרשמי תהיה כי ראוי ליתן לו כבר במעמד הכרזתו כפושט רגל הפטר לאלתר, או לאחר מכן במהלך ההליך, בהתאם לתועלת שתהיה לנושים מהמשך ההליך בכל שלב. להלן עיקרי השיקולים שיובאו בחשבון לצורך כך: היכולת הכלכלית של החייב ופוטנציאל ההשתכרות שלו להחזרת החובות... מצבו הסוציואקונומי והבריאותי של החייב. קיומם של נכסים שניתן להיפרע מהם לטובת הנושים. זהות הנושים - האם רובם פרטיים לעומת עוסקים מורשים וחברות, שבהליך פש"ר זכאים לקבל זיכוי בגין חובות אבודים. גובה החובות של החייב בעת היווצרותם. מידת התעניינותם של הנושים בהליך...". זו הנחיה ראויה, אשר מגלמת איזון בין האינטרסים השונים. סבירות אכן, שומה על בית המשפט לערוך מלאכת איזון בין השיקולים הרלוונטיים. ברגיל, "מושכים" השיקולים לכיוונים מנוגדים, ויש לתת לכל אחד מהם את המשקל הראוי; יש לקבוע, אם מתן הפטר במקרה נתון יבטא תוצאה סבירה או בלתי סבירה, בנסיבות העניין. אנלוגית (והואיל שיש לשאוף לקוהרנטיות בין ענפי המשפט השונים של השיטה המשפטית), דומה הדבר לעילת הסבירות מתחום המשפט המינהלי, שמשמעותה איזון ראוי בין שיקולים רלוונטיים. על כל החלטה להימצא ב"מתחם הסבירות" ולהתקבל על סמך תשתית ראייתית מוצקה (ראו: בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617, 636 - 637 (1989)). עקרון הסבירות אינו זר גם למשפט האזרחי, ומהווה למעשה מוסד מרכזי, למשל בדיני הנזיקין (עוולת הרשלנות). בתי המשפט, שעה שהם שוקלים אם להטיל אחריות בנזיקין, תוך בחינת סוגיות ה"התנהגות הסבירה" ו"אמצעי הזהירות הסבירים", מאזנים בין שיקולים רלוונטיים, תוך מתן ביטוי גם להיבטים של מדיניות שיפוטית. מדיניות זו רואה במושג הסבירות מושג גמיש, שפרשנותו אינה מנותקת משיקולים כלכליים, חברתיים ואנושיים. יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' הנשיא אהרן ברק בע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 511 (2004): "... האדם הסביר אינו רק האדם היעיל. זהו גם האדם הצודק, ההוגן והמוסרי. זהו האדם הדואג לעצמו, לזולתו ולציבור, ואף כל אלה אינם משקפים את מלוא מורכבותו. עם זאת, האדם הסביר אינו האדם המושלם. זהו האדם המשקף את מורכבות חיינו, על מעלותיהם וחסרונותיהם. הסבירות מבטאת, על כן, את תגובתה הראויה של החברה. תגובה זו קשורה תמיד לנסיבות המקרה, והיא מבטאת את תפישתה של החברה באשר ל'אשמה החברתית', המונחת ביסוד ההתרשלות. עניין לנו, אפוא, בגישתה של החברה - כפי שהיא מבוטאת באמצעות שופטיה - באשר להתנהגות הראויה בנסיבות העניין". הגעה לפתרון הסביר היא תוצאה שההליך השיפוטי מכוון אליה. אכן, "סבירות היא הגשר שבאמצעותו המשפט עשוי לתת פתרונות מודרניים וראויים לבעיות החברתיות החדשות. בהיותו מושג שסתום הוא מתאים למלא תפקיד זה; בהיותו שיקוף של הערכים הנאבקים על הכורה הוא מסייע בעיצוב הסדר משפטי מודרני, הנותן פתרון לבעיות ההווה. באמצעותו ניתן להבטיח כי ערכי החוקה יוצאו מהכוח אל הפועל" (אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 2004, עמ' 254). מידתיות עקרון יסוד נוסף שיש לקחתו בחשבון הוא עקרון המידתיות (יחסיות, פרופורציונליות) (לפיתוח ולעיצוב ראשוני של עקרון זה במשפט הישראלי ראו: זאב סגל, "עילת העדר היחסיות (disproportionality) במשפט המינהלי", הפרקליט לט (תש"ן-תשנ"א) 507). עקרון זה עובר כחוט השני בכל ענפי המשפט. הוא מבטא, בין היתר, יחס ראוי בין האמצעי למטרה ובין האמצעים האפשריים בינם לבין עצמם. כך, למשל, ענישה פלילית צריכה להלום את מטרותיה ותכליותיה, אקט מינהלי צריך להלום את תכליתו, מחד גיסא, ואת חירויות הפרט, מאידך גיסא. עקרון המידתיות קיבל אף ביטוי חוקתי במסגרת פסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ושל חוק יסוד: חופש העיסוק, במסגרת איסור הפגיעה בזכויות יסוד "במידה העולה על הנדרש". דרישת המידתיות מהווה חלק בלתי נפרד גם מהמשפט האזרחי, שהרי גם ענף זה דן למעשה בזכויות חוקתיות, ובהן בזכות הקניין. כך מעורב עקרון זה גם ב"תחרות" בין זכויות מתנגשות, זו של נושה אל מול זו של חייב. ראו, למשל, רע"א 9911/01 טלפז תדלוק והשקעות בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד נו(6) 550, 555 - 556 (2002): "... זכות הקניין הינה זכות חוקתית המעוגנת היום בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו... בגדר חובת בית המשפט לכבד את הזכויות המעוגנות בחוק היסוד הוא מחויב אף בהפעלת שיקול הדעת, שניתן לו בחוק, לפגוע בזכות באופן שזו לא תיפגע אלא במידה המזערית הנדרשת... חובה זו... חלה גם לעניין פירוש חוקים שתוקפם נשמר לפי סעיף 10 לחוק היסוד בהפעלת שיקול הדעת מכוחם". ראו והשוו גם: רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC (2007): "... לרשותה של הערכאה הדיונית עומד 'ארגז כלים' מגוון, המאפשר התאמה מידתית של סעדים ספציפיים למקרה נתון... אין מקום לקבוע זכות גורפת לעיקול זמני שעה שבחלק מן המקרים ניתן להשתמש באמצעים פוגעניים פחות - דוגמת הפקדת ערבות או התחייבות בבית המשפט - בישראל או בחו"ל... דומה, בפרט בעידן החוקתי, כי מידתיות היא מילת המפתח" (פסקה יט'; ההדגשה שלי - א.ז.). אגב, עקרון המידתיות אינו זר אף למשפט העברי. דוגמא לכך מהווה הנוהג שלפיו אין לשלול חירותו של חייב בשל אי תשלום חוב. כאשר נהגה קהילה אחת לאסור חייבים מכוח "תקנת הקהל", פירש הריב"ש (צפון אפריקה, המאה הט"ו) תקנה זו בצמצום, וקבע שיש להחילה רק על חייב בעל נכסים, שהמאסר עשוי להאיץ בו לשלם את חובו, אך לא על חייב שמצבו הכלכלי הורע, והמאסר לא ישיג דבר: "אם הלווה עני ואין לו במה לשלם - הדבר ברור שאסור לתפשו בגופו ולענות נפשו" (שו"ת הריב"ש, סימן תפד). ודוק. אין המדובר אך ורק ב"תחרות קניינית". גם להיבט של "כבוד האדם" יש משקל. אין לקבל מצב שבו אדם ימנע מעצמו צרכים חיוניים ואפילו אוכל מפיו ומפי ילדיו (או שיניים מפיו, כבמקרה הנוכחי) למשך שנים ארוכות רק כדי לעמוד בדרישת ה"דיבידנד הסביר". הליכי חדלות פירעון נועדו לרדת לנכסי החייב, לא לחייו של החייב. ראו והשוו: רע"א 4905/08 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 (2001): "בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחירות של החייב (ראו: פרשת פר"ח [1], בעמ' 759 וכן מ' אלון כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל - ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית [12]; א' מגן "חירות הפרט וחייבים בהוצאה לפועל" [16]; ש' דורנר "מאסר חייבים בהוצאה לפועל" [17]). תכלית זו מעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבודו של האדם כולל בחובו, כפי שראינו, הגנה על מינימום הקיום האנושי (ראו בג"ץ 161/94 אטרי נ' מדינת ישראל [9]). אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע (ראו א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית, בעמ' 423). כך כבודו של כל אדם; כך כבודו של חייב... " (עמ' 375 - 376). צדק בענפי המשפט הפרטי תופסים שיקולי צדק מקום מרכזי. כך, למשל, קובע סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 כי בית המשפט רשאי לפטור זוכה מהשבה אם ראה נסיבות "העושות את ההשבה בלתי צודקת". סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 קובע כי "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהא זה צודק לתתו". בדיני הנזיקין נקבעים דמי ההשתתפות בין מעוולים במשותף לפי מבחני "הצדק והיושר" (סע' 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 מסמיך את בית המשפט לפטור צד מחובת ההשבה, במקרה של חוזה בלתי חוקי, "אם ראה שמן הצדק לעשות כן". סעיף 14(ב) לאותו חוק מסמיך את בית המשפט לבטל חוזה שנפלה בו טעות שלא הייתה ידועה לצד השני, "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת". כך גם סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, אשר קובע סיג לתרופת האכיפה, שעה ש"אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין". ואלה רק דוגמאות. בית המשפט צריך לשאוף, גם ביושבו כבית משפט של פשיטת רגל, להגיע לפתרון הצודק, בנסיבות העניין. אמנם, "צדק" לאחד יכול שיהיה "אי צדק" לאחר או לחברה; "צדק" כלכלי-חברתי בחברה אחת יכול להיתפס כ"אי צדק" בחברה אחרת. חרף קושי זה לא יכול בית המשפט להשיל מעליו את החובה להפעיל שיקול דעת להשגת צדק משפטי, המתבסס על עקרונות יסוד. כפי שראינו, שעה שעקרונות היסוד מתנגשים בינם לבין עצמם, יש לפתור את הסתירה על ידי איזון ראוי בין הערכים המתנגשים. פתרון צודק משמעותו, לעיתים, אף לנהוג לפנים משורת הדין, כמאמר חז"ל: "לא נחרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא לפנים משורת הדין" (בבא מציעא, ל,ב). ככלל, שעה שהכרעה בסכסוך בין שני פרטים (למשל: נושה וחייב) תפגע באחד מהם, הפתרון הצודק הוא הפתרון של "הרע במיעוטו", מעין מאזן נוחות, או, אם נרצה, "מאזן צדק", והנה שבנו והגענו של אותו איזון אינטרסים. מן הכלל אל הפרט בענייננו, מדובר בהליך שנמשך כמעט 6 שנים. יש לזכור את הוראת סעיף 18ה(3) לפקודה, המאפשרת מתן הפטר מיידי, במידה וחלפו לפחות 6 חודשים ממתן צו הכינוס, "מהטעם שאין בניהול הליכי פשיטת רגל כדי להביא תועלת לנושים" (וראו שוב את הנחיית הכנ"ר הנ"ל). איזו תועלת יש כאן? מדובר בחייב שלא בחל בשום עבודה כדי להשיג פרנסה ושחי בדוחק ובצמצום "מהיד לפה". על איזה "אי מיצוי כושר השתכרות" מדובר, שעה שהחייב פוטר אפילו מעבודת ניקוי חדרי מדרגות? והאם עובדת שיעורי האבטלה ההולכים וגדלים איננה בגדר "ידיעה שיפוטית"? האם אין זה ידוע לכל כי חמישית מאזרחי המדינה ושליש מילדיה מצויים מתחת ל"קו העוני"? גם שיעורו הנמוך של הדיבידנד (פחות מ-5%) אינו יכול להוות שיקול מכריע. גישה, הרואה בשיעור הדיבידנד לנושים, אם לא חזות הכל אזי לפחות שיקול מכריע, היא גישה שאינה עולה בקנה אחד עם הוראותיה העכשוויות של הפקודה, ועם הפרשנות שניתנה להן (למשל בהלכת אשכנזי הנ"ל). ראו והשוו גם ע"א 3004/07 עזריה נ' הכנ"ר (ניתן ביום 5.11.08), שם התקבל ערעור החייבים, בהסכמת הכנ"ר, תוך שבית המשפט העליון מציין: "דעתנו היא כי אכן ראוי ליתן הפטר למערערים. נראה כי בית המשפט המחוזי ראה לנכון ליתן משקל יתר לעניינם של הנושים על פני האינטרס של המערערים-חייבים. עצם העובדה שהדיוידנד שישולם יהא בשיעור של כ- 10% בלבד אינה בגדר טעם מספיק לדחייתה של הבקשה להפטר, על רקע הנתונים השונים הנוגעים למערערים. בין היתר נציין כי מדובר באנשים מבוגרים הסובלים מבעיות רפואיות שונות, אשר לפי ממצאיו של הכונס הרשמי פעלו בתום לב". אמת הדבר, החייב לא הקפיד תמיד על תשלום הסך החודשי ועל הגשת דו"חות במועד. עם זאת, אין לומר שמדובר בחייב שזלזל בהליך או התעלם ממנו. הרושם שמתקבל הוא לא של חוסר תום לב אלא של מצוקה אמיתית ונסיבות משפחתיות, אישיות וכלכליות קשות ביותר, שבוודאי השליכו גם על יכולתו וכוחותיו של החייב לתפקד ולעמוד בחובותיו לפי צו הכינוס בכל רגע ורגע. החייב גם עשה כל מאמץ ובסופו של דבר ריפא פגמים אלה. אין לראות בהם חזות הכל, כך גם לא בעובדת קיומו של רכב ישן, שככל הנראה מושבת זה מכבר, ובהתחשבנות עם חשבון טלפון כזה או אחר, ששימש בחלקו גם כדי להפיק את ההכנסה החודשית הזעומה. כאמור, הכל עניין של מידה. כאשר שבים ובודקים את הנחיות הכנ"ר עצמן אחת לאחת - חלוף הזמן (יותר מ-4 שנים); מידת תום הלב בהסתבכות העסקית ובניהול ההליכים; יכולת כלכלית (במקרה זה דלה ביותר); מצב סוציואקונומי ובריאותי (במקרה זה - מצב קשה); העדר נכסים; זהות הנושים (במקרה זה - רשות מס ומספר תאגידים, בעיקר בנקים) - המסקנה המתבקשת ברורה. עמדת המנהלת המיוחדת, הכנ"ר והנושים, בכל הכבוד, איננה סבירה; היא לא מאזנת נכונה בין השיקולים הרלוונטיים. היא איננה מידתית, ככל שהיא כופה את המשך ההליך על החייב, המשך אשר מחד גיסא יטיל עליו נטל קשה מנשוא, ומאידך גיסא יביא לנושים תועלת מזערית. עמדתם גם אינה צודקת; הכבדת היד על החייב בנסיבות העניין, לא תשרת את הפתרון הצודק, לא רק את זה ה"סובייקטיבי", מבחינת החייב, אלא גם את זה ה"אובייקטיבי", הרואה לנגד עיניו את יחסי הכוחות בין המעורבים, ואת ה"נזק היחסי" (הזניח) שייגרם לנושים דכאן אם יינתן ההפטר, אל מול הפגיעה הקשה והמתמשכת בחייב אם יימשכו ההליכים לפרק זמן נוסף. אין המדובר אך ב"חמלה חברתית" (שגם היא שיקול רלוונטי), אלא באיזון אינטרסים אשר מתחייב מנסיבות העניין. סוף דבר אני מכריז על החייב פושט רגל ונותן לו הפטר חלוט כמבוקש. כל ההגבלות וצווי הביניים מבוטלים בזה (יתר הבקשות הפתוחות נמחקות). הפטרצווים