I. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב"ד: השופט מ' הרניב; נציגי ציבור: מ' אוסטרובסקי ו-צ' א' שיין; דיון מס' לה/68 - 9) נתבררה תביעתו של המערער בעתירה לפסק-דין המצהיר: א) "על ההודעה על הפסקת עבודה (הפיטורים) מ-15.1.1974 כבטלה ומבוטלת לגבי התובע"; ב) "על היות התובע עובד מדינה על כל זכויותיו הקודמות ולאשר לתובע חופשה ללא שכר לשנתיים מ-26.10.1973"; ג) (לחלופין - רק אם יוכח העדר כל תקן ממשלתי) "על זכות התובע לפיצויי פיטורים מלאים בשל פיטורים בטלים ו/או שלא כדין ו/או שלא כצדק". בית-הדין דחה את התביעה על הסף, ומכאן הערעור בבית-דין זה. 2. מהלך ההליך בבית-הדין האזורי היה: א) ביום 21.3.1975 הוגשה התובענה; ב) ביום 27.4.1975 הוגש כתב הגנה. בכתב ההגנה לא נאמר דבר לעניין מחיקה על הסף (לאור אשר ייאמר להלן - יצוין כבר בשלב זה, כי טוב עשתה סגנית פרקליט המחוז שלא ביקשה מחיקה על הסף), אלא נטען, בין היתר, "כי התובע השהה יתר על המידה את הגשת התביעה לבית-הדין וכי עשה דין לעצמו, במקום לנסות ולממש את הזכויות להן הוא טוען, בדרך החוקית"; ג) ביום 29.4.1975 ביקשה סגנית פרקליט המחוז רשות להגיש אבעיה שעניינה פירוש סעיפים שבתקשי"ר הרלבנטיים, לטענתה, לעניין (הבקשה הוגשה משום מה "על-פי תקנה 320 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ה-1965", עת ברור שאותה תקנה אינה חלה על הליך בבית-דין לעבודה, אך ברור גם שהעדר התקנה אינו מונע, מכוח סעיף 33 לחוק בית-דין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית-הדין לעבודה), להגיש אבעיה, מעבר לסימן י"א שבתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969 (להלן - תקנות סדר הדין), כאשר אותו סימן דן רק באבעיות מתחום מיוחד); ד) ביום 29.4.1975 קיים אב-בית-הדין דיון במסגרת סעיף 18(ד) לחוק בית-הדין לעבודה; לאותו דיון התייצב התובע בעצמו ואחד המתמחים בפרקליטות מחוז תל-אביב. באותו יום החליט בית-הדין, כי "הדיון יפוצל לשני שלבים: בשלב א' ידונו בשאלת השיהוי, ואם בנסיבות המקרה - הפניה היא בידיים נקיות, לאור זה שהתובע נטש את השירות, לצורך דיון זה יגישו הצדדים תצהירים בקשר לעובדות הנוגעות לשאלות אלה... נקבע לדיון בשאלות אלה ליום 3.7.1975"; ה) ביום 3.7.1975 התקיים דיון לפני מותב של בית-הדין. התובע לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין והמדינה היתה שוב מיוצגת על-ידי מתמחה. במהלך אותה ישיבה של בית-הדין ביקש התובע לחקור עדה שהוזמנה והתייצבה, אך הדבר נמנע בעדו. בא-כוח המדינה טען לעניין השיהוי וחוסר נקיון כפיים והתובע השיב. לאחר שהצדדים גמרו לטעון, נתן בית-הדין האזורי את ההחלטה, נשוא הערעור. ההחלטה פותחת במלים: "זוהי החלטה בשאלת דחיה על הסף של התביעה מחמת שיהוי בהגשתה שהוגשה שלא בידיים נקיות". ממשיך בית-הדין ואומר: "התביעה היא לסעד שביושר - והתובע מסתמך בעיקר על צדק טבעי, יושר וכדו'. לאחר עיון בחומר שלפנינו ושמיעת טענות הצדדים אין לנו ספק שדין התביעה להידחות על הסף". 3. בכתב הערעור, המשתרע על 29 עמודים, מעלה המערער מערכת טענות מפורטת ביותר. הן למהלך הדיון בבית-דין האזורי והן לגופו של עניין, הכל תוך הפניה לאסמכתאות שבפסיקה (מאז ראשית ההליך בבית-הדין האזורי היה המערער לעורך-דין, והוא ייצג את עצמו בערעור), 4. בית-הדין איפשר למערער להשלים בעל-פה את טענותיו בכתב, ובא-כוח המדינה השיב על אותן הטענות מטענות המערער, שנתבקש להשיב עליהן. במיוחד נתבקש הפרקליט המלומד להתייחס לשאלה, אם ההנמקה להחלטה נשוא הערעור תופסת גם לעניין פיצויי פיטורים. II. פסק-דין 1. תביעת המערער נדחתה על הסף (סעיף 2, פסקה ה', שבחלק I דלעיל). לעניין מחיקת כתב תביעה על הסף, אמר כבר בית-דין זה, כי "בדרך כלל - סירוב ליתן פסק-דין הצהרתי, או צו מניעה, בעניין פיטורים אינו עניין למחיקה על הסף בשל חוסר עילה, אלא עניין לשיקול הפעלת הדיסקרציה..." (ע"ע לד/46 - 9 [1], בע' 28). האמור לעניין מחיקת כתב תביעה על הסף, תופס גם לעניין דחיה על הסף. בענייננו פעל בית-הדין האזורי בדרך המתיישבת עם אותו פסק-דין. אם לא פורמאלית, הרי על כל פנים - עניינית. 2. במסגרת הכנת הדיון החליט בית-הדין, כי "הדיון יפוצל לשניים: בשלב א' ידונו בשאלת השיהוי ואם בנסיבות המקרה - הפניה היא בידיים נקיות, לאור זה שהתובע נטש את השירות". לפני בית-הדין לא היתה כלל בקשה לדחיה על הסף, ומההחלטה במסגרת הכנת הדיון (סעיף 2, פסקה ד', שבחלק I דלעיל), אין ללמוד על כך שאמנם הכוונה היתה לפעול במסגרת תקנה 37 לתקנות סדר הדין. בטענה שבכתב ההגנה, "כי התובע השהה יתר על המידה את הגשת התביעה לבית-הדין, וכי עשה דין לעצמו", אין, כמובן, לראות בקשה לדחיה על הסף. כי לא התכוונה הנתבעת לדחיה על הסף, למדים גם מהעובדה, שביום שהוחלט על פיצול הדיון, כאמור, הגישה הנתבעת בקשה לאבעיה. 3. פטור בית-הדין מלעמוד על השאלה, אם ההליך אשר היה לפני בית-הדין הצדיק את הצעד הבלתי-שגרתי של בית-משפט לדחות תובענה על הסף, מיזמתו הוא. למעשה פוצל הדיון לשניים, צעד שלאור המיוחד שבעתירה המורכבת לא היה בו כל פסול. משבא בית-הדין להחליט בשאלה שהעמיד לדיון בשלב הראשון, היו לפניו - בתצהירים שהוגשו מטעם שני הצדדים - כל הנתונים הצריכים להחלטה עניינית בכל הנוגע לעצם "ההודעה על הפסקת עבודה" (בשאלה, אם כך היה המצב גם בכל הנוגע לפיצויי פיטורים, ידובר בסעיף 4 שלהלן). המצב היה, איפוא, זהה למצב שבע"ע לד/46 - 9 [1], עת היו כבר לפני בית-הדין האזורי כל הנתונים הדרושים להפעלת הסמכות, ובית-הדין נמנע מלהתערב (שם [1], ע' 28). 4. השאלה היא, אם, עניינית, בדין פסק בית-הדין האזורי כפי שפסק. בפסק-הדין שבע"ע לג/3 - 9 [2] אמר כבר בית-דין זה, כי לא "בכל מקרה ומקרה יינתן צו ביצוע בעין, צו מניעה או הצהרה למניעת פיטורים. הכל תלוי בנסיבות המקרה, במהות היחסים וביסוד המשפטי אשר ליחסים בין הצדדים" (שם [2], ע' 514). פסק-דין, שבחשבון סופי בא לבטל פיטורים ולהחזיר אדם לעבודתו, הוא מהתרופות שבשיקול הדעת של בית-הדין (ע"ע לג/50 - 3 [3], ע' 532). מהותו של סעד הצהרתי לא תשתנה עם הפורום המשפטי, ובית-דין זה לא ייחס מהות אחרת לסעד הצהרתי משמייחס לו כל בית-משפט אחר יחד עם זאת, אין כל מניעה לכך, שבבואו לשקול נסיבות לעניין מתן סעד הצהרתי בהקשר לפיטורים, יביא בית-דין לעבודה בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה וביחסי עבודה - הן למתן פסק-דין הצהרתי והן לסירוב לתיתו (ע"ע לד/43 - 3 [4], בע' 460). מכאן שלענייננו לדיבור "שיהוי" ולדיבור "נקיון כפיים" (סעיף 2, פסקה ה', שבחלק I דלעיל) משמעות השונה לחלוטין מהמשמעות אשר להם בדיני האקוויטי (דיני היושר), והשימוש באלה בתחומנו יכול רק להטעות. משמדובר בפסק-דין הצהרתי או בצו מניעה, שעניינם פיטורי עובד - משמעות מיוחדת לזמן שחלף בין הפיטורים לבין הפניה לבית-הדין. יחסי עבודה תקינים והפעלה סדירה של מפעל או שירות אינם סובלים, שלאחר זמן יבקשו להחזיר איוש תפקידים למצב קודם, מבלי להביא לשיבושים שבגררה. כשם שדיון בהליך, שבו עותרים לתרופה כאמור, מחייב את בית-הדין לפעול "מיידית או תוך זמן קצר ביותר - במסגרת שבועית, ולא במסגרת חודשית" (ע"ע לג/50 - 3 [3], ע' 532), כך חייב לפעול העותר לעניין פתיחת ההליך. ההודעה על הפסקת העבודה היא מיום 15.1.1974 והתובענה הוגשה ביום 21.3.1975. אין לקבוע מסמרות לפרק הזמן המירבי כי יחלוף בין הודעת פיטורים לבין הגשת תובענה, על מנת שבית-הדין לא יראה לדחות תביעה בשל חלוף הזמן. משקל רב יש לייחס לצעדים שבהם נוקט העובד בין שני התאריכים. כשם שאין להחזיר גלגל איוש תפקידים אחורה, כך אין להאיץ, ללא צורך, לפתוח בהליכים משפטיים, כל עוד נוקטים בצעדים אחרים, שמהם יש ללמוד על כך שפועלים לביטול הפיטורים, הכל במסגרת זמן סביר. בענייננו אין להסיק, כי לאור הצעדים שבהם נקט המערער - לא חלף זמן סביר להגשת התובענה. לא לאותה תוצאה תביא התנהגותו של המערער בכל פרק הזמן, שהחל בבקשתו לחופשה ללא תשלום, על מנת שיוכל לקיים חובת התמחות כנדרש בחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961; בהתנהגותו זאת רשאי היה בית-הדין האזורי לראות נסיבות המצדיקות הימנעות מהפעלת שיקול דעתו, כך שלמעשה יוחזר המערער לעבודתו. והוא הדין לנקיון כפיים. אף דיבור זה, במשמעות הטכנית שניתנה לו בדיני האקוויטי, אינו ישים בתחומנו, ומוטב שלא להזדקק לו, כי אין בו אלא להטעות. בתחומנו, משמדובר בכפיית יחסי עובד-מעביד, משקל מיוחד להתנהגותו של העובד ולחלקו בכך, שעל-ידי התנהגותו הביא לתגובה של המעביד, שבעקבותיה מתבקש בית-הדין ליתן צו מניעה או פסק-דין הצהרתי. עד כאן לעניין "עצם ההודעה על הפסקת עבודה (הפיטורים) מ- 15.1.1974". שונה המצב בכל הנוגע לפיצויי פיטורים. אמנם הלביש המערער בגד של עתירה לפסק-דין הצהרתי גם על עניין זה, אך בולט הדבר כי לא לפסק-דין הצהרתי התכוון. אשר לו הוא התכוון, חלופית, היה חיוב המעביד בתשלום פיצויי פיטורים. משברור, כי עניינית היתה העתירה לחיוב בפיצויי פיטורים, ולא להצהרה בלבד כי מגיעים למערער פיצויי פיטורים, (ומשמעיון בהחלטה נשוא הערעור ובנימוקיה עולה ברורות, כי דעתו של בית-הדין היתה נתונה לעניין עצם הפיטורים ולא לעניין הפיצויים), מוטב היה שבית-הדין יעמיד את התובע, שאינו מיוצג על-ידי עורך-דין, על הצד הפרוצדורלי ויאפשר לו תיקון, במקום שידחה גם עתירה זאת. במהלך הדיון בערעור הסכים המערער, כחלופה, שיראו את כתב התביעה מתוקן כך, שהעתירה לעניין פיצויי פיטורים אינה לפסק-דין הצהרתי אלא לחיוב בתשלום. בסיכום: לעניין העתירה לפסק-דין המצהיר "על ההודעה על הפסקת עבודה (הפיטורים) מ-15.1.1974 כבטלה ומבוטלת" - דין הערעור להידחות. לעניין פיצויי פיטורים ולעניין זה בלבד - דין הערעור להתקבל כך, שהעניין יוחזר לבית-הדין האזורי על מנת שידון בתובענה לפיצויי פיטורים כאילו העתירה החלופית לא היתה לפסק-דין הצהרתי אלא לחיוב בתשלום. כן מתקבל הערעור כך, שבמקום הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 1,500 ל"י, ישלם המערער סך של 300 ל"י. בקביעת סכום זה מביא בית-הדין בחשבון גם את העובדה שבפני בית-הדין הופיע מטעם המדינה מתמחה. בשים לב לתוצאות - אין צו להוצאות בערעור זה. צו הצהרתיהפסקת עבודהצווים