1. אחד מקווי האופי המיוחדים של המשפט הישראלי הוא קיומה של מערכת שיפוט דתית בענייני המעמד האישי. בעניינים אחדים קיימת סמכות שיפוט מקבילה למערכת השיפוט האזרחית ולמערכת השיפוט הדתית, כשהבחירה ביניהן נתונה לבעלי-הדין או לאחד מהם. אפשרות בחירה זו - שהיא ביסודה ביטוי לאוטונומיה האישית - גורמת לעתים לסכסוכי סמכות בין המערכות ולתמרונים טקטיים של בעלי-הדין. במקרה הנדון התעורר סכסוך בדבר סמכות השיפוט בין בית-הדין הרבני לבין בית-המשפט לענייני משפחה, כשבית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק נקרא להכריע בו. 2. אתאר תחילה את התשתית הנורמטיבית שביסוד סכסוך הסמכות הנוגע לצו ירושה. נקודת המוצא מצויה בהוראת סעיף 151 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, אשר לפיה בית-המשפט המוסמך לפי חוק הירושה הוא בית-המשפט לענייני משפחה. עם זאת נקבע בסעיף 155(א) לחוק, כי: "על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך". כן יצוין כי לפי הוראת סעיף 155(ג) לחוק, מוסמך בית-הדין בעניין שהובא בפניו, בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו. 3. הבעיה המיוחדת המתעוררת במקרה שלפניי היא אם בית-הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בשאלה אם צד כלשהו, שלא הסכים לסמכותו, הוא - במובן סעיף 155(א) לחוק - "צד הנוגע בדבר" לפי חוק הירושה. כלומר, אם בית-הדין הדתי מוסמך לדון ולהכריע בשאלת סמכותו הפרסונלית תוך כדי קביעת מעמדו של אדם לפי חוק הירושה, שעה שאדם זה לא הסכים לסמכות השיפוט של בית-הדין. האדם כאן הוא אישה הטוענת שהיא "הידועה בציבור" של המוריש, ולכן היא בעלת זכויות ירושה על-פי הוראת סעיף 55 לחוק. 4. ומעשה שהיה כך היה. ביום 28.9.2000 הלך לבית עולמו דוד עוזרי ז"ל (להלן - המנוח) והניח אחריו חמישה ילדים וביניהם קטינים. המנוח לא הותיר אחריו כל צוואה. ביום 24.10.2000 הגישו ילדיו של המנוח, שהם שומרי תורה ומצוות, בקשה לצו ירושה לבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. כעבור שבוע פורסמה הבקשה בעיתונות כחוק, ולאחר קיום שני דיונים בעניין נתן בית-הדין האזורי ביום 20.12.2000 צו ירושה, ולפיו חולק העיזבון בין שלושה מילדיו של המנוח, הם המשיבים 3-5. כן מינה בית-הדין על משיבים אלה את אמם, גרושתו של המנוח, כאפוטרופסית על חלקם בעיזבון. 5. העותרת, בת חן גרוני, טוענת כי בשלוש השנים האחרונות לחייו של המנוח הם חיו יחד כבני-זוג, תחילה בביתם של הורי המנוח (אחרי פטירתם) ולאחר זמן קצר בביתה שלה, וניהלו חיי משפחה במשק בית משותף. לפיכך זכאית היא למחצית מעיזבונו של המנוח, בהתאם להוראת סעיף 55 לחוק הירושה. בין העותרת לבין בני משפחתם של ילדי המנוח התנהלו מגעים שלא עלו יפה. 6. ביום 15.1.2001, לאחר שחרורה של העותרת מאשפוז בבית חולים, היא פנתה אל הרשם לענייני ירושה לשם בירור אם הוגשה בקשה למתן צו ירושה בנוגע לעיזבונו של המנוח. בעקבות תשובתו החיובית של הרשם, ולפיה נפתח תיק בבית-הדין הרבני, פנתה העותרת אל בית-הדין הרבני ביום 8.2.2001 וביקשה כי בית-הדין יימנע מלדון בבקשה לצו ירושה. בפנייה לבית-הדין צוין כי הלה חסר סמכות בהיעדר הסכמת העותרת. 7. ביום 14.2.2001, בסמוך לפנייה לבית-הדין, הגישה העותרת בקשה למתן צו ירושה לרשם הירושות בתל-אביב-יפו. ביום 19.2.2001 ניתנה החלטה בבית-הדין הרבני האזורי כי על העותרת לפתוח תיק בבית-הדין כמקובל, וכי ייקבע דיון בנוכחות משפחת המנוח. 8. בינתיים נודע לעותרת כי בית-הדין כבר נתן צו ירושה ביום 20.12.2000, כאמור לעיל. בעקבות ידיעה זו פנתה העותרת לבית-הדין הרבני ביום 25.3.2001 בבקשה לביטול צו הירושה שניתן על-ידיו, בנימוק של חוסר סמכות. בבקשה זו הסתמכה העותרת על ההלכה שנפסקה ברוב דעות בבג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול (להלן - פרשת משולם [1]). בפרשה זו נפסק כי "ידועה בציבור" היא בבחינת "צד הנוגע בדבר" כמשמעות מונח זה בסעיף 155(א) לחוק הירושה. 9. ביום 11.11.2001 נתן בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו החלטה שקבע בה כי צו הירושה שניתן על-ידי בית-הדין בנוגע לעיזבון המנוח דוד עוזרי עומד בתוקפו; כי הסמכות לדון בבירור מעמדה של העותרת ובטענותיה בנוגע לעיזבון המנוח היא לבית- הדין הרבני שהוציא את צו הירושה וכי לאחר שהמבקשת תודיע לבית-הדין הרבני כי ברצונה לקיים את הבירור האמור, יקבע בית-הדין מועד לדיון בנוכחות ילדי המנוח. בהנמקתו מביא בית-הדין בהרחבה את נימוקיו של בא-כוח ילדי המנוח, עורך-דין רן שובל, במילים אלה: "עו"ד רן שובל, ב"כ ילדי המנוח, טוען בסיכומיו, כי יש להבחין בין התנגדות שהוגשה לפני שניתן צו הירושה על ידי ביה"ד ובין התנגדות שמוגשת לאחר מתן הצו. בנידון שלפנינו, בעת שהוצא צו הירושה על ידי ביה"ד היתה הסכמה של כל הנוגעים בדבר לסמכות ביה"ד ולא היתה התנגדות של אף אדם אחר. לפיכך אין די בטענה בעלמא של המבקשת שהיא 'נוגעת בדבר' כדי לשלול את סמכות ביה"ד, אלא עליה להוכיח בביה"ד שהיא אכן בעלת זכויות בעיזבון. לדבריו אין המקרה שלפנינו דומה למקרה שנידון בבג"צ הנ"ל עליו מבקש להסתמך עו"ד מרקמן, ב"כ גב' גרוני. כי באותו מקרה הוגשה ההתנגדות עוד בטרם ניתן הצו בביה"ד. עוד הוא טוען על סמך ספרו של פרופ' שיפמן (דיני משפחה עמ' 53) כי משניתן פס"ד על ידי ביה"ד כדין, הרי שכל שינוי של פסה"ד יכול להיעשות רק על ידי ביה"ד ולא על ידי ביהמ"ש. ולכן הבירור של טענות המבקשת יכולים וצריכים להיעשות על ידי ביה"ד הרבני שנתן את צו הירושה". 10. ובהמשך לדברים אלה מגיע בית-הדין הרבני למסקנה הזו: "לאחר העיון בטענות הצדדים נראה שאין ספק שצודק עו"ד רן שובל, ב"כ ילדי המנוח. לא רק לפי דעת המיעוט של השופט מ' אלון באותו בג"צ, אלא גם לדעת שופטי הרוב. הזכרנו כבר, שהבקשה הוגשה כחודשיים לאחר מתן הצו על ידי ביה"ד, וכארבעה חודשים לאחר פתיחת התיק והפרסומים על דבר הגשת הבקשה. אם נקבל את עמדת עו"ד מרקמן, ב"כ המבקשת, כי אז לעולם יהיה ניתן לדרוש ביטולו של צו ירושה שניתן על ידי ביה"ד בטענה כל שהיא של אדם שגם הוא נוגע בדבר. וביה"ד יהיה מנוע מלקיים את הבירור לגופו בשאלת מעמדו של אותו אדם. מסקנה כזו, משמעותה אנדרלמוסיה רבתי, שכן כל צוי הירושה הניתנים בביה"ד יהיו תלויים ועומדים בספק עד אין קץ, ולעולם אי אפשר יהיה לדעת האם הצו הוא סופי אם לאו, שהרי לעולם יוכל להופיע אדם ולטעון כנגדו, ולביה"ד לא תהיה אפילו סמכות לברר את טענותיו. יתרה מזו, לפי גישה זו של עו"ד מרקמן הבירור שייעשה בביהמ"ש לעניני משפחה בשאלת מעמדה של המבקשת עשוי להביא לביטול צו ביה"ד שניתן כחוק, ובסמכות. והרי בפירוש נקבע בסעיף 25 לחוק בתיהמ"ש לעניני משפחה שאין בו כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים". על החלטה זו ערערה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול, שביום 8.4.2002 דחה את הערעור מטעמיו של בית-הדין האזורי. בעקבות החלטת בית-הדין הרבני הגדול הוגשה העתירה שבפנינו. 11. אפשר להבין את תחושת אי-הנחת מצד בתי-הדין הרבניים בשל השלכותיו של הסדר הסמכות המקבילה בענייני ירושה. כאן טורח בית-הדין במלאכת השפיטה לגבי בעלי-דין שהביעו את הסכמתם להוצאת צו ירושה, והנה בא אדם, לאחר זמן, בטענה שהוא בעל "מעמד נחזה לכאורי" - טענה שבכוחה להפקיע למפרע את סמכות השיפוט של בית-הדין הרבני. אין ספק כי תוצאה זו אינה נוחה, אך השאלה היא אם אין היא מתחייבת מגישתו העקרונית של המחוקק. 12. הסוגיה העקרונית נידונה בפרשת משולם [1], ולטעמי ההלכה שנפסקה שם קובעת גם לגבי נסיבות המקרה הנידון. הגישה העקרונית הוסברה על-ידי הנשיא שמגר בדברים האלה (שם, בעמ' 602 בין אותיות השוליים ב-ד): "סמכותו של בית הדין איננה נוצרת עקב הסכמתם של מקצתם של הנוגעים בדבר, ומי שנוגע בדבר גם אינו חייב להביע התנגדות מפורשת לסמכותו של בית הדין כדי לשלול סמכותו. לאור לשון החוק, דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית סמכות לבית הדין הדתי, היינו די בכך שנוגע בדבר לא הביע הסכמה בכתב, כדי שהסמכות של בית הדין הדתי לא תקום ולא תתגבש כלל. ייתכנו, כמובן, מצבים, בהם אין כל הנוגעים בדבר ידועים בשלב בו נערכת הפנייה לבית הדין, ולכאורה נמצאים בפני בית הדין כל הנוגעים בדבר; במקרה כאמור, יוכל בית הדין לפעול על-פי הסמכות הנחזית הלכאורית, הנובעת מהסכמתם בכתב של כל אלה שהם אותה שעה לכאורה כל הנוגעים בדבר; אולם די בכך, למשל, שבבקשה יפורטו שמות של אנשים נוספים שעשויים לרשת ושלא ביטאו הסכמתם לסמכות השיפוט בכתובים, או כי יפנו לבית הדין, בעקבות התובענה המקורית, אנשים נוספים הטוענים לקיום עניין בעיזבון אף כי מעמדם נתון במחלוקת, כדי שסמכותו של בית הדין לא תתגבש כלל, מעיקרה, כל עוד אין בידיו הסכמה בכתב מידי כל אחד ואחד מאלו". 13. סבור אני, בניגוד לדעתם של בתי-הדין הרבניים, כי אין לערוך הבחנה בין מצב הסמכות לפני הוצאת צו ירושה לבין מצב הסמכות לאחר הוצאת צו הירושה. כל עוד צד הנוגע בדבר לא הביע את הסכמתו המפורשת בכתב לסמכותו של בית-הדין הדתי, אין להכפיפו לסמכות זו. אמנם, בפרשת משולם [1] היה מדובר בשלב שלפני הוצאת צו הירושה, אך ההיגיון הענייני המונח ביסוד ההלכה תופס גם לאחר הוצאת הצו. עיין ודוק בדבריו של הנשיא שמגר בפרשת משולם [1] (שם, בעמ' 606 בין אותיות השוליים ג-ד) שלפיהם אפשרית באופן עקרוני פנייה לביטול צו הירושה. באשר לטענה כי "כל צוי הירושה הניתנים בבית הדין יהיו תלויים ועומדים בספק עד אין קץ", התשובה היא כי כך המצב גם בבתי-המשפט האזרחיים לאור הוראת סעיף 72 לחוק הירושה, המאפשרת לתקן צו ירושה שניתן על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו או לבטלו. אפשרויות התיקון והביטול הן ממהותם של צווי ירושה, בכפוף לסייגים המנויים בסעיף 72 לחוק. זאת ועוד אחרת, בית-הדין הרבני עצמו מכיר באפשרות של ביטול צו הירושה, כי הרי הוא מוכן לבחון את מעמדה של העותרת לאור סעיף 55 לחוק הירושה. כל שמבקש בית-הדין הוא כי בחינה זו תיערך בפניו, ולא בפני בית-המשפט לענייני משפחה. התוצאה היא שאם בתום בחינתו את מעמדה של העותרת יגיע בית-הדין למסקנה כי יש לה זכויות בעיזבון, צו הירושה יבוטל על- ידיו עצמו, כי המסקנה שהעותרת היא צד נוגע בדבר במובנו של סעיף 155(א) לחוק הירושה שוללת למפרע את סמכותו של בית-הדין הרבני בהיעדר הסכמה מצד העותרת. לבסוף, יש בגישת בית-הדין, כפי שציינה השופטת נתניהו בפרשת משולם [1], מעין מעגל שוטה ללא מוצא (שם, בעמ' 608 מול אות השוליים א). 14. לסוגית הסמכות קיים היבט נוסף: מוסד "הידועים בציבור" הוא יציר כפיו של המחוקק הישראלי, ואין הוא קיים בהלכה היהודית. השווה בהקשר זה את הערתו של הנשיא שמגר בפרשת משולם [1] בדבר תחולת הדין הדתי (שם, בעמ' 605 בין אותיות השוליים א- ב). אמנם, בפרשת משולם [1] בית-הדין היה מוכן להחיל את הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, ונראה כי גם במקרה שלפנינו בית-הדין מוכן לנהוג כך, אולם ידועה היא אימרתו המפורסמת של השופט זילברג בע"א 238/53 כהן נ' היועץ המשפטי [2] (שם, בעמ' 19 בין אותיות השוליים ב-ג): "...כי לא הרי דיני ישראל הנידונים בבית-המשפט האזרחי, כהרי דיני ישראל הנידונים בבית-הדין הדתי. שונה הגישה, שונות דרכי הדיון, ושונה לפעמים גם התוכן הממשי של הפסק". ברוח זו ראה גם את הערתו של הנשיא שמגר בפרשת משולם [1] (שם, בעמ' 604 מול אות השוליים ה). בהיבט זה יש נימוק נוסף לדאגתו של המחוקק, כי שאלת מעמדו של צד הטוען לקיום זכות בעיזבון לא תידון בבית-הדין הדתי אלא בערכאה שלה סמכות השיפוט הכללית, כל זמן שצד זה לא הביע את הסכמתו המפורשת לשיפוט הדתי. 15. העולה מן האמור, כי שאלת מעמדה של הידועה בציבור חייבת להתברר בבית- המשפט לענייני משפחה. התוצאה היא כי תוקפו של צו הירושה מותלה בזה, ואין לפעול על- פיו כל עוד לא ניתן פסק-דין בבית-המשפט לענייני משפחה. יצוין כי אין בכך חלילה משום פגיעה בכבודו של בית-הדין הרבני שישב על מדין. אין כאן אלא עניין של סמכות פרסונלית הנובע מהסדרי סמכות השיפוט המקבילה. והיה ובית-המשפט לענייני משפחה יגיע למסקנה כי אין בסיס לטענתה של העותרת בדבר היותה ידועה בציבור של המנוח, הרי לפי מסקנה זו יעמוד צו הירושה בתוקפו. והיה ובית- המשפט לענייני משפחה יפסוק כי לעותרת זכויות בעיזבון מכוח הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, הרי אז צו הירושה בטל. בשולי הדברים הערה לגבי חששו של בית-הדין הרבני כי בעתיד עלולים אנשים לנצל לרעה את האפשרות לתקוף באמצעות טענות סרק צווי ירושה שניתנו על-ידי בית-הדין הדתי: אם יתברר בבית-המשפט לענייני משפחה כי היה שימוש לרעה בהליכים המשפטיים, חזקה עליו כי יגיב על כך באמצעים העומדים לרשותו. במהלך הדיון בעתירה שלפנינו הסכים בא-כוחם של המשיבים כי נדון ונחליט בעתירה כאילו כבר ניתן צו-על-תנאי. אי לכך העתירה מתקבלת, והצו-על-תנאי הופך מוחלט במובן זה שצו הירושה בעניין עיזבון המנוח דוד עוזרי ז"ל, שניתן על-ידי בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ביום 20.12.2000, מותלה בזה, ואין לפעול לפיו כמוסבר לעיל. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. השופטת ד' דורנר אני מסכימה. השופט א' א' לוי אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. ירושהצו ירושהצוויםבית דין רבני