השופט ג' בך: 1. זהו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' נאור), בה נדחתה בקשתו של המערער, לפי סעיף 17 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - הפקודה), למתן צו כינוס נכסים לגביו ולהכרזתו כפושט-רגל, ובוטלה החלטה קודמת, לפיה עוכבו הליכי ההוצאה לפועל נגדו. 2. המערער עסק בסחר באבני חן בארצות-הברית, ובמהלך עסקיו צבר חובות. בפסק-דין מ-22.12.88, שגם הוא ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, חויב המערער לשלם למשיב 2 סכום המגיע ל-200,000 ש"ח בקרוב. חוב זה נמסר להוצאה לפועל, וביום 31.10.89 קבע ראש ההוצאה לפועל בירושלים, לאחר שערך למערער חקירת יכולת, הסדר תשלומים של 4,000 ש"ח לחודש. המערער ביקש בבית המשפט המחוזי רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, וזו לא ניתנה לו. בו ביום שנדחתה בקשתו הנ"ל של המערער לרשות ערעור, הגיש בקשה, שוב לבית המשפט המחוזי בירושלים, למתן צו כינוס נכסים ופשיטת-רגל וכן לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל נגדו, ניתנה החלטה בדבר עיכוב הליכי הוצאה לפועל עד לשמיעת בקשתו העיקרית של המערער. המשיב 2, אשר צורף כצד להליך זה לפי בקשתו, הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לבטל. את ההחלטה המעכבת את הליכי ההוצאה לפועל נגד המערער, וכן ביקש הוא להיות מוזמן לדיון בבקשה העיקרית לו כינוס נכסים ופשיטת-רגל. בדיון בבקשת המערער לפני בית המשפט קמא אכן היה בא-כוח המשיב 2 נוכח, והוא טען את טענותיו נגד קבלת בקשתו של המערער. המשיבה 3 הינה נושה נוספת של המערער, והיא צורפה כמשיבה בערעור לפי בקשת המערער. בניגוד למשיב 2 מצדדת היא בעמדת המערער, לפיה טעה בית המשפט קמא בדחותו את הבקשה לצו כינוס נכסים ופשיטת-רגל. 3. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער מהנימוק כי המערער לא היה תם-לב. חוסר תום-לבו של המערער התבטא בשניים: ראשית, על-פי קביעותיו של ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו, מסר המערער במועדים שונים הצהרות סותרות בדבר מצב נכסיו. שנית, המערער, לפי סברת השופטת המחוזית, הגיש את בקשתו לצו כינוס נכסים ופשיטת-רגל כניסיון לערער, בערעור עקיף (לאחר שנשללה ממנו רשות ערעור), על החלטת ראש ההוצאה לפועל, ולקבל במסגרת הליכי פשיטת-רגל הסדר תשלומים נוח יותר. בפי המערער טענות הן בנוגע לשיקולים שהנחו את בית המשפט המחוזי והן בנוגע לאופן ניהול ההליך. 4. המערער טוען, כי בית המשפט קמא טעה, כאשר ראה את הפנייה להליכי פשיטת-רגל כערעור עקיף על החלטת ראש ההוצאה לפועל. לדברי המערער, מדובר בשני הליכים נפרדים בעלי מטרות שונות, ופנייתו של המערער להליכי פשיטת-רגל, לאחר שנקבע לו הסדר תשלומים בהוצאה לפועל, נובעת מאי-יכולת לעמוד בהחלטת ראש ההוצאה לפועל נוכח חובותיו הנוספים. כמו כן טען המערער, כי אין לשיקול תום הלב ולא כלום עם השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבקשה להכרזת פשיטת-רגל, ואין נפקא מינה לעניין זה אם הבקשה מוגשת על-ידי חייב או על-ידי נושה. 5. טענותיו של המערער מעוררות את השאלה, מה הם השיקולים, אותם צריך בית-משפט לשים לנגד עיניו כשהוא שוקל, אם להיענות לבקשת כינוס נכסים ופשיטת-רגל. צדקה השופטת המחוזית כשהבחינה לעניין זה בין בקשה המוגשת על-ידי נושה ובין בקשה המוגשת על-ידי החייב. על הבדל זה עמד השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 501/67 [1], בעמ' 25-26: "אדם קרוב אצל עצמו. נושה המבקש צו קבלת נכסים, מבקש להיפרע, ואם הצו לא יביא לתפיסת רכוש ולמימושו, אין טעם לפשיטת-רגל. חייב המבקש צו קבלת נכסים, יכול שיבקש שחרור מרדיפת נושיו ושיקומו בחיים, ובכך גופו יש טעם לפשיטת-רגל, זולת אם נסיבות המקרה מונעות את בית המשפט מלהיעתר לו". כאשר מוגשת בקשת כינוס נכסים ופשיטת-רגל על-ידי נושה, מטרת הפנייה היא פרעון חובותיו של החייב, והשיקול העיקרי של בית המשפט הוא מידת הסיכוי שהליכי פשיטת הרגל אכן ישיגו מטרה זו, וכן שהדבר יוכל להתבצע באופן כזה שחלוקת הפירעון בין הנושים תהא צודקת. ברור, על-כן, כי חוסר תום-לבו של החיים לא יהווה עילה לדחיית בקשת נושה. אולם כאשר החייב הוא המבקש כינוס נכסים וצו פשיטת-רגל, הרי מטרה לגיטימית של פנייה כזו היא לאפשר לחייב לסלק את חובותיו כמיטב יכולתו הכספית, על-ידי העמדת כל רכושו לרשות נאמן בפשיטת-רגל, ולאחר מכן לפתוח דף חדש בחייו (וראה לעניין זה גם א' פרוקצ'יה, "פשיטת רגל על פי בקשת החייב" הפרקליט ל (תשל"ו) 271, 274, וע"א 16/62 [2], בעמ' 315 מאחר שמטרת העמדת מוסד פשיטת הרגל גם לרשותו של החייב היא במידה רבה הגנה על החייב, הרי שבחינת תום-לבו של הלה ראויה היא שתתפוס מקום חשוב בשיקוליו של השופט אם להיעתר לבקשתו או לדחותה. חייב, אשר התנהגותו מעידה על ניסיון להתחמק מתשלום חובותיו, אינו מסוג החייבים להם נועדה ההגנה שבהליכי פשיטת-רגל, והוא אינו זכאי להיעזר בהליך זה. לאחר שפקודת פשיטת הרגל 1936 תוקנה בחוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 6), תשל"ו-1976, עיגנה הפסיקה את שיקול תום הלב גם בסעיף 7(1) לפקודה המקורית (סעיף 18 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש]), אשר נותן לבית המשפט שיקול-דעת בקובעו: "18. לא יתן בית המשפט צו כינוס לפי בקשת החייב אלא אם שוכנע כי, בשים לב להליכי הוצאה לפועל שננקטו או שעדיין ניתן לנקוט נגד החייב ובשים לב לשאר נסיבות הענין, הליכי פשיטת רגל הם הדרך הנאותה". ראה לדוגמה ההחלטה בבש"פ 373/89 [3] בעמ' 475, שבה הוזכרו סעיף 18 הנ"ל וכן הסמכות של בית המשפט לסרב לבקשת חייב להכריז עליו כפושט-רגל בשל חוסר תום הלב בהגשת הבקשה. מדברי ההסבר להצעת חוק התיקון (הצעת חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 6), תשל"ה-1975), למדים אנו, שאכן מטרת התיקון הייתה למנוע שימוש לרעה בהליכי פשיטת-רגל על-ידי חייבים, הבורחים מהליכי הוצאה לפועל לפשיטת-רגל רק כדי להשיג תנאי תשלום נוחים יותר. מה ייחשב חוסר תום-לב שיש בו כדי להכשיל בקשת חייב לכינוס נכסים ופשיטת-רגל? השופט ברנזון קובע בסוגיה זו בע"א 16/62 [2] הנ"ל, בעמ' 1315, לאמור: "המערער אומר בעצמו ברורות וגלויות, כי הגיש את בקשתו לצו-קבלת נכסים כדי להינצל מהמאסרים החוזרים ונשנים שהמשיבה מס' 1 יכלה להטיל עליו באמצעות הליכי הוצאה-לפועל. כאמור, זו כשלעצמה מטרה לגיטימית. רצונו של אדם לסכל פקודות מאסר הקיימות או העלולות להיות מוצאות נגדו בשל אי-תשלום חוב אינו נימוק לשלול ממנו את הזכות הנתונה לחייב להכריז על עצמו כפושט-רגל ולהתחיל את חייו מחדש בלי להיות נרדף על צוואר על-ידי נושיו הקודמים.... במה דברים אמורים? כאשר החייב מתכוון בכנות להעמיד לרשות הנאמן כל מה שיש לו לחלוקה בין הנושים" (ההדגשה שלי - ג' ב)). (וראה גם ע"א 501/67 [1] לעיל, בעמ' 26-27). 6. כאמור, בית המשפט קמא מצא חוסר תום-לב אצל המערער בהצהרות הסותרות שנתן בהליכים קודמים בדבר נכסיו, ובכך שמטרת פנייתו להליכי פשיטת-רגל הייתה אך לערער על קביעת ראש ההוצאה לפועל באשר להסדר התשלומים שנקבע לו. אמנם הנימוק השני אינו יכול לעמוד לבדו, שכן, כפי שהוסבר לעיל וכפי שעולה מהקטע המצוטט מע"א 16/62 [2], אחת מן המטרות הלגיטימיות של הליכי פשיטת-רגל היא הגנה על חייב שאינו מסוגל לעמוד בעול חובותיו. אולם כאשר מכלול הנסיבות, המהוות את הרקע לבקשת החייב, מצביע על ניסיונות החייב להתחמק מתשלום לנושיו, הרי שלא נוצר האמון הדרוש בכנות כוונות החייב כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתו. ראה לעניין זה גם ע"א 560/73 [4], בעמ' 361, בו נדחתה בקשת חייב משום שנקבע, כי פנייתו להליכי פשיטת-רגל הייתה מיועדת אך ורק לסיכול הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו כיאות. במקרה הנוכחי, סיפקו הצהרותיו הסותרות של המערער בעבר, באשר לנכסיו, את עיקר התשתית לדחיית בקשתו, מהטעם שזו הוגשה שלא בתום-לב. כך, לדוגמה, הצהיר המערער, כי יש לו רכוש בישראל, כאשר ביקש לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ, בעוד שבחקירת היכולת לפני ראש ההוצאה לפועל הצהיר, כי אין לו רכוש בישראל וכי לא היה לו כזה מאז שעלה ארצה. כמו כן הצהיר המערער לפני ראש ההוצאה לפועל, כי רובץ עליו נטל כבד של תשלום שכר דירה, אולם כשנשאל כיצד, לאור מצבו הכלכלי הדחוק, מרשה הוא לעצמו לגור בדירת יוקרה, הסביר, כי למעשה קרובי אשתו משלמים את שכר הדירה. בשינויים מסוג זה בהצהרות לפי צורכי השעה מעיד חייב על כוונותיו להתחמק מתשלום חובותיו, ולא ניתן לראות בו חייב "המתכוון בכנות להעמיד לרשות הנאמן כל מה שיש לו לחלוקה בין הנושים". לסיכום נקודה זו: בית המשט קמא היה רשאי לדחות את בקשת המערער מהנימוק שהמערער לא נהג בתום-לב בהגשת הבקשה לכינוס נכסים ופשיטת-רגל. 7. נותר לנו לדון בטענות הדיוניות הבאות שהעלה המערער: א. בא-כוח המערער מותח ביקורת על כך, שבית המשפט המחוזי הסתמך על מימצאי ראש ההוצאה לפועל בקביעת חוסר תום-לבו של המערער, מבלי לחקור את המערער עצמו. טענה זו אינה מקובלת עלי. בית המשפט היה רשאי להסתמר, כראיה לחוסר תום-לבו של המערער, על קביעותיו של ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו, ביחד עם העובדות והאמרות עליהן היו מימצאיו של ראש ההוצאה לפועל מבוססים. המערער היה מיוצג בדיון לפני בית המשפט המחוזי, והייתה לו הזדמנות לנסות להביא ראיות לסתור. יתר-על-כן, אף בהליך לפנינו לא הכחיש המערער כי ניתנו על-ידיו תצהירים ואמרות סותרים ולא הציע הסברים להתנהגותו זו. ב. טוען המערער עוד, כי בית המשפט קמא טעה, כשנתן את החלטתו לפני שנערכה ישיבה פומבית של הנושים לחקירת המערער, וכשהתעלם מעמדת כונס הנכסים הרשמי בעד עריכת חקירה כאמור. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, החלטת בית המשפט קמא לא התבססה על הערכת מצבו הכלכלי המדויק של המערער, ועל-כן לא היה טעם בעריכת חקירה כאמור. שנית, למערער אין כל זכות שתיערך לו חקירה פומבית במסגרת בקשה לכינוס נכסים ופשיטת-רגל. חקירה פומבית של החייב יכולה שתיעשה לפי שיקול-דעתו של כונס הנכסים הרשמי לאחר שניתן צו כינוס נכסים (ראה סעיף 27 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש]). אשר לעמדת כונס הנכסים הרשמי - הרי לא מצאתי בחומר שהובא לפנינו סימוכין לטענת המערער בדבר עמדת הכונס הרשמי. אך בין כך ובין כך, אין בית המשפט מחויב לאמץ את עמדת הכונס הרשמי, ומכל מקום עמדת הכונס בערעור היא תמיכה בהחלטת בית המשפט המחוזי. ג. לבסוף טוען המערער, כי טעה בית המשפט כאשר איפשר למשיב 2 להשמיע טענותיו בנוגע לבקשתו של המערער. אמנם אין על בית המשפט חובה להזמין נושים לדיון בבקשת חייב לכינוס נכסים ופשיטת-רגל. אולם אם נודע לנושה על קיום בקשה כזו, והוא סבור כי עלול הוא להיפגע מקבלתה, אין פסול בכך שבית המשפט ייעתר לבקשת אותו נושה להיות מוזמן לדיון ולהשמיע טיעוניו. באשר לטענה שבכך עלולים להיפגע נושים אחרים, כמו המשיבה 3, שעמדתם שונה והם דווקא תומכים בקבלת בקשת החייב, הרי שלכך שתי תשובות: ראשית, ניתן לסמוך על החייב כי יטען את כל הטענות התומכות בבקשתו. שנית, בפני נושה המעוניין בהכרזת החייב כפושט-רגל פתוחה האפשרות להגיש בקשת פשיטת-רגל מטעמו, לפי סעיף 7 לפקודה. זאת ועוד: במקרה דנן ממילא ציינה השופטת המחוזית במפורש, כי החלטתה לא נסמכה על טענות המשיב 2, ועל-כן הזמנתו לא השפיעה על התוצאה הסופית. 8. אשר-על-כן, הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער בתשלום הוצאותיהם של כל אחד מהמשיבים 1 ו-2 בסך 2,000 ש"ח, נכון להיום. נשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. צו כינוסצוויםכינוס נכסיםפשיטת רגל