1. זהו ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בחיפה בתיק הוצל"פ מס' 28090/89 מיום 15.12.91, בה דחה בקשה של המערער לבטל צו עכוב יציאה מן הארץ שהוציא נגדו והתנה ביטול זה בהפקדת מליון ש"ח. 2. טענתו הראשונה של עו"ד לי, שטען למערער, היא, שהחלטת ראש ההוצל"פ ליתן צו עכוב יציאה מן הארץ הינה החלטה הבטלה מעיקרה, מן הטעם שלא היתה בפניו בקשה בכתב בצירוף תצהיר, כאמור בתקנה 22 א' לתקנות ההוצל"פ. 3. בהחלטתו נשוא הערעור, כתב ראש ההוצל"פ, כי בקשה כזו כבר הוגשה בפניו ב-31.1.90 ובעקבותיה הוא נתן בזמנו צו עכוב כמבוקש ביום 27.2.90. צו זה בוטל זמנית בעקבות הסדר עם עו"ד דוד מימון (שייצג אז את המערער) שלפיו נמסר לזוכה שיק. שיק זה לא כובד, ובדיון שנקבע ל-13.10.91, לבקשת החייבים שטענו "פרעתי" - דיון אליו החייבים לא התיצבו, ביקש עו"ד נבט ב"כ הזוכה בע"פ את חידוש הצו והוא ניתן. 4. עו"ד לי טוען, שלדבריו אלו של ראש ההוצל"פ אין יסוד, שכן, כעולה מבקשתו של עו"ד נבט אל ראש ההוצל"פ, צו עכוב היציאה בוטל, ובכך הסתיים הדיון בבקשה המקורית והיא לא קיימת עוד. צו העכוב השני, נושא ערעור זה, ניתן ביום 13.10.91 על יסוד בקשה בע"פ, ללא כל קשר לבקשה הקודמת, וכאמור, הוא לא היה יכול להנתן באין בקשה בכתב מלווה בתצהיר. 5. דעתי היא, שאין בטענה זו כדי לקבל את הערעור, כל שכן כדי לקבוע שהחלטת ראש ההוצל"פ בטלה מעיקרה. נמוקי הם שניים, והראשון הוא זה: א. עיון בתקנה 22 מתקנות ההוצל"פ מראה, שהבקשה בכתב נדרשת לגבי שני הליכים: 1) הליך של מעצר למניעת הפרעה בביצוע, לפי סעיף 13 לחוק ההוצל"פ. 2) הליך של עכוב יציאה מן הארץ, לפי סעיף 14 לחוק ההוצל"פ. ב. שאלתי את עצמי, מדוע זה דרש מחוקק המשנה הגשת בקשה בכתב בצירוף תצהיר דווקא לגבי שני הליכים אלו ולא דרש אותו, למשל, כשהזוכה מבקש לנקוט נגד החייב הליך של מאסר, לפי סעיף 70 לחוק ההוצל"פ. אכן, עכוב יציאה מן הארץ נגד אדם מהווה פגיעה בזכות יסוד לחופש תנועה, אך דומה שהזכות הזאת נפגעת ביתר חומרה כאשר מגבילים את חופש התנועה של האדם, לא רק לגבולות הארץ אלא לכותלי בית-הסוהר. ג. דומני, שהתשובה לשאלה היא, שהדרישה לבקשה בכתב מלווה בתצהיר נדרשת, לא בשל חריפותו של ההליך אלא בשל כך ששני ההליכים הנזכרים בתקנה 22 הם הליכים שעלולים לפגוע באנשים זרים לתיק, ללא עוול בכפם. כאשר מתקין התקנות איפשר הוצאת צו עכוב יציאה מן הארץ, לפי תקנות סדרי הדין, הוא התנה זאת בהמצאת ערובה מתאימה מצד המבקש לתשלום פצויים, לא רק לנתבע, אלא גם לאדם זר, שיכול להפגע מכך שהמבקש ציין פרט שגוי בבקשתו למתן צו העכוב. צו העכוב שניתן ע"י ראש ההוצל"פ על סמך פרטים שהומצאו ע"י הזוכה, יכול גם הוא לפגוע באדם זר כזה, ומהיכן תבוא תקנתו של זה? לפיכך קבע מתקין התקנות, שמי שמבקש צו עכוב בהליכי הוצל"פ, צריך להגיש בקשה מאומתת בתצהיר, כדי שאם יתן פרטים שגויים, הוא שיהיה אחראי לנזקי צד שלישי. ד. תימוכין לכך שזוהי המטרה העיקרית, אם כי לא היחידה של תקנה 22, אני מוצא בסיפא האומרת: "בבקשתו לעכוב יציאה מן הארץ יפרש המבקש את שמו ושם משפחתו של החייב גם באותיות לטיניות". ה. הוכחה נוספת לכך היא, שהדרישה לבקשה בכתב היא גם לגבי בקשת מעצר למניעת הפרעה, שלפי סעיף 13 לחוק יכולה להיות מוגשת גם לגבי מי שאינו החייב, כמו שנאמר ברישא של הסעיף: "היה לראש ההוצל"פ יסוד להניח שהחייב או אדם אחר מטעמו (הדגשה שלי מ' נ') עשה או זומם מעשה בכוונה למנוע הליך או להפריע לביצועו...". הצד השווה שבשני ההליכים, זה שלפי סעיף 13 וזה שלפי סעיף 14 לחוק, יכול להפגע מי שאינו החייב עצמו, וכדי להגן עליו, נדרשת בקשה בכתב בצירוף תצהיר. ו. מסקנתי זו, שתקנה 22 לא הותקנה לתקנתו של החייב עצמו, מאפשרת לכן לראש ההוצל"פ להענות לבקשה להוציא צו עכוב יציאה מן הארץ נגד חייב, גם כשזו מוגשת בע"פ, לאחר שיש כבר בתיק בקשה קודמת בכתב מלווה בתצהיר, כפי שאכן הייתה במקרה זה. הנימוק השני הוא זה: לאחר שההסדר על יסודו הוסכם בזמנו לבטל את צו העכוב, הושג על יסוד מתן שיק חסר כסוי, הרי שהסדר זה בטל מעיקרו כפי שבטל מעיקרו כל חוזה שהושג ע"י הטעיה. ראה ע"א 248/78 [1], בעמ' 257 שם נאמר: "הן במקרה של ביטול עקב תרמית והטעיה שהביאו לכריתת החוזה והן במקרה של ביטול עקב הפרה יסודית, אחת היא התוצאה החוזה מתבטל למפרע". הואיל והחלטת הביטול של צו העכוב לא ניתנה ע"י ראש ההוצל"פ לגופה, אלא על יסוד הסדר שבטל מעיקרו, הרי שנופלת עימו גם החלטת הביטול, ולכן רשאי היה ראש ההוצל"פ ליתן החלטה חדשה לעכוב יציאה על יסוד הבקשה בכתב המקורית. 7. טענות רבות לו לב"כ המערער לגבי אי ההצדקה הקיימת, לדבריו, למתן הצו לגופו של ענין, והעיקריות שבהן הן אלו: א. מהעובדה שהזוכה הסכים בזמנו לבטול צו העכוב תמורת שיק ע"ס 37,000 ש"ח בלבד, בתיק שהחוב בו מסתכם בכ-מיליון ש"ח, ניתן ללמוד, שהזוכה משתמש בהליך הזה רק כמקל חובלים נגד החייב, ולא מפני שהוא סבור שיציאת החייב מהארץ יש בה להכביד על בצוע פסה"ד. ב. החייב טען בפני ראש ההוצל"פ, שהוא צריך לצאת מהארץ לרגל עסקיו לימים ספורים בלבד ויגרם לו נזק חמור אם לא תותר יציאתו. ג. מאז נפתחו הליכי ההוצל"פ נסע המבקש 7 פעמים לחו"ל וחזר, וזה מוכיח שאין כל יסוד למתן הצו, שיכול להנתן רק אם החייב עומד לעזוב את הארץ ולא לשוב. אני סבור, שבדונה בערעור מסוג זה, אל לה לערכאת הערעור לשים את שיקול דעתה במקום זה של ראש ההוצל"פ. המחוקק מסר את מלאכת ההוצל"פ לראש ההוצל"פ, והסמיך אותו לנקוט בהליכים המפורטים בחוק, ובין היתר, גם עכוב יציאה מן הארץ של החייב, כדי להשיג את מטרת החוק, אם יש לו, היינו, לראש ההוצל"פ, יסוד להניח שהחייב עומד לעזוב את הארץ וכו'. רק אם משתכנעת ערכאת הערעור, שראש ההוצל"פ נתן את הצו, לא על יסוד השיקולים המפורטים בסעיף 14, אלא על יסוד שיקולים זרים, צריכה ערכאת הערעור להתערב ולבטל את הצו. 9. יש לשים לב להבדלים בלשון המחוקק לגבי מתן צו עכוב יציאה מן הארץ, בשלושה דברי חקיקה: זה שבתקנה 376 א' לתקנות סדר הדין האזרחי. זה שבסעיף 14 לחוק ההוצל"פ. זה שבסעיף 57 א' לפקודת פשיטת הרגל. עיון בשלושה דברי חקיקה אלו מראה, שככל שהשלב בו מוגשת הבקשה מאוחר יותר, התנאים הנדרשים למתן הצו הולכים ופוחתים. בתקנה 376 א' המאפשרת מתן הצו לפני שהתבררה התביעה, היינו, בשלב שבו התובע הוא עדיין בבחינת "המוציא מחברו", על המבקש התובע להוכיח את כל תנאים המפורטים בתקנה, היינו, שהנתבע עומד לצאת את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכן שהעדרו מהארץ עלול להכביד על ברור המשפט או על בצוע פסה"ד. בסעיף 14 לחוק ההוצל"פ, שהוא השלב בו שאלת קיום החוב כבר הוכרעה לחובת החייב, כבר לא נאמר שעל הזוכה המבקש את הבקשה לשכנע את ראש ההוצל"פ כאמור בתקנה 376 א', וגם לא נאמר שעל ראש ההוצל"פ להשתכנע שמדובר ביציאה לצמיתות או לתקופה ממושכת, אלא "לעזוב את הארץ". בטוי זה פורש בע"א 244/82 [2] (ינאי), כל יציאה מהארץ שיכול לנבוע ממנה סיכול הליך ההוצל"פ או הכבדה. מה שקובע הוא, לפי האמור בפס"ד זה, לא משך זמן ההעדרות. באותו פס"ד נאמר גם, שקיומו של החיוב הכספי בלבד, בלי שיש חומר המצביע על סכנה של סיכול או של הכבדה, אין בו הצדקה למתן הצו, ובהמשך נאמר: "הבדיקה של הערבויות החלופיות היא על כן בעלת משקל רב בנסיבות כאלה". אמור מכאן, שבכל מקום בו אין החייב יכול להמציא ערבויות אחרות, הסכנה שיעזוב את הארץ, ולו למספר ימים, ולאחר מכן יחליט לא לשוב אליה עוד, די בה כדי להצדיק את מתן הצו, אם לא יהיה אז לזוכה רכוש אחר של החייב בארץ, ממנו יוכל להפרע. העולה מהאמור הוא, שלמעשה, מה שאומר סעיף 14 הוא, שראש ההוצל"פ אינו רשאי לעשות שימוש בהליך של צו עכוב יציאה מן הארץ, רק מפני שיש חוב כספי וכאמצעי לכוף על החייב את התשלום, כאשר אפשרויות ההוצל"פ אינן מסוכלות ע"י העדרות החייב מהארץ, מן הטעם שיש בידי הזוכה אמצעים אחרים לגבית החוב. דומני, של כך כוונו דברי כב' הנשיא, השופט שמגר, באומרו בפס"ד "ינאי" דברים אלו: "יודגש כי צו בדבר עיכוב יציאה מן הארץ לא צריך להנתן כלאחר יד ומבחינה זו אינה מקובלת עלי אמירתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש לנהוג בדרך ליבראלית במתן צוים כגון אלו" (עמ' 531). בסעיף 57 א' לפקודת פשיטת הרגל אין בכלל כל התניה למתן הצו נגד מי שניתן נגדו צו כינוס, והוא ניתן כדבר שבשיגרה, שכן בשלב מאוחר יותר יש לשקוד רק על תקנת הנושים, והפגיעה בזכות החייב לתנועה חופשית, אינה שיקול כלל. מכאן יכולים אנו ללמוד מה שאמרתי לעיל, שככל שהשלב מאוחר יותר, הדגש הוא יותר ויותר על תקנת הנושה, על חשבון "זכויות" החייב. 10. מאידך גיסא, מסכים אני, שאם החייב ישכנע את ביהמ"ש, שאין לו נכסים ואין סכוי לגבות ממנו את החוב, גם בהליכי מאסר לפי סעיף 70 לחוק, ולכן עכוב היציאה מהארץ, למעשה, אין בו כדי לקדם את האפשרות של הגביה, כי אז, יתכן ותשמע טענתו של החייב, שאין טעם לעשות שימוש בהליך של עיכוב יציאה, שכן, במקרה כזה, לא עזיבת החייב את הארץ היא שמסכלת את ביצוע פסה"ד, אלא העדר אמצעי תשלום. כך הדבר, לדעתי, גם לגבי הליך המאסר, שאין לנקוט בו כאשר ברור שלחייב אין ממה לפרוע. 11. גם טענת החייב, שהוא עומד לצאת את הארץ לימים ספורים בלבד, ולכן אין בכך משום "עזיבה", אינה טענה, שכן, מי יאמר שהחייב ישוב לאחר מספר ימים, וגם העובדה עליה הצביע, שהוא יצא וחזר מספר פעמים, אינה ערובה לכך שגם הפעם יעשה כן. 12. אם אכן החייב הוא איש עסקים נכבד, כפי שהוא מתאר את עצמו בערעור ובתצהירו, מה הקושי בהמצאת ערובה מתאימה לתשלום החוב או לשובו כעבור מספר ימים. 13. עו"ד לי מצביע בטענותיו על שתי נקודות בהחלטה נושא הערעור, שיש בהן, לטענתו, כדי להוכיח שכב' ראש ההוצל"פ לא שקל את הבקשה לגופה, לפי השיקולים שהיה צריך לשוקלם. א. דבריו בהחלטה שהחייב חייב מליון ש"ח, כשבפועל הוא חייב רק מחצית מזה. ב. הבטוי "כמובן", שהשתמש בו ראש ההוצל"פ בהחלטתו, כשציין את עובדת אי ההתיצבות של החייבים לדיון בבקשה שלהם בטענת "פרעתי". אכן, מסכים אני, שבשתי הנקודות האלו שגה ראש ההוצל"פ. החייבים לא התיצבו מפני שההזמנה אליהם נשלחה לכתובת לא נכונה, והחייבים אכן כבר פרעו חלק גדול מחובם. למרות זאת, אינני סבור שיש בשתי טעויות אלו של ראש ההוצל"פ כדי להוכיח שהוא לא שקל את הבקשה לפי השיקולים הנקובים בסעיף 14 לחוק. 14. אני דוחה לכן את הערעור, בכפוף לתיקון אחד, והוא, שהמבקש יוכל לצאת את הארץ אם יפקיד ערבויות מתאימות, להנחת דעת ראש ההוצל"פ, בגובה של חצי מיליון ש"ח בלבד. 15. המערער ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 2,000 ש"ח + מע"מ כדין. עיכוב יציאה מהארץצווים