1. המשיב 1 (להלן - הבנק) הגיש בקשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך) להכריז על המשיב 2 (להלן - החייב) כפושט רגל וליתן צו כינוס על נכסיו. העילה שעליה נסמכה הבקשה היא כי החייב עשה מעשה פשיטת רגל בכך ששעבד את זכויותיו בדירה (חלקה 928/8 גוש 6143 ברמת גן) (להלן - הדירה) לטובת המערערת ביום 29.10.1995, כביטחון להלוואה שקיבל ממנה. על-פי טענת הבנק, שעבוד זה מהווה העברה במירמה שיש לראותה כבטלה על-פי דיני פשיטת הרגל וכעילה לפתיחת הליכי פשיטת רגל ומתן צו כינוס. כן נתבקש בית-המשפט על- ידי הבנק להורות על ביטול שעבוד הדירה שניתן לטובת המערערת. החייב התנגד לבקשת פשיטת הרגל, ובדיון שנתקיים בבקשה התייצבה המערערת והעלתה את טענותיה. ביום 1.3.1999 דן בית-משפט קמא בבקשה ונתן את החלטתו, ובה קבע את הקביעות האלה: ביום 25.2.1998 ניתן פסק-דין הקובע את חבותו הכספית של החייב כלפי הבנק ואת היקפה של חבות זו (להלן - פסק-הדין); פסק-הדין לא נפרע על-ידי החייב ולכן קמה עילה ליתן צו כינוס על נכסיו; אין כיום מחלוקת כי החייב אינו יכול לשלם את חובו על-פי פסק-הדין, ודי בכך על-מנת לפתוח בהליכי פשיטת רגל ולהיענות לבקשה למתן צו לכינוס נכסים. עוד נקבע, כי טענת הבנק בדבר בטלות השעבוד על הדירה עקב העברה במירמה תיבדק לגופה על-ידי הנאמן בפשיטת הרגל, ולא נקבעו מימצאים כלשהם בעניין זה במסגרת ההחלטה. על-פי ההחלטה, המערערת, אף שהגישה בקשה פורמאלית להצטרף לדיון, הינה חסרת מעמד בהליך זה וטענותיה נשמעו לפנים משורת הדין. בית-משפט קמא הוציא אפוא צו לכינוס נכסי החייב על יסוד הטעם כי החייב איננו יכול לשלם את סכום פסק-הדין, ועילה זו היא היחידה העומדת בבסיסו של הצו. 2. המערערת משיגה על החלטת בית-משפט קמא בטענה כי צו הכינוס שניתן דינו להתבטל משאינו עומד על בסיס משפטי מוצק, וזאת מאחר שלא הוכח כי החייב עשה מעשה פשיטת רגל המהווה תנאי מוקדם לפתיחת הליכי פשיטת רגל. מן הפן המעשי, למערערת עניין בביטולו של הצו מן הטעם שהיא פתחה עוד ב-1996 בהליכי הוצאה לפועל נגד החייב ואשתו למימוש המשכנתה הרשומה לטובתה בדירה, וביום 11.7.1996 נתן בית-משפט קמא צו זמני האוסר על כל דיספוזיציה בדירה עד לדיון בבקשת פשיטת הרגל. ביום 23.12.1996 הגיעו הצדדים להסדר פשרה, ולפיו יבוטל הצו הזמני והדירה תימכר במסגרת הליכי הוצאה לפועל וחלק מהתמורה שתתקבל מחלקו של החייב תופקד בידי כונסי נכסים עד להכרעה בטענות הצדדים בתיק פשיטת הרגל. הסכם הפשרה אושר וקיבל תוקף בהחלטת בית-המשפט, אולם הדירה טרם נמכרה בשל קשיים במציאת סידור חלוף למשפחת החייב, ולטענת המערערת, נוכח הוצאת צו הכינוס מעוכבים הליכי מכירת הדירה אף שמעולם לא נקבע כי המערערת אינה נושה מובטחת של החייב, או כי המשכנתה על הדירה בטלה מטעם זה או אחר. מצב דברים זה מסב לה נזק ולפיכך היא מבקשת לבטל את צו הכינוס. 3. שמענו את טיעוני הצדדים ובאנו לכלל דעה כי יש ממש בערעור. (א) לעניין מעמדה של המערערת בדיון בבקשה לצו כינוס נכסים במסגרת הליכי פשיטת רגל, נראה לנו כי לא יכול להיות ספק כי בקשתה להצטרף כצד דינה להיענות, מאחר שהיא צד מעוניין בבירור ובהכרעה של נושא הבקשה. עילת הבקשה במקורה נסמכת על טענה של העדפה במירמה של המערערת על-ידי החייב שקמה מכוח שעבוד הדירה לטובתה. ברי, כי בנסיבות אלה המערערת הינה צד מעוניין בהליך, והיה ראוי לצרפה כדי שתטען את טענותיה וכדי שההכרעה שתתקבל תחייב גם אותה. נכון הוא כי בבקשה לצו כינוס נכסים בפשיטת רגל אין חובה להזמין את כל הנושים לדיון, כפי שהדבר מתחייב בדיון בבקשת פשיטת הרגל עצמה (סעיף 18א(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - הפקודה)). אולם אין בכך כדי לשלול את הצורך בצירוף נושה על-פי בקשתו, לצורך ספציפי, במסגרת בקשה למתן צו כינוס נכסים, וזאת כאשר נוכחותו דרושה כדי לאפשר לבית-המשפט לפסוק ולהכריע "ביעילות ובשלמות" בכל השאלות הכרוכות בעניין ברוח הוראות תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. היה ראוי אפוא להיענות לבקשת המערערת להצטרף כצד להליך, אם כי גם כך, בפועל, טענותיה נשמעו ונשקלו לגופן על-ידי בית-משפט קמא. הבנק לא חזר בפנינו על טענתו כי המערערת נעדרת כיום מעמד להעלות את טענותיה, ונראה כי אין כיום מחלוקת בין הצדדים כי יש לראותה כמי שבקשתה להצטרף כצד להליך בבקשה למתן צו כינוס נכסים נתקבלה ונתאשרה, ועתה פתוחה בפניה הדרך לטעון טענותיה לגופה של הבקשה. (ב) לגופם של דברים, נראה כי צו הכינוס שניתן על-ידי בית-משפט קמא אינו עומד על יסוד איתן בהינתן בסיס ההנמקה שעליו הושתת, וזאת משני טעמים: האחד - עילת הבקשה לפשיטת רגל נסמכה על נימוק אחד בלבד, והוא - קיום מעשה פשיטת רגל בידי החייב הכרוך בשעבוד הדירה בנסיבות המהוות העדפה במירמה של נכס כלפי הנושים. עילה זו מתייחסת להגדרת אחת החלופות של "מעשה פשיטת רגל" של חייב, האמורה בסעיף 5(1)(ב) לפקודה. הבנק לא התבסס בבקשתו לצו כינוס על עילה אחרת מבין העילות המוכרות של "מעשה פשיטת רגל", ולכן מן הראוי היה כי בית-משפט קמא יגביל עצמו לבירורה של העילה שעליה נסמכה הבקשה ויכריע אם נתקיימו התנאים המבססים את טענת ההעדפה במירמה בפשיטת רגל שהועלתה, כאשר לצורך העניין יש לציין כי מעשה פשיטת רגל זה עניינו העדפה במירמה הבטלה כלפי הנאמן במשמעות סעיף 98 לפקודה (ע"א 97/72 הנאמנים בפשיטת-רגל של דוד ראנד נ' אי.בי.טי. בע"מ [1]). בית-משפט קמא לא קבע מימצאים בשאלה זו והותיר את בירורה לנאמן בהמשך הדרך. מכאן, שהעילה שעליה נסמכה הבקשה לא הוכחה נכון לשלב זה. השני - בית-משפט קמא השתית את מתן צו הכינוס על הקביעה כי החייב אינו יכול לשלם את סכום פסק-הדין שניתן נגדו, וסבר כי די בכך כדי ליתן צו כינוס לגביו. מעבר לעובדה כי עילה זו לא היוותה חלק מתשתית בקשת הבנק לצו כינוס, הרי שלא נתמלאו בקשר אליה התנאים המוקדמים הנדרשים בפקודה לצורך מתן צו כינוס נכסים. סעיף 6 לפקודה קובע, בין היתר, כי סמכות בית-משפט ליתן צו כינוס קמה משעשה חייב "מעשה פשיטת רגל" ובכפוף לקיומם של תנאים נוספים המנויים בסעיף 7 לגבי נושה. "מעשה פשיטת רגל" מוגדר בסעיף 5 לפקודה על-פי חלופות מספר שמהן רק אחת עמדה ביסוד הבקשה, והיא שעבוד תוך העדפה במירמה, ולגבי עילה זו לא נקבעו כל מימצאים. אי-תשלום סכום פסק-דין שניתן כנגד החייב אינו מהווה, כשלעצמו, "מעשה פשיטת רגל", ובכגון דא גם קביעה כי החייב אינו יכול לפרוע את סכום פסק- הדין אינה מספקת. כדי להכניס עניין זה למסגרת אחת העילות המוכרות למתן צו כינוס היה על הבנק להראות כי נשלחה לחייב התראת פשיטת רגל וכי החייב לא מילא אחריה - הכול כאמור בסעיף 5(6) לפקודה, או לחלופין, היה צורך להוכיח קיומה של חלופה אחרת ל"מעשה פשיטת רגל", שיש בה כדי לבסס את דרישת החוק המוצבת כתנאי למתן הצו, וזאת בהנחה כי שאר התנאים האמורים בסעיף 7 לפקודה גם הם מתקיימים. כל אלה לא נטענו ולא הוכחו. יוצא אפוא כי לא הונחה תשתית לכך כי החייב ביצע מעשה פשיטת רגל, ובעצם מתן פסק-הדין כנגד החייב, ואפילו הוכח כי הוא מצוי בקשיים כלכליים לפורעו, אין די לצורך העניין. 4. מתן צו כינוס מפעיל את מנגנון הפקודה ומכניס את עניינם של החייב ונושיו למסגרת כללי פעולה מוגדרים בחוק בפיקוח בית-המשפט, תוך התחשבות בכלל ציבור הנושים ובעקרונות המעוגנים באינטרס הציבורי. נפתח בזה הליך קולקטיבי של גביית חובות החייב, שבו מוקנים נכסי החייב לנאמן, הנושים הלא מובטחים מתחלקים באופן שווה בתמורה המתקבלת ממימוש הנכסים, ובסיום ההליכים עשוי החייב לקבל הפטר (ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [2], בעמ' 25, 114-115). מתן צו כינוס הוא הצעד הראשון בדרך להכרזת פשיטת רגל, ובמסגרתו מעוכבים, מכוח הדין, ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים כנגד החייב בגין חובות בני תביעה ונאסר על פתיחת הליכים חדשים בלא רשות בית-המשפט (סעיף 20 לפקודה). המטרה העומדת ביסוד עיכוב ההליכים היא להבטיח את כינוסם של הנכסים וחלוקת הדיבידנד לכל אחד מהנושים על-פי חלקו היחסי, תוך מניעת מצב שבו נושה זריז יקבל יותר מנושה המתמהמה, ולמנוע העדפת נושה אחד על פני רעהו. תוצאות אלה, על השלכותיהן מרחיקות הלכת, מחייבות כי בחינת התקיימותם של התנאים המוקדמים למתן צו הכינוס תיעשה בקפידה המתבקשת. בענייננו לא נבחנו התנאים לכך בהתאם למסגרת שהחוק מכתיב, ולפיכך תשתית ההנמקה למתן צו הכינוס כפי שהוצא אינה יכולה לעמוד. 5. לאור האמור, ובהסכמת הצדדים, אנחנו מחליטים להחזיר את העניין לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיברר ויקבע על יסוד ראיות וטענות שיובאו בפניו אם הוכחה העילה המקורית למתן צו כינוס, כפי שפורטה לראשונה בבקשת הבנק, והנשענת על טענת מתן שעבוד תוך העדפה במירמה בניגוד לסעיף 5(1)(ב) לפקודה. המערערת תוכר כצד להליך ותהיה זכאית להעלות את כל טענותיה ולהביא את כל ראיותיה. צו הכינוס שניתן יעמוד בעינו עד למתן החלטה בעניין זה ובכפוף לתוצאתה. אם יגיע בית-משפט קמא למסקנה כי לא הוכחה עילת הבקשה, יבוטל צו הכינוס שניתן, אולם זאת בלא לפגוע בזכותו של כל נושה, ובכלל זה הבנק הנושה, להגיש בקשה חדשה לפשיטת רגל ולמתן צו כינוס כנגד החייב על יסוד עילה מוכרת אחרת, וכל זאת אם ובמידה שתימצא הצדקה לכך. מוצע אפוא לקבל את הערעור בהתאם לאמור לעיל, וזאת בלא צו להוצאות. השופט א' מצא אני מסכים. השופט י' אנגלרד אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה. צוויםפשיטת רגל