1. לפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות ביניים של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) שניתנו במסגרת ת"א 17651-01-11. המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי הם הנתבעים בתיק העיקרי. ההחלטות שבגינן מבוקשת רשות ערעור הן החלטה מיום 8.12.2011, הדוחה בקשה לסילוק על הסף שהוגשה לבית משפט קמא על-ידי מבקש 1 (נספח א' לבקשה); והחלטה מאותו יום המתירה למשיבים לתקן את כתב התביעה (נספח ב' לבקשה). בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 10.1.2012; וביום 2.2.2012 הוגשה בקשה "דחופה ביותר" לעיכוב ההליך בבית משפט קמא עד לאחר מתן החלטה בבקשת רשות הערעור שלפני בית משפט זה. 2. אלו הם, בתמצית, הפרטים הדרושים לעניין, כעולה מבקשת רשות הערעור וצרופותיה: המשיבים הגישו נגד המבקש (ונגדו בלבד) תביעה לסילוק יד (נספח יד'). התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. הסעד שהתבקש בתביעה הוא סילוק ידו של המבקש מקומת הקרקע ומן הקומה הראשונה של בניין המצוי ברחוב ריבלין 3 בירושלים (נכסים אלו ידועים, בהתאמה, כתתי חלקות 21 ו-45 בחלקה 17 שבגוש 30035); וכן מסירת הנכסים למשיבים כאשר הם נקיים מכל חפץ או אדם. לפי כתב התביעה, המשיבים זכאים להירשם כבעלים של הנכסים לפי הסכם בינם לבין מר עדיקא מיום 16.11.2010. נטען עוד בתביעה, כי הזכויות בנכסים נרכשו בכפוף לזכותו של מבקש 1 לשכור את הקומה הראשונה לפי הסכם שכירות בינו לבין מר עדיקא מיום 10.8.2010. סילוק ידו של מבקש 1 מן הקומה הראשונה נתבע בגין הפרות נטענות שונות של הסכם השכירות. בכל הנוגע לקומת הקרקע, נטען בכתב התביעה שמבקש 1 פלש אליה ללא כל זכות שבדין, ועל כן התבקש סילוק ידו גם ממנה. 3. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן (נספח יז'), ובית משפט השלום (כב' הרשם פלקס) נעתר לבקשה והתיר לו להתגונן מפני התביעה (נספח יח'). בבקשת הרשות להתגונן נטען, בין היתר, כי המבקש חתם על הסכם השכירות בנוגע לקומה הראשונה כנושא משרה במבקשת 2 שהיא חברה בע"מ, וכי ההסכם נעשה למעשה עם החברה ולא עמו באופן אישי. לבקשת הרשות להתגונן, צורף הסכם עליו הוסף בכתב יד שמה של מבקשת 2 כצד להסכם (נספח ג'); תוספת שלא הופיעה בהסכם שגרסתו צורפה לכתב התביעה. הסכם זה, הוא לטענת מבקש 1 ההסכם "הנכון". בכל הנוגע לקומת הקרקע, טען המבקש שהוא לא פלש אליה כנטען בתביעה. לדבריו, הוא מחזיק בקומת הקרקע מכוח הסכם שכירות נוסף עם מר עדיקא; הסכם בכתב יד מיום 8.11.2010 (נספח ז'). בנוסף טען המבקש לנזקים שונים שגרמו לו המשיבים, והשיב לטענות בדבר הפרת הסכם השכירות של הקומה הראשונה. 4. סמוך לאחר שניתנה למבקש רשות להתגונן, הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה "דחופה" לדחייה על הסף של תביעת המשיבים בטענה של היעדר יריבות או לחלופין היעדר עילה (נספח יט'). בקשה זו היא אחת הבקשות מושא בקשת רשות הערעור. בבקשה לדחייה על הסף נטען, שיש לדחות את התובענה לפינוי המושכר מן הטעם שהחברה (מבקשת 2) היא - והיא בלבד - צד להסכמי השכירות. מכאן, שיש לדחות את התביעה שהוגשה נגד מבקש 1 (לבדו) מחמת היעדר יריבות. המשיבים הגישו תשובה לבקשה זו לדחייה על הסף (נספח כד') ויחד עמה הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה (נספח כה'), אליה צורף כתב תביעה מתוקן. בין היתר, התבקשה הוספתה של מבקשת 2 כנתבעת. מבקש 1 התנגד לתיקון כתב התביעה (נספח כז') ועמד על הבקשה לסילוק על הסף. 5. בית משפט קמא דחה, כאמור, את הבקשה לדחייה על הסף מחד גיסא; והתיר את תיקון התביעה, מאידך גיסא. בכל הנוגע לסילוק על הסף, קבע בית משפט קמא כי טענותיו של מבקש 1 בבקשה לדחייה על הסף הן טענות עובדתיות שיש לבררן. באשר לתיקון התביעה, נקבע כי הוספת החברה (מבקשת 2) כנתבעת מתבקשת מטיעוני מבקש 1 עצמו, לפיהם היא בעלת הדין הנכונה. 6. לאחר שעיינת בבקשת רשות הערעור על צרופתיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות - על שני ראשיה. זאת, אף בלא צורך בתשובה. 7. בנוגע לבקשה לדחייה על הסף, טענתם של המבקשים לפניי היא שהיה מקום למחוק או לדחות את התביעה או לפחות חלק הימנה על הסף. המבקשים טוענים שבית משפט קמא לא נתן את דעתו לכך שלתשובת המשיבים לבקשה לדחייה על הסף - תשובה המבוססת על עובדותו שונות שנטענו בה - לא צורף תצהיר. לכן, לטענתם, לא היה מקום לתת משקל לטענות שנטענו בתשובה. טענה נוספת של המבקשים היא, שבית משפט קמא התעלם "מראיות חד משמעיות" לפיהן בעל הדין הנכון הוא המבקשת 2 ולא מבקש 1, וביניהן העובדה שהחברה היא ששילמה את דמי השכירות; היא זו שהגישה בקשה לרשיון עסק וכיוצא באלו. עוד נטען, כי בית משפט קמא שגה כאשר התעלם מראיות לפיהן המשיבים ידעו או היה עליהם לדעת שמבקשת 2 היא השוכרת האמיתית של הנכסים. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי בית משפט קמא שגה גם בכך שלא נתן את דעתו לכך שמבקש 1 כלל לא טוען לחזקה בנכסים. 8. אין מקום למתן רשות ערעור בנקודה זו. בטענותיהם של המבקשים אין ממש - ככל שהן נוגעות לקיומה של עילה לסילוק התביעה על הסף. כפי שקבע בית משפט קמא, טענת חוסר היריבות שהעלה מבקש 1 היא טענה המצריכה בירור עובדתי שמקומו בהליך העיקרי. בכתב התביעה המקורי שהוגש נטען שמבקש 1 הוא המחזיק בנכסים; והמשיבים חזרו על טענה זו גם בתשובה לבקשה לדחייה על הסף (נספח כד', למשל בסעיף 12). מבקש 1 אומנם חולק על כך וטוען שהחברה היא שמחזיקה בנכסים, אך מדובר, כאמור, במחלוקת עובדתית שיש לבררה במשפט עצמו. הראיות שאליהן הפנה מבקש 1 אינן רלבנטיות לעניין סילוק על הסף. די בקיומה של מחלוקת עובדתית העולה מכתבי הטענות על מנת שהתביעה לא תסולק על הסף, ומכאן שגם אי צירוף תצהיר לתשובה לבקשה לסילוק על הסף אינו מעלה או מוריד. על כך יש להוסיף את העובדה שכתב התביעה תוקן, כך שכעת נתבעת במסגרתו גם מבקשת 2, וזאת לאור טענותיו של המבקש עצמו. דינה של בקשת רשות הערעור להידחות אפוא בראשה זה. 9. בכל הנוגע לבקשה לתיקון כתב התביעה, טענת המבקשים לפניי היא שלא היה מקום להיעתר לתיקון או לפחות לחלקו, ולחילופין שהיה מקום לחייב את המשיבים בהוצאות. נטען, שהבקשה הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב. המבקשים, כך נטען, ידעו שהחברה היא בעלת הדין הנכונה לכל המאוחר בחודש פברואר 2011, אז נטענה הטענה על-ידי מבקש 1 בבית משפט קמא, אלא שבקשת התיקון הוגשה רק עשרה חודשים מאוחר יותר. עוד נטען, שבית משפט קמא שגה כאשר לא התייחס בהחלטתו להיקף התיקון הרחב שהתבקש. מדובר, לפי הנטען, בשכתוב מלא של כתב התביעה והוספת עובדות רבות שהיו ידועות טרם הגשת התביעה, ואף בהתפלמסות עם טענותיו של מבקש 1 בבקשת הרשות להתגונן. המבקשים מוסיפים וטוענים, שהוספו לתביעה עילות חדשות. מדובר אפוא, לטענת המבקשים, בניסיון לערוך מקצה שיפורים לתביעה, אשר אין לתת לו יד. 10. גם בעניין ההיתר לתיקון התביעה - אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור. הלכה היא, שהחלטות בדבר תיקון כתבי טענות באות בגדר העניינים הדיוניים המסורים לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת. ההתערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכגון דא יהיה רק לעיתים נדירות (ראו רע"א 5315/11 סגל נ' ורמז (לא פורסם, 5.2.2012); רע"א 5996/06 טרכטנברג נ' סיל מזון בע"מ (לא פורסם, 10.8.2006)). המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים. כידוע, הגישה בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות היא גישה ליברלית. "כאשר בעל-דין מבקש לתקן את כתב-תביעתו, כך שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין - נעתרים לו ברוחב לב" (רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998)). בענייננו, כפי שקבע בית משפט קמא, צירופה של מבקשת 2 כנתבעת היה מתבקש נוכח טענותיו של מבקש 1 עצמו, לפיהן מבקשת 2 היא בעלת הדין הנכונה (וראו לעניין זה אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 152 (מהדורה עשירית, 2009)). גם בכל הנוגע ליתר התיקונים, דומה שהם יסייעו לבית משפט השלום להכריע בשאלות שבאמת שנויות במחלוקת בין הצדדים. על כך יש להוסיף את העובדה, שהמבקשים לא הצביעו על נזק כלשהו - דיוני או מהותי - שנגרם להם כתוצאה מהתיקון. 11. בטענת המבקשים לפיה הוספו לתביעה עילות חדשות - לא מצאתי שיש כדי לשנות ממסקנתי. מרבית הטענות החדשות בכתב התביעה המתוקן שאליהן הפנה המבקש מהוות פירוט של עילות שהופיעו בכתב התביעה המקורי. הטענה החדשה היחידה בכתב התביעה המתוקן עליה הצביעו המבקשים, אשר ניתן לומר לכאורה לגביה שמדובר בעילה חדשה, היא הטענה להפרת ההסכמה שהושגה בבית משפט קמא במסגרת הדיון בסעד הזמני. מכל מקום, גם עילה חדשה ניתן להוסיף במסגרת תיקון כתב טענות, אם כי ידו של בית המשפט תהא קפוצה יותר בכגון דא ותהא הקפדה רבה יותר בכל הנוגע למועד בו התבקש התיקון (גורן, לעיל, 155). בענייננו, מדובר בטענה שיש קושי לומר לגביה שהיא נטענה בשיהוי, שכן מדובר בנסיבות שאירעו לאחר הגשת התביעה (שם); וממילא לא התבקש כל סעד נוסף בקשר עם עילה זו. בהתחשב בכך, ובשים לב לשלב הדיוני בבית משפט השלום (ראו רע"א 3293/11 הקסטודיה דה טרה סנטה נ' סמווד קונסטרקשיון בע"מ (לא פורסם, 14.7.2011); רע"א 985/11 מורשת נ' גולדשטיין (לא פורסם, 11.4.2011)), לא מצאתי בהוספת טענה זו כדי לשנות ממסקנתי, במובן זה שאין עילה למתן רשות ערעור בשל כך. 12. לא נעלמה מעיניי גם טענת המבקשים לפיה הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה בשיהוי - זמן רב לאחר שנודע למשיבים על העובדות שהוספתן נתבקשה. אלא שאין בידי לקבל טענה זו. מתיאור ההליכים בבקשת רשות הערעור ומעיון בתיק המתנהל בבית משפט קמא, עולה שהבקשה לתיקון הוגשה לפני קדם המשפט הראשון (כאשר עניינם של הדיונים הקודמים שהתקיימו היה בסעד זמני שהתבקש). ממילא, מצוי ההליך בשלביו הראשוניים, וטרם הגשת ראיות. בנסיבות אלה, אין לזקוף לחובתם של המשיבים את חלוף הזמן עד להגשת בקשת התיקון (ראו, פרשת דנגור, לעיל, בעמ' 432), וממילא לא קמה, בנסיבות העניין, עילה להתערב בשיקול דעתו הרחב של בית משפט קמא. 13. אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משכך, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות. סילוק יד