השופט ת' אור: מבוא 1. ביום 21.8.1991 נפגעה המערערת בתאונת דרכים, ונגרם לה שבר בצוואר עצם הזרוע בכתף הימנית. מהלך ריפוי השבר היה תקין. למרות הפגיעה הקלה יחסית וריפויו הטוב של השבר, ידה הימנית של המערערת הושבתה בשל "כתף קפואה" ובשל "מרפק קפוא" (וזאת למרות שכאמור, המערערת נפגעה רק בכתפה). בגין תאונת הדרכים והנזקים שסבלה המערערת התנהלו הליכים בפני בית המשפט המחוזי, בתביעת המערערת את המשיב 1 - נהג הרכב האחר שהיה מעורב בתאונת הדרכים, והמשיבה 2 - חברת הביטוח החייבת בפיצוי המערערת בגין נזקיה. שאלה מרכזית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי היתה השאלה, אם המערערת עמדה, בנסיבות המקרה, בחובת הקטנת הנזק. התשובה לכך בפסק הדין היתה כי המערערת לא עמדה בחובתה זו. בערעורה חולקת המערערת על קביעה זו, וזה עיקר ערעורה. האם הוכח כי המערערת לא הקטינה את נזקה כפי שהיתה חייבת לעשות? זו השאלה המרכזית בערעור שלפנינו. הכרעת בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי מינה כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה את ד"ר ז'טלני (להלן: המומחה), אשר בדק את המערערת, וקבע, כי: "ההסבר היחיד לקשיון במרפק, הוא שהתובעת (המערערת - ת"א) לא הניעה כלל את המרפק במשך תקופה ממושכת. אילו היתה הנפגעת נענית להמלצות הרפואיות, ומבצעת טיפול פיזיוטרפי רצוף החל מחודש לאחר התאונה, לא היתה נשארת נכות כלשהי, או שהיתה נשארת נכות קלה ביותר" (עמ' 3 בחוות הדעת של ד"ר ז'טלני). המומחה התייחס לכך שהמערערת כאילו לא נענתה להמלצה בדבר הטיפול הפיסיוטרפי בהסתמך על מסמכים שראה, אליהם עוד אתייחס. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערת נמנעה משיתוף פעולה בקבלת טיפולים פיסיותרפיים שנקבעו לה, וכי סירבה לקבל טיפולים אחרים. בית המשפט אף ציין, כי אין הוא מקבל את גרסת המערערת ביחס לסיבות להפסקת הטיפולים השונים. לפיכך נקבע, כי המערערת לא עמדה בחובת הקטנת הנזק המוטלת עליה. בהתאם לכך נקבעה למערערת נכות אורטופדית בשיעור של 15% בלבד כתוצאה מתאונת הדרכים, וזאת אף על פי שבפועל סובלת המערערת, עקב מצב הכתף והמרפק, מנכות אורטופדית של 58%. בנוסף נקבעה למערערת נכות נפשית בשיעור של 10%. טענות הצדדים 3. המערערת טוענת, כי בניגוד לקביעת בית משפט המחוזי, היא ביצעה את כל הטיפולים הרפואיים שנדרשו ממנה, ולפיכך עמדה בחובת הקטנת נזקה. על פי גירסתה, היא ביצעה את הטיפולים הפיסיותרפיים שהומלץ לה לבצע. לטענתה, בית המשפט התעלם מעדויות שתמכו בטענה זו, והסתמך על רישומים רפואיים שגויים, ואף בלתי קבילים, לביסוס מסקנתו. המערערת מוסיפה ומסבירה, כי סירבה לטיפול חילופי של זריקות לכתפה, שכן בעת שהוצע לה טיפול זה חששה חשש ממשי וכן מזריקות. ביחס לטיפול חילופי אחר - "מניפולציה בהרדמה" (הנעה של המפרק "הקפוא" בכוח, תחת הרדמה) - מסבירה המערערת, כי היא לא זומנה כלל לביצועו. המערערת מוסיפה, כי גם אם היתה מוזמנת לביצוע "המניפולציה", הרי שאפשרות ביצועה עלתה בשלב בו לא היתה יעילה עוד מבחינה רפואית. ביחס לטיפול החילופי האחרון - ניתוח "ארטוסקופיה" - טוענת המערערת, כי אפשרות ביצועו הועלתה על ידי המומחה רק במהלך המשפט, והוא נמנע מלהצביע על הסיכונים הגלומים בניתוח. לפיכך אין להלין עליה כי סירבה לבצעו. המערערת מעלה טענות אף כנגד קביעת בית משפט קמא כי עדותה לא היתה אמינה. לטענתה, יתכן וקביעה זו הונעה על סמך האמור במסמכים, אשר תכנם משקף, בעיקרו, עדויות שמיעה לא מהימנות. המשיבים בערעור סומכים את ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענים כי אין להתערב בו. 4. לכאורה, עיקר טענותיה של המערערת מתמקדות במסקנות עובדתיות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי, והלכה היא, כי אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. עם זאת, כפי שנקבע לא אחת: "במקרים מתאימים רשאי בית המשפט של ערעור להתערב בממצאים, אם מתברר שהערכאה הדיונית התעלמה מראיות שבאו בפניה, או שלא נתנה להן את המשקל הראוי, וכן אם ניתן לקבוע שראיה ששימשה ביסוס לקביעת ממצאים אינה ראויה לאמון מנימוקים מבוררים העולים מחומר הראיות". ר' ע"א 36/99 ראובן יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל ואח', תק-על 2001(1) 1380, בפסקה 5. בענייננו, נפלו פגמים אחדים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואלה מצדיקים התערבות בממצאיו. מהות ההוכחה הנדרשת בסוגיות הקטנת הנזק בתביעה בגין נזקי גוף 5. נטל ההוכחה, כי הניזוק-התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק, מוטל על כתפי המזיק-הנתבע (ר' ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 51). נטל זה מחייב את המזיק להראות, כי מאזן ההסתברויות נוטה לכוון טענתו, על פיה הניזוק לא עשה את המוטל עליו, ולא נהג כנדרש על מנת להקטין את נזקו. הוכחת טענה בדבר אי הקטנת הנזק, כשהמדובר בטיפול רפואי שהניזוק סרב או נמנע מלקבל, מחייבת את המזיק להרים את נטל הוכחתם של מספר יסודות. ראשית, כי קיים טיפול רפואי אשר היה עשוי להיטיב את מצבו של הניזוק. שנית, כי הניזוק נמנע מקבלתו של הטיפול המיטיב (השוו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך א', מה' 4, התשנ"ח) 1208). שלישית, שלאחר שיקול כלל נסיבות המקרה הרלבנטיות יימצא שהניזוק התנהג התנהגות בלתי סבירה כשנמנע מקבלת הטיפול. בעניין זה יש חשיבות למידת הסיכון והכאבים הכרוכים בטיפול הרפואי, לעומת הסיכויים שבו (ראו לעניין הנטל המוטל על הנפגע להקטנת הנזק על ידי קבלת טיפול רפואי, בע"א 252/86 הנ"ל). יש חשיבות גם למודעות שהיתה לניזוק, לסיכון ולכאבים, לעומת הסיכויים הכרוכים בטיפול. מודעות זו יכול שתתקיים אם משום שהוסברה לניזוק ואם משום שהיא גלויה לעין לכל אדם סביר. רביעית, יש להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הניזוק לבין נזקו המוגדל. בענייננו, כפי שיובהר להלן, לא עמדו המשיבים - הם המזיקים-הנתבעים - בנטל ההוכחה המוטל עליהם. הטענה העיקרית שבפי המשיבים היא, שהמערערת סירבה לבצע טיפולים פיסיוטרפיים וכי דבר זה הוא שגרם לנזקה המוגדל. אתמקד, על כן, בטיפולים אלה. הטיפולים הפיסיותרפיים 6. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערת הפסיקה טיפולים פיסיותרפיים שנקבעו לה בסמוך לאיחוי השבר, נמנעה מביצוע פיסיותרפיה עצמאית בביתה, ולא שיתפה פעולה בטיפולים פיסיותרפיים מאוחרים יותר. בית המשפט מתבסס הן על חוות דעת המומחה אשר צוטטה לעיל, והן על מסמכים רפואיים שונים שהוצגו בפניו, והמעידים, לכאורה, על אי שיתוף פעולה של המערערת בטיפולים הפיסיותרפיים. בחינת מכלול הראיות שעמדו בפני בית המשפט המחוזי אינה תומכת בנכונות קביעתו. מחומר הראיות עולה סתירה ממשית בין מסמכים רפואיים שכתבו שניים מרופאי המערערת, לבין מסמכים רפואיים אחרים ועדויות הפיסיותרפיסטים שטיפלו במערערת. בית המשפט לא התייחס לסתירות אלה, על אף שהמערערת הצביעה על רוב הסתירות עוד בסיכומיה בפניו. למען הבהירות, נעמוד כעת על חלק מן הסתירות הקיימות ביחס לטענה שהמערערת כאילו אחראית לאי קבלת טיפולים פיסיותרפיים, ולעניינים נוספים הקשורים בטענה זו, וזאת בשים לב לעובדה, שנטל ההוכחה כי המערערת הביאה במו ידיה להגדלת נזקה, מוטל על המשיבים. 7. א. המערערת החלה לקבל טיפולים פיסיותרפיים במרפאת "רמז" כחודש וחצי לאחר התאונה. אין טענה שהיא נתבקשה לקבל טיפולים בתאריך מוקדם יותר והיא סירבה לכך. על פי "טופס טיפולים" של מרפאת "רמז" קיבלה המערערת 6 טיפולים פיסיותרפיים במרפאה בחודש אוקטובר 1991. יצוין, כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע, כי התובעת הפסיקה את הטיפולים במרפאת "רמז" ביום 17.10.91, וזאת בניגוד ל"טופס הטיפולים", שלא נסתר על ידי ראיה אחרת, בו מצוין טיפול נוסף ביום 24.10.91. המערערת טענה, כי הפסיקה את הטיפולים לאחר 24.10.91 בשל יציאת הפיסיותרפיסטית, אשר טיפלה בה, לחופשת לידה. בית משפט קמא קבע, כי "אין תימוכין לגירסה זו". ברם, בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 6.1.97, ציינה הפיסיותרפיסטית שרית בן בנימי, כי במהלך הטיפול במערערת יצאה לחופשת לידה (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 6.1.97). כלומר, יש תימוכין לגירסת המערערת, לפיה הפיסיותרפיסטית ילדה במהלך הטיפול במערערת. בהקשר זה חשובים דבריו של המומחה בעת חקירתו על ידי ב"כ המערערת בבית המשפט המחוזי (עמ' 32 בפרוטוקול הדיון מיום 6.1.97): "נקודה חשובה מאד היא, שחמישה חודשים לאחר התאונה לא קיבלה טפול פיזיוטרפי. לפי הרישומים שלחו אותה לפיזיוטרפיה חודש לאחר התאונה. אם היתה מקבלת טפול פיזיוטרפי חודש לאחר התאונה המצב היה משתנה". בהמשך המומחה מציין, כי לדעתו המערערת כלל לא עשתה פיסיותרפיה (עמ' 34 לפרוטוקול). כן הוא קובע ביחס למערערת, כי: "קרוב לוודאי שאילו היתה עושה פיזיוטרפיה חודש לאחר התאונה קרוב לוודאי שלא הייתי תולה בה את האשמה" (עמ' 34 לפרוטוקול). כפי שעולה מטופס הטיפולים שנזכר לעיל, ומעדות גב' בן בנימי, דבריו של המומחה, כאילו המערערת לא ביצעה פיסיותרפיה כלל, אינם מבוססים. יתר על כן, לאור העובדה שהמערערת אכן ביצעה פיסיותרפיה כחודש לאחר התאונה, ולאור דברי המומחה המצוטטים לעיל, עולה השאלה האם לא נשללת מסקנת המומחה, לפיה המערערת במחדליה היא שמנעה את הקטנת נזקה. האם לא נשלל הקשר הסיבתי בין הטענה שלא קיבלה כל טיפולים פיסיותרפיים לבין מצב הכתף והמרפק? שאלה מהותית זו אינה מקבלת מענה בפסק דינו של בית משפט קמא. ב. הטיפולים הפיסיותרפיים של המערערת חודשו ביום 14.1.92. בית המשפט המחוזי קבע, כי טענת המערערת, לפיה חלה הפסקה בטיפול הפיסיותרפי בשל יציאת הפיסיותרפיסטית, הגב' בן בנימי, לחופשת לידה, אינה עומדת בביקורת. זאת, כדברי בית המשפט המחוזי, מאחר: "(ש)מרפאה ראויה, ולא הוכח בפני אחרת לשלול שם תואר זה מהמרפאה הספציפית, איננה מבטלת טיפול פיזיוטרפיה בשל חופשת לידה של אחת מהפיזיוטרפיסטיות" (עמ' 4-3 לפסק הדין). טענתה של המערערת, לפיה הורה לה אחד הרופאים האורטופדים בבית החולים קפלן, ד"ר בן מאיר, לדחות את הטיפול הפיסיותרפי כיוון שהמרפאה עמוסה (עמ' 2 לתצהיר המערערת), נדחתה אף היא על ידי בית המשפט המחוזי: "דברים אלה המיוחסים לד"ר בן מאיר שהלך לעולמו ואינו יכול להעיד לפנינו, אינם הולמים רופא סביר ואפילו לא אדם סביר, שכן הנחה בסיסית של קבלת טיפול פיזיוטרפי לאחר שבר היא בבחינת אלף בית במושגי יסוד רפואיים גם להדיוט" (עמ' 4 לפסק הדין). רואים אנו, שבית המשפט המחוזי דחה את עדותה של המערערת בדבר סיבת ההפסקה הזמנית בטיפולים הפיסיותרפיים בהסתמכו על ניסיון החיים הכללי, המצביע על אי סבירות טענות המערערת ולא על ראיות הסותרות אותה. כשלעצמי, אינני סבור כי היה מקום לשלול כך את דברי המערערת בתצהירה, דברים עליהם לא נחקרה כלל בחקירה הנגדית. ג. המערערת העידה שני פיסיותרפיסטים - הגב' בלהה שליט ומר רלף מאיר - אשר העידו כי ביצעו שבעה טיפולים פיסיותרפיים במערערת במהלך החודשים ינואר- פברואר 1992 (בנוסף לטיפולים שקיבלה באוקטובר 1991). בפסק הדין קובע בית המשפט המחוזי, כי טיפולים אלה נכשלו בשל חוסר שיתוף פעולה של המערערת. בית המשפט הסתמך בקביעתו זו על מספר מסמכים, אליהם נתייחס להלן, בהם מצוין כי המערערת לא שיתפה פעולה ולא התמידה בטיפולים הפיסיותרפיים. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אין כל התייחסות לעדויות שני הפיסיותרפיסטים, אשר לא טענו בעדותם דבר על חוסר שיתוף פעולה, כביכול, מצד המערערת. למעלה מכך, הגב' בלהה שליט אף נשאלה מפורשות על שיתוף הפעולה של המערערת (עמ' 14 בפרוטוקול מיום 5.1.97): "ש. כתוב באחד המקומות 'לא התמידה בטיפולים הפיזיוטרפיים בקפלן'. מה ידוע לך על כך. ת. לא ידוע לי על כך כלום". בית המשפט המחוזי לא נימק על שום מה החליט להעדיף את האמור ברישומים הרפואיים - שנדון בהם עוד להלן - על פני העדות על פה של שני הפיסיותרפיסטים, ובלא הנמקה של הדברים לא ניתן לבחון את טיבה וסיבתה של העדפתו. אנו נותרים, לפיכך, עם ראיות סותרות ביחס לנושא ביצוע הפיסיותרפיה. כפי שנראה להלן, בעוד שעדויות הפיסיותרפיסטים מציגות עמדה התומכת בטענות המערערת, הרי שהראיות הנגדיות חלקן אינו קביל, וחלקן אינו מציג עמדה חד משמעית. במצב דברים זה, היה מקום, לדעתי, לקבוע כי המשיבים לא הרימו את נטל ההוכחה לטענתם בדבר אי נכונותה של המערערת לקבל טיפולים פיסיותרפיים. ד. בית המשפט הסתמך בפסק דינו, בין היתר, על רישום של ד"ר בן מאיר ז"ל מיום 2.6.92, בו מצוין כי המערערת לא התמידה בטיפולים בבית החולים "קפלן". על מה נסמכת קביעת ד"ר בן מאיר ז"ל? מדוע הופיעה לראשונה ברישומי ד"ר בן מאיר ז"ל בחודש יוני 1992, כשבעה חודשים לאחר הפנייתה הראשונה של המערערת לפיסיותרפיה? לא ניתן לברר שאלות אלה, כיוון שד"ר בן מאיר הלך לעולמו טרם המשפט. באופן זה אנו נותרים רק עם הרישום הנ"ל של ד"ר בן מאיר ז"ל, העומד בסתירה לעדויות הפיסיותרפיסטים. יצוין, כי רישומים מוקדמים יותר של ד"ר בן מאיר אינם מכילים כל התייחסות לחוסר שיתוף פעולה של המערערת, וההתייחסות הראשונה ברישומיו לחוסר שיתוף פעולה מופיעה רק ביום 2.6.92, שעה שכבר נשקל טיפול חילופי עקב כשלון הפיסיותרפיה. חשוב לומר, שד"ר בן מאיר היה אחד מן המטפלים במערערת, ומכאן שהיתה לו נגיעה אישית לכשלון הפיסיותרפיה, נגיעה שהיתה יכולה להשפיע על רישומיו. אך מפאת פטירתו לא התאפשר למערערת לחקור אותו על הרישום מיום 2.6.92 ועל נסיבותיו. ה. רישומיו של ד"ר בן מאיר בעייתיים בהיבט נוסף, מכריע: המדובר ברישומים שעל פניהם מהווים "עדות מפי השמועה", ושאינם נכנסים בגדרו של חריג כלשהו לכלל האוסר את הצגתה. ד"ר בן מאיר ז"ל ציין, כי החולה "לא התמידה בטיפולים הפיסיוטרפיים בקפלן". ברי, כי ד"ר בן מאיר ז"ל מצביע בדברים אלה על מידע שנמסר לו מאדם אחר, שכן לא הוא שביצע את הטיפולים הפיסיותרפיים במערערת. יש לציין, כי ב"כ המערערת התנגד לקבלתם של רישומי ד"ר בן מאיר ז"ל בשל היותם עדות מפי השמועה, ובשל חוסר היכולת לחקור את ד"ר בן מאיר ז"ל, ובית המשפט דחה את בקשתו, וקיבל את הרישומים כראיה. כאמור, המידע האצור ברישומים אלה הוא אכן עדות מפי השמועה, וככזה היה על בית המשפט המחוזי להתעלם ממנו, או לכל היותר לתת לו משקל נמוך ביותר, בשים לב לעובדה שלא ניתן לחקור את עורך המסמך בדבר תוכנו. עולה מן האמור, כי רישומיו של ד"ר בן מאיר, אשר שימשו בסיס להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, היו לכאורה ראיה בלתי קבילה, ובכל מקרה ראיה בעלת משקל נמוך ביותר. תוצאה זו מביאה להפחתת משקלה של טענת המשיבים לאי הקטנת הנזק על ידי המערערת. ו. בית המשפט המחוזי מסתמך בפסק דינו גם על מכתבו של ד"ר אבי פנסקי, אשר הוגש על ידי המשיבים לבית המשפט המחוזי, ונתקבל על ידו. במכתב זה צוין, בין השאר, כי "החולה מסרבת לזריקה ואינה מתמידה בפ'ט (ככל הנראה הכוונה לקיצור המילה פיסיותרפיה - ת"א). מלבד טיפולים אלו אין באמתחתנו אמצעים נוספים בשלב זה לטיפול". ב"כ המערערת התנגד להגשתו של מכתב זה בנימוק שאף הוא מכיל עדות מפי השמועה, וביקש פעמיים מבית המשפט המחוזי לזמן לעדות את ד"ר פנסקי על מנת שיוכל לחקרו. בית המשפט דחה את בקשתו, ובכך שגה. לא היה מקום למנוע את העדתו של כותב המסמך הרפואי, בייחוד כשמדובר במסמך שאמינות תוכנו מוכחשת, ולכאורה אמירת הדברים בו נאמרת אף היא מפי השמועה. מעבר לכך, גם צורת מכתבו ונסיבות כתיבתו יוצרים אי בהירות ביחס לאמינות תוכנו של המכתב: המכתב אינו נושא תאריך; הוא מופנה לכל מאן דבעי; הוא נכתב על ידי רופא שאין כל רישום אחר בחתימתו בתיק הרפואי של המערערת; ואין כל בסיס להנחה שלכותב המכתב ידיעה אישית על התנהגות זו. צירוף כל הנסיבות המפורטות לעיל מורה, כי הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על מכתב זה היתה שגויה, וכי יש להשמיטו ממסכת הראיות. בכל מקרה, משקלו של המכתב כראיה לא יכול להיות רב. גם בכך יש גריעה משמעותית מראיות המשיבים עליהן הסתמך בית המשפט. ז. בית המשפט מסתמך אף על "גליון מהלך המחלה" של המרפאה לבריאות הנפש בבית החולים "קפלן", מיום 1.11.95, עליו חתומה הפסיכיאטרית ד"ר חנה אולמן. בגילוי זה מצויין, כי המערערת: "קבלה רק זריקות ארגעה ליד, אח"כ חזרה לצילומים ופיזיותרפיה אותה לא המשיכה 'סתם הכאיבו לי'". דברים אלה של ד"ר אולמן אינם יכולים לשמש כשלעצמם ראיה בעלת משקל לטענה, כי המערערת לא התמידה בביצוע פיסיותרפיה. כלל לא ברור לאיזו תקופה מתייחסים הדברים, המצוטטים מפיה של המערערת על ידי ד"ר אולמן. ייתכן שמדובר בסיום תהליך הפיסיותרפיה, בשלב בו כבר היה ברור שהטיפולים הפיסיותרפיים אינם מועילים עוד למערערת. ברור, אפוא, שהרישומים כשלעצמם אינם תומכים במסקנה כלשהי בדבר אי ביצוע פיסיותרפיה על ידי המערערת בסמוך אחרי התאונה, בשלב בו קבע המומחה שהטיפולים היו חיוניים. ח. עוד מסתמך בית המשפט, על חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר רוברטו מסטר, אשר מונה כמומחה בתחום הפסיכיאטריה. בית המשפט הסתמך בפסק דינו על פרק המסקנות בחוות דעתו של ד"ר מסטר, בו מצויין בסעיף 6: "התובעת (המערערת - ת"א) שיתפה פעולה באופן חלקי בטיפול פזיותרפי כי פחדה מהכאבים שהרגישה במהלך טיפול זה וכי חששה מטיפול בזריקות כואבות. ההסתייגות משיתוף פעולה מלא בטיפולים פזיותרפיים מחשש לכאבים אינה מהווה, אצל הנבדקת, ביטוי של מחלה/הפרעה נפשית". ד"ר מסטר נשאל על ידי ב"כ המשיבים מספר "שאלות הבהרה", ובהן השאלה כיצד למד על העדר ההתמדה של המערערת. בתשובתו מצין ד"ר מסטר, כי המידע נודע לו "מהתעודות הרפואיות שהועברו אלי ע"י הצדדים וגם ממידע שאספתי במהלך הראיון והבדיקה שערכתי לתובעת". כיוון שד"ר מסטר לא נחקר על ידי הצדדים, לא ברור האם "שיתוף הפעולה החלקי" נלמד מן הרשומות הרפואיות, שאמיתות תוכנן מוטלת בספק, כמבואר לעיל, או מדבריה של המערערת עצמה. מכל מקום, נראה לי, כי אין בדברים אלה, העומדים לבדם מול עדויות הפיסיותרפיסטים, כדי לבסס את המסקנה שהמערערת לא התמידה, על אף שנדרשה לכך, בטיפולים פיסיותרפיים, אף לא ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. ט. אם לסכם בנושא הפיסיותרפיה, בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערת לא התמידה בטיפולים הפיסיותרפיים, באופן המטיל עליה את מלוא האחריות ל"קפיאת" המרפק והכתף. חומר הראיות שעמד בפני בית המשפט אינו מבסס קביעה כזו, כפי שביקשתי להראות לעיל. הנני סבור, שלא די באמירה של רופא, אפילו בכתב, על קיום או שיתוף פעולה מצד חולה, אם קביעה זו היא בסתירה לראיות אחרות שאין סיבה לשללן, וכשברור שקביעת הרופא היא במסגרת עדות מפי השמועה, ומבלי שניתנה אפשרות לחקור את המומחה. גם חזרה על אותם דברים על ידי רופאים אחרים, כשזו נעשית על סמך אותו מסמך רפואי, אינה מעלה ומוסיפה. מכאן, שנטל ההוכחה בדבר אי מילוי חובת הקטנת הנזק על ידי המערערת, בשל אי קבלת טיפולים פיסיוטרפיים, לא הורם על ידי המשיבים. טיפולים חלופיים 8. בית המשפט המחוזי מתייחס אף לשלושה טיפולים חלופיים, שהוצעו למערערת לאחר שהתברר כי הטיפולים הפיסיותרפיים נכשלו. אף ביחס לשלוש אפשרויות טיפול אלה המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה לאי הקטנת גובה הנזק על ידי המערערת. הטיפול האחד הוא טיפול באמצעות "מניפולציה בהרדמה". עיון בראיות המתייחסות לטיפול זה מגלה, כי לא ברור כלל אם הוצע למערערת טיפול חלופי כזה, ואם הוצע - לא הוכחה יעילותו במועד בו הוצע. עיון ברישומים הרפואיים מראה, שרופאים שונים בבית החולים שיבא ציינו, כי "יש לשקול" מניפולציה בהרדמה. ניסוח זה אינו מעיד כלל ועיקר כי הטיפול הוצע למערערת, וכי הוסבר לה הסיכוי הכרוך בו להקטנת נזקה. המערערת אכן טוענת כי מעולם לא הוזמנה לטיפול כזה. הראיות ביחס לטיפול שמהותו "מניפולציה בהרדמה" מעוררות ספק אף ביחס ליעילות הטיפול במועד בו הוצע, אם הוצע. על פי חוות דעת המומחה, הוצע למערערת הטיפול במניפולציה ביום 13.7.92. המומחה העיד בפני בית המשפט, כי: "ב-1.12.91 הכי מאוחר שהייתי ממליץ על מניפולציה. כמה שיותר זמן הפרק קפוא הסיכוי להצליח יותר קטן או הסיכון יותר גדול" (עמ' 35 בפרוטוקול הדיון מיום 6.1.97). מעדות זו עולה, כי ממילא הטיפול הוצע למערערת במועד מאוחר. השלכת האיחור על היעילות בטיפול לא הוסברה לעומק על ידי המומחה, אך יש להניח שיעילות הטיפול היתה נמוכה כשזה הוצע במועד מאוחר. בהתחשב בכך שהמומחה עצמו העיד על סיכונים הגלומים בטיפול ("אפשר לגרום לשבר"), ומאחר ולא הוכח שהוסברו למערערת הסיכויים והסיכונים שבטיפול זה - או שהיא היתה צריכה לדעתם - אין להלין על המערערת על שלא ביצעה את הטיפול. המשיבים מציינים בסיכומיהם, כי הערתו של המומחה בדבר המועד המאוחר ביותר לביצוע מניפולציה בהרדמה בטעות יסודה, וכי המומחה מתכוון בדבריו למועד המוקדם ביותר. לטענתם, מניפולציה אפשרית רק לאחר איחוי השבר, וכיוון שהשבר התאחה רק ביום 1.12.91 התכוון בוודאי המומחה בדבריו למועד המוקדם ביותר לביצוע מניפולציה. אין לקבל טענה זו. ראשית, המומחה עצמו מציין בחוות דעתו, כי כבר ביום 20.10.91 היה השבר בכתף הימנית "מאוחה היטב". שנית, לו סברו המשיבים כי נפלה טעות בדברי המומחה, היה עליהם ללבן נקודה זו במהלך עדותו. משלא עשו כן, אין לנו אלא את דבריו שלו, המעידים, כאמור, על האיחור בהצעת הטיפול. 9. ביחס לטיפול באמצעות זריקות, הרי שהמערערת מודה כי נמנעה מביצועו בשל חששה מזריקות. אולם, עובדה זו לא יכולה להיזקף לחובת המערערת, שכן לא הוכח כי לטיפול היתה משמעות כלשהי בתקופה בה הוצע, וכי לו היה נעשה התוצאה היתה שונה. יותר מכך - המערערת טוענת כי נאמר לה שמטרת הזריקות היא הפחתת הכאב, ומאחר ונטלה תרופות כנגד כאב, סירבה לבצע את הזריקות. מכאן, שלא הוכח שלהימנעותה מביצוע הזריקות היתה השלכה כלשהי על גובה הנזק שנגרם לה. 10. ביחס לניתוח שהציע המומחה לערוך למטופלת, הרי שבית המשפט המחוזי מציין, כי "ד"ר ז'טלני נמנע מלקבוע את הסיכונים הגלומים בעריכת ניתוח היום" (עמ' 7 לפסק הדין, מול המספר 15). די בכך כדי לשלול את מחויבותה של המערערת לעבור את הניתוח. לא ניתן להטיל על חולה חובה ליטול חלק בניתוח, שאין הוא יודע את הסיכונים שבו ואת תוצאותיו האפשריות. סיכום 11. לאור האמור, מסקנתי היא, כי דין הערעור להתקבל, שכן המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה של טענתם, לפיה המערערת לא עשתה באופן סביר להקטין את נזקה כנדרש ממנה. אשר על כן, נכותה האורטופדית של המערערת, בשיעור של %58, נובעת כולה מהתאונה, ועל המשיבים לפצותה על נזקיה כתוצאה מנכות זו. לכך יש לצרף את שיעור הנכות הנפשית שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, כך שנכותה המשוקללת עקב התאונה היא בשיעור .2.26% פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל בזה, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי בתל אביב לקביעה מחדש של גובה נזקיה של המערערת לאור שיעור הנכות הגופנית שנקבע לה כתוצאה מהתאונה, כאמור בפסק דין זה. בית המשפט המחוזי יהיה רשאי להתיר לבעלי הדין להביא ראיות נוספות קודם מתן פסק דינו מחדש. המשיבים יישאו בהוצאות המערערים בערעור זה בסך של 20,000 ש"ח ומע"מ. שופט הנשיא א' ברק: אני מסכים. הנשיא השופט א' ריבלין: אני מסכים. שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. פיזיותרפיההתנגדות לבדיקה רפואית