לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סע"ש 40879-03-13; השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר משה קובי ומר יעקב לוזון), בה נדחתה בקשה לסילוק על הסף של התביעה שהגיש המשיב (להלן - העובד) כנגד המבקשת (להלן - החברה) מחמת מעשה בית דין. הרקע לבקשה וההליך בבית הדין האזורי: העובד הגיש כנגד החברה ביום 8.12.2011 תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי חג (סע 15153-12-11; להלן - התביעה הראשונה). בתביעה זו נטען כי העובד פוטר מעבודתו ביום 2.12.2011. העובד חתם על "הודעה סגירת תביעה", בה נאמר כי התביעה הוגשה על ידי עורך דינו בשוגג, והוא מאשר לחברה להגיש בקשה לדחיית התביעה כנגד החברה ללא צו להוצאות. בהמשך לכך, הגישה החברה בקשה לסילוק על הסף של התביעה הראשונה על יסוד הודעתו של העובד. באו כוחו של העובד בתביעה הראשונה הודיע כי הוא מסכים לבקשת החברה. לאחר מכן, ביום 18.1.2012 פסק דין בתביעה הראשונה, שלפיו "בהסכמת הצדדים נדחית התביעה". ביום 20.3.2013 הגיש העובד תביעה נוספת כנגד החברה (סע"ש 40879-03-13; להלן - התביעה השנייה), בה תבע פיצוי בעד הפרת חוק הודעה לעובד, פיצוי בעד העסקה ללא תלושי שכר, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, ימי חג, גמול בעד שעות נוספות, דמי הבראה, פיצוי בעד הפרשות לקופת גמל. בתביעה זו נטען כי העובד פוטר מעבודתו בחודש מאי 2012. החברה הגישה בקשה לסילוק על הסף של התביעה השנייה, מחמת מעשה בית דין, נוכח קיומו של פסק דין חלוט בתביעה הראשונה. החברה טענה כי העובד לא ערער על פסק הדין שניתן בהסכמה וגם לא הגיש בקשה לביטולו; העובד היה מיוצג בתביעה הראשונה על ידי עורך דין הדובר את שפתו, והבקשה לדחיית התביעה הוגשה בהסכמת בא כוחו; העובד לא הביא ראשית ראייה לטענות בדבר עושק וכפייה. העובד טען כי הודעתו בתביעה הראשונה ניתנה עת לא היה מיוצג ומבלי שהבין את דקויות השפה העברית להבחנה בין "דחייה" לבין "מחיקה"; הוא חתם על ההודעה לאחר שהופעלו עליו עושק וכפייה מצד החברה, תוך ניצול מצבו הכלכלי הקשה לאחר פיטוריו, ולאחר שהובטח לו שאם יחתום על ההודעה יוכל לשוב לעבודתו, ואכן הוא שב לעבודתו שבוע לאחר פיטוריו. בית הדין האזורי דחה את הבקשה מנימוקים אלה: הסעד של מחיקה על הסף ניתן ביד קמוצה ובמשורה, ומגמת בתי המשפט בכלל, ובתי הדין לעבודה בפרט, לברר ולהכריע בתובענה לגופו של עניין. בתביעה השנייה נתבעו רכיבים נוספים על אלו שנתבעו בתביעה הראשונה, ובנוגע לתקופת עבודה ארוכה יותר, שסיומה במועד מאוחר יותר, ועל כן יש לנהל את ההליך לפחות בנוגע לחלק מהתביעה, שכן אין לומר כי קיים מעשה בית הדין ביחס לכלל העילות שנתבעו בתביעה השנייה, בשל פסק דין שניתן ביום 18.1.2012 ביחס לתביעה מיום 6.12.2011, וזאת לפני מועד סיום תקופת העבודה בגינה נתבעו הרכיבים בתביעה השנייה, בחודש מאי 2012. אמנם, בנוגע לתקופות המקבילות בתביעות לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים, אולם הטענה לא הועלתה על ידי החברה, וממילא חלק מהרכיבים יסודם בעילות שונות, ולכן אין מקום לעסוק בעניין זה. אין בפסק הדין בתביעה הראשונה כדי למנוע מהעובד להעלות תביעה לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת בגין פיטורים אחרים, כחצי שנה מאוחר יותר. אין בדחיית התביעה בנוגע לפיטורים בחודש דצמבר 2011 כדי להוות מעשה בית הדין או מחסום אחר בפני תביעה בגין פיטורים נטענים בחודש מאי 2012, כאשר נראה שאין מחלוקת שלא חל נתק ביחסי עבודה. באשר לדמי חגים ודמי חופשה לתקופה שעד חודש דצמבר 2011 יתכן שתידרש בחינת קיומו של מעשה בית דין למול טענות העובד בדבר עושק וכפייה, והכרעה בטענות אלה טעונה בירור עובדתי ומשפטי. כמו כן, ממילא תידון הזכאות לדמי חופשה ולדמי חגים לתקופה שמחודש דצמבר 2011 ואילך. לכן, החברה תהיה רשאית להעלות טענת מעשה בית הדין בנוגע לתקופה הקודמת לחודש דצמבר 2011 במסגרת ההליך העיקרי. טענות הצדדים: החברה טענה כי בבחינת השאלה אם הליך קודם יצר מעשה בית דין אין לבחון את הסעדים שנתבקשו בכל הליך אלא את עילת התביעה במובן הרחב. לפיכך, פסק הדין יצר מעשה בית הדין בכל הנוגע לזכויות הנובעות מקיומם של יחסי עובד מעביד וזכויות הנובעות מסיומם של יחסי עובד מעביד עד יום 2.12.2011; על העובד היה להגיש בקשה לפיצול סעדים לכל המאוחר עם הגשת התביעה השנייה; אין לשמוע את טענות העובד בדבר נסיבות הסכמתו לדחיית התביעה הראשונה, והיה עליו להגיש תביעה לביטול פסק הדין בתביעה הראשונה; בטענת מעשה בית דין יש להכריע בשלב המקדמי של ההליך, ולכן יש ליתן רשות ערעור בשלב זה של ההליך. העובד טען כי בקשת החברה נגועה בחוסר תום לב; סילוק תביעה על הסף הוא סעד נדיר, ויינתן רק עת ברור כי גם אם תתברר התביעה עד תומה לא תוכל להעניק לתובע את הסעד הנתבע על ידו; החלטת בית הדין האזורי מידתית וסבירה; לעובד לא היה יומו בבית הדין; החברה ניצלה את מצבו של העובד בעת הגשת הבקשה לדחיית התביעה הראשונה; העובד לא היה מודע לאבחנה בין "דחייה" לבין "מחיקה" בעת הגשת הבקשה לסילוק על הסף של התביעה הראשונה. הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אני קובעת כי דין הבקשה להידחות. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי בכל מקרה, פסק הדין בתביעה הראשונה לא יצר מעשה בית דין בכל הנוגע לתביעותיו של העובד בגין תקופת העבודה מחודש דצמבר 2011 עד חודש מאי 2012 ולתביעות בגין סיום העבודה בחודש מאי 2012. בעניין זה יש להכריע אם אכן, כטענת העובד, שב לעבודתו בחודש דצמבר 2011, ולכן לא חל נתק ביחסי העבודה בין הצדדים, ובכך ניתן להכריע רק לאחר שמיעת עדויות וראיות הצדדים. עוד יש לציין כי החברה לא העלתה בבית הדין האזורי הן בבקשה והן בתשובה לתגובת העובד את הטענה כי על העובד היה לבקש פיצול סעדים בכל הנוגע לתקופת המקבילות של שתי התביעות, בהתייחס לסעדים שלא נתבעו בתביעה הראשונה. כעולה מסעיפים 12 ו- 13 להחלטת בית הדין האזורי, לא נחסמה דרכה של החברה מלטעון למעשה בית דין בכל הנוגע לזכויות בגין חופשה וחגים לתקופה שעד חודש דצמבר 2011. בנסיבותיו של הליך זה, כאשר ממילא יש לדון בזכויותיו של העובד לתקופה שמחודש דצמבר 2011, צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי נכון יותר לדון בטענה זו במסגרת ההליך העיקרי ולא לסלק על הסף את התביעה כבר בשלב זה של ההליך. סוף דבר - הבקשה נדחית. הוצאות הליך זה יובאו בחשבון בעת פסיקת הוצאות במסגרת פסק הדין הסופי בהליך. סילוק על הסףמעשה בית דין