1. בפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב אשר חייב את העותרת בגירושין ושלל את מזונותיה, וכן לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אשר דחה את ערעורה על החיוב בגירושין. רקע עובדתי 2. העותרת והמשיב 3 נישאו זה לזו בשנת 1990 ונולדו להם שני ילדים. בשנת 2000 התגלע משבר בין בני הזוג, אשר בעקבותיו הגישה העותרת תביעת מזונות עבורה ועבור ילדי בני הזוג, וכן תביעת רכוש לבית המשפט לענייני משפחה. מנגד הגיש המשיב 3 תביעה לשלום בית ולחלופין תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב. 3. התביעה לשלום בית התנהלה תחילה בפני הרכב דיינים בראשות הרב שיינפלד. לדיון שהתנהל ביום 24.6.02 לא הגיע רושם הפרוטוקול ולפיכך הוכנס סדרן בית הדין לרישום הפרוטוקול. לאחר הדיון קיבלה העותרת את הפרוטוקול לידיה וגילתה, לטענתה, שהוא אינו משקף את הנאמר בדיון ובעדות שנשמעה. לפיכך הגישה העותרת בקשה לתיקון הפרוטוקול. בא-כוח המשיב 3 הסכים רק לחלק מהתיקונים שביקשה העותרת, ובית הדין נענה לבקשה לתיקון רק בנקודות המוסכמות. בדיון שהתנהל ביום 2.9.02 דרש בית הדין מבא כוחה של העותרת לעזוב את אולם הדיונים, ועקב כך סירבה העותרת להיחקר על ידי בא כוחו של המשיב 3. לפיכך הורה בית הדין כי חקירת העותרת תידחה והיא רשאית להופיע לדיון עם עורך דין אחר. בעקבות שני האירועים הללו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול ובו גם ביקשה לפסול את ההרכב בראשות הרב שיינפלד. בית הדין הרבני הגדול קבע כי על מנת למנוע מתח בתיק יועבר התיק להישמע בפני הרכב אחר. כמו כן נקבע כי ההרכב החדש ידון לפי החומר שהובא בפני ההרכב הקודם, מבלי צורך לחזור על טענות, עדויות והוכחות שנשמעו בפני ההרכב הקודם. 4. בהתאם להחלטת בית הדין הרבני הגדול הועבר התיק להרכב בראשות הרב מאזוז. בית הדין סירב לשמוע עדויות נוספות וביקש לסיים את התיק באמצעות סיכומים. רק לאחר הבהרות שהתקבלו מבית הדין הרבני הגדול אפשר בית הדין הרבני האזורי לשמוע את העדויות שהתבקשו. במהלך הדיונים הגישה העותרת בקשה לשלום בית ובמסגרתה בקשה לעיכוב יציאה של המשיב 3 מן הארץ. בית הדין הרבני האזורי קבע כי הבקשה לשלום בית אינה רצינית וכתב כי "אם עדיין פני האשה להתעקש דוקא בהגשת הבקשה, ישקול ביה"ד לחייב בהוצאות על הטרדות שוא כפי שמבקש ב"כ הבעל...". בעקבות דברים אלו הגישה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בקשה לפסילת ההרכב, אך בקשתה נדחתה. על החלטה זו הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בינתיים ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתיק. בית הדין קובע בסוף פסק דינו כך: "ואכן משרבו המריבות בין הצדדים והאוירה ביניהם נכרת, ואילו זרם המזונות היו נפסקים מזמן האשה היתה מגלה את אשר בליבה באמת, ומכיון ששלום בית לא כנן הרי קיימת אפשרות אחת בלבד לגרושין. לאור האמור, ביה"ד נענה לתביעת הבעל ואין מקום להמשך חייהם המשותפים ועל האשה לקבל ג"פ ועליה להופיע לביה"ד ביום שיקבע לסדור הגט וע"ס ספר חיים שלום לר"ח פלאג'י ח"ב ס' רי"ב וזה לשונו- כיון שנפרדים זמן רבה ואין תקנה אלא להפרידם זמ"ז ומכיון שחלפו יותר מ- 18 חדשים יכול לגרשה בעל כרחה שהיא תובעת ממון שאינו מגיע לה עפ"י דין...". 5. על פסק הדין ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול ביקש את הבהרת בית הדין הרבני האזורי האם מדובר בחיוב בגט או בהמלצה בלבד. בית הדין הרבני האזורי הבהיר כי מדובר בחיוב בגט. לאחר מכן התבקשה הבהרת פסק הדין על ידי המשיב 3 לעניין החיוב במזונות העותרת. בית הדין הרבני האזורי הבהיר כי לאור חיוב הגט הפסידה העותרת את מזונותיה. ביום 29.5.05 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורה של העותרת ללא צו להוצאות, וקבע כי "הואיל וביה"ד האזורי קבע בפסק דינו כי אין מקום להמשך חייהם המשותפים, יש מקום להוציא פס"ד לחיוב גט, ויודגש כי ביה"ד האזורי לא הטיל אשמה על האשה, אלא שקבע כי בני הזוג אינם יכולים להמשיך ולחיות יחד ועל כן החליט לחייב בגט". טענות הצדדים 6. העותרת טוענת כי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול דינו להתבטל מאחר שבית הדין התעלם ולא הכריע בבקשה לפסילת הרכב הדיינים שהגישה כשנה לפני מתן פסק הדין; מאחר שפסק הדין נסמך על התרשמותו הסובייקטיבית של הרכב הדיינים בבית המשפט האזורי, הרכב אשר נדרשה פסילתו; וכן מאחר שפסק הדין ניתן בניגוד לדין ולהלכה ומחייב את העותרת בגט למרות הקביעה כי היא אינה אשמה בפירוד. לטענת העותרת הסתמכות על פסק ההלכה של הרב פאלאג'י אינה מתאימה לעובדות תיק זה. כן טוענת העותרת כי פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי דינו בטלות אף הוא מהטעמים הבאים: ראשית, לטענתה, בית הדין חיווה את דעתו עוד בטרם שמע את העדויות בתיק, ואף הפך עצמו לפרקליטו של המשיב 3, העניק לו עצות כיצד לפעול ומה לדרוש. בכך יש, לטענת העותרת, משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי ומשוא פנים. כן טוענת העותרת כי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי לא כולל כל הנמקה מלבד האמרה כי העותרת תובעת רכוש שאינו מגיע לה. העותרת מציינת כי ענייני הרכוש כלל לא נידונו בבית הדין, וכן טוענת היא כי אין בטענה זו אמת ומכל מקום אין בה כדי לחייב את העותרת בגט. לטענת העותרת נימוק זה מלמד כי בית הדין "מעניש" נשים שפונות לערכאות אזרחיות על מנת לדון בענייני הרכוש של בני הזוג. עוד טוענת העותרת כי בית הדין היה אמור לפסול את עצמו לאור התנהגותו והתבטאויותיו. לטענתה, העובדה כי בתיק דנו הרכבים משתנים עומדת בניגוד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים. לבסוף טוענת העותרת כי פסק הדין חרג מחוקי התורה ומההלכה לאחר שחייב אותה בגט למרות שלא מצא בה כל אשם. העותרת טוענת כי החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 16.1.05 השוללת את מזונותיה ניתנה שלא בסמכות מאחר שעניין זה נידון בפני בית המשפט לענייני משפחה. 7. המשיב 3 טוען בתגובתו כי העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק, וכי היא מהווה למעשה ערעור על פסקי הדין של בתי הדין. לטענתו, עיקר העתירה נסובה סביב פסילת הרכב הדיינים, אך החלטה בעניין זה מסורה לערכאה הדנה בעניין. עוד טוען המשיב 3 כי טענת העותרת, לפיה לא דן בית הדין הרבני הגדול בבקשה לפסילת ההרכב, אינה נכונה. לטענת המשיב 3, ביום 14.4.05 התקיים דיון בבית הדין הרבני הגדול, בו טענו הצדדים את טענותיהם בערעור, לרבות לעניין פסלות ההרכב. דחיית הערעור על ידי בית הדין משמעה, לטעם המשיב 3, דחיית הטענה בדבר פסלות ההרכב. לטענת המשיב 3, בא כוחה של העותרת יצר פרובוקציות כלפי בית הדין הרבני האזורי, והאשים אותם בקביעת עמדתם עוד בטרם נשמעו העדויות, על מנת שיוכל בהמשך לבקש את פסילתם ולגרום ל"סחבת" בתיק. לטענת המשיב 3 פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי נסמך על הלכה מפי הרב פאלאג'י ולפיכך לא ניתן לטעון כי הוא נעדר הנמקה או שאינו מבוסס על הדין. באשר למזונות העותרת, טוען המשיב 3 כי בית הדין הרבני לא פסק דבר בעניין, וכי הוא הגיש תובענה לבית המשפט לענייני משפחה לביטול דמי מזונות אישה שנפסקו כנגדו. דיון 8. סעיפים 1 ו-2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 קובעים: 1. שיפוט בעניני נישואין וגירושין עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים. 2. עריכת נישואין וגירושין נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה. משכך, ברור הוא כי במקרה דנן הדיון בחיוב גט כלפי העותרת נתון לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, אשר ידון בעניין על-פי דין תורה. כפי שנאמר בהזדמנויות רבות בעבר, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הרבניים ואינו בודק האם פסיקותיהם תואמות את הדין העברי. זהו תפקידו של בית הדין הרבני הגדול, שהינו ערכאת הערעור על בתי הדין האזוריים, ואחרי פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול אין ולא כלום (בג"ץ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו(2) 733). עם זאת, ישנם מקרים בהם מוסמך בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים. התערבות זו מוגבלת לאמור בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה: (ג) בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. (ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק - ... (4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו ; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות. דהיינו, בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים כאשר הן ניתנו בחריגה מסמכות או כאשר נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר. פסיקת בית משפט זה פירשה את מושג הסמכות מעבר למובנו הצר וכללה בו שני עניינים נוספים: האחד הינו אי החלת הוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי; והשני הינו פגיעה בכללי הצדק הטבעי, ובהם: קיום הדיון במעמד שני הצדדים, מתן הזדמנות לצדדים להשיב לראיות ולטענות סותרות והפעלה הוגנת של הסמכויות הדיוניות על ידי הרשות השיפוטית (בג"ץ 5182/93 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי, רחובות, פ"ד מח(3) 1 (1994); בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מו(3) 423 (1992)). 9. העניין שבפנינו אינו מגלה כל עילה להתערבותנו בפסקי דינם של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול לא ניתן למצוא כל פגם המצדיק את ביטולו. כפי שטען המשיב 3, בית הדין הרבני הגדול אכן שמע את טענות הצדדים הן באשר לערעור והן באשר לפסילת ההרכב והחליט לדחות את הערעור. יתכן והיה מקום לציין מפורשות את דחיית הבקשה לפסילת ההרכב, אך בכך אין כדי להצדיק התערבות. כמו כן לא שוכנעתי כי בית הדין הרבני האזורי פגע בכללי הצדק הטבעי. אמנם בתחילה סירב בית הדין לאפשר לעותרת להביא עדויות נוספות מטעמה, אך בעקבות הערעור לבית הדין הרבני הגדול התאפשרה הבאת העדויות. כמו כן איני סבורה כי בית הדין חיווה את דעתו עוד בטרם נשמעו העדויות בתיק. אמנם בית הדין הרבני האזורי הביע את דעתו באשר לבקשה לשלום בית שהגישה העותרת ובמסגרתה ביקשה לעכב את יציאתו של המשיב 3 מהארץ, אך עניין זה הוא בלתי נמנע, שכן ללא הבעת דעה לא היה יכול בית הדין להחליט בבקשה זו. אף טענתה של העותרת כי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי נעדר הנמקה אינה נכונה. בית הדין מסתמך על דברים שנאמרו מפיו של ר' חיים פאלאג'י ומבסס עליהם את חיוב העותרת בגט. אין כל בסיס גם לטענה לפיה מעניש בית הדין נשים שפונות לערכאות אזרחיות על מנת שידונו בענייני הרכוש שלהן ושל בן זוגן. העותרת סומכת את טענתה על דברי בית הדין לפיהם העותרת תובעת ממון שאינו מגיע לה על-פי דין. עם זאת, איני סבורה כי בדברים אלו יש משום התייחסות לענייני הרכוש הנידונים בין הצדדים בערכאות אזרחיות, או משום הענשת העותרת על פנייתה בעניינים אלו לערכאות אזרחיות. נראה כי כל כוונתו של בית הדין הרבני האזורי היתה להבהיר כי בעיניו רצונה של העותרת בשלום בית אינו כנה, וכי סירובה להתגרש נובע בעיקר מרצונה להמשיך ולקבל מזונות אישה מהמשיב 3. 10. עוד טוענת העותרת כי פסקי הדין של בתי הדין הרבניים חרגו מחוקי התורה וההלכה, שכן חייבו את העותרת בגט למרות שלא מצאו בה כל אשם. כאמור, אין בית משפט זה בוחן את דרך יישומו של הדין העברי על ידי בתי הדין הרבניים. יוער כי הסתמכות על דבריו של הרב פאלאג'י, כפי שעשה בית הדין הרבני האזורי במקרה דנן, נעשתה כבר בעבר על ידי בתי הדין הרבניים, ואף עוררה אצל מלומדים ביקורת בגין החלתה של הלכה זו רק על מקרים בו מתבקש לחייב את האישה לקבל גט, בעוד שבמקרים בהם התבקשה החלת ההלכה לצורך חיוב הבעל בגט סירב לכך בית הדין הרבני (ראו אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול 139 (1990); פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך א' 298 (1988)). מכל מקום, טענה מעין זו אינה עולה בענייננו ולפיכך אין צורך כי נתייחס אליה. 11. באשר למזונות העותרת, הרי שעניין זה נידון בבית המשפט לענייני משפחה אשר רכש סמכות לעניין זה, ולפיכך אין בית הדין הרבני מוסמך לדון בענייני מזונות העותרת. לפיכך, מסכימה אני עם העותרת כי החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 16.1.05, בה הוא מבהיר כי לאור החיוב בגט הפסידה העותרת את מזונותיה, ניתנה בחוסר סמכות. עם זאת, נראה כי בעניין זה אין כלל מחלוקת בין הצדדים שכן אף המשיב 3 סבור כי הסמכות לעניין מזונות העותרת נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, והוא אף מציין כי הגיש תובענה לביטול דמי המזונות שנפסקו כנגדו עבור העותרת לבית המשפט לענייני משפחה. יצוין כי בינתיים אף נידון עניין זה בבית המשפט לענייני משפחה והוחלט על הפחתה מסוימת של מזונות העותרת. בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה נדחו (ראו בע"מ 3966/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 19.6.06)). מאחר שהצדדים מסכימים כי הסמכות בעניין מזונות העותרת נתונה לבית המשפט לענייני משפחה לא מתעוררת כל מחלוקת במקרה דנן שמצדיקה את התערבותנו אף בעניין זה. אשר על כן, אם תישמע דעתי, תידחה העתירה. הנשיא א' ברק: אני מסכים. השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. מותב / הרכב שופטיםשופטים