בפני בקשת התובעת ובא כוחה לפסלות שופט. ב"כ התובעת טוען כי בית הדין נוהג בתובעת ובב"כ באופן חד צדדי, באפליה ובמשוא פנים, ושומר טינה לב"כ התובעת. בבקשתו ציין ב"כ התובעת כי כבר לפני מספר שנים ביקש לא להעביר תיקים שהוא מייצג בהם למותב בראשותי, מתוך חשש להתנכלות לו, על לא עוול בכפו, וכל זה מאחר וב"כ התובעת הגיש בעבר תלונה נגד השופטת. הנתבעת טוענת כי הבקשה לפסלות הוגשה באיחור, וכי מי שאינו צד להליך אינו יכול להגיש בקשת פסלות. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי מדובר בניסיונה של התובעת להשיג על החלטת בית הדין מיום 16/4/13 אשר דחתה, לדעתה בצדק, את בקשתה האחרונה של התובעת להעדת עדים . הכרעת הדין הלכה ידועה היא כי לא בנקל יורה בית המשפט על פסלות שופט. "המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (עפ 3118/13 ‏ ‏ גלאל אשמר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5/5/13) כן נפסק כי אין די בתחושה סובייקטיבית כי בית המשפט מתנהל במשוא פנים, כשלעצמה, כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות יש להראות כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 21.3.2007). זאת ועוד, מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת גם מסקנה באשר לטיב הראיות שאותן ראוי להביא בבקשת הפסלות, אשר חייבות להיות משמעותיות (יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 84). על כן, ברור כי חשדות, תחושות והשערות, הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות (ע"א 3863/04 הג'ונגל של אלי (1998) פרדסיה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 4771/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מרזל, בעמ' 85). התובעת וב"כ ציינו מספר דוגמאות, אשר יש בהן לטענתם ללמד על ההתנכלות ומשוא הפנים כלפיהם: התובעת טוענת בבקשתה לפסלות כי "בהחלטה מ-27.3.12, החליטה, שהצדדים יגישו בכתב בקשות מקדמיות עד 30 יום לפני הדיון המקדמי" (ההדגשה במקור) ובניגוד גמור להחלטה זו, החליט בית הדין בהחלטה מיום 11/9/12, במסגרת הדיון המקדמי, להתיר לנתבעת לטעון טענת התיישנות, ואף נתן בית הדין פרשנות לא נכונה תוך שינוי שרירותי של ההחלטה מיום 27/3/12. כבר כאן נציין כי נפלה טעות אצל התובעת. ביום 27/3/12 יצאה הזמנה לדיון לצדדים, חתומה על ידי מזכיר בית הדין. בסעיף 5 להזמנה זו צוין "בקשות מקדמיות תוגשנה עד 30 יום לפני מועד הדיון שנקבע. בקשה לאחר המועד האמור תתברר רק מטעמים מיוחדים." מדובר במסמך מובנה הנשלח ע"י מזכיר בית הדין לצדדים. למעלה מכך, בהחלטת בית הדין מיום 11/9/12 , עליה מלין ב"כ התובעת ,המתירה לנתבעת להעלות טענת התיישנות התייחס בית הדין לטענת ב"כ התובעת כדלקמן: "1. בא כח התובעת טוען כי נוכח החלטת מזכירות בית הדין מיום 27/3/12 שזו לשונה: "5. בקשות מקדמיות תוגשנה עד שלושים יום לפני מועד הדיון שנקבע. בקשה לאחר המועד האמור, תתברר רק מטעמים מיוחדים". ומשלא הגישה בקשה מקדמית הנתבעת התיישנה ההזדמנות הזאת. 2. היום, זומנו הצדדים לדיון מקדמי, באותה החלטה ממש, בסעיף 3 נאמר :"במסגרת הדיון המוקדם יעשה גם מאמץ לסיים את התיק... והמוסמך מטעם התאגיד לסיים את התיק". דהיינו מי שקיבל את ההחלטה היה לו ברור שכל הנושאים שיש להעלותם בדיון מקדמי בכלל ונוכח סעיף 3 לאותה החלטה בפרט, ידונו ויבוררו. 3. עתה בדיון חוזרת באת כח הנתבעת על טענות מפורשות שהועלו בכתב הגנה לעניין התיישנות (סעיף 1,5,13 ו-13ב'), ואינה מחדשת דבר הן לעניין ההתיישנות הן לעניין השיהוי הן לעניין הכימות והן לעניין ההשתק. 4. הלכה היא כי התיישנות צריכה להטען בהזדמנות הראשונה, וכך עשתה הנתבעת. משכך, העובדה שהעלתה זאת בעל פה אין בה לפגוע בזכותה לטענת ההתיישנות ולא נדרשה לצורך כך כל בקשה מיוחדת אחרת. נכונים הדברים גם לשיהוי. " על החלטה זו לא הגישה התובעת בקשת רשות ערעור. למעלה מן הדרוש נציין כי החלטה זו התקבלה משיקולים ענייניים בלבד והיא מנומקת ומתבססת על הפסיקה בנושא המועד והאופן להעלאת טענת ההתיישנות . כמו כן אין לקבל טענתו של ב"כ ההתובעת לפיה בית הדין ביצע שינוי שרירותי מהחלטתו שלו, משאין מדובר בהחלטתו שלו מיום 27/3/12. מה גם שבדיון המקדמי גופו ביקש ב"כ התובעת לכלול את שאלת ההתיישנות והשהוי ברשימת הפלוגתאות.גם מהותית אין סתירה בין ההחלטות זו של מזכיר בית הדין וזו שלי. דוגמא נוספת להתנכלות לתובעת לגישתה, היא החלטת בית הדין מיום 27/2/13 לפיה תמציא התובעת את כל תלושי השכר לבית הדין ולצד שכנגד. ב"כ התובעת טוען כי הנתבעת הצהירה בתצהיר גילוי מסמכים מטעמה, שבחזקתה כל תלושי השכר של התובעת. לעניין זה נציין מושכלות ראשונים כי כל מסמך אשר מוגש לבית הדין על ידי מי מהצדדים, יש להגישו, כפי שהוגש לבית הדין, גם לצד שכנגד. וכן, על אף שתצהירי גילוי מסמכים הוגשו על ידי הצדדים לתיק בית הדין, פשיטא הוא כי בית הדין אינו לוקח חלק בהליך גילוי המסמכים שבין הצדדים .בהקשר זה החלטה זו גם ניתנה על הודעתה של התובעת בעניין הגשת תצהירי עדות ראשית. ככל שסבר ב"כ התובעת כי אין צורך להעביר תלושים לנתבעת יכול היה להגיש בקשה מוסכמת על דעת הצד שכנגד. זאת לא נעשה. בהחלטה עצמה אין פגם מאחר וסדרי הדין מחייבים כאמור להעביר לצד שכנגד כל מה שהוגש לבית הדין. התובעת מוסיפה וטוענת כי החלטת בית הדין מיום 16/4/13, מבלי לאפשר לתובעת להשיב את התגובה לבקשתה להזמנת עדים, הינה החלטה שרירותית ומחמירה כלפי התובעת כדי למנוע ממנה הבאת ראיה. בהחלטתי מיום 16/4/13 קבעתי כדלקמן: "הגב' שרית נוי מהאמור בבקשה עולה כי היתה פניה אליה, אולם לבקשה לא צורף תצהיר -המאמת נסיון זה, או פניה בכתב לעדה זו כמו כן לא צורפה לבקשה תמצית העדות המתבקשת ממנה . לכן דין הבקשה להידחות. כמו כן בהיותה חברת ועד חזקה כי ידועה לה משמעות מתן עדות בערכאות. על כן ככל שלא נתנה הסכמתה היה עניין זה צ"ל מוגש בגיבוי תצהיר התובעת על עמדת העדה כאמור תצהיר כזה לא צורף לבקשה." גם על החלטה זו לא השיגה התובעת בדרך הקבועה בדין. גם כאן מיותר לציין כי החלטה זו ניתנה מטעמים עניינים בלבד והוכרעה על פי הדין. דרך הגשת בקשה ובה עובדות, לצורך קבלת אישור לסדרי דין שונים, צריכה להיות מגובה בתצהיר. החלטות כגון זו הם דבר שבשגרה ואינן מיוחדות לתיק זה ולצדדים בו. התובעת טוענת עוד כי החלטתי מיום 16/4/13 ניתנה מבלי שניתנה לה זכות תשובה. נציין כי התובעת הגישה את הבקשה להזמנת הגב' שרית נוי, בה פירטה את נימוקיה לבקשה, והנתבעת הגישה את תגובתה. מכאן שלתובעת ניתן יומה ואין כל חובה על בית הדין לאפשר לתובעת להגיש תשובה לתגובה בטרם תינתן ההחלטה בבקשה. מכל מקום כל בקשה להגשת תשובה לתגובה לא הוגשה על ידי התובעת. נוכח האמור לעיל ביחס להחלטות אלו של בית הדין ,ניתן לראות כי נתקבלו בשיקול דעת ומנימוקים ענייניים על פי סדרי הדין והפסיקה . לא נגרעה מהתובעת כל זכות. על כן אין הן עומדות לה לרועץ כטענתה. אולם, גם אם זו פרשנותה את החלטות בית הדין, אין בכך די כדי להקים טענת פסלות. בידי התובעת וב"כ האפשרות להשיג על החלטות בית הדין זאת על פי סדרי הדין. הדבר לא נעשה ביחס לאף לא אחת מההחלטות נשוא בקשת הפסלות. לתובעת דוגמא נוספת, אשר לטענתה ממחישה את חוסר האובייקטיביות של בית הדין. מפאת אי בהירותה נביאה כלשונה ובדרך בה הופיעה בבקשה: "ה. בעוד שקיבלה טיעון בע"פ של הנתבע על התיישנות כביכול, התעלמה ומתעלמת כב' השופטת מטענת התובעת, שהנתבע לא אפשר לבא כוחה לעיין במסמכים, ולא הודיע לתובעת את זכויותיה כקבוע בחוק, המחייב מעביד ליתן לעובד הודעה על תנאי עבודתו, ובמיוחד כשמבקש הוא לדעת את זכויותיו ...! כבר נפסק שמעביד לא נותן הודעה לעובד על כל תנאי עבודתו- רשאי בי"הד להורות שהמעביד יתחיל בראיותיו, מה גם שטען שפרע את כל התחייבויותיו כלפי העובדת. ו. יתרה מזה - ביה"ד היה אמור לחייב את המעביד לדווח כבר לקראת הדיון המקדמי הראשון (או לקראת השני) על זכויותיו ותנאי עבודתו של העובד, ע"מ שהלה יוכל אף הוא לתקן את תביעותיו, באשר הוגשה בלי לדעת את כל המגיע לו, מה שולם ומה לא!" (דגשים במקור). כאמור, טענה זו של התובעת וב"כ בלתי ברורה. יגענו ולא מצאנו בכתבי הטענות של התובעת ובפרוטוקול הדיון טענה שכזו מפי התובעת ו/או ב"כ. כל טענה לא נשמעה מצד התובעת כי לא בוצע הליך עיון במסמכים או כי לא נתאפשר לה עיון במסמכי הנתבעת במסגרת הליך זה. כך גם לא נשמעה כל טרוניה מפיה של התובעת כי לא קיבלה הודעה לעובד , למעט טענה סתמית בלתי מפורטת בכתב התביעה לפיה "הנתבע לא נעתר לבקשת ב"כ התובעת להמציא מכתב בו יפורטו זכויותיה" (סעיף 1 ה לכתב התביעה) ובכלל, התובעת החלה את עבודתה בנתבעת בשנת 1997, בטרם חקיקת חוק הודעה לעובד. אולם בכך לא די, בין התובעת לנתבעת לא פחות מ-12 חוזי עבודה חתומים על ידה ועל ידי הנתבעת (החל מ1/11/97 וכלה ב- 25/2/08)(נספחים לתצהיר התובעת). עוד נציין כי לגרסת התובעת בית הדין רשאי להורות לנתבע להתחיל בהבאת ראיותיו. רשאי ולא חייב. וכל בקשה מטעם התובעת לעשות כן לא הובאה בפני בית הדין. לפיכך, טרוניה זו של התובעת תמוהה ביותר. סדרי הדין קובעים כי התובע יתחיל בהבאת ראיותיו בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה, והיפוך סדרי הדין הוא החריג המחייב הנמקה מיוחדת שאינה ניתנת אלא במשורה בלבד כיאה לחריג. על כן לא היה מקום מהותית להיפוך סדרי הדין. מעיון בכלל טענות התובעת וב"כ כמתואר לעיל, עולה כי מדובר בהשגות על החלטות דיוניות של בית הדין. כבר נפסק פעמים רבות, כי אין בהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט, כשלעצמן, בין אם מדובר בהחלטה יחידה ובין אם מדובר בסדרת החלטות כדי לבסס עילה לפסילתו, מקום שניתן לתקוף החלטות אלו בערכאת ערעור על פי סדרי הדין. כך גם אופן ניהול המשפט יהווה עילה לפסלות שופט אך במקרים חריגים. (עפ 3047/13 ‏ ‏ פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5/5/13). עוד נקבע כי "בניהולם של הליכי ביניים בהליכים מקדמיים, ובהחלטות שניתנו בהם, אין די כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים המונע משופט ניהולו של התיק העיקרי" (עפ"ס 10808-12-10 מזל עובד - מדינת ישראל, משרד החינוך (לא פורסם) 21.12.2010; עפס (ארצי) 15315-02-12‏ העמותה למען המפגר בקרית שמונה והסביבה נ' אתי נדין בניטה, ניתן ביום 5/3/12) למותר לציין כי כל בקשה, של מי מהצדדים נבחנת לגופה, בשים לב לתוכנה ולמהותה, ולאופן בו הוגשה על פי סדרי הדין ,על מנת להבטיח כי לכל אחד מהצדדים יהיה יומו בפני בית הדין. כל בקשה נבדקת ונשקלת על מנת שלא תשלל חו"ח זכות דיונית או מהותית של מי מהצדדים. אין אני מוצאת כי הדוגמאות שהובאו על ידי ב"כ התובעת בבקשתה יש בהן כדי לבסס ולו חשש קל למשוא פנים ולסתור את החזקה בדבר יכולתי לנהל את ההליך באובייקטיביות ויכולתי לשפוט בהליך ללא משוא פנים. התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה כי עולה חשש על פיו ניתן לקבוע כי נבצר ממני להכריע בהליך זה, ללא משוא פנים אך בשל התלונה שהוגשה נגדי על ידי ב"כ התובעת. (תלונה זו התבררה לפני זמן רב ו נמצאה במילא בלתי מוצדקת.) יתרה מכך, בית המשפט העליון, פסק, לא-אחת: "כבר נפסק כי עצם הגשת תלונה או תביעה כנגד שופט אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לפסילתו, שכן אין הן יוצרות אצל שופט מקצועי חשש ממשי למשוא פנים... הטעם לכלל זה הוא כי כל תוצאה אחרת תיתן בידי בעל דין או עורך דין כלי לפסילת שופט ולמניפולציה של היושב בדין ללא כל תשתית או יסוד בדין, אלא רק על ידי הגשת תלונה או תביעה שיכול שאין בה ממש" (ע"א 2045/07 סימון נ' הבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ, פסקה 5, 30.12.2007) מקצועיותו של בעל התפקיד השיפוטי מקימה חזקה כי הוא מקצועי ומיומן דיו כדי לערוך הפרדה בין עניינם של בעלי הדין לבין ב"כ (גם אם במקרה דנן מדובר בקרבה משפחתית ראשונה) ולהכריע בהליך לגופו של עניין וללא פניות. לא נעלמו מעיני שאר טענותיה של התובעת וב"כ בסעיפים 5-9 לבקשה לפסלות שופט, אולם נוכח טענות אלו בנוסחן, מעדיף בית הדין להמנע מלהתייחס להן. כך גם לא נעלם מעיני מענה ב"כ התובעת לתגובת הנתבעת לבקשה לפסלות, אולם, הטיעונים שם אין מקומם בבקשת פסלות אלא בבקשה עניינית ומסודרת להיפוך סדר הבאת הראיות או כל בקשה עניינית אחרת. גם לטענות במענה זה , התייחסתי לעיל. סוף דבר במקרה הנוכחי, תחושתו של ב"כ התובעת, אינה יכולה להקים עילת פסלות. התובע לא ביסס כלל את טענתו ולא הראה כי התקיימו נסיבות מיוחדות, אשר מעוררות חשש ממשי למשוא פנים. הבקשה נדחית ,בלא צו להוצאות . שופטיםפסלות שופט