זהו ערעור על החלטת כבוד השופט א' אבן-ארי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.7.90, לפיה נדחתה בקשת המערער, כי יפסול עצמו מלהמשיך ולישב בדין בתפ"ח 260/89. 1. נגד המערער הוגש כתב-אישום בתפ"ח 260/89 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובו יוחסו לו, בשלושה אישומים נפרדים, עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת נשק, שוד, איומים, חטיפה, החזקה וסחר בסמים מסוכנים. במקביל, הוגש נגד אדם בשם אסרף כתב-אישום בתפ"ח 259/89, אף הוא בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובו יוחסו לו, בשני אישומים, עבירות של שוד, איומים, חטיפה וכן שימוש, אחזקה וסחר במים מסוכנים. האישומים שיוחסו לאסרף התבססו על אותה מערכת עובדות שעליה מבוססים שניים משלושת האישומים בהם מואשם המערער. באישום הראשון הואשם אסרף, כי הוא, ביחד עם המערער, תקפו את המתלונן (עד המדינה) ודחפו אותו למכונית בניגוד לרצונו. לאחר מכן נסעו שניהם ביחד עם עד המדינה לרמת החייל, שם היכו אותו ושדדו ממנו כסף ורכוש. באישום השני הואשם אסרף, כי בתאריכים שונים במרוצת שנת 1988 החזיק יחד עם המערער בכמויות גדולות של סם, אותו העבירו אל עד המדינה כדי שימכור עבורם את הסם. 2. עם הגשת כתבי האישום עתרה המדינה לאחד את הדיון בשני התיקים מטעמי יעילות. בהחלטה מיום 26.9.89 נעתר בית המשפט לבקשה. החלטה זו התייחסה רק לשמיעת עדותו של עד המדינה. חרף זאת, בפועל, על דעת התביעה וסניגוריהם של הנאשמים, נשמע הדיון המאוחד גם לאחר שמיעתו של עד המדינה, ולמעשה עד לסיום פרשת עדי התביעה בתפ"ח 259/89 בעניינו של אסרף. לאחר מכן נענה בית המשפט לבקשת התביעה והורה על הפרדת הדיון, כשהשופט אבן-ארי ממשיך לדון בשני המשפטים גם יחד. תחילה נמשך משפטו של אסרף עד לסיומו פסק-דין שנתן ביום 8.7.90. 3. לאחר מכן, משנגזר דינו של אסרף, נתפנה השופט למשפטו של המערער וביקש להשלימו. הכרעת-דין זו התייחסה, בין השאר, לדברי עד המדינה (שעל עדותו מתבסס גם כתב האישום כנגד המערער) ולמהימנותו וכן פה ושם למעורבותו של המערער באירועים שונים. בשל תוכנה של הכרעת הדין הנ"ל ביקש סניגורו של המערער מהשופט המלומד בדרגה הראשונה כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער, שכן, כפי שטען, קיימת אפשרות ממשית, כי בית המשפט בדרגה הראשונה גיבש דעתו בכל הנוגע לאחריות המיוחסת למערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת הן לאור קביעות הכרעת -דינו של אסרף באשר למהימנות עד המדינה והן לאור ההתייחסות למערער בהכרעת דין זו. 4. השופט המלומד דחה את הבקשה משני טעמים עיקריים: (א) משום שהמערער וסניגורו, בהסכימם לאיחוד הדיון, חייבים היו להבין, כי אפשר שהנאשם האחר יורשע בדין וכי ההכרעה תנומק כנדרש. (ב) אין חשש שהכרעתו בעניין האחד תכבול את שיקול-דעתו וחופש הכרעתו בעניינו של המערער. וכך נאמר, בין היתר, בהחלטת השופט: "לא נראה לבית המשפט כי יש בהכרעת הדין בת.פ.ח. 259/89 כדי ליצור את הרושם שיש לבית משפט זה דעה קדומה לגבי משפטו של הנאשם הזה... המציאות מכתיבה לא פעם מצבים קשים, ומשנמצא עד תביעה המשמש כסוכן מוסווה המעיד כנגד נאשמים רבים, הרי יכול נאשם כלשהו לחשוש שמא ימצא שופט כלשהו אשר יאמין גם הוא לעדותו המפלילה של אותו עד מדינה. המדובר בשיפוט מקצועי, ולא נראה לבית המשפט כי יש בסיס לטעות הסניגור שיש חשש, או כי קיימת אפשרות כי נבצר מבית משפט זה לשפוט את הנאשם באובייקטיביות הדרושה". נגד החלטה זו מופנה הערעור. 5. הכלל המנחה בית-משפט זה בהידרשו לסוגיה של פסלות שופט הוא, כי - "... לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לענין זה, אלא השאלה היא, האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט... ועוד אומרת ההלכה הפסוקה, שלענין זה אין לחזור על הפזמון הנדוש, שצדק צריך להיעשות אלא הוא גם צריך להיראות. השאלה היא עדיין: בעיני מי צריך להיראות הצדק, והתשובה היא: לאו דוקא בעיני הנוגע בדבר אלא בעיני המשקיף הסביר מן הצד, שבית המשפט מייצגו, הרואה את הדברים ללא מעורבות אישית בהם" (ע"פ 5/82 [1], בעמ' 250). על משמעותו של מבחן ה"אפשרות הממשית למשוא פנים" נאמר: "משמעותו של מבחן זה היא, כי ערכאת הערעור תתרשם מן הנסיבות החיצוניות, שקיימת אפשרות מאוד מסתברת שאכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין או של אחד מהם באוביקטיביות הדרושה" (ההדגשות שלי - ד' ל'). (ע"פ 192/87 [2], בעמ' 149). 6. לאור מבחנים אלה נמצא, כי השאלה העיקרית, עליה יש להשיב בעניין זה, היא - האם, בעקבות הכרעת הדין בעניינו של אסרף וההתייחסות שבה למהימנות עד המדינה ולמעורבותו של המערער, קיימת אפשרות ממשית, מאוד מסתברת, כי השופט המלומד קבע כבר דעתו באשר לאחריותו של המערער ונהג במשוא פנים בניהול משפטו, וזאת עוד טרם נשמעו כל העדויות והוגשו הראיות כולן במשפטו של המערער. 7. מה מהנאמר בהכרעת הדין עלול, לסברת הסניגור, להכשיל את השופט במשוא פנים להכביד על שיקול-דעתו האובייקטיבי? אשר לעדותו של עד המדינה נקבע בהכרעת הדין "בית המשפט חייב לקבוע עמדה בקשר לעד הזה. על כן יאמר מפורשות כבר בתחילת הכרעת הדין, כי עת/1 עשה על בית המשפט רושם של עד אמין אשר היה עקבי בעדותו הארוכה מתחילתה ועד סופה וגם כאשר הובא בשנית לבית המשפט כעה/2, לאחר שנתפס בכף, חזר ואישר כי כל עדותו אמת". וכן: "בבוא בית המשפט להשוות את עדותו של עת/1 אל מול עדותו של הנאשם, הרי יש לקבוע כי עת/1 לא נתפס בשום דבר שקר, כאשר הנאשם מתחמק ומתפתל על דוכן העדים עד אשר הוא מוכן להודות כי הוא שיקר באימרות אשר נגבו ממנו במשטרה". מתוך המימצאים העובדתיים, בהם הוזכר במרומז המערער בהכרעת הדין (המערער מוזכר כ"חברו" של הנאשם אסרף), אצטט ואדגיש את הקטעים הבאים: "תחילת הסכסוך שבין הנאשם לעת/1 הורתו ולידתו בעבירה. עת/1 שימש כמפיץ הסמים של הנאשם אולם במקום למכור את ההירואין הוא שלח ידו בסם והשתמש בו לצריכתו האישית. התוצאה ההכרחית ממצב דברים זה שעת/11 הסתבך בחוב והתקשה להחזיר לנאשם את התמורה עבור הסם. החוב תפח במיוחד לאור 'קנס הפיגורים' אש הוטל ועת/1 נאלץ להמלט על נפשו מאימת הנושים (הנאשם וחברו)". וכן: "לגירסתו החדשה של הנאשם הרי לא באה הנסיעה המתועדת בת/6 אלא על מנת לקנות 1 גרם סמים לשימושו האישי (עמ' 136). ומאחר והוא ביקש לקבל גרם 'יפה', לכן התפאר והתרברב כאילו הוא סוחר סמים המעונין לשלוח לשם אדם על מנת לרכוש סמים בסיטונות. לכן סיפר הסיפור למנצור - וגם סיפר לעת/1 שהוא וחברו 'מעיפים סמים', וכי הוא הפיץ 3 ק"ג הירואין" (ההדגשות שלי - ד' ל'). התבטאויות אלה מטרידות מאוד את המערער והסניגור, וסובייקטיבית ניתן להבין דאגה זו. אולם בחינה מדוקדקת של הנאמר בהכרעת הדין בהתייחסות אובייקטיבית לכלל הדברים שוללת אפשרות ממשית, ואף פחות מכך, כי נתגבשו אצל השופט דעה קדומה או מסקנה מסוימת וודאי לא החלטה באשר לאחריות המערער. 8. צפויה הייתה - וגם נדרשה - הכרעה של הדרגה הראשונה בין שתי הגירסאות הנוגדות של עד המדינה ושל אסרף. אך מובן הוא גם, שבית המשפט, הבא להכריע בכך, יצטרך לקבוע דעתו באשר למהימנות עד המדינה מול עדותו של אסרף. משעשה כך השופט וקבע דעתו בדבר אמינותו של עד המדינה, קבע זאת בעניינו של אסרף ומול גירסתו של זה. אין בכך כדי לקבוע, כי עדותו של עד המדינה תהיה עדיפה בעיני השופט גם מול עדותו של המערער, בכל האמור לאישומים בהם הוא מואשם. אכן, מדובר בעד מדינה, שעל עדותו מתבססים גם האישומים המיוחסים למערער, ועל-כן ייתכן, כי קביעתו של השופט המלומד בדרגה הראשונה, שהעד מהימן עליו, נראית למערער כחריצת דין מוקדמת כלפיו. אך לא היא, וכבר היו דברים מעולם. עמד על בעייתיות זו הנשיא שמגר בע"פ 597/87 [3]: "בדיון הפלילי קורה, לא אחת שאותו עד מעיד בשורה של משפטים הנשמעים על ידי אותו שופט (למשל עד מדינה או סוכן מדיח המעיד בשורה של משפטי סמים), ואין כל צורך ואף אין כל אפשרות מעשית, להבטיח כי בכל אחד מן המשפטים ישב שופט שונה. זאת ועוד, האפשרות לצרף נאשמים ולאחר מכן לקיים, בשלבים שונים, דיון בענייניהם בנפרד, יוצרת מצבים בהם יש השלכה, במישרין או בעקיפין, של עדות הנשמעת במשפט פלוני, גם על נאשם פלמוני. (ראה, למשל, סעיף 155 לחוק סדר הדן הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. מידור טוטאלי הסוגר שופט מפני כל שמיעה של ראיה או הבעת דעה לגביה אינו בר ביצוע וגם אינו נדרש בשיטה הנשענת על שיפוט מקצועי בלבד (להבדיל משיטת המושבעים)" (ההדגשה שלי - ד' ל'). באותה סוגיה בעניין אחר בע"פ 777/80, 266/81 [4], בהם אוחד והופרד הדיון בשלבי המשפט השונים, נאמרו הדברים הבאים, בעמ' 467-468: "הדרך שננקטה במקרה שלפנינו היא, כאמור, יוצאת דופן, מכיוון שההפרדה של המשפטים, שאוחדו לצורך שלב מסוים של הדיון, הייתה מתוכננת מראש. בית המשפט החליט מתחילתו, כי יאחד רק אותו חלק מפרשת התביעה, בו יישמעו עדי התביעה המשותפים לשני המשפטים, אולם למעט עדותו של רומן, שאותו ביקשה התביעה להעיד במשפטם של נאום ואיסק כעד תביעה. חוק סדר הדין הפלילי לא התייחס אמנם בהוראותיו לנסיבות כגון אלה שלפנינו, בהן מתבקש איחוד דיון חלקי, כאשר ההפרדה החוזרת צפויה וקבועה מראש, אך אין לומר, כי הסדר כאמור נוגד הוראותיו של החוק או רוחו, כפי שניתן ללמוד עליהם מתוך האמור בסעיפים 77, 78 ו-80 שהוזכרו לעיל. לפי האמור בסעיף 210 לחוק הנ"ל, חייב בית המשפט לנהוג בכל עניין של סדר-דין, שאין עליו הוראה בחיקוק, בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק, ואם ליישם נורמה זאת למקרה שלפנינו, אין מקום להסקת המסקנה, שההחלטה מראש לשמוע רק חלק מעדי התביעה המשותפים בצוותא יכולה הייתה כשלעצמה לגרום לעיוות-דין (ראה סעיף 80 סיפא לחוק הנ"ל), וכי בית המשפט לא רשאי היה להביא בחשבון את האינטרס הציבורי במניעת העדתם הכפולה של אותם עדים, כאשר אכן נוכח לדעת, כי לא תהיה בכך משום פגיעה במישהו מן הנאשמים. עם זאת, אין להתעלם מכך, כי איחוד חלקי של הדיון פותח פתח לאי-הבנות ולתחושה סובייקטיבית שנפגעו זכויות דיוניות, שהיא, לעתים, תוצאה נגזרת מהן. בעניין סדרי דין פליליים מוטב, בדרך כלל, ללכת בדרך המלך, המותווית בחוק סדר הדין הפלילי אלא אם כן מדובר על עניין שולי וניתנה לסטייה הסכמה מפורשת של כל הנוגעים בדבר... ..... סיכומה של נקודה זו, האיחוד וההפרדה לא היו פסולים לאור האמור בסעיפים 77, 78, 80 ו-210, אך הלקח אותו יש להסיק מן הפרשה שלפנינו הוא, כי יש לנהוג בכגון דא בעתיד זהירות רבה, כי ייתכן שהחיסכון בזמנם של עדים לא יהיה שקול כנגד אי ההבנות או אי הבהירויות היכולות להיווצר במקרה כגון זה, וזאת בייחוד כאשר שני המותבים, השומעים את המשפטים הנפרדים והמופרדים מחדש, מורכבים מאותם שופטים". 9. אף בענייננו אוחדו הדיונים בעניינם של אסרף והמערער והופרדו אחר כך, כאמור, על דעת המערער וסניגורו. אפשר שעדיף היה, במקרה זה, מלכתחילה, שלא לילך בדרך האיחוד וההפרדה. ההלכות הנ"ל כבר היו מוכרות, מחייבות ולבטח מדריכות, כשהוחלט על האיחוד ועל קיום הדיון בדרך זו. משהסכימו לכך בעלי הדין, אל נכון במודע להלכה, לא תישמע מפי המערער טענתו הנ"ל. קביעת מהימנותו של עד המדינה במשפטו של אסרף, טרם הכרעת הדין במשפטו של המערער, הוא פועל יוצא מצורת הדיון המיוחדת. אין בה, בקביעה זו, כדי להכריע בשאלת מהימנות עד המדינה במשפטו של המערער, שיכול שזה האחרון יימצא מהימן יותר מחברו אסרף ומעד המדינה גם חד. אף אם קביעה זו מהווה משום התייחסות מסוימת למהימנות עד המדינה, המעלה חששות סובייקטיביים בלבו של המערער, אין בכך, במקרה זה, כדי להביא לפסלות השופט, בשל חשש ממשי, כביכול, למשוא פנים. 10. אשר להתייחסויות שבהכרעת הדין של אסרף למערער, יפים להן הדברים שנאמרו בע"פ 25/86 [5], בעמ' 163-164: "... יכול שיקרה, כי ההרשעה בדין או הזיכוי של כל אחד מן הנאשמים לא יהיו בו-זמנית, באותו שלב של הדיון, כי החוק מתיר הכרעה נפרדת ואף דורש, בנסיבות מסוימות, גזירת עונש נפרד. כך לא ניתן יהיה להביא נאשם אחד כעד נגד רעהו, למרות שהעד המיועד הורשע בדין בעקבות הודאתו בעובדות, אם לא גזרו תחילה את עונשו. הן בעת הכרעת הדין והן בעת גזירת העונש עלול בית המשפט לכלול בדבריו הערות, הנוגעות לנאשם האחר. למותר להוסיף, שיש לצמצם ככל האפשר כל התייחסות לנאשם אחר, שטרם הורשע או זוכה, אך לפעמים מדובר על מעשים או על מחדלים כה שלובים, עד שמן הנמנע הוא שבית המשפט לא ייגע בדבריו מכל וכל בנאשם, שמשפטו טרם נסתיים. זהו הכרח בל-יגונה, ואין הוא עילה לפסילת שופט. כפי שהשופט יכול לדון במשפטיהם של נאשמים אחדים בצוותא, כך הוא גם מסוגל להבחין בין הכרעתו לגבי הנאשם האחד לבין המסקנות אותן הוא עומד להסיק לגבי נאשם אחר. מצב כמתואר מתעורר, גם כאשר המשפט מתנהל בחלקו בצוותא ובחלקו בנפרד... " (ההדגשות שלי - ד' ל'). 11. התבטאויות בית המשפט בדרגה הראשונה בהכרעת-דינו של אסרף, המזכירות את המערער, מתייחסות לאירועים, שבהם היו המעשים שיוחסו למערער ולאסרף בכתב האישום של אסרף קשורים ושלובים זה בזה עד שלא ניתן היה להתעלם מן המערער. התבטאויות אלה מוגבלות ובלתי מחייבות הן, ואיני מוצא שיש בהן משום קביעת עמדה בקשר לאחריותו של המערער. ההתבטאות האחרת של הכרעת-דינו של אסרף עוסקת באירוע שקדם לאירוע שעובדותיו מהוות את בסיס אחד האישומים נגד המערער, ואף אם הנאמר בהתבטאות זו נכון, עדיין אין בכך כדי להשליך על סיכוייו של המערער במשפטו. ההתבטאות האחת של הכרעת-דין עניינה, בסך הכול, בדברים שסיפר אסרף לעד המדינה, ללא כל התייחסות מצדו של שופט למעורבותו של המערער בעסקי הסמים. אין איפוא בהתבטאויות משום קביעת דעה מוקדמת על-ידי השופט המלומד באשר למערער. 12. המערער ביקש בטיעוניו להיבנות מהלכת ב"ש 48/75 [6], בה קיבל בית-משפט זה טענת פסלות בסיטואציה שלסברתו דומה היא לענייננו. אולם אין בהלכת ב"ש 48/75 [6] כדי לסייע לו, משום שבניגוד לטענתו, הסיטואציות אינן דומות. בב"ש 48/75 [6] דובר בתאונת דרכים, אשר על-פי נסיבותיה רק אחד מהנהגים יכול היה להיקבע כאחראי לה. שופט הדרגה הראשונה, שזיכה את אחד הנהגים תוך כדי דחיית גירסת הנהג השני, סירב לפסול עצמו מלשבת בדיון במשפטו של הנהג השני. בנסיבות מיוחדות (וגם שונות) אלה פסק בית-משפט זה, כי קיימת אפשרות ממשית, ששופט הדרגה הראשונה לא יוכל לדון את הנהג השני באובייקטיביות הדרושה, ועל-כן ציווה לפוסלו. שונים הדברים בענייננו. הרשעתו של אסרף אינה מחייבת מיניה וביה הרשעתו של המערער, בפניו פתוחה עדיין האפשרות להוכיח את אמינותו, צדקת גירסתו תוך ערעור גירסתו של עד המדינה, ושלילת מהימנותו של זה מול עדותו שלו. 13. עוד טען סניגורו של המערער טענות הנוגעות לסדרי הדין שעל פיהם נוהל הדיון בדרגה הראשונה, אם לגבי איחוד והפרדת הדיונים ואם לגבי החלטת הדרגה הראשונה להמשיך את הדיון בתיק מבלי להמתין להכרעת נשיא בית המשפט העליון בערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת הפסילה. טענות אלה, הנוגעות, כאמור, לסדרי הדין, אין עניינן לבקשה לפסילת שופט. לכל היותר יכולות הן להישמע בערעור על פסק הדין (ראה לעניין זה ע"פ 61/87 [7]), אם וכאשר המערער יראה צורך וטעם לבקר את פסק הדין בערעור. אשר-על-כן, לאחר שיקול-דעת מרובה, אני דוחה את הערעור. שופטיםפסלות שופט