האם צירוף פסיקה נחשב צירוף ראיה ? בית המשפט ציין כי אם הבקשה אינה בקשה לצירוף ראיה כלשהי, אלא בקשה לצירוף פסיקה שפורסמה בנבו. אין צורך בתצהיר כדי לצרפה לביהמ"ש וכל המבחנים והנימוקים המפורטים בתגובת המבקשים אינם רלבנטיים כלל לבקשה. כל עוד לא ניתנה ההחלטה ניתן להפנות לפסיקה ואסמכתאות משפטיות, אשר אינן פוגעות כלל בזכויות צד, להבדיל מצירוף ראיה. ##להלן החלטה בבקשה בנושא בקשה לצירוף אסמכתא:## לפני מונחת בקשה מתוקנת לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ביום 26.10.10, והתגובה לה. ההליך שבגינו ניתן פסק הדין הוא תובענה לסילוק יד מנכס מקרקעין ולפינויו. התקיים דיון בבקשה, המצהיר בבקשה נחקר והצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. בכתב התביעה נטען כי המבקשים פלשו למגרש הנמצא ברחוב אברבנאל 75 בבני ברק. השאלות העיקריות שעלו במסגרת הדיון, הן האם הומצא כתב התביעה לידי המבקשים, והאם ניתן להרחיב את תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם. להלן יובאו עיקרי טענות המבקשים הרלבנטיים לבקשה: 1. המבקשים לא קיבלו לידיהם את כתב התביעה וטופס ההזמנה לדין, ולא ידעו אודות ההליכים שננקטים ע"י המשיבה. כמו כן, כלל ההמצאה גובר על כלל הידיעה. 2. הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה לא הוכתרה במילים "במעמד צד אחד" ולכן עומדת למבקשים זכות התשובה לבקשה זו. מטעם זה בלבד יש לבטל את פסק הדין. ב"כ המבקשים מפנה בנקודה זו להחלטת כב' השופט יוסי שפירא בבש"א (מחוזי י-ם) 2246/03, שם הותירו טענה זו לעיון ולא הוסקה כל מסקנה פוזיטיבית שהיא. 3. לחילופין, ביהמ"ש מתבקש להפעיל את שיקול דעתו ולשקול את סיבת המחדל וסיכוי ההצלחה של הגנתם של המבקשים. בעניין זה אין צורך להוכיח הגנה איתנה ולא די להראות "הגנה אפשרית". 4.א. מדובר בתביעה לפינוי ולהריסה של חלק מדירתם של המבקשים. המבקשים מתגוררים עם ילדיהם בדירת חדר וחצי שאינה עולה על 40 מ"ר. היות ומדובר גם בסעד של הריסה, הסמכות העניינית, היא לביהמ"ש המחוזי. ב. החלק במקרקעין שלגביו מתבקש הפינוי הינו חלק מדירתם של המבקשים, ואם יצטרכו לפנותו, לא יהיה באפשרותה של המשיבה לעשות בו שימוש מבלי להרוס אותו. במצב זה סעד ההריסה נלווה לסעד הפינוי ואינו טפל. לכן פסק הדין בטל מעיקרו. 5. המבקשים לא פלשו לשטחה של המשיבה, אלא רכשו את חלקם בשנת 1983 ולא בנו על מקרקעין אלו. המשיבה לא צירפה לכתב תביעתה מסמכים המעידים על פלישה כלשהי למגרש, לא צורף תשריט, או תמונות או חוות דעת של מודד מוסמך. המשיבה טוענת שהמבקשים פלשו לשטחה, והקימו בו מבנים בלתי חוקיים, מבלי לפרט באיזה מבנה מדובר. 6. המבקשים וילדיהם הינם משפחה קשת יום, אין להם כל רכוש, או נכסים, או חסכונות כלשהם מלבד הדירה בגודל של כ-40 מ''ר, והם מתקיימים מגמלת הבטחת הכנסה. כמו כן, מצבה הבריאותי של המבקשת אינו טוב. 7. למעשה, מדובר בפינוי של חלק מדירת המבקשים בפועל, ולכן אי ביטול פסק הדין יביא לתוצאה שתהיה קשה מנשוא למבקשים. להלן יובאו עיקרי התגובה המתוקנת הרלוונטיים: 1. יש לדחות את הבקשה לביטול פסק דין על הסף, שכן זו הוגשה באיחור, בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד. 2. כנגד המבקשים כבר קיים פסק דין משנת 1993 (להלן: "פסק הדין הראשון"), המורה להם לפנות את המגרש של המשיבה אליו פלשו. התובענה דנן הוגשה לצורך ביצועו של פה''ד הראשון בהוצאה לפועל. לכן, המבקשים מנועים מלטעון כנגד כתב התביעה, היות וכבר קיים מעשה בית דין נגדם. 3. הטענה כי המבקשים לא קיבלו לידיהם את כתב התביעה הינה טענה חדשה, שלא נזכרה בבקשה המקורית. 4. המסירה בוצעה כדין, בהתאם לתקנה 489 לתקסד''א, באמצעות הדבקה על דלת ביתם של המבקשים, לאחר שהשליח ביקר שלוש פעמים בביתם. בעניין זה צורף גם תצהיר השליח. המבקשים אינם טוענים כי אינם מתגוררים במקום, ולכן ברי כי הם מצאו את כתב התביעה. 5. באשר לטענה כי הבקשה למתן פסק דין לא הוכתרה במילים "במעמד צד אחד", יש לדחותה, שכן פסק הדין שצוטט השאיר את הנושא פתוח לעיון ולא קבע כל החלטה פוזיטיבית. כמו כן, בקשה מהסוג הזה היא במהותה בקשה במעמד צד אחד, והעברתה לצד שכנגד עומדת בסתירה לתוכנה ולמהותה. 6. בעניין טענת חוסר הסמכות העניינית, מופנה בית המשפט לתגובה בבקשה המקורית. בבקשה המקורית נטען שסעד הפינוי כולל בתוכו אף את החובה לסלק ולפנות כל אדם וכל חפץ המצויים במגרש, ובכלל זה אף מבנים שנבנו שלא כדין על ידי המבקשים. בעניין זה, סעד ההריסה טפל לסעד הפינוי, וצורפה הפניה לפסקי דין. המבקשים השיבו בסיכומיהם, כי פסק הדין אינו בין המשיבה למבקשים, ולכן אינו מחייבם. המשיבה טוענת בעניין זה כי הבעלות בנכס המקרקעין הועברה לידיה, כיוון שהצד לפסק הדין משנת 1993 הייתה חברת גוש חלקה, בעוד שלמעשה המשיבה היא הבעלים, ולכן אין משמעות לעובדה כי פסק הדין ניתן בין צדדים שונים. 7. בפסק הדין משנת 1993 נקבע כי המבקשים פלשו לשטח המקרקעין ובנו בהם חלק מביתם. לכן מושתקים המבקשים מלהעלות היום טענה כי לא פלשו. התביעה הנוכחית מוגשת על ידי המשיבה, כיוון שפסק הדין המקורי ניתן לטובת החברה שהחזיקה במגרש, והיא בינתיים פורקה. 8. אין כל רלבנטיות בשלב זה למצבם הכלכלי הרעוע של המבקשים. לגופו של עניין: בשלב הגשת הסיכומים, הגישה המשיבה בקשה לצירוף אסמכתא לסיכומים שהיא פסק הדין שניתן בבש"א 170022/07. המבקשים הגיבו לבקשה זו. התגובה התייחסה לכך שלא צורף תצהיר בתמיכה לבקשה לצירוף אסמכתא וכל נימוקיה התייחסו למבחנים הנדרשים מבית המשפט כשהוא מתבקש לצרף ראיה. עם כל הכבוד, ב"כ המבקשים נפל לכלל טעות. הבקשה אינה בקשה לצירוף ראיה כלשהי, אלא בקשה לצירוף פסיקה שפורסמה בנבו. אין צורך בתצהיר כדי לצרפה לביהמ"ש וכל המבחנים והנימוקים המפורטים בתגובת המבקשים אינם רלבנטיים כלל לבקשה. כל עוד לא ניתנה ההחלטה ניתן להפנות לפסיקה ואסמכתאות משפטיות, אשר אינן פוגעות כלל בזכויות צד, להבדיל מצירוף ראיה. ב"כ המבקשים יכול היה לצרף פסיקה או אסמכתא משפטית אחרת הנוגדת לפסיקה שצרפה המשיבה, בתגובתו. זאת לא נעשה, והוגשה תגובה שאינה רלבנטית. לכן, אני מורה על צירוף פסק הדין הנ"ל לסיכומים. מן הדיון ומהחקירה של המבקש עולה כי המבקש מודה בקיומה של התביעה ופסק הדין משנת 1993 (ראו שורות 2-10 בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון). יחד עם זאת, המשיך וטען המבקש כי לא קיבל את הודעות הפינוי מתיק ההוצל''פ, ולראשונה הבין כי החלו בהליכי פינוי כאשר הגיע אדם בשם דוד, מרשות האכיפה והגביה, ובא לברר באילו כלים עליו להשתמש לצורך הפינוי. כמו כן טען המבקש במהלך הדיון, לראשונה, כי החתימה על גבי אישור המסירה של האזהרה בתיק ההוצל''פ אינה שלו. מנגד, מודה המשיבה, כי כתב התביעה הומצא למבקשים בדרך של הדבקה על דלת ביתם, ולא נמסר לידיהם פיזית. המבקשים לא ביקשו להזמין את השליח לדיון ולחקירה על תצהירו לגבי המסירה כמצוות תקנה 522 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, והוא לא התייצב לדיון. לכן לא הורם נטל הראיה, לפיו לא בוצעה מסירה כדין, ויש לקבל את תצהיר השליח כלשונו. השליח הדביק את המסירה בכתובתם של המבקשים והם לא טענו כי שינו את כתובת מגוריהם. לאור האמור לעיל, בוצעה מסירה כדין ויש לבחון את הבקשה לאור שיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש ולא לבטלו מתוך חובת הצדק. אינני מקבלת את הטענות בדבר האיחור במועד הגשת הבקשה לביטול פסק דין, וזאת משום שבחקירה טען המבקש כי ידע לראשונה על ההליכים מפקיד ההוצל''פ שבא לבצע את הפינוי. בסמוך לאחר מכן, הוגשה הבקשה הראשונה והמקורית לביטול פסק הדין, ולכן אני דוחה טענות אלו. לכן יש לבדוק את סיכויי התביעה וטענת המשיבה העיקרית כי קיים מעשה בית דין כנגד המבקשים, אשר מושתקים מלהעלות טענות בעניין פינויים עקב פסק הדין משנת 1993. די בעניין זה להראות הגנה אפשרית (ראו ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 283). כאמור לעיל המבקש בחקירתו לא התכחש לעובדה כי קיים נגדו פסק הדין, אלא נטען כי פסק הדין אינו בין אותם צדדים, שכן התובעת היא חברת גוש חלקה ולא המשיבה. אומנם: "הכלל היסודי הוא, שהשתק בשל מעשה בית דין מוגבל לאלה שהיו בעלי דין בהליך הקודם. כלל זה מבוסס על הרעיון, ש'מי שהיה לו יומו בבית המשפט לא ישמיע דברו בשניה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים. אך למי שלא היה בעל דין, לא הייתה שעת כושר להביא דברו לפני השופט, ולכן אין משתיקים אותו עקב מעשה בית דין שהיה בין אחרים'. (ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, כו (2) עמ' 829). אך יש גם יוצאים מן הכלל". בעניין זה ראו את מאמרו של מיכאל בן יאיר, הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם, ספר יצחק כהן, 1989, בע"מ 302,303. המשפט האנגלי מרחיב את הלכת מעשה בית דין והשתק פלוגתא גם על צדדים שחלה לגביהם זיקה משותפת לנכס שבמחלוקת לדוגמא מוכר וקונה של נכס או משכיר ושוכר של נכס, (ראו עמ' 304, סעיף 3 (ב) במאמר הנ"ל). בתורת ההשתק נוהגים במשפט מדינת ישראל הכללים שנהוגים במשפט המקובל באנגליה. ואכן בית המשפט אימץ בע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, כ"ו (2) , 829, את הרחבת תחולת דוקטרינת ההשתק לגבי מוכר וקונה של נכס ומצא כי, "מקום שהיה הליך קודם בדבר נכס מקרקעין, ולאחר שההליך הסתיים הועברו הזכויות בנכס מיד ליד, הבעלים הנעבר קשור במעשה בית דין של המעביר, ככל שהוא נוגע לנכס." מכאן שבמקרה דנן היות והמשיבה קיבלה את הנכס בירושה מהבעלים שרכשו אותו, (לפי נסח המקרקעין שצורף כנספח לכתב התביעה), מהתובעת שהייתה צד להליך הקודם, פסק הדין הראשון, לכאורה חל ההשתק גם כאן, והמבקשים מנועים היום מלטעון כנגד אותו פסק דין פינוי. זאת משום שההשתק המורחב חל גם לגבי יורשים, בעניין זה ראו את שנקבע במאמר הנ"ל לפיו היורש הינו חליפו של הבעלים, ולכן המשפט המקובל הרחיב את תחולת דיני ההשתק ומעשה בית - דין גם לגבי יורשים. (עמ' 304 בפסק הדין הנזכר לעיל וכן ספרה של המלומדת ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות אוניברסיטת ת"א, עמ' 469 עד 477 וכל פסקי הדין המוזכרים שם). לפיכך נראה כי במקרה דנן, ישוב ויפסוק ביהמ"ש את פינויו של הנכס גם אם יבוטל פסק הדין לפינוי. זאת משום שפסק הדין של כב' השופטת סלומון צ'רניאק מיום 11.3.93 בת.א. 38488/91, חייב באופן פוזיטיבי את המבקשים לסלק את ידם מאותם מקרקעין נשוא התובענה שבפני ולפנותם וזאת לאחר דיון ושלב הוכחות. ביסוד הדוקטרינה של מעשה בית - דין עומד האינטרס והעיקרון לחסוך מבעלי הדין ומבתי המשפט הדיינויות נוספות ומיותרות. "דומה שאף שאין ריבוי של מקרים, שבהם ניתן לייחס מעשה בית- דין למי שלא היה צד להליך קודם, ראוי שיעשה שימוש בטיעון זה במקום שהצדק וההיגיון מחייבים זאת". (ראו המאמר הנ"ל בעמ' 309). במקרה דנן, עומד האינטרס של סופיות הדיון מול האינטרס של המבקשים שלא יפנו אותם, וכי יינתן להם יומם בביהמ"ש במסגרת האפשרות לבטל את פסק הדין ולהביא את הגנתם בפני שופט. זכות הגישה לביהמ"ש מוכרת כזכות חוקתית ומאפשרת לפרט לקיים דיון, אמיתי, מלא והוגן (רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, לא פורסם). לעניות דעתי, לאור העובדה שביהמ"ש דן במחלוקת לגופא, גובר האינטרס של סופיות הדיון ומניעת הדיינויות נוספות ומיותרות על האינטרס של המבקשים שכן זמנם כבר ניתן להם במסגרת ההליכים בשנת 1993, מכאן שזכות היסוד שלהם כבר קוימה ועל כך אין חולק, שכן גם המבקש הודה בקיומם של הליכים אלו. לפיכך ראוי כי תדחה הבקשה לבטול פסק הדין. יחד עם זאת, המשיבה הציגה בפני במסגרת כתבי בית -דין נסח רישום מקרקעין שממנו עולה כי הירושה שלה נרשמה והנכס הועבר אליה בירושה בשנת 2009. שנה זו מאוחרת למתן פסק הדין, אך המשיבה לא פירטה מי היה הבעלים שממנו ירשה את הנכס ומתי הוא נרשם כבעלים בנכס. עובדה זו הינה חיונית ביותר לשם הפעלת דוקטרינת ההשתק, שכן אילו הבעלים (שלא היה צד בפסק הדין הראשון) נרשם כבעלים לפני מתן פסק הדין הראשון, דוקטרינת ההשתק לא חלה לגביו. על המשיבה היה לפרט ולצרף את ההסכם שמכוחו, המוריש, שהעביר את הזכויות אליה קיבל את הזכות הקניינית ולפרט את התאריכים בהם התקבלה הזכות הקניינית ו/או נרשמה. המשיבה לא הוכיחה בפני פרטים אלו ולא צירפה את הראיות המתאימות לכך, ולכן אינני יכולה לקבוע בוודאות הדרושה בעניין זה, כי חל ההשתק על תחולתו הרחבה וכי המבקשים מנועים מלטעון את טענותיהם בשלב זה כלפי המשיבה. לפיכך לא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי התובענה נמוכים וכי ביהמ"ש ישוב וייתן פסק דין, שכן לא בטוח כי במקרה דנן יחולו דיני ההשתק לאור העובדה שבפניי לא צורפו הראיות במלואן. לכן עומדת למבקשים הגנה אפשרית, ולמרות כל האמור לעיל אני מקבלת את הבקשה לבטול פסק דין על מנת לתת למבקשים את יומם בביהמ"ש ולאפשר לשופט שידון בתיק לקבל את כל הראיות המתאימות ולדון בנושא ההשתק בצורה יסודית. המשיבה תשלם למבקשים את הוצאות הבקשה בסך של 3,000 ₪. המבקשים יגישו את כתב הגנתם בתוך 30 ימים מיום קבלת החלטתי זו. החלטתי זו ניתנת לפרסום. הוספת ראיותשאלות משפטיות