לפניי בקשה מטעם המערערים לצירוף משיבה בשלב הערעור. הערעור נסב על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו, שבו נדחתה עתירה שהגישו המערערים במטרה להביא לביטולו של היתר בניה שהוענק למשיב 3, הגר בשכנות להם. המערערים חפצים לצרף להליך את הגב' בלומה גלוז (להלן: גב' גלוז), שלא הייתה צד להליך בבית משפט קמא. לטענת המערערים, גופי התכנון קבעו שהבנייה הבלתי-חוקית בנכס בוצעה בעבר, עובר לרכישת הנכס על-ידי המשיב 3. קביעה זו, אם תיוותר על כנה, עלולה לדברי המערערים לחשֹוף את הגב' גלוז, שמכרה את הדירה למשיב 3, לתביעות נזיקין ואולי אף להליכים פליליים. לפיכך, אליבא דהמערערים, ראוי לאפשר לגב' גלוב לומר את דברה. עוד טוענים המערערים כי הגב' גלוז עשויה לתרום לפריסת תמונה עובדתית מלאה לפני בית משפט זה. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות מטעם המשיבים 2 ו- 3 המתנגדים לצירוף המבוקש, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, יש להבהיר את המסגרת הנורמטיבית הנכונה. תקנה 6 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים), שאליה מפנים המערערים, אינה רלוונטית לענייננו. התקנה קובעת כי "המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה". עיננו הרואות: התקנה מתייחסת למשיבים בהליך של עתירה מנהלית, ואילו אנו עוסקים עתה בהליך של ערעור על פסק-דין בעתירה מנהלית. העיגון לסמכותו של בית המשפט העליון להורות על צירוף משיב לערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים מצוי בפרק ל לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), החל מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים; בפרט רלוונטיות לעניין זה תקנה 424 לתקנות, הקובעת כי המשיב בערעור יהיה כל מי שהיה בעל דין בערכאה הקודמת ואינו מערער, ותקנה 425 לתקנות הקובעת את האפשרות להורות על צירוף משיב שלא היה בעל-דין בערכאה הקודמת (ראו למשל עע"ם 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון (טרם פורסם, 24.06.2009)). על-פי פסיקה מושרשת, בבחינת השאלה אם לאפשר את צירופו של משיב להליך הערעור מכוח תקנה 425 הנ"ל, יש לבדוק את אמות המידה הבאות: האם הגורם שצירופו מתבקש עלול להיפגע ישירות אם לא יצורף לערעור; האם ראוי שפסק הדין יכבול כמעשה בית דין את אותו גורם; והאם שיקולי יעילות תומכים בהצטרפות (ראו בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד מה(5) 457, 463 (1991)). הנטל להוכיח את התקיימותם של התנאים האלה מוטל על מבקש הצירוף (ראו עניין אדרי-אל ישראל הנ"ל). בענייננו, לא שוכנעתי כי מתקיימים התנאים האמורים לצירוף משיב בשלב הערעור. ראשית, הטענות בבקשה - הן בעניין הפגיעה הנטענת בגב' גלוז, הן בעניין תרומתה הפוטנציאלית להליך - הן ערטילאיות וכלליות, ואין בהן כדי לבסס טעם מספק לצירוף בעל-דין נוסף בשלב הערעור. זאת ועוד, ככל שהבקשה נועדה, כנטען, לאפשר לגב' גלוז להציג את גרסתה נוכח האפשרות שפסיקתו של בית המשפט קמא, אם תיוותר על כנה, תחשוף אותה לתביעות עתידיות, הרי שלא ברור מדוע הגב' גלוז לא צורפה בשלב מוקדם יותר, וכמו-כן לא ברור מדוע הגב' גלוז אינה מבקשת בעצמה להצטרף להליך. המערערים מדברים כביכול בשם האינטרסים של הגב' גלוז, אך קולה של זו האחרונה לא נשמע. יודגש: המערערים מציינים בבקשתם כי הם שוחחו עם הגב' גלוז, אך אינם אומרים מילה וחצי מילה לגבי עמדתה בעניין הבקשה לצרפה, ובוודאי אינם טוענים כי היא מעוניינת להצטרף. הדבר אומר דרשני. יתרה מכך: נראה כי ביסוד הבקשה ניצבת תקוותם של המערערים כי הגב' גלוז "עשויה לחשוף מידע נוסף... שיש בו להפוך לחלוטין את קביעותיה של ועדת הערר וטענותיה של הועדה המקומית..." (לשון סעיף 12 לבקשה). אולם, תקווה זו כשלעצמה אין בה כדי למלא את התנאים לצירופו של משיב חדש בשלב הערעור. כך וודאי בשים לב לאופי הדיון בערכאת הערעור, שכידוע אינה נוהגת לקיים בירור עובדתי של טענות הצדדים ואינה עוסקת בגביית עדויות. ברור גם כי בקשה לצירוף משיב אינה פלטפורמה ל"מקצה שיפורים", לצירוף ראיות חדשות וכד'. סיכומו של דבר, לא מצאתי מקום לצירופה של הגב' גלוז להליך. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 2 ו-3 בסך 2,000 ₪ לכל אחד מהם (סה"כ 4,000 ₪). צירוף / החלפת בעלי דין