השופט לנדוי: המשיבה השניה לעתירה זו פנתה לבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו כתובעת נגד העותר שלפנינו. וזה היה נוסח תביעתה: "1. התובעת והנתבע הנם חברים זה למעלה מ-8 חדשים. 2. בין התובעת והנתבע הוחלט והוסכם על נשואים. 3. התובעת והנתבע קיימו יחסים ובעקבות כך נמצאת האשה בהריון. 4. הנתבע מסרב באמתלאות שונות להתחתן עם התובעת. 5. היחסים שקיימו הצדדים היו יחסי איש ואשה וראו עצמם כנשואים. 6. א. כב' בית-הדין מתבקש להזמין את הנתבע לדין ולחייבו לשאת את התובעת. ב. להכיר באבהות העובר. ג. להסדיר לחלופין גט מחומרא." לבירור תביעה זו הופיע העותר ביום כ"ט בניסן תשל"ב - 13.4.72 בפני בית-הדין הרבני, ומפיו נרשמו דברים אלה: "אני מכיר את האשה 7 חדשים, קיימנו יחסי מין בחדשים הראשונים, היא כעת בהריון ואני אבי הילד שייוולד לה מהריון זה. אני נשאר בארץ. אמי צריכה להגיע מחוץ-לארץ בשבוע הבא. מסכים שיינתן צו לעיכוב נסיעתי." בית-הדין נתן באותו יום צו, שבו ציין כי העותר הודה באבהותו של הילד שיוולד למשיבה, וציווה בהסכמת הצדדים לדחות את הדיון ליום א' בסיון תשל"ב, ובינתיים הורה על עיכוב יציאתו של העותר מן הארץ. לאחר-מכן הגישה המשיבה תביעה נוספת בתיק חדש לבית-הדין הרבני. הפעם הסתמכה על הודאת העותר בישיבה מיום 13.4.72 והודיעה שבינתיים, ביום 28.5.72, ילדה בן, וטענה שהיא "זקוקה למזונות בסך 500 ל"י לחודש ובמיוחד לאור מצבה המיוחד של המבקשת הזקוקה גם למדור". בקשתה היתה לחייב את העותר "במתן מזונות בסך 500 ל"י וסך 1,000 ל"י סכום חד-פעמי לצורך סידור הרך הנולד". לתביעה זו הגיש העותר כתב-הגנה וכפר בו בסמכותו של בית-הדין הרבני מאחר והוא "הביע במפורש את התנגדותו להתדיין בנדון זה בפני כב' בית-הדין". כן הכחיש שהודה בתיק הראשון באבהותו, ולחלופין אם הודה, הודה בטעות. בית-הדין לא שעה אל התנגדותו של העותר ונתן ביום כ"ט בסיון תשל"ב - 11.6.72 פסק-דין: "הואיל והנתבע הודה בפנינו על אבהותו לבן שנולד לתובעת, אי לכך אנו מחייבים את הנתבע לתת לתובעת עבור מזונות וצרכי הבן סך 500 ל"י סכום חד-פעמי עד הישיבה הבאה שתתקיים ביום א' מנ"א תשל"ב שעה 11, ואז נשמע הוכחות מצד התובעת על גובה הכנסותיו של הנתבע." אז פנה העותר לבית-משפט זה והשיג צו-על-תנאי לביטול ההליכים בשני התיקים הנ"ל של בית-הדין הרבני, ולחלופין להפסקת ההליכים. בעתירתו חזר העותר וטען ש"הוטעה והוכשל" להודות באבהותו, בין היתר מפני שהובא לאותה ישיבה על-פי פקודת מעצר, דבר ששלל את רצונו החפשי. טענות אלה אין מקומן בדיון זה ואף אין שום ראיה לפנינו שהודאת העותר לא ניתנה מרצון, כפי שנרשמה בפרוטוקול של בית-הדין. הבאתו לאותה ישיבה באמצעות צו עצר בוודאי שאינה פוסלת, כשהיא לעצמה, את תוקף הודאתו. טענתו העיקרית של בא-כוח העותר היא שבית-הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בשאלת האבהות, ומשום כך אין בציון העובדה בצו מיום 13.4.72, שהעותר הודה באבהותו, משום מעשה-בית-דין שחייב את העותר בתביעת המזונות שהוגשה לאחר-מכן. טענה זו בדין יסודה. אמנם הסכים העותר לשיפוטו של בית-הדין הרבני בתביעה הראשונה של המשיבה, כי הרי הוא הופיע בפני בית-הדין וטען והודה בפניו. אבל שיפוטו של בית-הדין בהסכמת בעלי-הדין, לפי סעיף 9 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מוגבל לאותם ענינים של המעמד האישי המנויים בסימן 51 של דבר-המלך במועצתו. הבעיה אם קביעת אבהות נמנית עם ענינים אלה הושארה עד כה בצריך עיון (ע"א 26/51, [1], בע' 1343; ע"א 421/54, [2], בע' 1209; ע"א 620/61, [3], בע' 1185 א, 1189 ו; ביד"מ 1/62, [4], בע' 2755). אבל סבורני שבתקדים האחרון (ביד"מ 1/62, 4]) כבר התקרב בית-הדין המיוחד מאוד אל מתן תשובה על בעיה זו. נרמז שם (בע' 2755 ג) שברשימת עניני המעמד האישי בסימן 51 יכול ענין קביעת האבהות "למצוא מקלט, אם בכלל", רק במסגרת המונח "כשרות יוחסין של קטינים ואימוצם" (LEGITIMATION AND ADOPTION OF MINORS). אמנם משאיר השופט זוסמן גם הפעם בצריך עיון את השאלה "אם ניתן לדחוס את קביעת האבהות אל תוך אחד הענינים המאוזכרים בסימן 51 אם לא", אבל עצם הניסוח הזה מגלה לאן נטתה דעתו של בית-הדין המיוחד. להלן הובעה שם סברה (בע' 2758 ה), תוך איזכור ביד"מ 1/49, [5], שמקור הרשימה של עניני המעמד האישי בסימן 51 הוא כנראה בסעיף 7 לחוק הפרוצידורה של בתי-הדין המושלמיים הדתיים משנת 1333, וענין "קרבת המשפחה" () המופיע בחוק משנת 1333, והיכול לכלול גם קביעת אבהות, הוא דוקא הושמט מרשימת הענינים שבסימן 51, ועל-כן "נמצא: הרשימה של עניני המעמד האישי בסימן 51 מצומצמת יותר ואינה כולל ענין של ,קרבת משפחה'" (שם, [4], בע' 2758 ו). לדעתי זה טעם משכנע לגירסה שקביעת אבהות אינה מן הענינים של המעמד האישי שבהם יש לבית-הדין הרבני סמכות בהסכמת הצדדים, לפי סעיף 9 של החוק משנת תשי"ג. על-כל-פנים, במקרה דנן ענין לנו בבקשה לקביעת אבהות אשר הוגשה עוד בטרם נולד הילד, וזאת בוודאי אינה תביעה בדבר "כשרות יוחסין של קטינים ואימוצם". מאותם טעמים אף אין לראות את הבקשה לקביעת האבהות כ"כרוכה", במובן סעיף 3 של החוק, בבקשתה החלופית של המשיבה "להסדיר גט חומרא". התביעה ל"גט חומרא" מבוססת על חיי האישות בין העותר ובין המשיבה. את חיי האישות עם המשיבה אין הוא מכחיש, אלא טענתו היא כפי הנראה שהחל בהם רק אחרי שהמשיבה כבר היתה הרה (עיקרי הטיעון, פיסקה ב, באמצע העמוד הראשון). דבר זה אינו מעלה איפוא ואינו מוריד לענין התביעה לגט חומרא, והוא לא היה טעון הכרעה בתביעתה הראשונה של המשיבה, לא כענין "כרוך" ואף לא כענין שבגררא, לפי סעיף 35 של חוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957. את תביעתה למזונות לילד העלתה המשיבה, כזכור, רק בתביעתה השניה, אחרי היוולד הילד, וממילא לא היתה לה עילת תביעה למזונות הילד לפני היוולדו. את התביעה השניה הזאת לא הגישה המשיבה כ"כרוכה" בתביעה לגט חומרא שהגישה קודם לכן, אלא כתביעה חדשה, העומדת בפני עצמה. אין זה ברור מן הניסוח של תביעת המזונות ואף לא מנוסח פסק-הדין, שבית-הדין נתן ביום 11.6.72, אם הכוונה היתה למזונות של המשיבה או למזונות בשביל הילד שנולד בינתיים או לשניהם יחד. מזונות בשביל הילד יכולה האם לתבוע בבית-הדין הרבני רק בהסכמת האב (בר"ע 120/69, [6], בע' 176) והעותר דנן הביע מיד בכתב-הגנתו את התנגדותו לכך שבית-הדין ידון בתביעת המזונות. מזונות לעצמה יכולה האשה לתבוע בבית-הדין רק מ"אישה", לפי סעיף 4 של החוק. נראה לי שאם אמנם זקוקה המשיבה לגט חומרא מאת העותר, יכול העותר להיחשב כ"אישה", כמשמעותו בסעיף 4 של החוק, ואם כן הדבר, מוסמך בי-הדין לדון בתביעתה למזונות. שאלה אחרת היא אם לפי ההלכה מגיעים לה מזונות, אך זה ענין לבית-הדין לענות בו. לפיכך אין בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונות בשם הילד, נוכח התנגדות העותר לשיפוטו של בית-הדין. לעומת זאת, אין מניעה לכך שבית-הדין ימשיך בבירור תביעתה למזונות לה עצמה, וכן בתביעתה הראשונה של המשיבה, פרט לענין האבהות. הזכרת הודאתו של העותר בדבר אבהותו בצו של בית-הדין מיום 13.4.72 אינה בבחינת מעשה-בית-דין בשום דיון אחר, ואף אינה יוצרת מניעות כלפי העותר, מפני שנשוא ההודאה לא היה בסמכותו של בית-הדין. כמו שנאמר ב-ע"א 421/54, [2], הנ"ל, שם, בע' 1213: "יש ואדם מנוע מלטעון טענות מסויימות במשפט, אם הענינים שעליהם מוסבות אותן טענות כבר הוכרעו קודם לכן על-ידי בית-משפט מוסמך, אף כי פסק-דינו של אותו בית-משפט אינו עשוי לשמש מעשה-בית-דין" (ההדגשה שלי). אולם הודאת העותר בפני בית-הדין יכולה לשמש כראיה נגדו בדיון אחר למשל בתביעת מזונות לילד שהמשיבה יכולה להגיש בשמו בבית-המשפט המחוזי. העותר מצדו יוכל, כמובן, לטעון ולהוכיח שהודאתו היתה כוזבת או שאינה מחייבת אותו מאיזה טעם חוקי אחר. השופט ויתקון: אני מסכים. השופט י' כהן: אני מסכים. על יסוד האמור הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט רק ביחס לתביעת המשיבה לקביעת האבהות וביחס לתביעת המזונות של המשיבה בשם הילד, באופן שבית-הדין הרבני האזורי לא ידון עוד בחלקים אלה של תביעותיה. פסק-הדין של בית-הדין מיום 11.6.72 לא יוצא-לפועל. אין צו להוצאות בעתירה זו. אבהות / בדיקת רקמות