השופט כהן: החברה המערערת שכרה מאת המשיבים בית עסק, על-פי חוזה שכירות מיום 28.2.1959, בדמי-שכירות של 35 ל"י לחודש. תקופת השכירות על-פי החוזה חלפה עברה לה, לפני שהותקנו תקנות הגנת הדייר (דמי-שכירות בדירות ובבתי עסק), תשכ"ב-1962 (קה"ת 1302, ע' 1810). ביום 3.1.1963 נשלחה אל המערערת מטעם המשיבים דרישה בכתב כאמור בסעיף 53 (1) לחוק הגנת הדייר, תשי"ד-1954, הקובע (בחלקיו הנוגעים לעניננו) לאמור: "..... יראו דייר של בית עסק כמשלם דמי-שכירות, אף אם לא שילם את דמי-השכירות החדשים (הם דמי-השכירות בהתאם לחוק ולתקנות), כל עוד הוא משלם את דמי-השכירות שהיה חייב לשלם ערב כ"ז באדר ב' תשי"ד (1 באפריל 1954) ולא נתקיים בו אחד מאלה: (1) בעל הבית דרש ממנו בכתב לשלם סכום פלוני כדמי-שכירות חדשים, והדייר לא הודיע לבעל הבית בכתב תוך שלושים יום מקבלת הדרישה שהוא חולק על הסכום הנקוב בה". הסכום שהיה נקוב בדרישת המשיבים היה סך 175 ל"י לחודש, כלומר פי חמישה מדמי-השכירות המוסכמים משנת 1959. מבט חטוף בתקנות האמורות יראה כי העלאת השיעור המכסימלי של דמי-השכירות לבית עסק שהוא משרד בתחום עירית תל-אביב-יפו, לעומת השיעור המכסימלי שנקבע בתוספת השניה לחוק תשי"ד-1954, לא היתה בשום מקרה יותר מפי שלושה (מסך 15 ל"י לחודש לחדר כמשרד של תשעה חדרים ומעלה, בשנת 1954, לסך 45 ל"י לחודש לחדר במשרד כאמור בשנת 1962); ובמקרה הנדון כאן, שהוא משרד בן ארבעה חדרים, עלה השיעור המכסימלי של דמי-השכירות מסך 15 ל"י לחודש לחדר בשנת 1954 לסך 30 ל"י לחודש לחדר בשנת 1962, כלומר פי שניים. זאת ועוד: השיעור המכסימלי של דמי-השכירות למשרד הנדון כאן לפי תקנות 1962, הוא 30 ל"י לחודש לחדר, כלומר 120 לירות לחודש - ועדיין פתוחה השאלה, כמובן, אם לאור דמי-השכירות המוסכמים משנת 1959 יכול ויחול דוקא השיעור המכסימלי על מושכר זה; ואולם הדרישה לתשלום סך 175 ל"י היא בלתי-חוקית על פניה, כפי שיבואר להלן. לפי סעיף 53 (1) לחוק האמור, היה על המערערת להודיע למשיבים בכתב "תוך שלושים יום מקבל הדרישה", שהיא חולקת על הסכום הנקוב בה. הדרישה נתקבלה אצל המערערת ביום 6.1.1963, וביום 3.2.1963 כתבה מכתב למשיבים שהיא חולקת על הסכום הנקוב בדרישתם. דא עקא שמחמת אי-הסדרים שבמשרד המערערת, לא נשלח מכתב זה לתעודתו אלא ביום 6.2.63; ואין חולקין לפנינו עוד שבכך איחרה המערערת את המועד הקבוע בחוק ביממה אחת. כיון שאיחרה, קפצו המשיבים על המציאה שנזדמנה להם, ודרשו מן המערערת את תשלום דמי-השכירות בסך 175 ל"י לחודש כפי שהיו נקובים בדרישתם הסטטוטורית; ומשסירבה המערערת לשלמם, הגישו המשיבים תביעת פינוי נגדה. שעה שתביעת הפינוי תלויה היתה ועומדת בבית-משפט השלום, הגישה המערערת בקשה לבית-הדין לשכירות לקביעת דמי-השכירות המגיעים ממנה עבור מושכר זה; ובקשה זו עודנה תלויה ועומדת (תיק 1874/63 של בית-הדין לשכירות בתל-אביב-יפו). בית-משפט השלום דחה את תביעת המשיבים, באשר מצא כי הדרישה שנשלחה למערערת ביום 3.1.1963 כאמור, נשלחה להם על-ידי אדם שלא היה מורשה כדבעי לשלחה מטעם המשיבים. לפנינו אין חולקין עוד על סברתו של בית-המשפט המחוזי בערעור, שבין אם שולח הדרישה היה מורשה כדבעי ובין אם לאו, אין המערערת יכולה מכאן ערעור המערערת לפנינו. עיקר טעמו של בית-המשפט המחוזי בשללו מן המערערת את זכותה לסעד-מן-הצדק, היה שהמערערת לא הפקידה מיד עם תחילת ההליכים בבית-משפט השלום, או לפחות מיד עם הגשת בקשתה למתן סעד-מן-הצדק (תוך כדי בקשה למתן רשות לתקן כתב-הגנתה), את מלוא דמי-השכירות שנדרשו בדרישת המשיבים, אלא "התעקשה", וגילתה "נוקשות", וניסתה להיבנות בטענות פורמליות, ולא הראתה רצון כלשהו לקיים חובותיה כדייר בית עסק. למעשה הפקידה המערערת את דמי-השכירות כולם, כפי דרישת המשיבים, בקופת בית-משפט זה רק עם הגשת הערעור, ואין תימה שהמשיבים טוענים שבכך שוב איחרה, גם את מועד ההפקדה. יצויין עוד כי לשאלת בית-המשפט המחוזי ענה בא-כוח המערערת, שהוא "מוכן להפקיד את דמי-השכירות לפי השיעור הנדרש תוך שמירת זכויות בקופת בית-המשפט, אולם בלי להסכים שכספי הפקדון יעברו למערער (המשיבים) פרט ל-35 לירות לחודש". אמת נכון הדבר שבתביעת פינוי בשל הפסקת תשלום דמי-השכירות, לא יושיט בית-משפט בדרך כלל סעד-מן-הצדק, אלא אם דמי-השכירות הופקדו מיד עם הגשת כתב-ההגנה או הבקשה למתן סעד-מן-הצדק, בקופת בית-המשפט. במה דברים אמורים, בדמי-שכירות המגיעים כחוק - למעט דמי-שכירות שעל-פי החוק אינם מגיעים לבעל הבית כל עיקר. שני בעלי-הדין יוצאים בטענותיהם לפני בית-המשפט המחוזי ולפנינו מן ההנחה - המשיבים בלשון מפורשת והמערערת על-ידי שתיקתה כהודאה דמיא - שמששלח בעל בית דרישה לפי סעיף 53 (1), יהא אשר יהא סכום דמי-השכירות הנקוב בה, והדייר אינו חולק על כך תוך המועד הקבוע שם, כי אז סכום דמי-השכירות הנקוב בדרישה הוא סכום דמי-השכירות המגיע לבעל הבית. ולא היא: יש לקרוא את סעיף 53 בכפוף להוראה הכללית והיסודית שבסעיף 17 (א), לאמור: "דמי-השכירות של בית עסק..... לא יפחתו משיעורי המינימום ולא יעלו על שיעורי המכסימום שייקבעו כאמור בסעיף 18....." ולפי סעיף 18, הרי שיעורי המכסימום הם אלה הקבועים בתוספת לחוק או בתקנות שיוקנו בידי הממשלה. נמצא שדרישה לתשלום דמי-שכירות העולים על שיעורם המכסימלי הקבוע בחוק או בתקנות, היא דרישה המנוגדת לסעיף 17 (א); וגם מלשון סעיף 53 (1) עצמו - שהבאתיה בראשית פסק-דין זה - ברור בעליל שהסכום הנקוב בדרישה אינו אלא סכום פלוני הנדרש "כדמי-שכירות חדשים", כלומר כדמי-השכירות "בהתאם לחוק זה" (סעיף 51 (א) לחוק), ולא בהתאם לרצונו ולתאבונו של בעל הבית בלבד. חברי הנכבד, השופט זוסמן, מפנה תשומת לבי לפסק-דינו של בית-משפט זה ב-ע"א 82/55, פד"י, כרך ט, ע' 1497; פי"ם, כרך כ, ע' 295, [1]. בענין ההוא שלח בעל בית לדיירו דרישה לפי סעיף 53 של העלאת דמי-השכירות לסך 15 ל"י לחודש, ובית-המשפט אומר ב-פד"י, ב-ע' 1499-1498; פי"ם, ב-ע' 297, [1], כי לא שוכנע שסכום זה "עלה על המכסימום שהיה רשאי לדרוש לפי סעיף 17 לחוק. לפיכך ניתנה הודעת בעל הבית כחוק בהתאם לסעיף 53 (1)". לפיכך - כלומר לפי שדמי-השכירות שנדרשו על-ידי בעל הבית לא עלו על המכסימום הקבוע בחוק; ואילו עלו על המכסימום לא היתה דרישתו דרישה חוקית ותקפה. העובדה שזאת היתה סברתו של בית-משפט זה עולה ברורות גם מדבריו למעלה מן הענין; וזו לשונו של השופט לנדוי (שם, [1]): "סעיף זה (סעיף 53) לא נועד לספק לבעל הבית עילת פינוי נוספת, ששמה אי-תשלום דמי-השכירות שנדרשו על-ידי בעל הבית, מבלי שהדייר חלק עליהם. מטרת הסעיף היא אחרת, כפי שגם מעידה עליה הערת השוליים: הוא נותן בידי הדייר הגנה בפני פינוי בנסיבות מסוימות. ואלה הן הנסיבות: החוק הנ"ל קבע דמי-שכירות חדשים, מוגדלים, בין בצורת תוספת קבועה ובין בצורת סכומי מכסימום ומינימום. הסעיף 53 בא לפתור קושי שהיה עלול להתעורר בקביעת דמי-השכירות החדשים, בהם חייב הדייר החל מ-1.4.54 על-פי הסעיף 51. במקרים בהם קובע החוק שיעורי העלאה גמישים, יכול בעל הבית לדרוש דמי-שכירות חדשים בסכום שלא יעלה על המכסימום הקבוע בחוק. ואחרי דרישה כזאת הברירה היא בידי הדייר: או שלא יגיב על הדרישה, שאז ייחשבו דמי-השכירות אשר נדרשו על-ידי בעל הבית כדמי-השכירות החדשים לפי החוק, אלא אם כן ועד אשר יקבעם בית-הדין לדמי-השכירות לאחר מכן בסכום אחר... .. או שיחלוק על דרישת בעל הבית שאז הוא רשאי להמשיך בתשלום דמי-השכירות הישנים, מבלי להסתכן בתביעת פינוי מחמת הפסקת תשלום, עד אשר בית-הדין לדמי-שכירות יפסוק במחלוקת שנוצרה ויקבע את דמי-השכירות החדשים...." (ההדגשה שלי). חובת התגובה על דרישת בעל הבית אינה מוטלת על הדייר, אלא אם הדרישה היתה דרישה לדמי-שכירות חדשים כפי שהם קבועים בחוק. כלומר במסגרת שיעורי המכסימום; לא היתה הדרישה של בעל הבית דרישה במסגרת החוק כאמור, כי אז דרישתו אינה דרישה, וחוסר תגובתו של הדייר אינו מעלה ואינו מוריד. וכי ישאל השואל, מה בדבר דרישה שלא ניכר בה על-פניה אם מצויה היא עוד בתוך ארבע האמות של מסגרת החוק, ועל-כן חוקית ותקפה היא ומחייבת תגובה מצד הדייר, או שמא היא חורגת ממסגרת החוק ועל-כן בלתי-חוקית היא ובטלה היא ואינה מחייבת תגובה כאמור - אף אני אשיב שהסיכון הוא סיכונו של הדייר: ודייר שעיניו בראשו יגיב גם מחמת הספק. בענין שלפנינו אין לדעתי צל של ספק - אף לאחר מקרא תיאור "העובדות" בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט זוסמן, מן הטעמים שאמרתי, כי דרישת המשיבים היתה מוגזמת ומופרזת ומופרכת על-פניה. המערערת לא היתה חייבת, על-פי החוק, להגיב עליה כל עיקר; ובחוסר תגובתה לא היה כדי לחייבה בתשלום דמי-שכירות הנוגדים את החוק. ממילא לא היתה להם למשיבים עילה כלשהי לתביעת פינוי נגדה. הדבר היחיד אשר התלבטתי בו בענין זה, ואשר בו נטיתי ראשונה, כמוני כמו חברי הנכבדים היושבים עמי לדין לטובת המשיבים ונגד המערערת, הוא שהמערערת לא העלתה את הטענה, כי דרישת המשיבים לא היתה חוקית ומחייבת, אף באחת משלוש הערכאות אשר הוטרדו בריבם ומשאם של בעלי-דין אלה, לא כטענת הגנה מפני התביעה לגופה ולא כעילה להושטת סעד-מן-הצדק. כפי שחברי הנכבד, השופט זוסמן, מזכירני בפסק-דינו, מצווים אנחנו ועומדים מקדמת דנא שלא לעשות עצמנו כעורכי-הדיינין; ומסכים אני שאין מתפקידו של בית-משפט זה לסדר לה, למערערת, שהיתה מיוצגת על-ידי עורכי-דין מנוסים, את טענותיה הראויות לה, כשהוא בא לפסוק את הדין. ואולם להושטת סעד-מן-הצדק אשר המערערת ביקשתו בפה מלא, בלא להגביל את עצמה לעילה פלונית, בוודאי תספיק העובדה שלמעשה אין לה לתביעת המשיבים על מה שתסמוך. אין המשיבים טוענים שהמערערת לא היתה בכל עת מוכנה ומזומנה להמשיך בתשלום דמי-השכירות המוסכמים, או אף לשלם את דמי-השכירות שייקבעו בחוק על-ידי בית-הדין לשכירות; והמערערת אמנם מוכנה ומזומנה לכך - ובקשתה שלה לבית-הדין לשכירות תוכיח. אילו שמעו בעצתי, היה ערעור זה מתקבל, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל, ותביעת המשיבים נדחית. השופט זוסמן: בשנת 1959 השכירו המשיבים לאגודה המערערת בית עסק לשימוש בתור משרד ולמטרות אחרות. המושכר תואר בחוזה השכירות כך: "דירה בת 4 חדרים, הול, אמבטיה, מטבח ונוחיות". דמי-השכירות נקבעו בסך 35 לירות לחודש, ותקופת השכירות של שלוש השנים תמה ביום 28 בפברואר 1962. אין לנו ענין בשאלה אם היו דמי-השכירות המוסכמים בין המינימום והמכסימום הקבועים בחוק הגנת הדייר, תשי"ד-1954, כאמור בסעיף 19 לחוק הנ"ל, שכן החוזה נעשה לאחר שהחוק נכנס לתקפו, ולכל הדעות מחייבים דמי-השכירות המוסכמים למשך תקופת ההסכם, בהתאם לסעיף 28 לחוק הנ"ל. 2. אחרי תום תקופת החוזה, המשיכה המערערת להחזיק במושכר כדיירת מטעם החוק. בקובץ התקנות מס' 1302 מיום 1 במאי 1962 נתפרסמו תקנות הגנת הדייר (דמי-שכירות בדירות ובבתי עסק), תשכ"ב-1962. בתקנות האמורות קבעה הממשלה, על יסוד סעיף 18 לחוק הנ"ל, דמי-שכירות חדשים, ומשהפכה המערערת, עם תום תקופת החוזה, דיירת מטעם החוק, היו המשיבים זכאים לקבל דמי-השכירות "בתחום המינימום והמכסימום" שנקבע בתקנות. 3. עם התקנת התקנות לא הזדרזו המשיבים לפעול. רק ביום 3 בינואר 1963 הם שיגרו למערערת את הדרישה הסטטוטורית המורה בסעיפים 53 ו-56 לחוק הנ"ל, ודרשו דמי-שכירות בסך 175 לירות לחודש, החל מיום 1.9.62. הם הודיעו את המערערת כיאות, כי הרשות בידיה לחלוק על הדרישה תוך 30 יום מקבלתה. המערערת חלקה על הדרישה, אך איחרה ביום אחד, ואין עוד מחלוקת על כך שמפאת האיחור השגתה לאו השגה היא. לאחר מכן שלחו המשיבים שלוש דרישות נוספות לתשלום דמי-השכירות, ביום 18 בפברואר, 7 במרס ו-7 במאי 1963, כולן ללא הועיל. המערערת הביעה הסכמתה להוסיף ולשלם את דמי-השכירות המוסכמים, ולכל היותר היתה מוכנה לפתוח במשא-ומתן לשם הגדלת דמי-השכירות. 4. ביום 5 ביולי 1963 הגישו המשיבים תביעת פינוי מחמת אי-תשלום דמי-השכירות. המערערת התגוננה בטענות מטענות שונות ולאחר מכן ביקשה ואף קיבלה רשות לתקן את כתב-ההגנה כדי לבקש סעד-מן-הצדק, על יסוד סעיף 37 לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955. שופט השלום דחה את התביעה, אך בית-המשפט המחוזי נעתר למשיבים, והשאלה האחת והיחידה העומדת לפנינו היא, אם בדין סירב בית-המשפט לבקשת סעד-מן-הצדק. בית-המשפט המחוזי נימק את סירובו בפרוטרוט, ולא מצאתי כל דופי בהנמקתו. המדובר הוא בחצרים המוחזקים לצרכי עסק ובכגון דא מחמירים בתי-המשפט עם הדייר יותר מאשר עם דיירו של בית מגורים. מדייר של בית עסק מצפים לכך שינהל את עסקו כדרך אנשי עסקים ויקפיד בתשלום דמי-השכירות. לא עם הגשת כתב-ההגנה ואף לא עם השגת רשות תיקון לשם קבלת סעד-מן-הצדק הפקידה המערערת את דמי-השכירות ולא הציעה כל הצעת תשלום ממשית. בדיון בערעור פתח בית-המשפט המחוזי למערערת, ולשאלתו הצהיר בא-כוחה שהוא אמנם מוכן "להפקיד את דמי-השכירות לפי השיעור הנדרש, תוך שמירת זכויות, בקופת בית-המשפט, אולם בלי להסכים שכספי הפקדון יעברו (למשיבים), פרט ל-35 לירות לחודש". עינינו הרואות: אף בשלב מאוחר זה היתה עמדת המערערת, שכל ענין דמי-השכירות החדשים אינו נוגע לה בכלל. מבט חטוף בתקנות היה מגלה למערערת, שעל-פי תקנה 7, פריט מס' 5 לתקנות הנ"ל - בתחום של עיריה, אין דמי-שכירות נמוכים מסך 10 לירות לחדר בעד משרד. תהא אשר תהא דרישת המשיבים. על-פי סעיף 19 לחוק, דמי-השכירות לא יכלו להיות נמוכים מסך 40 לירות לחודש, אך אף סכום זה לא נאותה המערערת לשלם. לא שמענו על מצוקה כספית שמנעה מהמערערת את האפשרות לשלם דמי-השכירות במועדם. צדק בית-המשפט המחוזי באמרו שעמדת המערערת היתה עקשנית. במשך כל השנים לא גלתה ניצוץ של רצון טוב ויחס של הגינות כלפי דרישת הזולת, אלא נקטה בקו של יהירות וזלזול, כאילו החוק אינו מחייב אותה. 5. רק בשנת 1966, עם הגשת הערעור לבית-משפט זה, שינתה המערערת את עמדתה, והפקידה את פיגורי דמי-השכירות, כפי שנדרשו, בבית-משפט זה, ללא הסתייגות. חושבני שאיחרה מן המועד. על-פי סעיף 36 (1) לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, משלא המשיך הדייר בתשלום דמי-השכירות המגיעים ממנו, התחייב בפינוי. חלף הגנת החוק הפרושה על הדייר, שבעל הבית אינו רשאי להוציאו מהמושכר אף לאחר תום תקופת השכירות, חייב הדייר להקפיד בקיום התנאים שעליו למלאם. דמי-השכירות החדשים לא יכלו לפחות מארבעים לירות לחודש, והמערערת סירבה לשלמם, תוך התנכרות לתקנות שהותקנו בשנת 1962. המשכיר זכאי לקבל צו-פינוי אלא אם יש בידי הדייר להצביע על נסיבות המזכות אותו, על-אף עילת הפינוי, לסעד-מן-הצדק. אימתי יזכה הדייר לסעד-מן-הצדק? אני מרשה לעצמי לחזור על מה שאמרתי לענין זה ב-ע"א 255/57, פד"י, כרך יג, ע' 1009, 1020, [2]: השופט יימנע, מטעמים של צדק, ממתן צו-פינוי כאשר הסנקציה של פינוי, לעומת הפרת תנאי השכירות על-ידי הדייר, נראית בעיניו חמורה מדי, ועל-כ אינה צודקת; בין שאר נסיבות הענין, עליו להביא גם בחשבון מהם סיכויי הדייר להשיג קורת גג אחרת. המערערת מדגישה וחוזרת ומדגישה שאיחרה רק ביום אחד במתן תשובתה החולקת על הדרישה שנשלחה לה. לעובדה זו הייתי מייחס משקל רב - אולי מכריע - אילו השלימה המערערת תוך זמן סביר את מלאכתה וגילתה נכונות לשלם את דמי-השכירות החדשים. אך משהפקידה את הכסף רק בשנת 1966, כשמשך הפיגור נכנס לשנתו הרביעית, על שום מה נאמר שהסנקציה של פינוי היא חמורה מדי? ראה ע"א 467/65, [3]. ומה קושי יש היום, בשנת 1966, בהשגת משרד אחר בתל-אביב-יפו? מדוע לא נפסוק למשכיר את המגיע לו על-פי דין? 6. כאן הייתי חותם פסק-דיני אלמלא הביע חברי הנכבד, השופט כהן, את הדעה כי דרישת המשיבים על-פי סעיף 53 היתה בלתי-חוקית על-פניה, הואיל והסכום הנדרש עלה על המכסימום המותר. המערערת לא טענה את הטענה האמורה, לא בהשיבה על דברי הערעור בבית-המשפט המחוזי, לא בין 17 נימוקי הערעור שבכתב-הערעור שהגישה לבית-משפט זה ולא בסיכומי טענותיה בכתב, לא לענין קיום העילה ולא לענין מתן הסעד-מן-הצדק. אין בית-המשפט עושה את עצמו לפה לבעל-דין, ומקל וחומר חייב בית-המשפט שלערעור לשמו על הכלל "אל תעש עצמך כעורכי-הדיינין", שלא יטוש את עמדת הנייטרליות הראויה לו. יפה גם לעניננו כוחם של הדברים שאמר השופט כהן לענין תקנה 221 דאז (היום תקנה 138), ב-ע"א 326/60, פד"י, כרך טו, ע' 15, 18, [4]; "אין זה מתפקידו של שופט לעשות עצמו כעורכי-דינים ולפסוק לבעל-דין..... את אשר לפי שיטת היריבות הנוהגת אצלנו היה על בעל-דין לספק לבית-המשפט". אמנם יש סוברים כי בית-המשפט חייב לנהוג מנהג פתח פיך לאילם, ופרופסור דייקן מוכן להתייחס גם אל עורך-דין כאל אילם, ראה בעיות בדיון אזרחי בע' 382, הערה 2 בסוף העמוד. אין אני יודע אם אמנם זו היא הדעה המקובלת על ציבור עורכי-הדין בישראל, אך כדי להפיס את דעתו של בא-כוח המערערת אוסיף ואומר כי לדעתי אין לטענה האמורה יסוד איתן, לא מבחינת העובדות ולא מבחינת הדין. אבאר את דברי בקיצור. 7. לענין העובדות: שיעורי דמי-השכירות שנקבעו בתקנות תלויים בגורמים שונים, ביניהם מקום הימצא המושכר, אם בתחום עיריה הוא אם לאו, ומתי החזיקו בו לראשונה. על-פי תקנה 7, פריט 5, דמי-השכירות למשרד בתחומה של עיריה נעים בין 10 לירות ל-45 לירות לחדר. אין אנו יודעים מתי החזיקו במושכר דנן לראשונה, אך אם היה התאריך הקובע לאחר 31.12.45, נקבעו למשרד בן 5 חדרים דמי-שכירות מכסימליים של 175 לירות לחודש. בחוזה השכירות מדובר על 4 חדרים והול; ההול יכול שייחשב לחדר נוסף, והחדרים יכול שיהיו גדולים עד כדי להצדיק תוספת שכר בהתאם לסעיף 17 (ג) (2) לחוק. הענין -ענין של עובדה, ובלא שהעובדות נתחוורו בבית-משפט השלום, אין בידי בית-משפט לערעורים לומר שהמשכיר לא היה זוכה לדמי-שכירות בסך 175 לירות שדרש. 8. לענין הדין: א) אי-מילוי אחר דרישת המשכיר אינו עילה לפינוי על יסוד סעיף 53 הנ"ל. נהפוך הוא. סעיף 53 הנ"ל מוסיף הגנה נוספת לדייר, ומקל רק בעקיפין על בעל הבית להשיג צו-פינוי, היינו, כאשר הדייר אינו משתמש בהגנה הנוספת שניתנה בידו על-ידי סעיף 53 הנ"ל, ראה ע"א 82/55, פד"י, כרך ט, ע' 1497; פי"ם, כרך כ, ע' 295, [1]. עילת הפינוי היא אי-המשכת תשלום דמי-השכירות בהתאם לסעיף 36 (1) לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955. משהועלו דמי-השכירות, עם התקנת התקנות, למינימום של 40 לירות, הרי אלה לפחות הם "דמי-השכירות המגיעים ממנו", מן הדייר, כלשון סעיף 36 (1) הנ"ל, והדייר חייב בתשלומם, ללא כל דרישה מיוחדת. המערערת אינה מוכנה לכך. ואילו דמי-השכירות הקודמים בני 35 לירות שהיא מציגה, אינם מגיעים לכדי המינימום עליו דובר בסעיף 19 לחוק הגנת הדייר, תשי"ד-1954. ב) מטרת הדרישה האמורה בסעיף 53 הנ"ל היא אחרת, והדבר כבר נתבאר ב-ע"א 82/55, [1], הנ"ל. הואיל ודמי-השכירות החדשים הם "גמישים" כלשון בית-המשפט ב-ע"א 82/55, [1], הנ"ל, והם יכולים לנוע בין המינימום והמכסימום, ניתנה לבעל הבית הזכות לנקוב בדרישתו בשיעור דמי-השכירות שהוא דורש. כאן חפץ אני להוסיף במאמר מוסגר, שאפילו נקב המשכיר בסכום מופרז, העולה על המכסימום הקבוע בתקנות לא הייתי פוסל את דרישתו משום כך מדעיקרא. על-פי סעיף 53 הנ"ל רשאי בעל הבית לנקוב "בסכום פלוני כדמי-שכירות חדשים". אפילו דרש יותר מהמכסימום הקבוע בחוק, בגבול המכסימום דרישתו בוודאי דרישה היא. ג) לא חלק הדייר על דרישת בעל הבית, עליו לשלם את דמי-השכירות בהתאם לדרישה, כל עוד בית-הדין לשכירות לא קבע שיעור אחר: ע"א 82/55, [1], הנ"ל. ד) חלק הדייר על הדרישה, אין הוא חייב אפילו בתשלום דמי-השכירות המינימליים החדשים, אלא על-פי סעיף 53 הנ"ל די בכך שימשיך לשלם את דמי-השכירות הקודמים עד אשר בית-הדין לשכירות יקבע אחרת תשובתו החולקת של הדייר על הדרישה משמשת למשכיר הודעה שעליו לפנות לבית-הדין לשכירות: ע"א 261/60, [5]. 9. המערערת לא חלקה בעוד מועד על דרישת המשיבים ולא היתה למשיבים איפוא כל עילה לפנות אל בית-הדין לשכירות כדי שיקבע את דמי-השכירות החדשים. משלא חלקה המערערת, אין זה מתפקידו של בית-המשפט הדן בתביעת הפינוי לנחש מה דמי-שכירות היה בית-הדין קובע, אילו פנו אליו. אף המערערת לא פנתה אל בית-הדין לשכירות אלא לקראת תום הדיון בבית-משפט השלום ועד היום היא לא השיגה קביעתו. על-פי ההלכה שנקבעה ב-ע"א 82/55, [1], הנ"ל, דמי-השכירות שנדרשה לשלם על-ידי המשיבים הם דמי-השכירות המגיעים ממנה. הייתי דוחה את הערעור. השופט מני: אני מסכים לפסק-דינו של השופט זוסמן. ברוב דעות אנו מחליטים לדחות את הערעור. המערערת תשלם למשיבים סך 500 לירות הוצאות הערעור (כולל). שכירותדמי שכירות