בפנינו תביעתה של התובעת, גמלאית תקציבית של עירית שפרעם (להלן - הנתבעת או העיריה), להורות על זכאותה לזכויות שונות הנובעות, לטענתה, מפרישתה המוסכמת לגמלאות, כדלקמן: א. להצהיר כי התובעת זכאית לפנסיה בשיעור 70% ממועד פרישתה מחושבת לפי חלקיות משרה של 91%, וכפעל יוצא מכך, לחייב הנתבעת בתשלום הפרשי פנסיה בסך של 44,098 ₪, המגיעים לה בגין הפער בין הפנסיה שמשולמת לה בפעל ממועד פרישתה מהעיריה בשיעור של 47.5% פנסיה ממשרה מלאה, לבין הפנסיה כאמור לעיל, עד למועד הגשת התביעה. ב. לחייב הנתבעת בתשלום הפרשי פיצוי בגין פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים בסך של 40,820 ₪. ג. לחייב הנתבעת בתשלום הפרשי גמול השתלמות מחודש 1/00 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 24,833 ₪. הכל, בצירוף פיצויי הלנה או ריבית והפרשי הצמדה. העובדות ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו: 1. התובעת ילידת חודש נובמבר 44' שימשה כמורה במגמת סיעוד בבית ספר תיכון שפרעם, שבבעלות הנתבעת החל משנת 1977 ועד ליום 1.10.99, מועד פרישתה לפנסיה מוקדמת מהעיריה. 2. אין חולק בין הצדדים, כי עובר ובמקביל לכך בין השנים 72' עד 80' שימשה התובעת לסירוגין ובמשרה חלקית כאחות במשרד הבריאות, וצברה זכויות לפנסיה תקציבית מן המדינה. 3. ביום 26.10.99, סמוך להגיעה לגיל 55, נחתם הסכם פרישה בין התובעת לנתבעת - נספח א' לתצהיר התובעת (להלן - הסכם הפרישה), בו נקבע כי התובעת תפרוש לפנסיה מעבודתה בנתבעת ביום 1.10.99. באשר לתנאי הפרישה נקבע בהסכם הפרישה כדלקמן: "5- א- העירייה מתחייבת בזה לשלם למורה הגדלה בשיעור 8% וזאת בנוסף לאחוזי הפנסיה המגיעים למורה ע"פ החוק ואשר "יקרא להלן" דמי הפנסיה. ב- העירייה מאשרת בזה כי "דמי הפנסיה" ייחשבו על פי המשולם למורה עבור משרה אחת. ג- העירייה תשלם למורה 4 משכורות "ממשרה מלאה" בגין חודשי הסתגלות. ד- העירייה תשלם למורה חצי משכורת "ממשרה מלאה" עבור כל שנה מההפרש בין גילה היום "55" לבין גיל 60 דהיינו העירייה תשלם למורה בגין סעיף זה 2 משכורות. ה- העירייה תשלם למורה פיצוי על ימי המחלה שלא נוצלו בהתאם להסכמים הקיבוציים. 6-הצדדים מצהירים ומאשרים בזה כי הסכם זה הינו אישי ואיננו מהווה ו/או משמש תקדים ו/או קריטריון לעובד כלשהו מעובדי העירייה הן בבית הספר התיכון ו/או בכל מוסד אחר ממוסדותיה. 7-הצדדים מאשרים ומצהירים בזה כל תנאי הסכם זה הינם תנאים עיקריים. 8-הצדדים מאשרים ומתחייבים בזה למלא את כל הוראות וסעיפי הסכם זה". על ההסכם חתמו התובעת מחד, ומאידך מטעם העיריה חתם על ההסכם מר חאתם חסון - סגן ראש העיריה והממונה על תיק החינוך נכון לאותו מועד. 4. בישיבת מועצת הנתבעת מיום 3.11.99 (ישיבה מס' 12/99) - נספח א' לתצהיר הנתבעת נקבע בעניינה של התובעת, כי מועצת העיריה אישרה את יציאת התובעת לפנסיה מוקדמת על פי ההסכם האמור לעיל, מותנה בהסכמת משרד הפנים עליו (ראה: תרגום מוסכם של תוכן ההחלטה מפי עד התובעת מר חתאם חסון בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 14 עד עמ' 14 ש': 2). 5. אין חולק בין הצדדים, כי בעניינה של התובעת נחתם נספח רציפות זכויות, מכח הסכם רציפות זכויות לפנסיה תקציבית שבין המדינה למרכז השלטון המקומי מיום 4.11.76 ואשר על פיו הוסכם בין המדינה (הבעלות המעבירה) לבין הנתבעת (הבעלות המקבלת) בדבר רצף זכויותיה הפנסיונית של התובעת - נספח ג' לתצהיר התובעת. 6. ביום 18.11.99 פנה מר חאתם חסון - סגן ראש העיריה דאז והממונה על תיק החינוך אל משרד הפנים בבקשה לאשר את הוצאתה של התובעת לפנסיה מוקדמת ולאשר את הגדלת קיצבתה בשיעור של 8% - (ראה: מוצג ת/2), כדלקמן: "אני הח"מ סגן ראש עיריית שפרעם, והממונה על תיק החינוך מבקש בזאת מכבודך לאשר הסכם פרישה לגימלאות למורה גב' נבילה X ת.ז. X מבי"ס מקיף ב'. גב' X מורה במגמת סיעוד משנת 1977 וכן 4 שנים של רצף זכויות. לאחרונה חלה התדרדרות במצבה הבריאותי כמו כן בעלה עובד ניתוח לב פתוח ביום ראשון 21/11/99 בבי"ח ביקור חולים בירושלים. גב' X כיום בת 55 שנה. לאור גילה, מצבה הבריאותי ומצבה המשפחתי מוכה הגורל אנו מעוניינים להוציאה לפנסיה. כולי תקווה שתוכל לאשר לנו הגדלת עידוד הפרישה בשיעור של 8%. ביציאתה אנו יכולים למנות מורה צעירה ולהצעיר בכך את המערכת". 7. בהמשך לכך, ביום 9.12.99 שלחה העיריה אל משרד הפנים טופס בקשה לקביעת קיצבת פרישה לתובעת (ראה: מוצג ת/3), חתום על ידי התובעת ועל ידי ראש העיריה. 8. ביום 17.2.00 נשלח מכתבו של מר ישראל שפיצר - ראש מינהל השירות במשרד הפנים, אל ראש עירית הנתבעת, במענה לפניית מר חסון מיום 18.11.99 כדלקמן: "הנדון: גב' נבילה X מ.ז. X - קיצבת הפרישה סימוכין: בקשתכם מ- 18.11.99 1.בהתאם לאמור בסעיף 79 לחוקת העבודה ובתוקף סמכותי לפי סעיף 100 לחוק שירות מדינה (גימלאות) (נוסח משולב) תש"ל - 1970, הנני מאשר בזה הגדלת קיצבתה של הגב' X בשיעור 8.00% מטעמים אלה: בריאות העובד2.00% בריאות בן הזוג2.00% עידוד פרישה4.00% 2.הקצבה הכוללת של הנ"ל תהא, איפוא, בשיעור 52.17% ממשכורתה הקובעת לפי 85.00% המשרה (44.34% ממשרה מלאה). 3.הנ"ל, על פי סעיף 22 לחוק האמור, זכאית למענק פרישה בשיעור 8.22 משכורות קובעות לפי חלקיות המשרה כאמור (6.99 משכורות לפי משרה מלאה). 4.בהתאם להסכם רציפות זכויות עם משרד הבריאות, נא לפנות אליהם למימוש הזכויות ולהעביר אליכם את חלקם". 8. על האמור לעיל מן הראוי להוסיף, כי בנוסף לפנייתו הנ"ל של מר חסון אל משרד הפנים, נשלחה ככל הנראה גם פניה אל משרד האוצר בעניינה של התובעת. הפניה עצמה לא הוצגה בפנינו. כל שהוצג בפנינו הוא תשובת משרד האוצר מיום 5.7.00 אל מר חסון (ראה: נספח ב' לתצהיר הנתבעת), בה נאמר: "הנדון: גב' נבילה X ת.ז. X בתשובה למכתבכם מיום 2/3/2000 בקשר להשתתפותנו. אנו נשמח לכבד את חלקנו בהסכם הרציפות החל מהגיעה של גב' נבילה X לגיל 60. אנא פנו אלינו שנית סמוך לתאריך זה". 9. זאת ועוד, ביום 9.8.00 נשלח מכתבו של מר עלא גנטוס נציג האגף לכ"א ושכר ברשומ"ק במשרד הפנים אל מר חאתם חסון, בתשובה למכתבו מיום 25.7.00 (מכתב עצמו לא הוצג בפנינו), כדלקמן: "הנדון: גב' נבילה עווד - עיריית שפרעם סימוכין: מכתבך מיום 25/7/2000 מכתבו של מר שפיצר מיום 17/2/2000 1. הבקשה שהעלית במכתבך שבסמך הועברה לטיפולי ולאחר בדיקה נוספת של שיקלול אחוז המשרה הממוצעת של הנ"ל בהתאם להחלטת הכנסת, תיקון מס' 14 לחוק הגמלאות, התשל"ו - 1976, הריני להודיעך כי שיעור המשרה הממוצע לגמלה הינו 91% ולא 85% כפי שנזכר במכתבו של מר ישראל שפיצר שבסמך. 2. יש לתקן את הקיצבה של הנ"ל בהתאם למכתב זה החל מיום יציאתה לגמלה". 10. בהמשך לכך, ביום 25.6.01 נשלח מכתבה של אביבה צוריאלי מרכז גמלאות עובדים בשרומ"ק במשרד הפנים אל ב"כ התובעת במענה למכתבו מיום 4.6.01 (המכתב לא הוצג בפנינו), ובו נאמר כי: "אדון נכבד, הנדון: גב' נבילה X - ת.ז. X סימוכין: מכתבך מ- 4.6.01 1.אנו שולחים לעיריית שפרעם תיקון לאישורנו מתאריך 17.2.00 ובו שקלול חלקיות המשרה ל- 91%. 2.נא לפנות אליהם להמשך הטיפול". 11. ביום 22.7.01 פנה בא כח התובעת אל משרד הפנים בדרישה כלשהי לעניין גימלתה של התובעת - גם מכתב זה לא הוצג בפנינו. מכל מקום, ביום 20.8.01 נשלח מכתבו של מר ישראל שפיצר - ראש מינהל השירות במשרד הפנים, אל ראש עירית הנתבעת, בו נקבע כדלקמן: "הנדון: גב' נבילה X מ.ז. X - קיבצת הפרישה - תיקון סימוכין: מכתב עו"ד ח'מאיסי מ- 22.7.01 אישורנו מ- 24.6.01 1.בהתאם לאמור בסעיף 79 לחוקת העבודה ובתוקף סמכותי לפי סעיף 100 לחוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב) תש"ל - 1970, הנני מאשר בזה הגדלת קיצבתה של גב' X בשיעור 10.00% מטעמי בריאותה, בריאות בעלה, ביטול משרתה ובהיותה מורה אם. 2.קיצבתה הכוללת של הנ"ל תהא, איפוא, בשיעור 54.17% ממשכורתה הקובעת לפי 91.00% המשרה (49.29% ממשרה מלאה). 3.הנ"ל עפ"י סעיף 22 לחוק האמור, זכאית למענק פרישה בשיעור 5.87 משכורות ק4ובעות לפי חלקיות המשרה כאמור (5.34 משכורות לפי משרה מלאה). 4.מכתבנו זה מבטל אישורנו שבסימוכין". 12. בהמשך לכך ביום 29.8.01 נשלח מכתבה של אביבה צוריאלי מרכזת גמלאות עובדים ברומ"ק במשרד הפנים אל ב"כ התובעת במענה למכתבו הנ"ל מיום 22.7.00, ובו נאמר כי: "אדון נכבד, הנדון: גב' נבילה X - ת.ז. X סימוכין: מכתבך מ- 22.7.01 1.בהתאם להוראות משרד החינוך, קיצבת הפרישה של הגב' X תוקנה והוגדלה ב- 2% נוספים. 2.אישורנו נשלח לעיריית שפרעם להמשך הטיפול". 13. ביום 3.9.01 פנה ב"כ התובעת אל הגב' צוריאלי במכתב נוסף כדלקמן: "הנדון:גב' נבילה X, ת.ז. X סימוכין: מכתבך מיום 29.8.01 מאשר בתודה קבלת מכתבך שבסימוכין. במכתבכם הנ"ל הגדלתם את קיצבת הפרישה של מרשתי ב- 2% נוספים. אולם, וכפי שהודעתי קודם במכתבי מיום 22.7.01, הרי מרשתי זכאית, ע"פ תקנות והוראות משרד החינוך, לתוספת של 10% - הגדלת גמלה - בהיותה מורה אם. על כן, נא הבהרותיכם ביחס לאמור לעיל, ובכל מקרה הינכם מתבקשים להואיל לטיפולכם המסור ולתשובתכם אמתין" 14. ביום 30.1.02 השיב מר אברהם אמונה ממונה גמלאות ותנאי שירות ברשומ"ק במשרד הפנים לב"כ התובעת כדלקמן: "הנדון: גב' X נבילה- ת.ז. X סימוכין: מכתבך מ- 11.1.02 ו- 3.9.01 אישורנו מ- 29.8.01 1. אישרנו לגב' X נבילה הגדלת קיצבת פרישה סך 10% בגין שירותה בעיריית שפרעם. 2. הגדלה זו חופפת את הנהלים של משרד החינוך ואין באפשרותנו להגדיל את שירותה מעבר לאמור באישורנו שבסימוכין". 15. ביום 20.12.02 נשלח מכתבו של מר ישראל שפיצר - ראש מינהל השירות במשרד הפנים, אל ראש עירית הנתבעת במענה למכתב העיריה מיום 25.12.05 (אף מכתב זה לא הוצג בפנינו), בו נקבע כדלקמן: "הנדון: נבילה X מס' ת.ז. X - קצבת פרישה - תיקון סימוכין: מכתבכם מתאריך 25/12/2002 1.בתוקף סעיף 79 לחוקת העבודה ובתקף סמכותי לפי סעף 100 (א) לחוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970 (להלן - החוק), הנני מאשר בזה הגדלת הקצבה של נבילה X בשיעור 8.00% מטעמים אלה: בריאות העובד2.00% ביטול משרה4.00% מורה אם2.00% 2.הקצבה הכוללת של הנ"ל תהא, איפוא, בשיעור 52.17% מהמשכורת הקובעת לפי חלקיות 91.00% המשרה (47.47% ממשרה מלאה). 3.הנ"ל, על פי סעיף 22 לחוק האמור, זכאית למענק פרישה בשיעור 5.87 משכורות קובעות לפי חלקיות המשרה כאמור (5.34 משכורות לפי משרה מלאה). 4.מכתבנו זה מבטל אישורנו שבסימוכין". 16. מכל מקום, בהמשך לתיקונים ולשינויים הנ"ל ולאחר תשלום הפרשים, התוצאה היא שהלכה למעשה ממועד פרישתה מקבלת התובעת גימלה מהנתבעת בשיעור של 47.5% גימלה משוקללת ממשרה מלאה. 17. עד כאן השתלשלות העניינים כפי שהיא משתקפת מתוך המסמכים שצירפו הצדדים, כל אחד ומסמכיו, ומכאן נפנה למחלוקות שבין הצדדים, נשוא תביעה זו. המחלוקות 18. לאור השתלשלות העניינים כמבואר לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה מהי הגמלה המגיעה לתובעת, הן בהיבט של שיעור אחוזי הגמלה והן בהיבט של היקף המשרה. כך, לטענת התובעת היא זכאית לשיעור גימלה של 70% גמלה מחושבת לפי 91% היקפי משרה, בעוד שלטענת הנתבעת, יש להפחית משיעור הגימלה שמשולם לתובעת בפעל, את הגדלת היקף המשרה ל-91% ואת 6% ההגדלה שאושרו לתובעת על ידי משרד הפנים, בגין מחלת בן זוג ובגין עידוד הפרישה. עוד טוענת הנתבעת כי בפעל שולם לתובעת מענק פרישה בשיעור העולה על המענק שאושר לתובעת על ידי משרד הפנים כעולה מן האישורים שבנדון. ודוק, על אף טענות הנתבעת, בדבר שיעור הגימלה אשר שליטתה משולם ביתר לתובעת, הבהירה הנתבעת כי עד להכרעה בתיק זה, לא תפעל להפחית את שיעור הגמלה המשולמת לתובעת בפעל עד להחלטה אחרת של בית הדין (ראה: הצהרת ב"כ הנתבעת לפרוטוקול בעמ' 3 ש': 13-11). 19. מעבר למחלוקת זו שהיא לב ליבו של התיק, חלוקים הצדדים ביניהם בשתי שאלות נוספות, ונפרדות מן השאלה העיקרית הנ"ל: האחת - נוגעת לטענתה של התובעת, כי הנתבעת חישבה שלא כדין את שיעור הפיצוי המגיע לה בגין פדיון ימי מחלה לא מנוצלים וכפעל יוצא מכך עתרה לתשלום ההפרש בסך של 40,820 ₪. השנייה - נוגעת לטענת התובעת כי הנתבעת נמנעה, שלא כדין, מלשלם לה גמול השתלמות לו היא זכאית על פי דין, בנוסף לגמול ביניים אשר שולם לה במשך תקופת עבודתה ולפיכך, כאמור, עתרה לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי גמול השתלמות מחודש 1/00 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 24,833 ₪. ההליכים 20. כעולה מן האמור לעיל, גדר המחלוקת העיקרית שבין הצדדים משליכה מחד, על חובותיה של המדינה לתשלום גימלה, בהיותה בעלות מעבירה, ומאידך, כרוכה היא בשאלת נפקותם ותוכנם של האישורים אשר ניתנו על ידי משרד הפנים לתנאי פרישתה של התובעת. משכך, בפתח ההליכים שבנדון, ניתנה החלטת בית הדין על צירוף המדינה (משרד הפנים ומשרד הבריאות) כצד להליך זה. 21. לציין עוד, כי לבקשת התובעת אף הותר לה לתקן את כתב התביעה המקורי שהגישה, על ידי הוספת הטענות בדבר זכאותה לגמול השתלמות, משהוברר כי הצדדים לא הצליחו לגשר על המחלוקת בסוגיה זו בכוחות עצמם. 22. מכל מקום, בהמשך להגשת כתבי טענות מתוקנים, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת, של מר אמר X - רו"ח, לעניין החישובים, ושל מר חתאם חסון - סגן ראש העיריה במועד הרלוונטי לפרישת התובעת והממונה דאז על תיק החינוך בעיריה. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אברהים עווד - סגן גזבר הנתבעת. מטעם המדינה הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אברהם אמונה - מנהל תחום תנאי שירות וגימלאות ברשויות המקומיות במשרד הפנים. המצהירים נחקרו בפנינו בחקירות נגדיות, על ידי ב"כ הצדדים שכנגד. דיון והכרעה 23. משהובהרו המחלוקות שבין הצדדים, נפנה להלן לדון תחילה במחלוקת העיקרית שבין הצדדים בנושא שיעור הגמלה המגיע לתובעת. לגרסת התובעת בקליפת אגוז: היא פרשה לגמלאות בהסתמך על הסכם הפרישה בו הובטח לה, לטענתה, כי תהיה זכאית לפנסיה בשיעור של 60% (להלן - טענת ההסתמכות). מבלי לגרוע מטענת ההסתמכות כאמור לעיל, מוסיפה התובעת וטוענת כי בכל מקרה, על פי אישור משרד הפנים, נקבע כי יש לחשב את היקף משרתה של התובעת על פי שיעור של 91% משרה ולפיכך על הנתבעת לחשב את היקף משרתה של התובעת על פי 91% היקף משרה. זאת ועוד, לטענתה של התובעת, על פי הוראות חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן - חוק הגימלאות) היא זכאית, בהיותה "מורה אם" לתוספת בשיעור של 10% גימלה לגימלתה בפעל, ולפיכך על אחוזי הגימלה כאמור לעיל, יש להוסיף עוד 10% גמלה ובסה"כ לחשב את גמלתה לפי 70% פנסיה מתוך 91% היקף משרה. לגרסת הנתבעת בקליפת אגוז: הוראות הסכם הפרישה כעולה מתוכנו ומהחלטת המועצה, כפופות להוראות הדין, היינו אישור משרד הפנים, כמו גם הוראות הדין בנוגע למועד תחילת השתתפותה של המדינה בתשלום חלקה בגימלת התובעת. משרד הפנים אישר לתובעת, אך ורק הגדלה של 8% אחוזי גימלה, וזאת מתוך היקף משרה של 91%, כך שלמירב (ובכפוף לטענת הנתבעת בדבר נכונות האישור) זכאית התובעת לגימלה משוקללת מהנתבעת בהתאם לאחוזי משרתה. לאור הודעת משרד הבריאות דלעיל, הרי שעם הגיעה של התובעת לגיל הזכאות לפרישה לפנסיה תהיה התובעת זכאית גם לחלקה של המדינה בגימלה. ברם אולם, לטענת הנתבעת, אף אישור משרד הפנים הנ"ל המתייחס לחלקה של הנתבעת בגימלת התובעת, מבוסס על טעות שהוטעה משרד הפנים על ידי התובעת או מי מטעמה, ולפיכך אין התובעת זכאית אפילו לשיעורי הגימלה או היקפי המשרה כנקוב באישור משרד הפנים, ויש להפחית מהם את השיעורים המשולמים לה מעבר לזכאותה על פי הדין ואישור משרד הפנים. זאת ועוד, כאמור, לשיטת הנתבעת, גם המענק ששולם לתובעת בפעל, עולה על המענק שאושר לה על ידי משרד הפנים ולפיכך על התובעת להשיב את ההפרש. 24. בדוננו בזכאותה של התובעת לפנסיה תקציבית בשיעור זה או אחר, יש לפנות תחילה למקור הנורמטיבי על פיו נגזרות הזכויות לפנסיה כאמור. המקור הנורמטיבי לזכאותו של עובד עיריה קבוע דוגמת התובעת, לפנסיה תקציבית מצוי בהוראות סעיף 79 לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות (להלן - חוקת העבודה), שהיא ההסכם הקיבוצי הכללי החל על עובדי הרשויות המקומיות. וכך, סעיף 79 לחוקת העבודה קובע: "בעניין פנסיה לעת זקנה, לנכות, לאלמנה וכיו"ב, תנהג הרשות לגבי העובדים על פי חוק הגמלאות של עובדי המדינה, עד לחקיקת חוק גמלאות מיוחד לעובדי הרשויות". חוק הגימלאות והתקנות מכוחו, קובעים את התנאים לזכאות עובד המדינה לפנסיה תקציבית מהמדינה. הנה כי כן, והגם שמבחינת מיהות המקור הנורמטיבי המזכה בפנסיה תקציבית המדובר במקור הסכמי המעוגן בחוקת העבודה, הרי שמבחינת תוכן הזכאות המדובר בהוראות סטטוטוריות הקבועות בחוק הגמלאות, שכאמור אומץ בדרך של הסכם והוחל על עובדי הרשויות המקומיות. 25. על האמור לעיל נוסיף, כי מכח חוק הגימלאות אף נחתמו הסכמי רציפות זכויות לפנסיה בין המדינה לבין גורמים שונים כגון קרנות פנסיה או גופים ציבוריים אחרים, ובין היתר גם בין המדינה לבין הרשויות המקומיות באמצעות ארגונן היציג - מרכז השלטון המקומי בישראל (ראה לעניין זה: הסכם רציפות זכויות לפנסיה תקציבית שבין המדינה למרכז השלטון המקומי מיום 4.11.76 (להלן - הסכם רציפות הזכויות), אשר מכוחו כאמור נחתם נספח רציפות הזכויות בעניינה של התובעת - נספח ג' לתצהיר התובעת). 26. זאת ועוד, בדוננו בשאלת זכויותיה של התובעת לגימלה מאת הנתבעת, יש לזכור כי אין המדובר בסכסוך בין שני פרטים במסגרת המשפט הפרטי, אלא עסקינן בנתבעת שהיא גוף מתוקצב כהגדרתו בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן - חוק יסודות התקציב), ואין היא מוסמכת להעניק תנאי שכר או תנאי פרישה לעובדיה, מעבר לקבוע בהוראות החוק וההסכמים הקיבוציים החלים עליה. כך, לשם הדוגמא, סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב, קובע: "גוף מתוקצב או גוף נתמך, לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או מגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר.." לא זו אף זו אלא שבאופן יוצא דופן ומיוחד, קובע סעיף 29(ב) לחוק: "על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)" על מטרתו ותכליתו של החוק נפסק בין היתר: "חוק יסודות התקציב בא לקבוע 'ריסון תקציבי ' (...) הוא מכוון כלפי המדינה ורשויותיה וכלפי גופים שאינם בגדר המדינה אך הניזונים מתקציבה . החשש הינו, כי אם אלה יסכימו להעלות שכר מעבר לרמה הקבועה , יגרור הדבר פריצת מסגרות השכר. דבר זה עשוי לגרום לדרישות להשתתפות כספית נוספת של המדינה . דבר זה עשוי להביא לחוסר יציבות במשק. למניעתן של מגמות אלה נועדו הוראות חוק יסודות התקציב. .. במהותה זו הוראה קוגנטית, שנועדה להתערב במערך החוזי כדי להבטיח יעדים לאומיים בתחום יציבות המשק". [ראה: בג"צ 6231/92 , בשג"צ 745/94 זגורי נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח' , מט (4) 749, 786 - 787]. ובאשר לתכליתו ומהותו של סעיף 29(ב) הנ"ל נפסק : "מגמתה של ההוראה שבסע' 29 לחוק יסודות התקציב היא למנוע שינויים בלתי מבוקרים בשכר ובתנאי השירות של עובדים בשירות הציבורי, במובן הרחב של מונח זה. כדי להשיג מטרה זו נקבעה בראש ובראשונה התוצאה של בטלות ההסכם או ההסדר שלא אושרו כדין ... מגמה זו ומקומה של הוראות סעיף 29 (ב) לחוק יסודות התקציב באים ללמדנו כי המחוקק התכוון לכך שמי שההסכם או ההסדר החריגים נעשו לטובתו, תוך הפרת הוראות סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב לא יהיה נשכר על פי אותו הסכם או הסדר. שאם לא כן, תאבד ההוראה הנ"ל מתוקפה וממטרתה, ותפגע מגמת ההרתעה מפני יצירת הסכמים או הסדרים שכאלה" [ראה: דב"ע נו/263-9 אמנון שמואלי ואח' -' המועצה לשיווק פרי הדר ואח', פד"ע לא 1]. זאת ועוד, באשר למהותו של חוק הגימלאות לרבות במקרה של זכויות מכח אימוץ הוראות חוק הגימלאות על עובדי גופים ציבוריים, נפסק בעניין דב"ע נא/95-3 איגוד ערים ואח' - ויסמן, עבודה ארצי, כרך א(2), 7: "נוסף על כך, יש לציין את דב"ע מב/1-7 גזית - נציב שירות המדינה, פד"ע י"ג 397, 406, שם נדונו זכויות פנסיה על פי חוק הגימלאות של עובד מדינה. במקרה לפנינו מדובר על זכויות של עובד ציבור על פי אימוץ הוראות אותו חוק. שם נאמר: "בפנסיה תקציבית מכוח חוק, האיסור להיטיב עם אדם זה או אחר נובע ממהותו של החוק, הקובע נורמה דו-קוטבית: אין הפרט רשאי לוותר על הזכות, ואין הרשות הממונה על ביצוע החוק ... רשאית ליתן יותר מהקבוע בחוק עצמו או במסגרתו ומכוחו..... עת ראה המחוקק לנכון לאפשר סטיה מאותן נורמות - עשה כן בהוראה מפורשת וקביעת המנגנון לכך.". הדבר נכון גם לעניננו. פנסיה תקציבית תוענק לעובדי האיגוד על פי אותם עקרונות של ניהול ציבורי תקין, ללא הטבה לעובד זה על פני עובדים אחרים. כאמור, ניתן אמנם להכיר ברציפות זכויות מעבודה קודמת, אך יש לעשות זאת, כאמור לעיל, ובמפורש. משלא נעשה כן, אין המשיב זכאי לרצף זכויות לעניין פנסיה. זאת ואף זאת, לא היו למשיב "זכויות פנסיה" בגין התנדבותו בעירית תל-אביב, שכן לא היה "עובד". 27.הנה כי כן, אישורו של משרד הפנים להגדיל את אחוזי הגימלה או שעור היקף המשרה לתובעת, איננו אישור דקלרטיבי פורמאלי גרידא להסכמתו של גוף מתוקצב להעניק לעובד שלו הטבות שמעבר לזכאותו על פי דין, אלא הוא בבחינת אישור קונסטיטוטיבי, אשר מקים לעובד את הזכות לקבל את אותן הטבות שאין לו זכות קנויה על פי דין לקבלן, ולמעשה מניח את התשתית לסמכותה של העיריה להתקשר עם אותו עובד בהסכם להענקת זכויות שמעבר לקבוע על פי דין. 28. משכך, ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם לעניין מהות הסכם הפרישה והוראות הדין, מן הראוי לבחון תחילה, מהן הזכויות שצברה התובעת על פי דין נכון למועד פרישתה, דהיינו מהן הזכויות המוקנות לתובעת, מכח הוראות הדין וההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים, שהיו מגיעות לה אלמלא הסכם הפרישה עליו חתמה. זכויותיה של התובעת לגימלה על פי הדין 29. ראשית דבר, נזכיר, כי אין חולק בין הצדדים שבגין תקופת עבודתה בנתבעת מחודש ינואר 1977 ועד ליום 1.10.99 צברה התובעת זכאות לגמלה בגין 21 שנות עבודה ו-9 חודשים. כפי שניתן להבין מתוך אישורי משרד הפנים, המדובר בזכאות ל-44.17% פנסיה, אותם צברה התובעת בגין שירותה בנתבעת. אלא שבכך לא סגי, שכן קיצבת העובד נקבעת על פי שני פרמטרים, האחד אחוזי הפנסיה והשני היקף המשרה ממנה יחושבו אותם אחוזים. 30. באשר להיקף המשרה ממנו תיגזר הגמלה, הרי שלעניין זה קובעות הוראות סעיף 20 (א) לחוק הגמלאות כי הזכאי לקיצבת פרישה, תשולם לו קיצבה בסכום השווה לחלק השש מאות ממשכורתו הקובעת כפול מספר חודשי שירותו, ואילו סעיף 12 לחוק מבהיר כי ה"משכורת הקובעת" של עובד במשרה חלקית, הוא חלק יחסי של המשכורת המלאה, על פי הממוצע המשוקלל של שיעורי חלקיות משרתו בתקופת עבודתו. 31. בכל הנוגע להיקף המשרה המשוקלל של התובעת, הרי שמעיון במוצג נ/5 עולה כי במשך כל תקופת העסקתה עבדה התובעת בממוצע בהיקף של 85% משרה, כך שלכאורה צברה נכון למועד פרישתה זכאות לפנסיה תקציבית מהנתבעת בשיעור משוקלל של 44.17% פנסיה X 85% משרה = 37.54% גימלה מתוך משרה מלאה. 32. אלא שאף בכך לא סגי, שכן כאמור טוענת התובעת, כי על פי הוראות הדין, ובשל היותה "מורה אם" היא זכאית לתוספת של 10% לפנסיה, כך שלשיטתה על שיעור הגימלה שצברה, יש לה זכות מכח הדין, כי יוספו עוד 10% פנסיה. על מנת להעמיד דברים על דיוקם, וכל עוד עסקינן בהוראות הדין, היינו זכויות המוקנות לתובעת, ללא קשר להסכם הפרישה או מועד הפרישה, נפנה להלן להוראות ההסכמים הקיבוציים, המגדירים משרת מורה אם. כך, על פי ההסכם הקיבוצי בשירות הציבורי מיום 15.5.89 בעניינם של עובדי ההוראה, בחינוך העל יסודי, נקבע כי: "משכורתה של עובדת הוראה שהיא אם לילד עד גיל 14 (להלן "עובדת הוראה אם") העובדת במשרה של % 79 לפחות תוגדל בצורה הבאה: מורה אם המועסקת בין 79 ל - 90 אחוז משרה תקבל החל מ 1.9.89 תוספת של 10% לשכר המשולב. מורה אם המועסקת בין 91 ל - 100 אחוז משרה תקבל החל מ 1.9.89 השלמה לשכר המשולב שלה לגובה 100% משרה". אין בפנינו נתונים, לגבי תחולת הוראות אלו על מורים בחינוך העל יסודי לפני מועד זה, ואיש מן הצדדים לא טרח להציג אסמכתאות כאמור בפנינו. זאת ועוד, בהסכם הקיבוצי מיום 11.5.93 בוטל הסייג של השלמה עד 100% ונקבע כי בכל מקרה זכאית "מורה אם" להשלמה של 10% למשרה גם אם היא מועסקת בהיקף של מעל 90% משרה. 33. ובכל הנוגע לחוק הגימלאות, הרי שסעיף 12(א)(7) אשר עניינו באופן חישוב היקף המשרה, קובע: "שולמה למי שהועסקה בהוראה במשרה חלקית הטבת שכר על פי הסדר או הוראה החלים על עובדות הוראה שחלקיות משרתן 4/5 לפחות בתקופה שהן אמהות לילדים עד גיל 14, יראו לענין סעיף זה את חלקיות משרתה בתקופה האמורה כמוגדלת בחלק העשירי של משרה מלאה, ובלבד ששיעור החלקיות של המשרה לא יעלה עקב הגדלה זו על מאה אחוז" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). ודוק, אין בידינו, לקבל בעניין זה את טענת הנתבעת כי הוראות אלו, אינן חלות על עובדי הרשויות המקומיות, בהינתן כי לאור הוראות סעיף 79 לחוקת העבודה, אומצו הוראות חוק הגמלאות במלואן, על עובדי הרשויות המקומיות. מנגד, כעולה מהוראות סעיף 12(א)(7) הנ"ל, ובשונה מסברת התובעת, הזכאות לתוספת מורה אם בגימלה, מתייחסת להיקף המשרה במועד הזכאות לתוספת מורה אם, ולא לאחוזי הפנסיה. 34. ולענייננו, מתוך עיון במוצג נ/5, לא ניתן לדעת האם שיעורי המשרה הנקובים בו כוללים בחובם את התוספת של 10% "משרת אם", או שמא הם מבטאים אך את היקף העבודה בפעול של התובעת, בשונה מהיקף המשרה (לאחר הגדלה בגין משרת אם). מנגד, גם התובעת עצמה לא דקא פורתא בשאלה באלו מבין תקופות עבודתה, היא נכללה לשיטתה בהגדרת "מורה אם", לאור גיל ילדיה. 35. בנסיבות אלו, כל שניתן לקבוע על סמך החומר שבפנינו, הוא שבאם אחוזי המשרה הנקובים במוצג נ/5 כוללים כבר בחובם את אחוזי ההגדלה בגין משרת אם, הרי שאין לתובעת זכאות מכח הדין להגדלת היקף משרתה בגין עילה זו, פעם נוספת, ולמירב בגין תקופת עבודתה בנתבעת, זכאית היתה התובעת במועד פרישתה, לגימלה משוקללת בשיעור של 37.54% מתוך משרה מלאה. מנגד, ואם אחוזי המשרה הנקובים במוצג נ/5 אינם כוללים בחובם את אחוזי ההגדלה בגין משרת אם, הרי שיש לבחון האם במשך כל תקופת העבודה המזכה ענתה התובעת על הגדרת מורה אם, היינו שבכל אותה תקופה היתה אם לילד שגילו מתחת ל-14 שנה. כאמור, התובעת לא טרחה לפרט האם בכל תקופת עבודתה היא ענתה על ההגדרה, לא כל שכן שלא טרחה לפרט את גיל ילדיה. כל שניתן להבין מתוך טופס הבקשה לקביעת קיצבת פרישה (מוצג ת/3), הוא שבמועד עריכת הטופס - 9.12.99 היה לתובעת ילד אחד שהוא מתחת לגיל 18. ברם אולם, ואף אם נצא מתוך הנחה כי במשך כל תקופת עבודתה שהחל משנת 1989 ענתה התובעת על הגדרת מורה אם, הרי שעיון במוצג נ/5 מעלה, כי למירב, ובהנחה ששיעורי המשרה הנקובים בו אינם כוללים הגדלה בגין משרת מורה אם, הרי שלאור ההסכמים משנת 89' ומשנת 93', ולאור הוראות סעיף 12(א)(7) לחוק הגימלאות, יכלה התובעת מכח דין, לקבל הגדלה של היקף משרתה לצורך חישוב הגימלה עקב משרת "מורה אם", לשיעור כולל של 91.9% משרה, לפי הפירוט שלהלן: בשנת 89/90 לא עבדה - שהתה בשבתון. בשנת 90/91 היקף משרה של 85% יכל להיות מוגדל ל- 95% משרה. בשנת 91/92 היקף משרה של 79% יכל להיות מוגדל ל- 89% משרה. בשנת 92/93 היקף משרה של 85% יכל להיות מוגדל ל- 95% משרה. בשנת 93/94 היקף משרה של 87% יכל להיות מוגדל ל- 97% משרה. בשנת 94/95 היקף משרה של 83% יכל להיות מוגדל ל- 93% משרה. בשנת 95/96 היקף משרה של 91% יכל להיות מוגדל ל- 101% משרה על פי הסכם 93' אך לאור הוראות סעיף 12(א)(7) לחוק הגימלאות, מוגבל עד לתיקרה של 100% ולפיכך היקף המשרה יכל להיות מוגדל ל-100% משרה. בשנת 96/97 היקף משרה של 83% יכל להיות מוגדל ל- 93% משרה. בשנת 97/98 היקף משרה של 92% יכל להיות מוגדל ל- 102% משרה על פי הסכם 93' אך לאור הוראות סעיף 12(א)(7) לחוק הגימלאות, מוגבל עד לתיקרה של 100% ולפיכך היקף המשרה יכל להיות מוגדל ל-100% משרה. בשנת 98/99 היקף משרה של 100% יכל להיות מוגדל ל- 110% משרה על פי הסכם 93' אך לאור הוראות סעיף 12(א)(7) לחוק הגימלאות, מוגבל עד לתיקרה של 100% ולפיכך היקף המשרה יכל להיות מוגדל ל-100% משרה. בשנת 99' - בגין חודשיים עבודה בהיקף משרה שמעל 100%, הרי שלאור הוראות סעיף 12(א)(7) לחוק הגימלאות, לא ניתן להגדיל את היקף המשרה. במילים אחרות, ובהנחה ששיעורי המשרה הנקובים במוצג נ/5 אינם כוללים בחובם כבר את ההגדלה בגין משרת מורה אם, ובהנחה (שכאמור לא הוכחה) לפיה במשך כל תקופת העבודה המזכה, עמדה התובעת בקריטריון של מורה אם, יכלה התובעת להגיע להיקף משרה ממוצע משוקלל של 91.9% בגין מלוא תקופת עבודתה, לאחר הוספת משרה אם. מכאן, שבהתקיים שתי ההנחות לעיל, הרי שלכל היותר יכלה התובעת, נכון למועד פרישתה לצבור זכאות לפנסיה תקציבית מהנתבעת בשיעור משוקלל של 44.17% פנסיה X 91.9% משרה = 40.59% מתוך משרה מלאה. ברי, כי אם רק בחלק מן התקופה המזכה ענתה התובעת על ההגדרה של "מורה אם", הרי ששיעור ההגדלה בהיקף המשרה וכפעל יוצא מכך גם שיעור הגימלה המגיעה על פי דין, הינו נמוך מ-40.59%. 36. הנה כי כן, ניתן לסכם עד כה, כי למצער, נכון למועד פרישתה צברה התובעת זכאות לפנסיה תקציבית מאת הנתבעת בשיעור משוקלל של 37.54% ממשרה מלאה, או לכל היותר, ובכפוף לאותן הנחות שנקבנו לעיל, יכלה לצבור זכאות לקצבה בשיעור משוקלל של 40.59% ממשרה מלאה. 37. אלא שבכך לא סגי, שכן, בדוננו בזכויות המוקנות מכח דין, יש לבחון גם את שאלת עיתוי הפרישה והעיתוי של קבלת הגימלה. סעיף 17 לחוק הגימלאות שכותרתו "יציאה לקיצבה לפי רצון העובד" קובע: "עובד רשאי לצאת לקיצבה - (1) לאחר ששירת עשרים וחמש שנים, אם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בתוספת השניה; (2) לאחר ששירת עשר שנים, אם הגיע לגיל ששים או אם ועדה רפואית קבעה כי בגלל נכותו אין הוא מסוגל לעבוד בשירות המדינה; (3) לאחר תקופת שירות של עשרים שנה בהוראה, כמורה או כגננת, יהא גילו בשעת הפרישה אשר יהא". הואיל ואין חולק שהתובעת הועסקה אצל הנתבעת כעובדת הוראה, והואיל ואין חולק כי השלימה מעל 20 שנות הוראה במועד פרישתה, ברי כי מבחינת עיתוי הפרישה, במועד פרישתה, קמה לתובעת הזכות לפרוש לגימלה. באשר לעיתוי קבלת הגימלה, הרי שלעניין זה קובע סעיף 46(ב) לחוק הגימלאות, שכותרתו "מאימתי משלמים קיצבה", כדלקמן: "עובד שיצא לקיצבה לפי סעיף 17(1) או (3) לפני שהגיע לגיל 60 - תשולם לו קיצבת פרישה, על אף האמור בסעיף קטן (א), מהחודש המתחיל אחרי היום שבו יגיע לגיל 60; אולם אם קבעה הוועדה הרפואית, כי אין הוא מסוגל להשתכר כדי מחייתו מחוץ לשירות - תשולם הקיצבה מהחודש המתחיל אחרי היום שבו נולדה העילה לקיצבה, ואם אי-כשרו להשתכר כאמור התחיל לאחר מכן - מהחודש המתחיל אחרי יום תחילה אי-כשרו האמור". היינו, הזכאות להתחיל לקבל גימלה הינה מעת הגעת העובד לגיל 60. ברם אולם, בענייננו, יש לזכור כי התובעת עבדה אצל הנתבעת כעובדת הוראה, ולעניין זה קובע סעיף 68 לחוק הגימלאות, אשר בתיקון 18 לחוק הוחל גם על מורים, כי: "מקום שבסעיף 46(ב) מדובר בגיל 60, יבוא במקומו גיל הפרישה לגננת בכל מקרה של יציאת גננת ותיקה לקיצבה". ומהו גיל הפרישה לגננת/מורה?. לעניין זה קובע סעיף 64 לחוק: "גיל פרישה לגננת" - הגיל הקבוע לגביה, בהתאם לחודש לידתה, בחלק ד' בתוספת השניה" עיון בחלק ד' לתוספת השניה, מעלה כי לאור מועד לידתה של התובעת - חודש 11/44, הגיל הרלוונטי לגביה על פי הוראות החוק הוא 57. 38. הנה כי כן, במועד פרישתה מעבודתה בנתבעת, יכלה התובעת לפרוש לגימלה, אך היתה זכאית להתחיל לקבל את הגימלה לידיה, רק בהגיעה לגיל 57. עד כאן בכל הנוגע לזכאותה של התובעת לגימלה מאת הנתבעת בהתאם להוראות הדין, ובהתחשב במשך תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת. אלא שכאמור, אין חולק בין הצדדים, כי עוד קודם לעבודתה בנתבעת, הועסקה התובעת על ידי המדינה, וזכויותיה כעולה מנספח ג' לתצהירה, עליו לא היה חולק, נשמרו בגין תקופה זו. 39. מעיון בנספח ג הנ"ל עולה לכאורה כי בגין תקופת עבודתה במדינה, צברה התובעת זכות לגימלה בגין התקופה שמיום 4.9.72 ועד ליום 39.9.80 למעט בגין התקופה שמיום 4.9.72 ועד ליום 31.3.74, ובסה"כ עבור 3 שנים ו-7 חודשים, ובסה"כ 7.16% אחוזי פנסיה. כעולה מנספח ג' הנ"ל, היקפי משרתה של התובעת בתקופה כאמור לעיל היו לכאורה: עד 30.4.76 במשרה מלאה, מ 1.5.76 עד 31.8.77 ב-5/6 משרה ומיום 1.9.77 עד 30.9.80 בחצי משרה. הנה כי כן, עולה לכאורה, כי בגין תקופת עבודתה במדינה, צברה התובעת עוד עובר לתחילת עבודתה בנתבעת, זכויות לגמלה בשיעור של 5.23%, על פי הפירוט שלהלן: 73.16% היקף משרה ממוצע X 7.16% = 5.23% גימלה ממשרה מלאה. סייגנו קביעתנו זו במילה "לכאורה", שכן הצדדים לא הציגו כל ראיה באשר למהות ואופן החישוב המדויק בגין זכויותיה של התובעת עבור שירותה במדינה, וכל שבפנינו הוא נספח ג' הנ"ל המרכז את מועדי השירות והיקפי המשרה לכאורה. 40. עד כאן דיוננו באשר לזכויות שלכאורה צברה התובעת בגין שירותה במדינה, ובאשר לשאלת עיתוי הפרישה והעיתוי של קבלת הגימלה, הרי שיש לזכור כי בעת עבודתה במדינה שימשה התובעת כאחות ולא כעובדת הוראה, ומכאן שעל פי הוראות סעיף 17(1) לחוק הגימלאות יכלה לפרוש לגימלאות רק בהגיעה לגיל הקבוע לגביה, בהתאם לחודש לידתה, בחלק ב' בתוספת השניה. עיון בחלק ב' לתוספת השניה, מעלה כי לאור מועד לידתה של התובעת - חודש 11/44, הגיל הרלוונטי לגביה על פי הוראות החוק הוא אמנם 55, כך שגם בגין תקופת עבודתה במדינה יכלה התובעת לפרוש לגימלה במועד שבו פרשה. ברם אולם, על פי הוראות סעיף 46(ב) לחוק, יכלה התובעת להתחיל לקבל את הגימלה בגין שירותה במדינה, רק בהגיעה לגיל 60. שאלה נפרדת היא, האם מכח הוראות הסכם הרציפות קמה לתובעת זכות קנויה מכח הדין, לקבל את אותם אחוזי גימלה שצברה בגין תקופת שירותה במדינה, במועד פרישתה מהנתבעת. 41. עיון בסעיף 5 להסכם הרציפות (אשר מכוחו נחתם נספח הרציפות - נספח ג' לתצהיר התובעת), מעלה כי בסעיף זה נקבע: "הגימלה תשולם לעובד העובר עבור תקופת עבודתו על ידי הבעלות האחרונה וכל בעלות מעבירה תהיה אחראית בנפרד עבור הזכויות הקשורות בה" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). סעיף 6 להסכם הרציפות, דן בנסיבות לפיהן פרש העובד לגימלאות לפי סעיף 17(2) או 18 לחוק לגימלאות, ועל פיו נקבע כי הבעלות האחרונה תשלם לעובד קיצבה, הן בבעד תקופת עבודתו בה והן בעד תקופת עבודתו בבעלויות המעבירות. סעיף 6א להסכם הרציפות קובע: "פרש העובד העובר לקיצבה על פי סעיף 17(1) לחוק תשולם לו הקיצבה כאמור בסעיף 6 להסכם, החל מהמועד שנקבע בסעיף 46(ב)". עינינו הרואות, כי הסכם הרציפות שותק בכל הנוגע לסעיף 17(3) לחוק הגימלאות שעניינו בפרישה מרצון של עובד הוראה, דוגמת התובעת, מהבעלות האחרונה. [במאמר מוסגר נעיר כי נראה שלא בכדי כך, שכן ככלל עובדי הוראה בחינוך העל יסודי ברשויות המקומיות מבוטחים בפנסיה צוברת ולפיכך אין תימה שהסכם זה אשר עניינו בפנסיה תקציבית, אינו מתייחס לעובדי הוראה]. עם זאת, יש לציין, כי סעיף 8 להסכם הרציפות, אשר עניינו בעובד שלא השלים עשר שנות עבודה בבעלות המעבירה וסיים עבודתו בה בטרם הגיעו לגיל 40, קובע: "עובד עובר שפוטר מבעלות אחרונה לאחר שעבד אצלה עשר שנים והגיע לגיל ארבעים תשולם לו גימלה מהבעלות האחרונה בלבד עבור תקופת עבודתו אצלה, והוראות סעיף 6 בעניין תשלום גימלה עבור תקופת עבודתו של העובד בבעלויות המעבירות, יחולו לגביו רק עם הגיעו לגיל 60. היתה תקופת עבודתו של העובד האמור בבעלות האחרונה פחותה מעשר שנים אולם הוא עבד עשר שנים מצטברות בבעלויות שונות, יחולו עליו הוראות סעיף 6 רק עם הגיעו לגיל ששים". 42. הנה כי כן, ואף אם נצא מתוך הנחה שעל דרך ההיקש, ניתן ללמוד כי בעניינה של התובעת חלה חובה על הבעלות האחרונה (הנתבעת), לפי סעיף 6 להסכם הרציפות לשאת בתשלום מלוא הגימלה לרבות בגין תקופת השירות במדינה, הרי ברי לאור הוראות סעיף 5 להסכם המדגישות כי כל בעלות מעבירה תהיה אחראית בנפרד עבור הזכויות הקשורות בה, וההבהרה הנקובה בסעיף 8 להסכם, לפיה מבחינת עיתוי תחילת קבלת הגימלה בגין תקופת עבודתו של העובד בבעלות המעבירה, המועד הוא גיל 60, הרי שמבחינת עיתוי תחילת קבלת הגימלה בגין תקופת עבודתה של התובעת במדינה, זכאית התובעת, על פי הוראות החוק והסכם הרציפות להתחיל לקבל את הגימלה בגין תקופת שירותה במדינה, רק החל מהגיעה לגיל 60. 43. סיכומו של עניין, וככל שעסקינן בזכויותיה המוקנות של התובעת מכח הדין, נכון למועד פרישתה בגיל 55 ובנסיבות פרישתה עליהן עמדנו לעיל, הרי שבמועד זה ובכפוף לכל המבואר לעיל, צברה התובעת מכח הוראות החוק והסכם הרציפות, זכויות לגימלה כדלקמן: 37.54% גימלה ממשרה מלאה או לכל היותר 40.59% גימלה ממשרה מלאה, בגין שירותה בנתבעת, גימלה אותה זכאית היתה להתחיל קבל לידיה מאת הנתבעת, רק מעת הגיעה לגיל 57. זאת ועוד בהגיעה לגיל 60, אמורים להצטרף לשיעורי הגימלה הנ"ל, עוד 5.23% גימלה לכאורה ממשרה מלאה בגין שירותה של התובעת במדינה, ובסה"כ ובכפוף לכל המבואר לעיל, היתה זכאית התובעת להתחיל בגיל 60 לקבל גימלה בשיעור כולל מהנתבעת ומהמדינה גם יחד של בשיעור לכאורה של 42.77% גימלה ממשרה מלאה, או לכל היותר, ואם אמנם היתה זכאית לגימלה בשיעור של 40.59% בגין שירותה בנתבעת, לגימלה בשיעור מירבי של 45.82% גימלה ממשרה מלאה. רק על מנת לסבר את האוזן נציין, כי בענייננו פרשה התובעת לגימלה בגיל 55 והחל ממועד זה, החלה לקבל גימלה בשיעור של 47.5% ממשרה מלאה, ודוק לאור המבואר לעיל, ברי כי עם הגיעה לגיל 60 תהיה זכאית לתוספת בגין גימלתה מן המדינה בשיעור לכאורה של 5.23% גימלה משוקללת ממשרה מלאה. 44. עד כאן דיוננו בכל הנוגע לזכאותה של התובעת לגימלאות על פי הוראות הדין. הארכנו בפירוט הזכויות המוקנות לתובעת על פי דין, על מנת להעמיד דברים על דיוקם בדוננו בשאלת ההטבות שאושרו לתובעת מעבר לזכויותיה על פי דין, כעולה מהסכם הפרישה שבין הצדדים. ומכאן נפנה לדון בטענותיה של התובעת באשר לתנאי הפרישה שהוסכמו בין התובעת לנתבעת עם פרישתה המוסכמת לגימלאות. זכויותיה של התובעת מכח הסכם הפרישה ואישורי משרד הפנים 45. בענייננו, אין חולק כי התובעת לא פרשה לגימלאות במסגרת תוכנית פרישה כוללת או במסגרת פיטורי צמצום. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה בפנינו, לסיבה לפרישתה המוקדמת לגימלאות השיבה: "לשאלתך, מי ביקש לצאת לפנסיה אני משיבה שאני ביקשתי, לא העירייה. לשאלתך, למה אני ביקשתי אני משיבה כי עבדתי מספיק זמן, וביקשתי לצאת. ש. האם זה היה בגלל מצב בריאותי? ת.היו לי בעיות בריאותיות. יש לי דיסק בצוואר ועברתי 5 ניתוחים, ואני סובלת מסחרחורות. לשאלת בית הדין, אני לא הייתי בוועדה רפואית, אבל אני הצגתי אישורים של הרופא המטפל שלי". (ראה עדותה: בעמ' 16 לפרוטקול ש': 21-15). ודוק, גם בתצהירה אין התובעת טוענת כי הפרישה נכפתה עליה, או כי היתה זו יוזמת הנתבעת להוציאה לגמלאות. 46. הנה כי כן, המדובר בתובעת שפרשה לגמלאות מיוזמתה שלה, ומכאן שהיתה זכאית לכאורה במועד פרישתה לתנאים מכח הדין, עליהם עמדנו לעיל, אלא שכאמור בענייננו אין חולק, בין הצדדים כי עובר לפרישתה של התובעת לגמלאות נחתם בין הצדדים הסכם פרישה בדבר תנאי פרישתה של התובעת לגימלאות, כאשר בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לתנאי הפרישה המגיעים לתובעת מכח הסכם זה. 47. כאמור, טוענת התובעת כי על פי הסכם הפרישה שבינה לבין הנתבעת, הוסכם כי תהיה זכאית ל-60% פנסיה עם פרישתה מעבודתה. לביסוס טענתה זו צירפה התובעת את תצהירו של מר חסון, אשר טען כי בין הצדדים הוסכם כי התובעת תפרוש לפנסיה בשיעור של 60% גימלה, לפי היקף משרה של 91% המבוססים על 44% בגין שנות שירותה בנתבעת, 8% בגין הגדלת אחוזי פנסיה ו-8% פנסיה בגין שנות ותק במשרד הבריאות. לדבריו, הוא ומר עווד מטעם הנתבעת התחייבו כלפי התובעת שתקבל 60% פנסיה כאמור, וכי הנתבעת תיקח על עצמה את אחוזי הפנסיה של משרד הבריאות בשיעור של 8% וכי היה ברור לו שאלמלא התחייבות זו לא היתה התובעת פורשת לפנסיה באותו מועד (ראה: סעיפים 5-4 לתצהיר). על גירסתו זו חזר מר חסון אף בעדותו בפנינו בעמ' 11 ו-13 לפרוטוקול. 48. כעולה מדיוננו בפרק הקודם, ברי כי אין כל ממש בחישובים הנטענים על ידי מר חסון, שכן אפילו היה מתקבל אישור משרד הפנים לכך שהנתבעת תישא בשיעור הגימלה בגין תקופת עבודתה של התובעת במדינה עד הגיעה של התובעת לגיל 60 - הרי שאף אז למירב ובכפוף לאישור של 8% פנסיה נוספים, יכלה התובעת למירב להגיע לכאורה להיקף גימלה משוקלל שבין 50.77% גימלה ממשרה מלאה ל- 53.82% גימלה ממשרה מלאה, על פי החישוב שלהלן: 37.54% גימלה ממשרה מלאה או לכל היותר 40.59% גימלה ממשרה מלאה, בגין שירותה בנתבעת, בתוספת 5.23% גימלה לכאורה ממשרה מלאה בגין שירותה של התובעת במדינה, ובסה"כ 42.77% גימלה ממשרה מלאה, או לכל היותר, ואם אמנם היתה זכאית לגימלה בשיעור של 40.59% בגין שירותה בנתבעת, לגימלה בשיעור מירבי של 45.82% גימלה ממשרה מלאה. בתוספת 8% הרי שלכל היותר יכלה התובעת להגיע ל- 50.77% גימלה ממשרה מלאה, או לכל היותר, ואם אמנם היתה זכאית לגימלה בשיעור של 40.59% בגין שירותה בנתבעת, לגימלה בשיעור מירבי של 53.82% גימלה ממשרה מלאה. 49. אלא שבכך לא סגי, שכן בניגוד לגירסת התובעת והעד חסון באשר למוסכם בין הצדדים, הרי שבהסכם הפרישה שנחתם בין הצדדים, לאחר מועד הדיונים ביניהם ואף לאחר אישור מועצת הנתבעת (ראה עדות התובעת: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 10), אין כל ציון לפיו התובעת תקבל "60% גימלה". כל שנקבע בהסכם זה, עליו חתמו הצדדים, לעניין שיעור הגימלה, הוא, שהעיריה מתחייבת לשלם לתובעת "הגדלה בשיעור 8% וזאת בנוסף לאחוזי הפנסיה המגיעים למורה ע"פ החוק" (ראה: סעיף 5(א) להסכם), וכי אחוזים אלו יחושבו לפי "המשולם למורה עבור משרה אחת" (ראה: סעיף 5(ב) להסכם). התובעת אישרה כי קראה את ההסכם בטרם חתמה עליו (ראה עדותה: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 24). 50. על כך נוסיף, כי בניגוד לגירסת העד חסון בדבר הסכמה על שיעור גימלה של 60% (כולל תשלום חלק המדינה בגימלה עד הגיעה של התובעת לגיל 60), הרי שבמכתבו של מר חסון מיום 18.11.99 אל מר אמונה (מוצג ת/2) אשר נכתב בזמן אמת ובסמוך לאחר חתימת הסכם הפרישה ואישור מועצת העיריה, אין כל אזכור של המספר 60%, אלא כל שנאמר בו הוא: "הנני תקווה שתוכל לאשר לנו הגדלת עידוד הפרישה בשיעור של 8%". עניין שירותה הקודם של התובעת נזכר רק אגב אורחא ברישא למכתבו, עת איזכר שלתובעת יש רצף זכויות של 4 שנים מבלי למסור פרטים בנדון. מכל מקום, לא נאמר דבר במכתב זה לעניין קבלת אישור לנשיאה בחלקה של המדינה עד הגיעה של התובעת לגיל 60 וכאמור, אין כל התייחסות לגובה הגימלה בשיעור של 60%. בנסיבות אלו, אנו מוצאים קושי ליתן אמון בגירסת התובעת ומר חסון, כי הוסכם ביניהם על שיעור גימלה של 60%, שעה שאין כל איזכור לשיעור זה לא בהסכם הפרישה ואף לא במכתבו של מר חסון עצמו, בזמן אמת, למשרד הפנים. 51. זאת ועוד, באשר לטענת ההסתמכות של התובעת, מוצאים אנו קושי ליתן אמון בגירסת העד חסון וגירסת התובעת לפיה, אלמלא שיעור הפנסיה עליו הוסכם לא היתה התובעת פורשת לגימלאות באותו מועד. להזכיר, אין המדובר בעניינו בפרישה שנבעה מיוזמה של הנתבעת, אלא בפרישה מרצונה של התובעת. נכונים אנו להניח כי לאור פניית התובעת לפרוש לגימלה מוקדמת, תמכה הנתבעת באפשרות זו ואף היתה מעוניינת בה, אך כעולה מעדותה של התובעת בפנינו, היתה זו יוזמה של התובעת לפרוש באשר לשיטתה: "עבדתי מספיק זמן, וביקשתי לצאת". במילים אחרות, התובעת גמרה אומר בליבה לפרוש במועד בו פרשה, ולפיכך מתקשים אנו לקבל את טענתה כי אלמלא הובטח לה שתקבל 60% פנסיה במועד פרישתה לא היתה פורשת במועד זה. על כך נוסיף שכאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית בפנינו, האם ביקשה לחזור לעבודה, לאחר שהתברר לה כי תהיה זכאית לגימלה ממשרד הבריאות רק בהגיעה לגיל 60, השיבה באלו המילים: "לא. בכלל לא חשבתי לחזור לעבודה" (ראה עדותה: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 13). הנה כי כן, אין בידינו לקבל את גירסת התובעת כעולה מעדותה ומעדות מר חסון, לפיה, אלמלא ה"הבטחה לקבלת 60% פנסיה", לא היתה פורשת מעבודתה במועד שבו פרשה. משכך, אף אין בידינו ליתן אמון בגירסת ההסתמכות כנטען על ידי התובעת ומר חסון. למירב, נכונים אנו להניח כי התובעת קיוותה שתוכל לקבל גימלה בשיעור של 60% מעת פרישתה, אך בכך לא סגי כדי להקים לה טענת הסתמכות, לא כל שכן להקים לה זכות מכח דין לקבל גימלה בשיעור זה. 52. סיכומו של עניין, ועל יסוד הראיות שהוצגו בפנינו, אין בידינו לקבוע כי הוסכם בין הצדדים כתנאי לפרישתה של התובעת במועד בו פרשה, כי תקבל 60% פנסיה, בפרט כך לאור הוראותיו המפורשות של הסכם הפרישה, ומכתבו של מר חסון אל משרד הפנים מיום 18.11.99. כעולה מהסכם הפרישה עליו חתמו הצדדים, כל שהוסכם בין התובעת לנתבעת, הוא שהתובעת תפרוש לגימלה מוקדמת ותהיה זכאית ל-8% פנסיה בנוסף לאחוזי הפנסיה המגיעים "לה על פי החוק", ודוק כעולה מסעיף 5(ב) להסכם המדובר היה ב-8% פנסיה ממשרה מלאה. כעולה מפרוטוקול מועצת העיריה, העיריה אישרה את ההסכם אך זאת בכפוף לקבלת אישורו של משרד הפנים. יתרה מכך, בעדותו בפנינו, אישר מר חסון: "לשאלת בית הדין האם אמרתי לתובעת שההסכם מותנה באישור משרד הפנים אני משיב שכן, זה מופיע בהחלטה וגם שלחו לתובעת את ההחלטה" (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 20-19). 53. העולה מכל האמור לעיל הוא שבין התובעת לבין העיריה נחתם הסכם פרישה, מותנה באישורו של משרד הפנים, אשר על פיו הוסכם כי התובעת תקבל הגדלה של 8% פנסיה מלאים על הגימלה המגיעה לה על פי דין, וכי תחל לקבל גימלה זו מיד עם פרישתה ולא בהגיעה לגיל המזכה בקבלת הגימלה על פי דין. כעולה מן המסמכים שנשלחו על ידי מר חסון בזמן אמת, לא רק שלא נתבקש אישור לתשלום גימלה בשיעור של 60%, אלא שאף לא נתבקש כל אישור, לא כל שכן שלא התקבל כל אישור לשלם לתובעת את חלקה של המדינה על ידי הנתבעת בטרם הגיעה לגיל 60. 54. כמבואר לעיל, בהינתן כי עסקינן בגוף מתוקצב כהגדרתו על פי דין, הרי שלאור הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, וגם אלמלא הובהר לתובעת כי ההסכם מותנה באישורו של משרד הפנים, הרי שללא קבלת אישורו של משרד הפנים להסכם הפרשה - דינו היה בטלות, ולכל היותר היתה התובעת זכאית לשיעורי הגימלה המגיעים לה על פי דין מאת הנתבעת, ואף זאת רק בהגיעה לגיל 57, או לחלופין לחזור בה מפרישתה המוקדמת. אלא שכאמור, אין חולק בענייננו, כי בסופו של יום ולאחר כל הגלגולים שעבר האישור, אישר משרד הפנים לתובעת הגדלת שיעור המשרה והגדלת היקף המשרה לצורך חישובה של הגימלה. משרד הפנים לא אישר לנתבעת לשאת בחלקה של המדינה בגימלת התובעת עד הגיעה של התובעת לגיל 60, ודוק אף לא התבקש לעשות כן (ראה: מכתבו של מר חסון מיום 18.11.99). ודוק, אין בידינו לקבל את טענת התובעת בסיכומיה, לפיה מתוך מכתבו של מר שפיצר מיום 17.2.00 והשימוש בביטוי "בהתאם להסכם רציפות זכויות עם משרד הבריאות, נא לפנות אליהם למימוש הזכויות ולהעביר אליכם את חלקם", יש להבין כי משרד הפנים אישר לנתבעת להתחיל לשאת ב"חלקה של המדינה" בגין גימלאות לתובעת, כבר ממועד הפרישה. כך, מעצם ההפניה אל משרד הבריאות למימוש הזכויות, פשיטא כי לא היתה כל כוונה לאשר לנתבעת לשאת בחלק זה של הגימלה כבר ממועד הפרישה. יתרה מכך, בקביעת שיעור הגימלה המדויק וטעמיו, כעולה ממכתב זה, ברי כי האחוזים בגין עבודתה של התובעת במשרד הבריאות לא נלקחו בחשבון. לא למותר לציין, שככל שמבקש ב"כ התובעת ללמוד ממכתב זה, כי מר שפיצר הורה למדינה להתחיל לשלם את זכויותיה של התובעת לגימלה כבר ממועד פרישתה באמצעות הנתבעת, הרי שלא רק שאין כל יסוד להנחה זו במכתב עצמו ובהתכתבויות הנוגעות אליו, אלא שגם מבחינה מהותית, מר שפיצר אינו הגורם המוסמך לחייב את המדינה לשלם גימלאות לעובד בגין תקופת שירותו במדינה. כעולה מנוסח המכתב, כל שנאמר בו הוא שלעניין זכויות הנובעות מהסכם רציפות הזכויות, יש לפעול על פי הוראותיו של הסכם הרציפות. ואמנם, כעולה ממכתבו של משרד האוצר מיום 5.7.00 אל מר חסון עולה כי אכן היתה פניה מצד מר חסון אל משרד האוצר, לתשלום חלק הגימלה בגין שירותה של התובעת במדינה, אך כאמור, ובדין שכך, השיב משרד האוצר כי ישמח לכבד את חלקו, אך זאת מעת הגיעה של התובעת לגיל 60. כעולה מעדותה של התובעת, היא היתה מודעת לתשובה זו וחרף זאת, לא חשבה לחזור בה מן הפרישה. 55. ובאשר לאותה גימלה שאושרה על ידי משרד הפנים. ראשית, וכעולה מאישורו של מר עלא גנטוס מיום 9.8.00 היקף משרתה של התובעת הוגדל ל-91% לאור תיקון התשל"ו לחוק הגימלאות. לאור ההפניה לתיקון לחוק הגימלאות משנת תשל"ו ובהינתן כי סעיף 12(א) לחוק הגימלאות תוקן בשנה זו, נכונים אנו להניח כי הכוונה היתה לתיקון היקף המשרה בשל משרת מורה אם. כאמור, לא הוצגו בפנינו ראיות באשר לעצם זכאותה של התובעת להגדלת "משרה אם" במשך כל תקופת עבודתה, ואף לא הובהר האם השיעורים הנקובים במוצג נ/5 כוללים בחובם את אחוזי ההגדלה בגין משרת "מורה אם", אם לאו. יתרה מכך, אף לא הוצג בפנינו מכתב הפניה אל מר גנטוס, ואלו נתונים הוצגו בפניו עת קיבל את החלטתו הנ"ל. ברם אולם, ואף אם נצא מתוך הנחה כאמור כי אחוזי המשרה שבמוצג נ/5 אינם כוללים את ההגדלה בגין משרת "מורה אם" ואף אם נצא מתוך הנחה כי במשך כל תקופת עבודתה המזכה ענתה התובעת על ההגדרה, הרי שלמירב היתה זכאית להגדלה עד להיקף משרה של 91.9% משרה. כעולה ממכתבו של מר גנטוס הנ"ל, בפעל הוגדל היקף משרתה של התובעת ל-91% משרה. בכך, ובהעדר כל ראיה לסתור, מוצתה זכאותה על פי דין של התובעת להגדלת המשרה מכח סעיף 12(א)(7) לחוק הגמלאות בגין משרת אם, ואין היא זכאית להגדלה נוספת מכח דין, לא כל שכן שאין היא זכאית מכח הדין, להגדלה של 10% גימלה, כנתבע על ידיה, בנוסף להגדלה מכח אישורו של מר גנטוס הנ"ל ומכח הגדלת שיעורי הגימלה לפי אישורו של מר שפיצר. בנוסף לכך, כאמור, ומעבר לזכויותיה של התובעת על פי הדין, הגדיל משרד הפנים את אחוזי הגימלה של התובעת ב-8% לפי היקף משרה של 91%. כפעל יוצא מכך, אושרה לתובעת, בסופו של יום, קיצבה כוללת בשיעור של 52.17% ממשכורתה הקובעת לפי 91% היקף משרה ובסה"כ 47.47% גימלה ממשרה מלאה. על מנת לסבר את האוזן נציין, כי לאור המבואר לעיל בפרק הדן בזכויות התובעת מכח החוק והסכם הרציפות, ובהסתמך על אישורו של מר גנטוס, הרי שבמועד פרישתה זכאית היתה התובעת על פי דין לגימלה מאת הנתבעת בשיעור של 40.19% גימלה משוקללת ממשרה מלאה (44.17% X 91%), אותה זכאית היתה להתחיל לקבל בהגיעה לגיל 57. על פי הסכם הפרישה הוסכם בין הצדדים על תשלום הגימלה מעת יציאתה של התובעת לגימלאות בגיל 55, ועל תוספת של 8% גימלה ממשרה מלאה לזכויותיה של התובעת על פי דין, היינו לתוספת של 8% פנסיה מלאים לגימלה משוקללת בשיעור של 40.19% ממשרה מלאה, ובסה"כ 48.19% גימלה משוקללת ממשרה מלאה. בפעל כאמור, מעת פרישתה לגימלאות בגיל 55, מקבלת התובעת גימלה בשיעור של 47.5% ממשרה מלאה. 56. הנה כי כן, בסופו של יום, היטיב אישור משרד הפנים עם התובעת, מעבר לזכאותה על פי דין, בשני מישורים. האחד, בעצם הקדמת תשלום הגימלה מגיל 57 לגיל 55 - מועד הפרישה בפעל, והשני - בהוספת אחוזי גימלה לאחוזים להם היתה זכאית התובעת על פי דין. במילים אחרות, בסופו של יום, ובכפוף לפער של 0.69% גימלה משוקללת (אשר אף הוא מותנה בהתקיימותן של שתי ההנחות כמבואר לעיל בעניין היקף משרת אם, שכאמור לא הוכחו בפנינו) - קוים הסכם הפרישה שנחתם בין הצדדים במלואו. 58. הנה כי כן, לא רק שאין בידינו לקבל מחד את טענותיה של התובעת, לפיהן כביכול הסתמכה על התחייבות לקבל גימלה בשיעור של 60% כתנאי לפרישתה, ולא רק שהוכח בפנינו כי התובעת היתה ערה לכך שממילא כל שהוסכם עימה כפוף לאישורו של משרד פנים, אלא שהלכה למעשה, ולאחר כל הגלגולים שעבר אותו אישור מטעם משרד הפנים, מקבלת התובעת, הלכה למעשה (ובכפוף לאותו פער של 0.69% עליו עמדנו לעיל), את הגימלה בהתאם להסכם הפרישה כפי שנחתם עימה, במלואו. לא למותר לציין, כי לאור הוראות חוק היסודות התקציב, אין התובעת זכאית לכל תנאי שהוא מעבר לתנאים המגיעים לה לפי החוק ולפי אישור משרד הפנים. 59. אשר על כן, בסופו של יום, אין לנו אלא לדחות את טענותיה של התובעת בכל הנוגע לזכאותה לתוספת גימלה מאת הנתבעת, מעבר לגימלה בשיעור של 47.5% גימלה משוקללת ממשרה מלאה, אותה מקבלת התובעת החל ממועד פרישתה. ברי, כי עם הגיעה של התובעת לגיל 60, הרי שמכח הוראות הדין וכעולה ממכתב משרד האוצר מיום 5.7.00 זכאית התובעת לקבלת חלק הגימלה שצברה במשך תקופת עבודתה במדינה, אשר יתווסף לגימלה אותה היא מקבלת מהנתבעת, ועל כך יורחב להלן בהמשך. דרישת הקיזוז של הנתבעת 60. עד כאן קביעותינו בכל הנוגע לתביעותיה של התובעת כלפי הנתבעת להגדלת שיעור הגימלה המגיע לה לטענתה מאת הנתבעת, אלא שבכך לא תם דיוננו, שכן כאמור לטענת הנתבעת יש לקזז משיעור הגימלה המשולם לתובעת בפעל, אחוזים מסוימים אשר לשיטתה, מקורם בהטעיה שהטעתה התובעת את משרד הפנים. כך, לטענת הנתבעת, לא היה מקום לאשר לתובעת את הגדלת היקף המשרה ל-91% כעולה מאישורו של מר גנטוס, בפרט כך ובהינתן שלפנים משורת הדין אישר משרד הפנים לתובעת 2% נוספים לגימלה בגין משרת מורה אם. יתרה מכך, לטענת הנתבעת, לא היה מקום לאשר לתובעת 2% בגין מצב בריאות של בעלה, שכן על פי הוראות החוק, הזכאות היא להגדלה במקרה שבן הזוג אינו עובד ובן הזוג הפורש מבקש לפרוש כדי לטפל בו, ואילו בענייננו בעלה של התובעת ממשיך לעבוד בעיריה, בהיקף של משרה מלאה ומעלה לאחר שעבר התקף לב. עוד טוענת הנתבעת כי לא היה מקום לאשר לתובעת הגדלת משרה בגין 4% עקב עידוד פרישה, שכן הוראה זו אינה חלה על עובדים במשרות יעודיות דוגמת התובעת ובכל מקרה לא בוטלה משרת התובעת. בכל מקרה, לטענת הנתבעת, על פי אישור משרד הפנים מיום 17.2.00 אושר לתובעת מענק בשיעור 6.99 משכורות, ואילו על פי האישור המאוחר מיום 20.8.01 תוקן גובה המענק ל- 5.34 משכורות. למרות האמור לעיל, העיריה עקב היסח הדעת לא קיזזה את ההפרש בגובה 1.65 משכורות מן המענק. 61. אין בידינו לקבל טענותיה הנ"ל של הנתבעת, ונבאר טעמנו להלן. ראשית, ובכל הנוגע להגדלת היקף המשרה ל-91% כעולה מאישורו של מר גנטוס לעיל, הרי שבניגוד לסברת הנתבעת, הנטל להראות כי שיעורי המשרה כנקוב במוצג נ/5 כבר כוללים בחובם את ההגדלה בגין משרה אם, מוטל על הנתבעת, הן בהיותה המעבידה והן בהיותה מי משערכה את מוצג נ/5 הנ"ל. חרף זאת, הנתבעת לא הציגה בפנינו את תלושי השכר של התובעת ולו באופן מדגמי על מנת שניתן יהיה להשתכנע כי האחוזים הנקובים במוצג הנ"ל מתייחסים להיקף משרה שלאחר ההגדלה בגין משרת אם, ולא הזמינה לעדות את מנהל בית הספר שערך את המסמך. להזכיר, המדובר במסמך שנערך על ידי מנהל בית הספר, אשר אמון על היקף העבודה בפעל כפי שהוא עולה מרישומי בית הספר, ולא במסמך של מחלקת כח אדם בעיריה, אשר בפניה התמונה הכוללת של התמורה ששולמה לתובעת בפעל. בנסיבות אלו, ולאור הבהרותינו לעיל ביחס לזכאותה של התובעת מכח הדין להגדלת משרתה בגין היותה מורה אם, אין בידינו לקבוע כי אישורו של מר גנטוס ניתן בניגוד לדין כנטען על ידי הנתבעת. 62. באשר לטענותיה של הנתבעת כי לא היה מקום להגדיל את משרתה של התובעת בגין 2% בריאות בן זוג ו-4% עידוד הפרישה, נקדים ונבהיר כי על פניו, מוצאים אנו קושי לקבל זו שעה שהיא מועלית מצד הנתבעת עצמה, אשר לא רק שהתקשרה עם התובעת בהסכם להגדלת משרתה בשיעור של 8%, אלא שהיתה זו שפנתה למשרד הפנים בבקשה לקבל את אישורו לאותה הגדלה מן הטעמים הנ"ל בדיוק. אמת הדבר, עצם העובדה שהנתבעת התקשרה עם התובעת בהסכם להגדלת משרתה ב-8% מעבר לזכאותה על פי דין ועצם העובדה שפנתה למשרד הפנים בבקשה להגדיל את משרתה של התובעת בשיעור זה, עדיין אינה מקנה לתובעת זכות לקבל את התנאים הנ"ל, אלא שמנגד, לאחר שפניית הנתבעת אושרה על ידי הגורם המוסמך לכך - משרד הפנים, אנו מוצאים כי העלאת מסוג זה על ידי הנתבעת, מקוממת ולוקה ולו בקורטוב של מניעות. אלא שבכך לא סגי, שכן גם לגופם של דברים, אין בידינו לקבל את טענותיה אלו של הנתבעת, ונבאר. 63. כך , ובכל הנוגע לאישור להגדלה של 2% בגין מצב בריאותו של בן הזוג - לעניין זה קובע סעיף 100(א) לחוק הגימלאות, כי נציב השירות רשאי להורות בהודעה ברשומות ובתנאים שקבעה הממשלה, כי לצורך קביעת זכויותיו של אותו עובד לפי חוק זה, כולן או מקצתן תחושב תקופת שירותו, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהיתה למעשה, ובשיעור שקבעה הממשלה. בסעיף 85.123(ד) לתקש"יר נקבע, לעניין זה: "..אם: בעת פרישתו של עובד לקצבה היה מצב בריאותו שלו או של בן זוגו לקוי ולליקוי זה השפעה על יכולת השתכרותו שלו או של בן זוגו, ו/או ישנן בגין מצב הבריאות הוצאות מיוחדות, רשאית הוועדה להמליץ על הגדלה של עד %4, או הגדלה בשיעור של %1 לכל %10 נכות שנקבעו לעובד - הכל לפי השיעור הגבוה יותר - בגין מצב בריאותו של העובד עצמו; הגדלה בשיעור של עד %6, או הגדלה בשיעור של %1 לכל %10 נכות שנקבעו לעובד - הכל לפי הגבוה יותר - בגין מצב בריאות לקוי של העובד ובן זוגו. הגדלה בשיעור של עד %3 בגין מצב בריאותו של בן הזוג בלבד. האמור לעיל; מותנה בכך, שאין העובד או בן זוגו מקבל תשלומים כלשהם ממקור אחר, בגין מצב בריאותם הלקוי" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). ובענייננו, בהתאמה לנהוג במדינה, מוסמך משרד הפנים לאשר לתובעת בהסתמך על הקריטריונים הנ"ל, הגדלת שיעור הגימלה. הנתבעת לא סתרה את תוכן מכתבו של מר חסון מיום 18/11/99 לעניין העובדה כי בעת פרישתה של התובעת חלה התדרדרות במצב בריאותו של בעלה אשר נכון לאותה עת היה מאושפז עקב אירוע לבבי. יתרה מכך, לעניין זה העידה בפנינו התובעת כי נכון לאותה עת בעלה היה מאושפז לאחר התקף לב בית חולים ועבר ניתוח מעקפים (ראה: עדותה בעמ' 17 פרוטוקול ש': 23-21). אכן, כאשר נשאלה התובעת, האם נכון להיום בעלה עובד בעיריה השיבה בחיוב (ראה: עדותה בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 20-17), אלא שמכאן ועד למסקנה כי נכון לעת פרישתה של התובעת עבד בעלה המשרה מלאה, רחוקה הדרך. ודוק, לא נעלמה מעינינו פרשנותו של מר אמונה מטעם משרד הפנים להוראות הדין הנ"ל (ראה: עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 20-17), אלא שבעניין זה יש לזכור כי גם אם מר אמונה נטל חלק בטיפול בעניינה של התובעת, הרי בסופו של יום מי שאישר את הגדלת הגימלה כאמור, היה מר ישראל שפיצר - ראש מינהל השירות במשרד הפנים שהוא בעל הסמכות ליתן האישור, ומר שפיצר לא הובא להעיד בפנינו, על תוכן אישורו וטעמיו. אף אין בידינו לקבל את סברת מר אמונה כי משרד הפנים הוטעה על ידי התובעת לחשוב כי בעלה חדל לעבוד, מה גם שלא מצאנו כל אסמכתא לכך שתנאי להכרה בעילה זו, הוא שבן הזוג לא יעבוד יותר מכאן ואילך. יתרה מכך, אישורו של משרד הפנים הינו אישור מהותי ופועלת לטובתו חזקת חוקיות פעולת משרד הפנים, בזמן אמת. נטל ההוכחה להוכיח את טענתה זו, בפרט כך לאור חזקת חוקיות פעולות הגורם המאשר, והנטל הכבד המוטל על זה הטוען להטעיה, מוטל כל כולו על הנתבעת, ובענייננו, אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל זה. משכך, אין לנו אלא לדחות את טענתה של הנתבעת לעניין רכיב זה, בפרט כך עת בסופו של יום איש מן הצדדים, לא הנתבעת ולא משרד הפנים לא עמדו בנטל המוטל על בעל דין להוכיח את טענת ההטעיה שבפיהם. 64. בכל הנוגע לטענת הנתבעת לגבי האישור להגדלה של 4% בגין עידוד פרישה, הרי שלעניין זה, אף מר אמונה אישר בעדותו: ש. למה השארת את ה- 4% עידוד הפרישה אם אתה אומר שגם זה ניתן בטעות? ת.אנחנו באיזה שהוא מקום באים לקראת הרשות המקומית כדי לסיים באופן מכובד יחסי עובד מעביד, גם אם מלכתחילה לא טיפלנו כיאות בנושא תנאי פרישה של התובעת שזה היה מקרה יוצא דופן, לא רצינו להפלות לרעה מול עובדים אחרים במערכת כי למשל אם מדובר במשרה לא יעודית ואנשים פרשו במסגרת תוכנית הבראה שביטלו את המשרה שלהם, אז הם קיבלו 4%. לא רצינו לפגוע בעובדת שלמרות שאני חושב שהיא קיבלה מעל ומעבר למה שמגיע לה, אז נכון שטעינו אבל גם אם טעינו אישרנו לה את הכל, והכל בשביל לסיים יחסי עובד ומעביד בצורה נאותה".(ראה עדותו: בעמ' 38 לפרוטוקול ש: 26-18). על האמור לעיל נוסיף, כי הגם שהפרישה עצמה היתה ביוזמת התובעת, הרי שהנתבעת הסכימה לפרישה ואף היתה מעוניינת בה, וכעולה ממכתבו של מר חסון מיום 18.11.99 נימקה את בקשתה להגדלת שיעורי המשרה, בין היתר, במילים: "ביציאתה אנו יכולים למנות מורה צעירה ולהצעיר בכך את המערכת". נראה כי נסיבה זו לא נעלמה מעיני משרד הפנים, כעולה אף מעדותו של מר אמונה בפנינו, ומשכך אישר משרד הפנים לנתבעת להגדיל את שיעור הפרישה של התובעת, וזאת מכח סמכותו הטבועה לאשר הטבות פרישה בנסיבות המצאימות, מעבר לזכויות הקבועות בחוק הגימלאות. הנה כי כן, אין בידינו, אף בעניין זה לקבל את טענתה של הנתבעת, אשר כמבואר לעיל, אף אינו מקובלת על משרד הפנים. יתרה מכך, בכל הנוגע לטענות הנתבעת כנגד אישורי משרד הפנים, הרי שלעניין זה אף לא נעלמו מעינינו טענות המדינה בסיכומיה לפיהן, המדובר בנסיבות יוצאות דופן בהן אישר משרד הפנים לתובעת, תנאי הפרישה לפנים משורת הדין, לנוכח נסיבותיה המיוחדות. משכך אף מטעם זה אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת הנטענות בדיעבד ובהתייחס לאישור שהיא עצמה ביקשה וקיבלה. למעלה מן הצריך, נוסיף כי אין בדינו לקבל את טענות המדינה בסיכומיה לפיהן היא שומרת על זכותה לבדוק ולאשר שוב את את אחוזי הגימלה של התובעת. לא בכדי צורפה המדינה להליך זה, שכן המקום לבירור הטענות בדבר נכונות האישור הינו במסגרת הליך זה, שעניינו במיצוי המחלוקת שבין התובעת לנתבעת לעניין זכויותיה לגימלה מהנתבעת. משכך, קביעותינו שבנדון הינן קביעות ממצות בכל הנוגע לזכאותה של התובעת לגימלה מאת הנתבעת. 65. סיכומו של עניין, ולאור כל המבואר לעיל, אין לנו אלא לדחות אף את טענות הנתבעת באשר לקיזוז אחוזי גימלה מן הגימלה המשולמת בפעל לתובעת. באשר לטענת הנתבעת לגבי תשלום מענק ביתר, הרי שלעניין זה לא הובאו בפנינו, מעבר להפניה לאישורי משרד הפנים, האסמכתאות הדרושות להוכחת ה איזה מענק שולם לתובעת ומתי, ולפיכך אין לנו אלא לדחות זו של הנתבעת בהעדר ראיה. משכך, ולאור קביעותינו לעיל, בהן דחינו את תביעת התובעת, להגדלת הגימלה מעבר לזו המשולמת לה בפעל, התוצאה היא, שהתובעת זכאית לגימלה מאת הנתבעת בשיעור של 47.5% גימלה משוקללת ממשרה מלאה, כפי ששולמה לה בפעל על ידי הנתבעת, ממועד צאתה לגימלאות. ברי, כי עם הגיעה לגיל 60, מכח הוראות הדין וכעולה ממכתב משרד האוצר מיום 5.7.00 זכאית התובעת לקבלת חלק הגימלה שצברה במשך תקופת עבודתה במדינה, אשר יתווסף לגימלה אותה היא מקבלת מהנתבעת. לא נעלם מעינינו כי מאז הגשת התביעה מלאו לתובעת 60 שנה, ואם טרם שולם לה חלקה בגין שירותה במדינה, הרי שעל המדינה לשלם לתובעת, בין במישרין, ובין באמצעות הנתבעת את חלקה שלה בגין שירותה של התובעת כמדינה, החל ממועד הגיעה לגיל 60 בצירוף הפרשים, אם אמנם טרם בוצע התשלום. כאמור, הערכנו את שיעור הגימלה המשוקללת המגיע לתובעת מהמדינה ב- 5.23%, אך כפי שהבהרנו, המדובר בשיעור לכאורי בלבד, ולעניין זה על המדינה לערוך חישוב מדויק של זכויותיה של התובעת, בהתאם להוראות החוק והסכם הרציפות, ולשלם לתובעת כאמור, בין אם במישרין ובין אם באמצעות הנתבעת, את חלק הגימלה לו זכאית התובעת בגין שירותה במדינה, וזאת החל ממועד הגעתה לגיל 60, ככל שטרם נעשה כן, לרבות הפרשים. 66. עד כאן קביעותינו בכל הנוגע למחלוקת העיקרית שנפלה בין הצדדים בדבר שיעורי הגימלה המגיעים לתובעת, אלא שבכך לא סגי, שכן כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשתי מחלוקות נוספות. נפנה להלן לדון במחלוקות אלו שבין הצדדים, ותחילה המחלוקת לעניין שיעור הפיצוי בגין פדיון ימי מחלה לא מנוצלים. התביעה להפרשי פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים 67. אין חולק בין הצדדים באשר לזכאותה של התובעת, על פי הדין, לפיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים (להלן - הפיצוי) בשים לב לגילה בעת פרישתה. אף אין חולק בין הצדדים, כי בעת פרישתה, קיבלה התובעת פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים בסך של 18,432 ₪. העיריה חישבה את הפיצוי המגיעה לתובעת לפי: 660 ימי זכאות למשך כל התקופה - 276 ימים שנוצלו = 384 ימים לא מנוצלים. 384 ימים לא מנוצלים X 6 ימים = 76.8 ימי פיצוי. 30 76.8 ימי פיצוי X 240 ₪ ערך יום = 18,432 ₪. 68. אלא שלטענת התובעת, שולם לה פיצוי בחסר. לטענת התובעת ברכיב זה לכתב התביעה, היא זכאית להפרשים בגין הפיצוי בסך של 40,820 ₪ מחושבים לפי: 603 ימי זכאות למשך כל התקופה (מחושבים לפי חלקיות משרה של 91%) - 181 ימים שנוצלו = 422.6 ימים לא מנוצלים. 422.6 ימים לא מנוצלים X 8 ימים = 113 ימי פיצוי. 30 113 ימי פיצוי X 494.5 ₪ ערך יום = 55,897 ₪. בניכוי הסך ששולם 18,432 ₪. יתרה: 37,447 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד הגשת התביעה = 40,820 ₪. 69. בסופו של יום, התברר כי המחלוקות שבין הצדדים ברכיב זה לכתב התביעה, מתמצית למעשה בשתי שאלות, כדלקמן: א. האם יש לחשב את סה"כ ימי המחלה שנוצלו על ידי התובעת במהלך כל תקופת עבודתה בעיריה לפי 276 ימים כטענת הנתבעת, או שמא לפיה 181 ימים כטענת התובעת (לציין, שכפעל יוצא ממחלוקת זו חלוקים הצדדים בשאלה האם זכאית התובעת לפיצוי בשיעור של 6 ימים לכל 30 ימי מחלה שלא נוצלו או שמא לפיצוי בשיעור של 8 ימים לכל 30 יום שלא נוצלו). ב. מהו שווי יום לצורך חישוב הפיצוי, האם 240 ₪ ליום כטענת הנתבעת או שמא 494.5 ₪ ליום, כטענת התובעת. 70. שני הצדדים היפנו לעניין זה להוראה המצויה באוגדן תנאי השירות לעובדים בשלטון המקומי, ואשר מקורה בהסכמים הקיבוציים בשירות הציבורי לעניין הפיצוי, ולפיה נקבע כי הפיצוי יהיה בשיעור הבא: "א.ניצל העובד במשך כל תקופת שירותו יותר מ-65% מסך כל ימי חופשת המחלה שהגיעו לו בעד כל תקופת שירותו - לא ישולם כל פיצוי. ב. ניצל העובד במשך כל תקופת שירותו 36% עד 65% מסך כל ימי חופשת מחלה שהגיעו לו כאמור, יהיה הפיצוי, בשיעור של 6 (שישה) ימים עבור כל 30 ימי חופשת מחלה שביתרת ימי חופשת המחלה" ג. ניצל העובד במשך כל תקופת שירותו פחות מ-36% מסך כל ימי חופשת מחלה שהגיעו לו כאמור, יהיה הפיצוי, בשיעור של 8 (שמונה) ימים עבור כל 30 ימי חופשת מחלה שביתרת ימי חופשת המחלה" 71. הראיה היחידה שהוצגה בתיק זה לעניין רישום מספר הימים שנוצלו, ואשר עליה הסתמכו שני הצדדים בחישוביהם, הינו נספח ח' לתצהיר התובעת - דו"ח שנערך על ידי בית הספר בו הועסקה התובעת, ואשר מסכם את רישום ימי המחלה לשנים 1980 עד 1999. לא הוצג בפנינו כל רישום של התקופה שקדמה לשנת 1980. בחקירתו הנגדית בפנינו אישר העד מר עווד מטעם הנתבעת (ראה עדותו: בעמ' 31 לפרוטוקול ש': 18) כי לא קיים רישום לגבי התקופה שקדמה לשנת 1980. 72. נפנה להלן לדון במחלוקות שבין הצדדים באשר לרכיב זה לכתב התביעה, ותחילה למחלוקת בעניין מספר הימים שנוצלו. כך, אין חולק בין הצדדים כי בחודשים 12/85, 1/86 ו-2/86 שהתה התובעת בשמירת הריון. זאת ועוד, כעולה מתלושי השכר שהוצגו בפנינו לחודשים אלו (ראה: מוצג נ/1), עולה כי בפעל, במהלך כל תקופה זו שולמו לתובעת דמי מחלה. אלא שטוענת התובעת כי אף אם חושבה תקופה זו כתקופת ימי מחלה של 90 יום, הרי שאין לזקוף בגינה 90 ימי מחלה, אלא לכל היותר 33 ימי מחלה, ומשכך התוצאה היא שבשאר תקופת עבודתה ניצלה התובעת 148 ימי מחלה ובתוספת 33 ימים בחודשים 12/85 עד 2/86 בסה"כ 181 ימי מחלה, ולא 238 כנטען על ידי הנתבעת. נפנה להלן לדון במחלוקת זו שבין הצדדים. 73. ראשית, והגם שכעולה מחישוביה זנחה התובעת את ה כי אין לזקוף ימי מחלה בגין תקופת שמירת הריון, הרי שלמעלה מן הצריך ולהסרת כל ספק נבהיר כי, על פי סעיף 7(ג)(1) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 והפסיקה שפירשה אותו [ראה: דב"ע מח/61-3 נטלי רייזמן - תלם מחשבים בע"מ פד"ע כ' 41], תקופת שמירת הריון אינה בגדר תקופת מחלה. מכאן שבגין תקופת היעדרות זו לא היתה התובעת זכאית לכל תשלום שהוא מאת הנתבעת, לרבות לא תשלום בגין ימי מחלה. בענייננו לעומת זאת, קיבלה התובעת דמי מחלה בגין מלוא התקופה, ולפיכך בדין חישבה הנתבעת את ימי המחלה ששולמו לתובעת בגין תקופה זו כימי מחלה שנוצלו על ידיה. מכל מקום, כעולה מתחשיבי התובעת, בסופו של יום, גם התובעת התבססה על ניצול ימי המחלה בתקופה זו, אלא שלטענתה, לא היה מקום לזקוף 90 ימי מחלה בגין תקופה זו, שכן לדבריה בתקופה זו חלה חופשת החורף- חג המולד בבתי הספר (16 ימים) ובנוסף לכך עוד יום אחד - חג יום הטבילה, שאין להכלילם בימים המחלה שנוצלו. יתרה מכך, לטענת התובעת, היא הועסקה בהיקף של 4 ימי עבודה, כך שבכל שבוע היו לה שלשה ימי מנוחה שבועית, אותם יש להפחית מסך ימי המחלה לעיל ובסה"כ יש להפחית בנוסף לאותם 17 ימים לעיל, עוד 40 ימי מנוחה, ובסה"כ 57 ימים, כך שלכל היותר היה מקום לזקוף על חשבון ימי המחלה בתקופה זו 33 ימים. 74. אין בידינו לקבל טענותיה אלו של התובעת, ונבאר. כך, אין כל יסוד לטענתה של התובעת, לפיה כביכול היו לה שלושה ימי מנוחה בשבוע אותם אין לקחת בחשבון. התובעת היתה עובדת חודשית בהיקף משרה חלקי, וקיבלה את דמי המחלה בגין מלוא החודש בו נעדרה בהתאם להיקף משרתה, כך שאין עסקינן בימי מנוחה כהגדרתם בחוק. לא זו ואף זו, הזכאות לימי מחלה, היא בימים קלנדריים ולא בימי עבודה בפעל , ואמנם לעניין זה קובע סעיף 2(ב)(1) לחוק דמי מחלה התשל"ו-1976, לגבי עובד חודשי דוגמת התובעת, כי תקופת המחלה תהא " כל ימי מחלתו לרבות ימי מנוחה וחגים". משכך, ברי כי אף אין יסוד לטענת התובעת לפיה מתקופת המחלה הנ"ל, יש לקזז את ימי חופשת חג המולד ויום הטבילה. 75. סיכומם של דברים עד כה, בדין זקפה הנתבעת 90 ימי מחלה בגין שלושת החודשים (12/85, 1/86 ו-2/86) בהם שולמו לתובעת דמי מחלה. משכך, אין לנו אלא לדחות את טענות התובעת בעניין זה, ואנו קובעים כי, בגין התקופה שמשנת 1980 ועד לשנת 1999 ניצלה התובעת 238 ימי מחלה. 76. אלא שבכך לא סגי, שכן כאמור, הרישום עליו הסתמכו הצדדים התייחס לשנים 1980 עד 1999 ואין בנמצא רישום לגבי התקופה שהחל משנת 1977 ועד שנת 1980. ודוק, לעניין זה קובע סעיף 53 לחוקת העבודה (המבוסס על הודעה בענייני עובדים מס' 230/81), כי במקרים בהם לא קיימים רישומים בדבר ניצול ימי מחלה לתקופה מסוימת, "תפעל הרשות המקומית לחישוב ימי המחלה לפי הניצול הממוצע בשנים אשר לגביהם יש רישום מפורט". על פי הפירוט בסעיף זה לחוקה יש להכפיל את ממוצע הניצול השנתי בשנים לגביהם יש רישום במספר השנים לגביהם לא קיים רישום ולהוסיף את התוצאה למספר הימים המנוצלים לגביהם קיים רישום. בענייננו, בתקופה שמשנת 1980 ועד שנת 1999, ניצלה התובעת כאמור 238 ימים, שהם בממוצע שנתי 12.5 ימים לשנה. אי לכך, בגין התקופה שמשנת 1977 ועד שנת 1980, יש לחשב לתובעת 37.5 ימי ניצול, על פי הפירוט שלהלן: 12.5 ימים ממוצע שנתי X 3 שנים (77', 78' ו-79') בהן לא קיים רישום = 37.5 ימים. משכך בגין מלוא תקופת עבודה בנתבעת החל משנת 1977 ועד לשנת 1999 ניצלה התובעת 275.5 ימי מחלה, ולא 181 ימים כסברת התובעת. 275.5 ימים מהווים 41.7% מסך 660 ימי המחלה שהגיעו לתובעת בגין מלוא התקופה שהחל משנת 1977 ועד לשנת 1999. כאמור, על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בעניין הפיצוי, הרי שבגין ניצול של 36% ומעלה מימי המחלה, זכאי העובד לפיצוי בגובה של 6 ימים לכל 30 יום שלא נוצלו (ודוק, אף לפי חישוב של 238 ימים בלבד, המהווים 36% ניצול מסך ימי המחלה בגין מלוא תקופת העבודה מגיע פיצוי בגובה של 6 ימים בלבד). לפיכך זכאית היתה התובעת במועד סיום עבודתה לפיצוי בגין 76.8 ימים על פי הפירוט שלהלן: 660 יום - 275.5 ימים שנוצלו = 348.5 ימים. 384.5 ימים שלא נוצלו X 6 = 76.8 ימים 30 אשר על כן, בדין חישבה הנתבעת את הפיצוי המגיע לתובעת לפי 76.8 ימים, ואין לנו אלא לדחות את טענת התובעת לפיה כביכול מגיע לה פיצוי בגין 113 ימים. 77. עד כאן קביעותינו בכל הנוגע למספר הימים על פיהם יש לחשב את הפיצוי, אלא שבכך לא סגי שכן כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם גם לגבי שוויו יום עבודה. כך, לשיטת התובעת, כעולה מתחשיב רואה החשבון מר אמיר X מטעמה, משכורתה האחרונה של התובעת לחודש עבודתה האחרון עומדת על סך של 7,911 ₪. הואיל והתובעת עבדה 4 ימים בשבוע, הרי שערך יום עבודה עומד על 494.5 ש"ח ליום, לפי: 7,911 ₪ משכורת לחודש = 494.5 ₪. 16 ימי עבודה בפעל 78. ראשית, נקדים ונבהיר כי אין בידינו לקבל את התחשיב ככל שהוא מבוסס על חישוב ימי עבודה בפעל. 30 ימי הזכאות למחלה בחודש, הינם ימים קלנדריים. כפעל יוצא מכך, גם הימים שנוצלו מחד, וגם הימים שלא נוצלו מאידך, הינם ימים קלנדריים. הפיצוי הינו חלק יחסי של הימים שלא נוצלו, ומשכך, הוא מתייחס לימים קלנדריים. 79. בנסיבות אלו, אין לקבל תחשיב אשר מחד מבוסס על ימי מחלה לא מנוצלים בערכים קלנדריים, כשמאידך את שוויו מחשבת התובעת לפי ימי עבודה בפעל. הנה כי כן, וכבר מטעם זה אין בידינו לקבל את חישוביה של התובעת בכל הנוגע לשוויו של יום פיצוי. 80. זאת ועוד, באשר לגובה המשכורת הקובעת לצורך חישוב הפיצוי, עיון בתלוש השכר האחרון של התובעת בטרם החלה לקבל גימלה (ראה: נספח ט' לתצהיר התובעת), מעלה כי אמנם סך השתכרותה של התובעת עמד 7,911 ₪ ברוטו, אלא שסכום זה כולל בחובו גם רכיבים אשר על פניו, אינם מהווים השתכרות כגון החזר הוצאות שונות וגילום. יתרה מכך, מתוך התוספות הנקובות בתלוש זה, כלל לא ברור אלו תוספות נכללות במשכורת הקובעת ואיזה תוספות אינן נכללות. כאשר נחקר רואה החשבון X בפנינו, על אופן חישוב ערך יום עבודה, השיב, כי הפחית מסך ההשתכרות את הרכיבים שהם בגדר החזר הוצאות והוסיף את החלק ה- 1/12 מדמי ההבראה השנתיים והביגוד השנתי (ראה עדותו: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 9-7), אך לא הציג כל נתונים לגבי חישוב זה, ואף לא פירוט אלו תוספות נכללות במשכורת הקובעת. מנגד, מעיון בחלק הנתונים שבתלוש שכר זה, עולה כי ערך יום עבודה לפי משרה של 20 שעות שבועיות צוין כ-240 ₪ ליום. זאת ועוד, עיון במוצג ת/3 - הבקשה לקביעת קיצבה מיום 9.12.99, אשר נערכה בזמן אמת, מעלה כי המשכורת הקובעת של התובעת (כולל כל התוספות הקבועות) לצורך קבלת גימלה, לפי 100% משרה עמדה על 5,799 ₪ לחודש, ודוק על אף שגם מטעם הנתבעת לא הובא פירוט מדויק כיצד חושב הסך של 240 ₪ ערך יום עבודה, הרי שסכום זה תואם בקירוב ועולה בקנה אחד עם גובה המשכורת הקובעת לפי 100% משרה, מחולקת בהיקף משרה מלאה, בשונה מן הסך של 494.5 ₪ כנטען על ידי התובעת ואשר כאמור לא הוכח בפנינו. 81. בנסיבות אלו, ובהינתן כי הנטל להוכיח, או למזער, לסתור את שווי יום עבודה כפי שהוא נקוב בתלוש השכר האחרון של התובעת, מוטל על התובעת, אין בידינו לקבוע כי התובעת עמדה בנטל להוכיח את שווי ערכו של יום פיצוי, כטענתה. אשר על כן, אף בעניין זה, אין לנו אלא לאמץ את חישובה של הנתבעת, באשר לערכו של יום פיצוי, המבוסס על שווי יום עבודה כנקוב בתלושי השכר של התובעת. 82. סיכומו של עניין. לאור כל המבואר לעיל אין לנו אלא לדחות את תביעתה של התובעת לתשלום הפרשים בגין פיצויי על ימי מחלה לא מנוצלים. התביעה לתשלום הפרשי גמול השתלמות 83. ברכיב זה לכתב התביעה, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 24,883 ש"ח, המהווה לדבריה את סכום גמול ההשתלמות שהופחת מגימלתה החל מחודש ינואר 00', ללא כל הצדק לטענתה. לדבריה, עד לפרישתה שולמו לה: גמול השתלמות ומול ביניים, ואילו החל מחודש ינואר 00', ללא כל הסבר או הצדק, הופחת משכרה גמול ההשתלמות. לטענת הנתבעת מנגד, החל מחודש מאי 00' בתחולה מיום 1.4.99 הועלתה התובעת לדרגת מורה בכיר, בשונה מדרגת מורה מוסמך בה שהתה עד למועד זה. לטענת הנתבעת, העלאתה של התובעת בדרגה אושרה על ידי משרד החינוך, בהסתמך על רישיון ההוראה הקבוע של התובעת, ומשכך, אין התובעת זכאית להמשיך ולקבל גמול ביניים, אותו קיבלה עד לאותו מועד. לטענת הנתבעת, גמול ההשתלמות שקיבלה התובעת זהה לגמול הביניים, ועקב טעות של הנתבעת, הופחת גמול ההשתלמות בשעה שהיה מקום להפחית את גמול הביניים. עם זאת לטענת הנתבעת, אין בכך כדי לשנות, שכן ממילא המדובר בגמולים בשיעור זהה, כך שמבחינה מהותית לא נפגעה כל זכות של התובעת ואין התובעת זכאית להפרשים כנתבע על ידיה. לציין, כי איש מן הצדדים, לא טרח לצרף את תלושי הגימלה של התובעת החל מחודש ינואר 00' ועד למועד הגשת התביעה. 84. נקדים אחרית דבר לראשיתו, ונציין כי אילו טרחו הצדדים לבדוק מבעוד מועד את ההוראות הנורמטיביות בסוגיה זו, מן הסתם היו חוסכים חלק נכבד מן המחלוקת שביניהם בסוגיה זו ואולי אף מצליחים למצותה בהסכמה, כפי שאמנם ניסו לעשות בתחילת הדרך. ברם אולם, משלא נעשה כן, מן הסתם גרר הדבר אחריו הליכים ממושכים ובלבול שלא לצורך. 85. מכל מקום, המקור שמרכז את ההוראות הנורמטיביות בכל הנוגע לתנאי שכרם ותנאי עבודתם של עובדי ההוראה, הינו תקנון שירות עובדי הוראה (להלן - תקשי"ר עובדי הוראה), המאגד בתוכו את הוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי הוראה, חוזרי מנכ"ל בעניין תנאי שירות והחלטות ועדות פריטטיות בעניין תנאי שירות [ראה: באתרeducation.gov.il]. 86. בכל הנוגע לסוגי גמולי ההשתלמות המשולמים לעובדי הוראה, מבהיר תקשי"ר עובדי הוראה, כדלקמן: "גמולי השתלמות מתחלקים לשלושה סוגים, כדלהלן: א.גמול כפל תואר - בשיעור 8.75 יחידות גמול (ראה: הוראות בסעיף 7 להלן). כפל תואר בשיעור זה יאושר רק פעם אחת. ב.גמול ביניים - בשיעור 4 יחידות גמול (ראה: הוראות בסעיף 8 להלן). גמול זה ניתן לאשר רק פעם אחת. מי שמקבל גמול כפל תואר לא יוכל לזכות גם בגמול ביניים. ג.גמולי השתלמות רגילים - בעד השתלמויות בקורסים שונים, בגין פרסומים ובעד כפל תואר נוסף (בהתאם לסעיף 4, תת סעיף י"א ולהערות לסעיף 7). ניתן לצבור 13 יחידות גמול לכל היותר.... כל יחידת גמול השתלמות מזכה ב-1.2% מהשכר המשולב" 87. כעולה מפרק 1.26.1.4 לתקשי"ר עובדי הוראה, בפיסקה הדנה ב"גמול ביניים", נקבע: "עובד הוראה זכאי לגמול ביניים בשיעור של 4 יחידות גמול אם הוא עונה על אחד התנאים המפורטים להלן, ובתנאי שאינו מקבל גמול כפל תואר (אפשר לזכות בגמול ביניים רק פעם אחת): . . ." בהמשך הפיסקה מנויים תנאים שונים המזכים בקבלת "גמול ביניים" ובין היתר נקבע בסעיף קטן י"ב, לפיסקה זו: "הוא בעל רשיון הוראה או הדרכה קבוע, ללא שום תניות" ודוק, לעניין זה מפנה התקשי"ר להסכם הקיבוצי מיום 11.5.93 בו הוחלט שהחל משנת התשנ"ד (1.9.93) יינתן גמול ביניים גם למורה שמחזיק ברשיון הוראה או הדרכה קבוע אשר לא היה זכאי לגמול זה עד אז. עם זאת בסעיף קטן ח' לפיסקה זו נקבע בהקשר לקבלת גמול ביניים למי שהוא בעל דרגת שכר אקוויוולטית לתואר אקדמי ואשר רשיון ההוראה שלו לא נלקח בחשבון לצורך קביעת דרגת השכר, כי: "הגמול יאושר רק לעובד שהרשיון ו/או תעודת הבגרות שלו לא נלקחו בחשבון לצורך קביעת הדרגה האקוויוולנטית". הוראה דומה מצויה גם בסעיף קטן ד' לפיסקה זו בהקשר לתעודת מורה מוסמך או גננת מוסמכת, ללמדך, שאמנם ניתן לזכות בגמול ביניים על יסוד רישיון הוראה קבוע ללא תנאי נוסף, אך מנגד תנאי זה כפוף לכך שרישיון ההוראה לא נלקח בחשבון לצורך קביעת דרגת השכר. להשלמת התמונה נציין, כי בפרק 1.29.2.3 לתקשי"ר עובדי הוראה, נקבעו התנאים לזכאות לדרגת שכר מורה מוסמך בכיר. סעיף (ט) לפרק זה, דן בתנאי הזכאות לקבלת דרגת מורה מוסמך בכיר, ובין היתר נקבע בסעיף קטן 11 לסעיף זה: "מורה לסיעוד, בעלת תואר אחות מוסמכת ובעלת רשיון הוראה קבוע". 88.עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו. מעיון בתלוש השכר האחרון של התובעת בטרם קבלת הגימלה - 12/99, עולה כי עולה כי שכרה המשולב של התובעת (לפי ותק כולל של 32 שנה) עמד על 4,680 ₪ למשרה מלאה לפי דרגת מורה מוסמך. כמו כן, לעניין גמול השתלמות, הרי שבתלוש זה שולם לתובעת גמול השתלמות לפי 10.8% בסך של 518.4 ₪ ולעניין גמול ביניים, בתלוש זה שולם לתובעת גמול ביניים לפי 4.8% בסך של 230.4 ₪. הצדדים לא הציגו תלושי שכר שוטפים קודמים למועד זה, ודוק אף לא הציגו תלושי גימלה שוטפים לאחר מועד זה, אלא הסתפקו בתלושי הגימלה לחודשים 7/00 ו-8/00, בלבד. 89. מכל מקום, עיון בתלוש הגימלה של התובעת לחודש 7/00 (נספח ה' לכתב התביעה המתוקן), שהוא תלוש השכר הראשון שהוצג בפנינו לתקופה שלאחר פרישתה של התובעת ובכל מקרה שלאחר חודש מאי 00', מעלה כי במקום השכר המשולב בגין דרגת מורה מוסמך בותק של 32 בסך של 4,680 ₪ הועמד שכרה המשולב של התובעת לפי דרגת מורה בכיר בסך של 5,134.05 ₪ לפי ותק כולל של 32 שנה. הוא הדין, גם בתלוש השכר של התובעת לחודש 8/00 (עמ' 2 לנספח ה' לכתב התביעה המתוקן), שם ניתן להבחין כי לאחר תשלום הפרשים, שכרה המשולב של התובעת לפי דרגת מורה בכיר הועמד על סך של 90. הגם שנטל ההוכחה להוכחת תביעה זו מוטל על התובעת, הרי שמקום בו רכיב מסוים מתלוש השכר "נעלם", עובר הנטל הראשוני אל הנתבעת להסביר את פשר היעדרו של רכיב זה בתלוש השכר. וכך, לטענת הנתבעת כעולה מעדותו של העד אברהים עווד בפנינו, התובעת קיבלה שכר לפי דירוג הוראה - מורה מוסמך + גמול השתלמות 4.8% + גמול ביניים עבור רישיון הוראה קבוע בשיעור של 4.8%. לדבריו, התובעת פנתה למשרד החינוך בבקשה להמיר את ההשתלמויות שלה לדרגה יותר גבוהה וקיבלה אישור ממשרד החינוך אשר אישר לה דירוג של מורה בכיר (ראה: עדותו בעמ' 23 לפרוטוקול ש': 10-6). לדבריו בעדותו בפנינו, בהעלאה ממורה מוסמך למורה בכיר מתבטל גמול הביניים כעולה מאישור משרד החינוך (ראה: עדותו בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 13-11), אם כי לא ידע להסביר מכח איזה הוראה נורמטיבית חל הכלל הנטען על ידו (ראה: עדותו בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 19). מכל מקום, לדברי העד, בפעל המשיכה התובעת לקבל גמול ביניים שלא הגיע לה, אך לא קיבלה גמול השתלמות שכן הגיע לה (ראה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 2-1). לדבריו, הואיל ומדובר באותו שיעור של גמולים לא חלה כל פגיעה בשכרה של התובעת(ראה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 4), והוא אף לא מצא לנכון לתקן את הכותרת לרכיב זה. לעניין זה היפנה העד בעדותו בפנינו לנספח ט' לתצהירו, (צורף גם כנספח י' לתצהיר התובעת), מכתב משרד החינוך - לשכת מחוז צפון אל התובעת (עם העתק לגזברות הנתבעת) מיום 14.1.04, תחת הכותרת: "הנדון: הודעה על קביעת דרגה, ותק וגמולים". במכתב זה נאמר: "הרינו מתכבדים להודיעך כי אישרנו את שינויים הבאים: הנושאערך קודםערך חדשהחל מ-סיבת השינוי דרגה07 מורה בכיר1.4.99 אחות מוסמכת + רה"ק ______________________________________________________________ ותק הוראה 34 שנים 35 שנים 1.9.00 ותק מוכר ______________________________________________________________ ג. מקסימלי 1+1.9.99 אסמכתא מס' 003672796 קודם, עדכ. 1+1.9.99 אסמכתא מס' 003851926 ב-17.1.00 1+1.9.99 אסמכתא מס' 003909847 1+1.9.99 אסמכתא מס' 004173025 ______________________________________________________________ גמול מקסימלי חדש 41.9.99 סה"כ גמולים לשכר נכון להיום4.00 ______________________________________________________________ מורה מוסמך15.3.98 תעודת הוראה בארץ" ______________________________________________________________ בסיפא לאישור תחת הכותרת הערות, נאמר: "יש לציין כי הגמולים שאושרו לך ע"ס השתלמות שלא נלקחו לרשיון הוראה קבוע". למסמך זה צורף נספח ובו פירוט שעות ההשתלמות שעברה התובעת, בציון מספרי אסמכתאות. לציין, כי נוסח זה של הטבלה נשלח לתובעת (עם העתק לגיזברות הנתבעת) גם ביום 23.11.03 (ראה: נספח לכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעת). 91. אלא שבכך לא סגי, שכן עוד עובר לכך, ביום 12.5.00 נשלחה אל הנתבעת הודעת משרד החינוך - לשכת מחוז צפון אל הנתבעת מיום 12.5.00 אליה צורף פרוטוקול דיון הוועדה של אגף כח אדם בהוראה גף דירוג והסמכה במשרד החינוך (צורפה להודעת הנתבעת מיום 26.10.03 אשר הוגשה לתיק בית הדין). כך בהודעה הנ"ל מיום 12.5.00 נאמר, תחת הכותרת: "הנדון: הודעה על קביעת דרגה, ותק וגמולים של נבילה X": "הרינו מתכבדים להודיעך כי אישרנו את שינויים הבאים:" הנושאערך קודםערך חדשהחל מ-סיבת השינוי דרגה07 מורה בכיר1.4.99 אחות מוסמכת + רה"ק" ______________________________________________________________ בפרק ההערות צוין: "מצ"ב החלטת וועדת חריגים". ואמנם, בפרוטוקול החלטת הועדה הנ"ל מיום 11.5.00 עליו חתומים חברי הועדה נאמר: "כבעלת תעודת אחות מוסמכת עם רישיון הו"ק זכאית לדרגת בכיר (חוזר מנכ"ל אכ"א תשנ"ה/ו עמ' 3). תחילת הזכאות מיום 1.4.99 תאריך פניית ביה"ס אלינו (הרשיון לא היה בתיק לפני 1.4.99)". 92. ודוק, עוד לפני משלוח ההודעה הנ"ל מיום 12.5.00, נשלח אל הנתבעת אישור משרד החינוך - לשכת מחוז צפון מיום 17.1.00 (ראה: מוצג ת/2). באישור זה, אשר כאמור ממוען אל הנתבעת, נאמר תחת הכותרת: "הנדון: הודעה על קביעת דרגה, ותק וגמולים של נבילה X": "הרינו מתכבדים להודיעכם כי אישרנו את שינויים הבאים: הנושאערך קודםערך חדשהחל מ-סיבת השינוי דרגה08 מורה מוסמך1.9.99 רשיון הוראה קבוע ______________________________________________________________ ותק הוראה 22 שנים 34 שנים 1.9.99 ותק מוכר ______________________________________________________________ עדכ. ב-17.1.00 1+1.9.99 אסמכתא מס' 003672796 1+1.9.99 אסמכתא מס' 003851926 1+1.9.99 אסמכתא מס' 003909847 1+1.9.99 אסמכתא מס' 004173025 ______________________________________________________________ גמול מקסימלי חדש 41.9.99 כפל תואר/ביניים סה"כ גמולים4.00" לשכר נכון להיום ______________________________________________________________ בסיפא לאישור תחת הכותרת "הערות", נאמר: "הוכרו 12 שנות ותק בתחולה 1.9.99 ע"פ פירוט השנים הבא - 01 לתקופה מ-1.9.98 עד 1.9.98 ע"ס עבודה במוסד לא רשמי. 11 לתקופה מ-1.9.66 עד 31.7.76 ע"ס עבודה במקצוע ותק מלא." 93. לאור כל המבואר לעיל, ניתן ללמוד, כי נכון ליום 17.1.00 דורגה התובעת בדרגת מורה מוסמך. עוד וכעולה מאישור משרד החינוך מיום 17.1.00, במועד זה הוכר לתובעת ותק נוסף של 12 שנות הוראה. בכל הנוגע לגמולים, הרי שכעולה מאישור זה, הוכר לתובעת גמול ביניים, וכן גמול השתלמות בהיקף של 4 יחידות גמול, על פי האסמכתאות הנקובות באישור זה. בהמשך לכך, ביום 11.5.00 התקיימה ועדת חריגים בעניינה של התובעת, וכעולה מפרוטוקול הועדה במועד זה החליטה הועדה לאשר לתובעת דרגת מורה בכיר בהיותה בעלת תעודת אחות מוסמכת עם רישיון הוראה קבוע, וזאת החל מיום 1.4.99 שכן כפי שעולה מן הפרוטוקול במועד זה פנתה הנתבעת אל הועדה לראשונה. עוד מציינת הועדה, כי לפני 1.4.99 לא היה מצוי רישיון הוראה קבוע בתיקה של התובעת. משכך, נשלח ביום 12.5.00 מכתב משרד החינוך אל הנתבעת המאשר דירוגה של התובעת בדרגת מורה בכיר החל מיום 1.4.99. 93. הצדדים לא הציגו בפנינו אישורים נוספים של משרד החינוך לתקופה שבין 12.5.00 ועד 14.1.04, אלא שמתוך האישור האחרון של משרד החינוך מיום 14.1.04, אשר נשלח אל התובעת, ניתן ללמוד על זכאותה העדכנית של התובעת לדרגה וגמולים, כמפורט להלן: זכאות לדרגת מורה בכיר מיום 1.4.99 על יסוד היותה אחות מוסמכת בצירוף רישיון הוראה קבוע. ותק בהוראה נכון ל-1.9.00 - 35 שנים. גמול מקסימאלי קודם מעודכן ל- 17.1.00 - 4 גמולים עפ"י האסמכתאות הנקובות באותו אישור. אין ציון בדבר גמול ביניים, ובסה"כ גמולים מקסימאליים נכון לאותו מועד 4.00 יחידות גמול. לציין, כי מתוך הסיפא לטבלה, עולה לכאורה כי, בכל מקרה התובעת דורגה כמורה מוסמך עוד מיום 15.3.98 על יסוד תעודת הוראה בארץ. להזכיר, בהערה לאישור זה מצוין כי אותם גמולים שאושרו, אושרו על סמך השתלמויות שלא נלקחו בחשבון לרשיון הוראה קבוע, ומעיון בנספח ההשתלמויות שצורף לאישור זה עולה כי בגין אסמכתא מס' 003672796 שנזכרה בטבלה - "השתלמות בית ספרית מיום 30.7.97 עד 1.9.97" כעולה מן הנספח המצורף לטבלה, אושרה לתובעת יחידת גמול אחת. בגין אסמכתא מס' 003851926 שנזכרה בטבלה - "השתלמות זכויות האדם מיום 1.9.97 עד 16.6.97" כעולה מן הנספח המצורף לטבלה, אושרה לתובעת יחידת גמול אחת. בגין אסמכתא מס' 003909847 שנזכרה בטבלה - "השתלמות בית ספרית מיום 30.7.97 עד 1.9.97" כעולה מן הנספח המצורף לטבלה, אושרה לתובעת יחידת גמול אחת. בגין אסמכתא מס' 004173025 שנזכרה בטבלה - "יישומי מחשב -השתלמות בית ספרית מיום 30.7.97 עד 1.9.97" כעולה מן הנספח המצורף לטבלה, אושרה לתובעת יחידת גמול אחת. 94. סיכומו של עניין, כעולה מן המסמכים שהציגו שני הצדדים, עולה כי לפי האישור העדכני האחרון של משרד החינוך, התובעת זכאית להיות מדורגת בדרגת מורה בכיר לפי אישור משרד החינוך מיום 12.5.00 בתחולה מיום 1.4.99 והיא זכאית ל-4 יחידות גמול השתלמות בשווי של 4.8% מהשכר המשולב, לפי: 4 יחידות גמול X 1.2%. יתרה מכך, מתוך אישור משרד החינוך שקדם לאישור זה, היינו האישור מיום 17.1.01 נמצאנו למדים כי עובר לקידומה של התובעת לדרגת מורה בכיר, היתה התובעת זכאית לגמול השתלמות מקסימלי בשווי 4 יחידות גמול (4.8%) וכן לגמול ביניים מקסימאלי בשיעור של 4 יחידות גמול (4.8%). עם זאת משקודמה התובעת לדרגת מורה בכיר על יסוד היותה אחות מוסמכת בצירוף רישיון הוראה קבוע, לא אושר לה בנוסף לקידום זה, גם גמול ביניים מקסימאלי, תוך הבהרה כי הגמולים שאושרו, אושרו על יסוד השתלמויות שלא באות בחשבון לעניין רשיון הוראה קבוע. כעולה מהוראות התקש"יר שנזכרו לעיל, לא ניתן לאשר גמול ביניים לעובד שרשיון ההוראה הקובע שלו נלקח בחשבון לצורך קביעת הדרגה, ומכאן שבדין לא הכיר משרד החינוך בזכאותה של התובעת לגמול ביניים על יסוד רשיון הוראה קבוע, משרשיון זה שימש לצורך העלאת התובעת לדרגת מורה בכיר. רק על מנת לסבר את האוזן, נציין כי פער השכר המשולב בין מורה מוסמך למורה בכיר, כעולה לכאורה מתוך תלושי התובעת, עומד על הפרש גדול בהרבה מ-4.8% מן השכר. כך, בין שכר משולב בסך של 4,680 ₪ כמורה מוסמך כנקוב בתלוש השכר של התובעת לחודש 12/99 לשכר משולב של 5,130 ₪ כמורה בכיר כנקוב בתלוש השכר לחודש 7/00קיים פער של 9.6%. 95. כאמור, התובעת המשיכה לקבל גמול ביניים (אשר שיעורו המקסימלי הוא 4.8%) לאחר העלתה לדרגת מורה בכיר, אך נגרע ממנה גמול ההשתלמות בשיעור מקסימאלי של 4.8% כפי שהוכר לה על ידי משרד החינוך לפי ההשתלמויות שעברה. במילים אחרות, צודקת הנתבעת כי לא נגרעה כל זכות מהותית של התובעת, בעטיה של הכותרת הלא נכונה שנרשמה לגמול זה. ואמנם, יש מקום לתקן את הכותרת הנקובה בתלושי הגימלה של התובעת ותחת הכותרת "גמול ביניים" יש לציין "גמול השתלמות". לא למותר לציין, כי לאור הראיות שהובאו בפנינו, לא ברור על יסוד מה שולם לתובעת גמול השתלמות בחודש 12/99 בשיעור של 10.8%, שעה שעל פי האסמכתאות שצירפו שני הצדדים, משרד החינוך אישר לתובעת גמול השתלמות מירבי של 4 יחידות, היינו 4.8% מן השכר. מכל מקום, בהיעדר הוכחה לכך שמשרד החינוך אישר לתובעת מעל 4 יחדיות גמול השתלמות, אין בציון זה בתלוש השכר כדי להעניק לתובעת זכות שכאמור לא הוכחה. 96. סיכומו של עניין באשר לרכיב זה לכתב התביעה, הנתבעת עמדה בנטל להראות כי לא נגרעה מן התובעת כל זכות כספית, שכן למירב זכאית היתה לגמול השתלמות בשיעור של 4.8% ובפעל שולם לה גמול זה, אך זאת תחת הכותרת של "גמול ביניים", אשר כאמור הוכח בפנינו בסופו של יום כי לא היתה זכאית לו. יש להצר על כך, שהנתבעת לא טרחה לפרט טענותיה בעניין זה בצורה מסודרת מבעוד מועד ולהצטייד מבעוד מועד בהוראות תקש"יר עובדי ההוראה, דבר שעורר את חשדנותה של התובעת, והאריך שלא לצורך את הדיון במחלוקת זו. יחד עם זאת, בסופו של יום, התוצאה היא שלאור העלאתה לדרגת מורה בכיר, אין התובעת זכאית להמשיך ולקבל גם את גמול ההשתלמות שהוכח כי אושר לה וגם את גמול הביניים. אי לכך, ובכפוף לתיקון הכותרת תחת רכיב זה מ"גמול ביניים" ל"גמול השתלמות", אין לנו אלא לדחות את תביעתה של התובעת לתשלום הפרשים בגין אי תשלום גמול השתלמות כנתבע על ידיה. 97. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, תביעותיה של התובעת להפרשי פדיון ימי מחלה והפרשי גמול השתלמות -נידחות. זאת ועוד, לאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, תביעותיה של התובעת לקבלת גימלה מאת הנתבעת בשיעור העולה על הגימלה המשולמת לה בפעל והפרשי גימלה הנובעים מכך - נדחית. עם זאת, וככל שטרם הוחל בתשלום גימלתה של התובעת בגין תקופת עבודתה כאחות בשירות המדינה, הרי שעל המדינה ועל הנתבעת לפעול בהתאם לאמור בסעיף 65 לפסק הדין, החל מהגיעה של התובעת לגיל 60, ככל שטרם נעשה כן. מנגד, אף תביעות הנתבעת לקיזוז מן הגימלה המשולמת על ידיה בפעל לתובעת - נדחות. באשר לשאלת ההוצאות, הרי שלאחר שנתנו דעתנו לתוצאה אליה הגענו, ולאופן ניהול ההליכים על ידי הצדדים, אנו סבורים כי מן הראוי הוא שבמקרה זה, ישא כל צד בהוצאותיו. אי לכך איננו עושים צו להוצאות. ותק בעבודהגמול השתלמותהשתלמותדירוג שכר (דרגה)