1. בתביעתה זו, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה, גמלת הבטחת הכנסה, כמשמעותה בחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה"), והתקנות על פיו. 2. הנתבע, דחה את תביעת התובעת, על פי מכתב הדחייה מיום 29.1.2003, בטענה כי היא לא שיתפה פעולה עם חוקר המל"ל, כנדרש על פי סעיף 19ב לחוק הבטחת הכנסה. 3. ביום 29.4.03, במסגרת דיון שהתקיים בפני כב' השופט הראשי כהן, נקבעה הפלוגתא בתיק כך: "זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה לחודש ינואר 2003- האם אכן כנטען על ידי הנתבע, לא שיתפה התובעת פעולה עם הנתבע ומסרה את המידע הנדרש על ידו" (עמ' 1 לפרוטוקול). 4. העובדות הרלוונטיות לענייננו, כעולה מחומר הראיות, הן כדלקמן: א. התובעת אם חד הורית לארבעה ילדים, מתגוררת בעכו, ומקבלת גמלת הבטחת הכנסה מאז ינואר 1997. ב. ביום 26.1.03, בסמוך לשעה 17:00, הגיעו חוקרי המל"ל, מר חגי קציר ומר טל עמיתי, לביתה של התובעת, לצורך ביצוע חקירה בשל חשד של ניהול משק בית משותף עם בן זוג. ג. לטענת התובעת, חוקרי המל"ל נכנסו לדירתה, ללא סמכות ובניגוד לחוק, ומבלי שהיו מצוידים בצו חיפוש, העליבו אותה, בהיותה בחודש השמיני להריונה, ואת בתה בת ה- 11 ופגעו בפרטיותה ובצנעת הפרט שלה. ד. לטענת הנתבע, חוקרי המל"ל פעלו בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, ולא העליבו ולא דיברו בצורה שאינה נאותה אל התובעת ובתה. 5. השאלה הדורשת הכרעה, הינה, האם בנסיבות העניין, כפי שיתברר להלן מחומר הראיות והעדויות, ניתן לייחס לתובעת אי שיתוף פעולה, שיש בו כדי לשלול את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה בגין חודש 1/03. דיון והכרעה 6. כדי לעמוד על מהות הסיטואציה שעומדת למבחן, נביא להלן מקבץ מעדויות הצדדים, התובעת וחוקרי המל"ל. א. מחומר הראיות שהוגש לתיק עולה, כי ביום 26.1.03, הגיעו חוקרי המל"ל, מר חגי קציר, ומר טל עמיתי, לביתה של התובעת, לצורך חקירה עבור מחלקת הבטחת הכנסה. החוקרים, נכנסו לביתה של התובעת, ומשביקשו לערוך חיפוש בביתה, היא ביקשה לדעת מכוח מה יש להם סמכות לעשות כן, ושאלה האם יש ברשותם צו חיפוש. תוך כדי כך, היא התקשרה לאחיה וביקשה שיגיע לביתה, ושיהיה נוכח בזמן החיפוש, וביקשה מהחוקרים שימתינו כרבע שעה עד שאחיה יגיע, אך החוקרים סירבו לחכות, והיא הודיעה להם שהיא לא מסכימה לעריכת החיפוש, כי יש לה דברים סודיים, והם ענו לה, שאין דבר כזה, ושאין "סודות", ובהמשך אמרו לה, שאם יש כאלה, היא יכולה לשים בשקית נפרדת. ב. מספר ימים אחרי ביקור החוקרים בביתה וביום 2/2/03 כתבה התובעת מכתב למל"ל, כדלקמן: "תוך כדי חקירה החוקר שהתלווה למר חגי ביקש לבדוק את הניירת בבית. אמרתי אין לי בעיה. כשהתחלתי להוציא את הניירת הוא אמר לי שלא את תוציאי את הניירת, אלא אני בעצמי... אני אמרתי לו שיש לי דברים אינטימיים ששייכים לי כגון סרטי פורנו ואז הוא ענה לי מה את בחודש השמיני להריון ואוהבת ועושה סקס, דבר שפגע בי קשות" (נספח 2 לת/1). ג. כעבור יומיים ממשלוח המכתב הגיעה התובעת לסניף המוסד, והצהירה בפני פקיד התביעות במל"ל, ביום 4.2.03, כדלקמן: "אמרתי לו שיש לי דברים אישיים בחדר שינה כמו: הלבשה תחתונה וסרטים כחולים. וחגי אמר לחוקר השני, תראה אותה בחודש שמיני להריון ומה מחזיקה בבית אצלה ואוהבת לעשות סקסים. אני כעסתי אבל אמרתי יאללה לא נורא. התקשרתי לאחי מוניר שיבוא כדי שיהיה גבר איתי ופחדתי והבת שלי רעדה מהם. כשהבת שלי בת 11 עברה חגי אמר: כל הגובה הזה והיא רק בת 11 והיא יפה. הרגשתי מושפלת בצורה שהם דיברו איתי והתעצבנתי עליהם, וחגי אמר פעמיים שהוא מצטער על זה שהעליב אותי וצחק ממני...". ובהמשך הוסיפה: "החוקר השני אמר לי חגי, אני רוצה לבדוק לך בכל הבית בניירת מה שאני רוצה, עניתי שאין לי בעיה והראיתי להם ניירת שהייתה לי מעל המזנון" (נ/2). ד. בתצהירה הסבירה התובעת כי, על אף רצונה לשיתוף פעולה עם חוקרי המל"ל, היא נאלצה להפסיק את החקירה בשל הדרך בה חקרו אותה: "אני שהייתי בחודש השמיני להריון, לא הסתרתי דבר מחוקרי המוסד לביטוח לאומי על שאלותיהם, אך שיטת ודרך ההפחדה כלפי, השגת הגבול והפגיעה בפרטיות שלי והאיום שבהם הם נקטו גרמו לכך שבסופו של דבר ביקשתי מהם לצאת מהבית אך זה היה למעשה לאחר שהם קיבלו תשובות לשאלותיהם" (ת/1). ובעדותה בפנינו: "אני הסכמתי שיעשו חיפוש, אין לי מה להסתיר בבית, אבל אחר כך זה הפך להיות בכוח ודיברו אלי לא יפה וביקשתי שיעזבו" (ש' 26-25, עמ' 5 לפרוטוקול). ה. ביום 4.5.03, הגישה התובעת תלונה, במשטרת עכו, נגד החוקרים, בגין העלבה (נספח 4 לת/1). ו. גרסת החוקרים בתצהירם, הייתה כי לאחר שהתובעת הכניסה אותם לביתה, ולאחר שהם ביקשו לערוך חיפוש בביתה, היא ביקשה מהם להמתין כרבע שעה עד להגעת אחיה, ותשובתם הייתה כאמור בסעיף 4 לתצהיר: "התובעת ביקשה כי נמתין כרבע שעה עד שאחיה יגיע לדירה. הבהרנו לתובעת כי לא נוכל להמתין עד הגעתו של אחיה וכי אין בכך צורך מן הטעם שהיא נמצאת בדירה עם ילדיה, כך שאין בעיה של חילול כבודה" (נ/7, נ/3). בעקבות דברים אלו, את אשר התרחש, הסבירו החוקרים בסעיף 5 לתצהיר: "התובעת ביקשה לשוחח עם אחיה בטלפון. תוך כדי שיחה פנתה אלינו ואמרה כי יש לה דברים סודיים בבית ואינה מוכנה שנחפש. לאחר שהבהרנו לה כי אין סודות, אמרה התובעת כי מדובר בבגדים סקסיים. השבנו לתובעת כי היא יכולה לאסוף את אותם בגדים לשקית בה לא נערוך חיפוש. בשלב זה הורתה לנו התובעת לצאת מביתה" (נ/7, נ/3). ז. החוקרים בדו"ח הפעולה, מיום 26.1.03 (נ/4), תיארו את הנסיבות שהביאו את התובעת להתקשר לאחיה כך: "התובעת טענה שאנו חייבים בצו או שנראה לה את סמכותנו בחוק, וכשנאמר לה שאין לנו את ספר החוק אולם דבר זה הינו ברשות ובסמכות, ביקשה להתייעץ טלפונית עם אחיה והסכמנו לכך". בסוף דו"ח הפעולה נרשם כי "תוך כדי השיחה התרגזה ואמרה שאינה מוכנה להראות לנו שום דבר ויצאנו מהמקום", אך מה היה תוכן השיחה, שהביאה להתרגזות התובעת, סתמו החוקרים ולא פירטו. ח. מטעם החוקרים, הוצגה "הודעה" מטעם התובעת, מיום 26.1.03, שלא חתומה על ידה וכוללת 3 שורות בהן נכתב: "שאלה: האם את מוכנה להראות לנו את הבית כולל התכולה שלו? תשובה: אני לא מוכנה ותעשו מה שאתם צריכים" (נ/5). אך כאמור להודעה זו צורף דו"ח הפעולה מאותו יום, ולשאלה מדוע התוכן של דו"ח הפעולה לא נכתב בגוף ההודעה, ומדוע לא נדרשה התובעת לחתום על ההודעה, לא ניתנה כל תשובה ע"י החוקרים. ט. ביחס להודעה הנ"ל, כתבה התובעת בהצהרתה לפקיד התביעות במל"ל, מיום 4.2.03: "הם יצאו ולא נתנו לי לחתום ע"ג ההודעה שרשמו (שלוש שורות סה"כ) לא שאלו בכלל אם אני מעוניינת לחתום או לא" (נ/2). י. באשר לגרסת התובעת, לפיה החוקרים החלו בביצוע החיפוש בדירתה, אך הוויכוח היה סביב החדירה לפרטיותה, העיד החוקר טל עמיתי, ואמר: "אני לא יודע אם התובעת הכניסה לשם ניירות או כל דבר אחר, היא יכלה להכניס ים של מסמכים של הגבר שחי איתה ואנחנו לא יודעים. אבקש לתקן את דברי, הסכמנו שהתובעת תכניס את הדברים לתוך שקית מבלי שניראה מה היא מכניסה, והיא יכלה להכניס לשם גם מסמכים. התובעת אכן הכניסה דברים לשקית" (ש' 28-24, עמ' 7 לפרוטוקול). יא. בתשובתו לשאלת בית הדין, פירט החוקר חגי קציר, את תפיסתו לעניין זכותו כעובד המוסד לביצוע חיפוש בבית של דורש גמלה, כך: "כשאני אומר לערוך חיפוש, הכוונה שאני רוצה שהיא תראה לי את הבית ומה שיש בו, כשאנחנו מבקשים לעשות חקירה ולבדוק, אני מצפה שיראו לי את כל מה שיש בבית, זה בגדים, מסמכים, כל מה שבן אדם נורמלי מחזיק בבית. המילה חיפוש אולי היא לא נכונה להשתמש בה, אנחנו רוצים לראות את מה שיש בבית" (ש' 5-1, עמ' 11 לפרוטוקול). ובהמשך הוא הוסיף: "אחרי שאני מעיין בדו"ח אני רואה שהתובעת כן ביקשה מאיתנו צו חיפוש וענינו לה שאין לנו צו חיפוש ובסמכותנו לבדוק את מה שאנחנו צריכים לבדוק, על פי חוק הביטוח הלאומי, איני זוכר את מספר הסעיף לחוק" (ש' 30-28, עמ' 11 לפרוטוקול). יב. מנגד העידה התובעת בפנינו, בעמ' 5 לפרוטוקול, ש' 24-23 כי: "רציתי לתת לו מכתבים שיש לי על המזנון בסלון והוא לא הסכים לקבל, הוא רוצה לחפש איפה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה". 7. כאמור, על פי מכתב הדחייה, התביעה נדחתה בהתאם לסעיף 19(ב), אשר קובע: "19. (א) לצורך קביעת הזכאות לגימלה או המשך תשלומה, חייב התובע גימלה או המקבל גימלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי - (1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים; (2) לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של פסיכולוג, של מומחה תעסוקה, של מומחה שיקום או של מומחה אחר, הכל לפי הענין; (3) להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח לאומי קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש. (ב) כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גימלה או להחליט על אי-מתן הגימלה". 8. סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, מטיל חובה על התובע גמלה, למסור לפי דרישת המל"ל כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, ומי שלא ממלא אחרי חובה זו, מופעלת נגדו הסנקציה הקבועה בסעיף 19(ב) לפיה, רשאי המוסד לעכב את הטיפול בתביעה או להפסיק תשלומה של הגמלה. 9. מחומר הראיות עולה על פניו, כי לא זו הייתה סיבת הדחייה של התביעה, שכן לא נטען ובוודאי לא הוכח שהייתה דרישה פרטנית כלשהי, ביחס למסמכים ו/או ידיעה ו/או תצהירים, מצד החוקרים כלפי התובעת, שהיא סירבה לתת, אלא כעולה מהעדויות שהובאו לעיל ומטופס ההודעה נ/5, שנרשמו בו 3 שורות, אי שיתוף הפעולה יוחס לתובעת בשל אי הסכמתה לבצע חיפוש בביתה, תוך חדירה לפרטיותה וחשיפת חייה האינטימיים, וזאת ללא כל צו חיפוש, משכך, ואם בכלל, חלו על נסיבות המקרה הוראות סעיף 21 לחוק, אשר קובע: "21. (א) עובד המוסד לביטוח לאומי שמינהלת המוסד הסמיכה אותו לכך רשאי, לצורך ביצוע חוק זה, להיכנס בכל עת סבירה למקום שיש לו יסוד סביר להניח כי נמצא בו מידע הדרוש לשם בירור בדבר הכנסתו של אדם או לשם בירור כל פרט אחר, לבדוק פנקסים, חשבונות, מסמכים, רשומות ותעודות אחרות ולדרוש הסברים בקשר לכך וכן, בתנאים אלה, לחקור אדם בכל עניין הנוגע לחוק זה, ובלבד שלא יהא רשאי להיכנס בכוח למקום מגורים אלא על פי צו מאת שופט בית משפט שלום. (ב) מי שנחקר או שבחצריו נערכת בדיקה לפי סעיף קטן (א), ישיב תשובה מלאה ונכונה על כל השאלות שנשאל. (ג) אדם שברשותו או בידיעתו ידיעות בדבר הכנסתו או רכושו של תובע גימלה או של מקבל גימלה, חייב, לפי דרישת עובד המוסד לביטוח לאומי שהוסמך לכך, למסור לו כל פרט בדבר ההכנסה או הרכוש האמור, תוך שלושים ימים מיום הדרישה". 11. כפי שניתן לראות, הסיפא של סעיף 21(א) לחוק, קובע כי עובד המוסד שמינהלת המוסד הסמיכה אותו לכך, יהיה רשאי להיכנס בכל עת סבירה למקום בו נמצא המידע הדרוש לשם בירור הכנסתו של אדם או לשם בירור כל פרט אחר, אך אם מדובר בדירת מגורים, אין הוא רשאי להיכנס בכוח (ללא הסכמת בעלת הבית) אלא על פי צו מאת שופט או רשם. בענייננו, ביקשו החוקרים לברר "כל פרט אחר", בדירת מגורים של התובעת, כך שסמכותם זו כפופה לסיפא של סעיף 21(א) שקובע כי אותו עובד אינו רשאי להיכנס בכוח למקום מגורים, אלא על פי צו מאת שופט בית משפט השלום. מכאן, תשובת החוקרים, לשאלת התובעת אם יש להם צו חיפוש, כאמור בס' 5 לתצהירם (נ/3, נ/7), לפיה: "כי אין סודות", וכי "אין לה אפשרות להסתיר דברים סודיים" (ראה דו"ח פעולה, נ/4), אינה נכונה ואינה ממין העניין. 12. מחד, סמכותם של החוקרים לאסוף נתונים לצורך מילוי תפקידם מכוח הוראת סעיף 21(א) לחוק, איננה מוחלטת, וככל שמדובר בדירת מגורים, סמכות זו כפופה לסיפא של הסעיף, ומאידך הפעלת הסמכות הפוגעת בזכות לפרטיות שהיא זכות חוקתית שעוגנה בסעיף 17(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אשר קובע: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו", כפופה פסקת ההגבלה, שנקבעה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק זה אף בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאיננה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". מכאן, ברי כי כעקרון סמכותם של החוקרים הן מכוח סעיף 19 והן מכוח סעיף 21 לחוק, כפופה לעקרונות פסקת ההגבלה הנ"ל, שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. 14. למעשה, נסיבות הפעלת הסמכות ע"י החוקרים בנסיבות מקרינו מעוררות שאלות באשר למידתיות של פעולת החוקרים, במיוחד נוכח עדות החוקר חגי קציר, לפיה בפני החוקרים עומדות דרכים אחרות, ופחות חודרניות ופחות פוגעת בצנעת הפרט, לבדיקת חשד לניהול משק בית משותף אצל מבוטח (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 22-19), וכדבריו: "הדרכים האחרות שאנחנו משתמשים בהם לבדיקת זכאות לתביעת הבטחת הכנסה, הן, חקירות סביבתיות עם שכנים, תצפיות, מעקבים, צילומים וכמו כל עבודה של חוקר. במקרה של התובעת, אני לא יודע למה לא נעשו פעולות אלה, אולי לא היה צריך לעשות, בהחלט יכול להיות שבהמשך היה צריך לבצע את כל הפעולות האלה". בענייננו, לא נטען, ולא הוכח כי החוקרים נקטו בדרך כלשהי מהדרכים האלטרנטיביות והפחות חודרניות הנ"ל, ואילו מצד התובעת, היא טענה שהייתה מוכנה להשיב על כל שאלה ולמסור כל מסמך שהתבקשה, ולמעשה גם החוקרים אישרו כי חקרו אותה ללא בעיות בעבר. יתרה מכך, באשר ליחסיה עם נביל שעבאן ממנו נכנסה להיריון, התייצבה התובעת מיוזמתה בפני פקיד המל"ל ביום 1/2/02 (נ/1), וסיפרה על מערכת קיום מערכת יחסים אינטימיים עמו, אך הדגישה כי היא לא גר אצלה, ובשום אופן לא מנהל יחד איתה משק בית משותף. 16. לאור הנ"ל, בנסיבות העניין, ומשביקשו החוקרים לבצע חיפוש תוך חדירה ופגיעה בפרטיותה של התובעת, כאשר עמדו בפניהם דרכים אלטרנטיביות ופחות חודרניות למיצוי חקירתם, כאשר התובעת הסבירה את התנגדותה לחיפוש והימצאותם של דברים אינטימיים וסודיים, שזכותה לא לחשוף אותם, אפילו לא בפני חוקרי המל"ל, ומשלא היו החוקרים מצוידים בצו חיפוש, כנדרש בסיפא של סעיף 21, ומשלא הוכח כי הם דרשו מסמך או תצהיר מסוים, שהתובעת סירבה לתתו- לא ניתן לייחס לתובעת חוסר שיתוף פעולה, השולל את זכאותה לגמלה ודין תביעתה להתקבל. מסקנתנו הנ"ל, מייתרת את הצורך בהכרעה בטענות התובעת, שכביכול החוקרים פגעו בכבודה ובכבוד בתה בת ה- 11. משהגישה התובעת תלונה למשטרה בעניין זה, הדברים יתבררו שם. 18. סוף דבר התביעה מתקבלת, והתובעת זכאית לגמלת הבטחת הכנסה לחודש 1/03. 19. לאור התוצאה הנ"ל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 4,000 ש"ח ועוד מע"מ תוך 30 יום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הבטחת הכנסה