בפניי תביעת נזקי רכוש לרכב. כתוצאה מתאונת הדרכים שהתרחשה ביום 14.5.04, נפגע רכב התובע בצורה קשה ולמעשה נגרם לו "אובדן מוחלט", והתביעה היא לפיצוי בגין שווי הרכב עפ"י חוות דעת שמאי מטעם התובע, שלא נסתרה בשום שלב ואף לא הוגשה חוות דעת נגדית, בסכום של 125,820 ש"ח ובסכום של 1,750 ש"ח ששולמו לשמאי ובסה"כ 127,570 ש"ח, נכון ליום הערכת הרכב ע"י השמאי, דהיינו, ביום 9.11.04. (כעולה מכתב התביעה). לנתבע לא היתה חברת ביטוח והוא נתבע באופן פרטי לתשלום הנזקים שנגרמו לרכב התובע, כתוצאה מהתנהגות רשלנית נטענת מצידו. תיק זה נשמע בשתי ישיבות ביהמ"ש, האחת בתאריך 18.10.07, במהלכה שמע ביהמ"ש את גרסתם של שני הנהגים, נהג רכב האיסוזו (להלן: "רכב התובע") ונהג רכב הפונטיאק (להלן: "רכב הנתבע"), כן שמע עדות עד ראייה נוסע שהיה ברכב וכן את עדותו של נהג המשאית מר דחלה (להלן: "דחלה"), אשר נפגע אף הוא בתאונה זו. בישיבה מיום 18.3.08 הושלמו העדויות לאחר שהתובע העיד את רס"מ אייל דגש, שהינו בוחן תנועה של משטרת ישראל ואשר הגיש דוח בוחן במסגרת תיק המשטרה בעקבות תאונה זו, וכן את המומחה מטעם הנתבע מר הלון ג'מאל, אשר הגיש דוח נגדי כמומחה מטעם הנתבע. הצדדים סיכמו בע"פ ביום 18.3.08. למעשה, מדובר בגרסה מול גרסה. גרסתו העובדתית של נהג רכב התובע היא כי, נהג רכב הנתבע, סטה אל עבר הנתיב שלו, פגע ברכב התובע, אשר נהדף כלפי המשאית של מר דחלה. גרסתו העובדתית של נהג רכב הנתבע, לעומת זאת, היא שרכב התובע הוא שסטה ופגע בו, ובנסיבות אלה הוא הוסט ופגע במשאית של מר דחלה. מאחר ומדובר בגרסה מול גרסה ובעדות מול עדות, ושני הנהגים נחקרו בביהמ"ש ארוכות, מלבד מידת ההתרשמות מן העדים, בעלי הדין האמורים, פונה ביהמ"ש ע"מ לגבש מסקנה לראיות חיצוניות בדמותם של עדים רלוונטיים, דוחות בוחן, תיק משטרה וכן מיקומי הפגיעה בשני הרכבים גם יחד. לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות, ואת העדויות, אני בדעה שהוכח עפ"י "מאזן ההסתברות" בביהמ"ש כי, רכב הנתבע הוא זה שסטה ופגע ברכב התובע, אשר הוסט כלפי המשאית של מר דחלה ולא להפך. המשמעות היא - שעקרונית דין התביעה להתקבל, אם כי, לא נעלמה מעיניי טענות הנתבע לרשלנות תורמת גבוהה, עד כדי דחיית תביעה, כפי שאדון בהמשך. ראשית, להלן נימוקי ביהמ"ש בהגעה למסקנה כי, הוכח במשפט שרכב הנתבע הוא זה שסטה לכיוון רכב התובע (ולא להפך): 1. בנסיבות תיק זה שבו נגרמו נזקי גוף ליושבי הרכבים, ונהג התובעת אף בהמשך איבד הכרה ופונה לבי"ח, היתה מעורבת משטרת ישראל. יצא בוחן לשטח, מר אייל דגש, אשר בחן את הממצאים בזירה, בהמשך לקח עדויות מהמעורבים בתאונה ומסקנתו היתה, כי רכב הנתבע הוא שסטה לכיוון רכב התובע. הנתבע ניסה בכל כוחו, הן בדרך של חקירה נגדית והן בדרך של הגשת חוות דעת נגדית, למוטט מסקנה זו של חוקר המשטרה. לא שוכנעתי כי הדבר עלה בידו. החוקר דיבר על ממצאים שקשורים בסימנים שהיו על הכביש, חריצים בכביש וכן מיקום הרכבים ומיקום החפצים (להבדיל מזכוכיות שאין להם משמעות), אשר מצא בזירה, וממצאים אלה הביאו אותו לכלל מסקנה כי, הסבירות הגדולה יותר היא שרכב הנתבע הוא זה שסטה ולא רכב התובע. זאת ועוד, בפניו עמדו גם כמו בפני בימ"ש זה העדויות של כל המעורבים, ובתוכם עדות מר דחלה אשר תמכה בגרסתו של הנתבע דווקא לעניין הסטייה, מסקנה שהבוחן בחר שלא לאמץ, ואף הוגש כתב אישום כנגד מר דחלה עצמו. מר דחלה העיד בביהמ"ש ויכולתי להתרשם מעדותו, ולא הגעתי לכלל מסקנה או הכרה כי, יש לקבל את עדותו או העדות של עד הראייה הנוסע ברכב הנתבע, כי מי שסטה היה רכב הנתבע ולא רכב התובע. הניסיונות לקעקע את חוות הדעת באמצעות טענות שעניינם מיקום הנזקים, או לחילופין העדר ביצוע פעולות של תצלום מקום הפגיעה וכן של הממצאים, אין בו כדי לפגוע באמינות חוות הדעת מטעם הבוחן, ובחקירתו הנגדית בביהמ"ש, אשר להערכתי עמד בה היטב והסביר את גרסתו. המומחה מטעם הנתבע לא יצא לשטח, ומסקנתו המבוססת, למעשה, אך ורק על תמונות ועל נתונים עובדתיים שנמסרו לו על מהירות הרכבים ועפ"י , לפי גרסתו של התובע, ביחס לסטייה של רכב הנתבע אינה עולה בקנה אחד כביכול עם הנזקים בצד השמאלי. מסקנתו זו, אינה מתקבלת על ידי ובהחלט דרך הצגת התאונה ע"י נהג התובע יכול היה לשקף ולגרום לנזקים מעין אלה. 2. בנסיבות התיק הספיציפי הוגש כתב אישום כנגד הנתבע דווקא וכנגד מר דחלה. טענתו של התובע, לכל אורך המשפט היתה כי, בעניין זה מהווה הרשעתו של התובע בפסק דין פלילי בביהמ"ש בנצרת עפ"י הודאתו, משום "ראייה לכאורה" כמשמעותה בסע' 42(א) לפקודת הראיות, ולכן יש לקבל את התביעה מן הפאן הזה, ובשים לב לעובדה שגם הנתבע הודה, וגם היכולת לסתור את פסק הדין החלוט באמצעות עדות בעל-פה היא דבר שאין לקבלו. כאן המקום לציין, כי אכן הוגש כתב אישום כנגד הנתבע דווקא, לכאורה, יכול היה הנתבע שבהתחלה כפר בעובדות כתב האישום לנהל את התיק, ובמיוחד לאור העובדה שהרי לטענתו אין לו אשמה כלשהי בגרימת התאונה, שכן מי שסטה לעבר נתיבו היה רכב התובע דווקא, ואילו הוא למעשה נהג כחוק. הנתבע לא בחר בדרך הזו, אבל גם לא הודה בעובדות כתב האישום המקורי, שאכן ייחסו לו אחריות מוחלטת ומלאה בגין אירוע התאונה. בסופו של יום הוא הודה בכתב אישום מרוכך הרבה יותר, אשר במהלכו נמחקו הסעיפים המתייחסים לסטיה מנתיב הנסיעה ודובר על אי-שמירה על הימין, כאשר הסעיף בו הורשע היה אי שמירה על הימין, בניגוד לתקנה 35 לתקנות התעבורה. יש לשים לב עם זאת כי, הגם שנעשה תיקון בכתב האישום המתוקן בתיקון הסע' המתייחס לסטיה אל מול אי-שמירה על הימין, עדיין הודה והורשע הנתבע עפ"י הודאתו בסע' נהיגה ברשלנות, בניגוד לסע' 62(2) + 38(3) לפקודת התעבורה, וכן בניגוד לתקנה 21 (ב)2 לתקנות התעבורה, המתייחסת להתנהגות הגורמת לנזק. עיננו הרואות איפוא כי, אומנם כתב האישום תוקן, אך עדיין הודה הנתבע שעמדה לו הזכות לנהל את תיקו, ואף לחקור את העד רס"מ דגש אייל, שהיה אחד מעדי התביעה, ואשר לטענת הנתבע אין לקבל בשום פנים ואופן אל דוח הבוחן שלו, אשר הוא שגוי ונעשה ברשלנות, ואולם הוא בחר להודות למעשה, אף ברשלנות לקרות אירוע התאונה. טענתו של הנתבע במשפט, ככל שהיא נוגעת לגרסה העובדתית, כפי שהציג, הודגמה היטב בטיעוניו בעל-פה של בא כוחו, ואחזור עליהם בשל חשיבותם, אחת לאחת, נאמר שם כך (עמ' 24 לפרוטוקול): "אני טוען כי, למעשה כתב האישום הפלילי עפ"י סע' 42(א) אינו תומך בעמדת התביעה, ולא אומר דבר וחצי דבר, לעניין סיכויי התביעה, להפך, העובדה שנעשתה עסקת טיעון והיתה חזרה מכתב האישום המקורי באופן שמרשי הורשע עפ"י הודאתו, משמעותה שהוא בנתיב שלו ושהאיסוזו הוא שסטה לנתיב הפונטיאק והפונטיאק לא שמר על הנתיב הימני הקיצוני, הרי הרשלנות של נהג האיסוזו מנתקת את הקשר הסיבתי לאחריות התאונה מצד מרשי, זה לא מתנגש עם העובדה שמרשי לא שמר על הימין הקיצוני שלו, וניתן לייחס לו רשלנות תורמת בשיעור קטן מאוד". נדמה לי בכל הכבוד שיש לדחות עמדה זו של הנתבע. הניסיון לטעון כי, ההרשעה ברשלנות ובקבלת העמדה של אי שמירה על הימין הקיצוני כמנתקת את הקשר הסיבתי לעניין הכרה בנתבע כמי שסטה אל עבר רכב התובע, אין לה שום בסיס ואינה עולה בקנה אחד עם עצם ההרשעה בפלילים בתיק זה, ואשר על כן נדחית על-ידי. טענותיו של הנתבע, ככל שיש בהם ממש, נוגעות בשאלה של "רשלנות תורמת", אם בכלל, ואליה אתייחס בהמשך. כאן המקום לציין מבחינה משפטית, שני עניינים נוספים, האחד, טענתו של התובע כי, למעשה משלא הגיש הנתבע בקשה לפי סע' 42(ג) לפקודת הראיות, הרי שלא צריך לאפשר לו להביא ראיות לסתור את פסה"ד החלוט הפלילי וכן כי, מכוח סע' 42(ב) לאותה פקודה, הוא יכול להגיש את כל תיק המשטרה ללא צורך בחקירת עורכי המסמכים, היה והנתבע מתנגד לכך. נדמה לי שיש לדחות טענה זו אחת לאחת, ראשית, סע' 42(ב) מפנה את ביהמ"ש לאותו חומר רלוונטי שהוגש, המתייחס לכתב התביעה המקורי המתוקן וכן פרוטוקולי ביהמ"ש, ואילו סע' 42(ג) הינו סעיף שהתובע עצמו לא הגיש בעניינו כל בקשה כזו או אחרת ואינה מונעת בנסיבות העניין מהנתבע לנהל את הגנתו. 3. אשר על כן, דין התביעה להתקבל. נשאלת השאלה, האם בנסיבות העניין, יש להשית "רשלנות תורמת" על נהג התובע. הסיבות להטלת רשלנות תורמת שכזו, נטענו היטב ע"י הנתבע. ראשית טען הנתבע כי, לא היה בגרסתו של נהג התובעת כי, למעשה לא ראה כלל את רכב הפונטיאק של הנתבע עד לרגע הפגיעה כביכול, כדי להצדיק או ללמד שאין לו רשלנות תורמת, שכן העדויות מלמדות על כך שמדובר במקום בעל שוליים רחבים, עם שדה ראייה רחב מאוד, וכאשר שני רכבים נמצאים בנתיב שלהם ובאים אחד כלפי זה, הוא בהחלט יכול היה לראות בנסיבות העניין, את רכב הנתבע, ואף למנוע את התאונה על ידי בריחה לשוליים. חיזוק מוצא הנתבע בעדויות שניתנו במשטרה, וכן בעדות נהג התובע עצמו המצביע על כך שלמעשה אף הוא לא שמר על הנתיב שלו ואף הוא למעשה נהג קרוב לקו ההפרדה ומרכז הכביש, ולכן גם לא ניתן היה למנוע את הפגיעה. המיקום של הפגיעות תומך, לטענת הנתבע, אף בטענות אלה. כזכור, הרחיק הנתבע לכת וטען אף כי כשם שיוחס לו אי שמירה על נתיב הנסיעה או על הימין הקיצוני, יש לעשות כן ולהטיל גזירה שווה אף על הנתבע, ובכך לדחות את התביעה. התובע דחה טענות אלה מכל וכל. לטענתו, לא ברור כלל מה היה המרחק בין רכב הנתבע לבין הרכבים שנסעו לפניו, יש מצב לטענתו, שאחד הרכבים שנסעו לפניו הסתירו אותו (עניין שלא הוכח כלל במשפט והוא תיאורטי). נהג רכב התובע אמר שלא הספיק לעשות זאת מפני שראה את הרכב רק שניות ספורות לפני שהגיע אליו. הוא דחה מכל וכל את עניין האפשרות של סטייה לשולי הכביש. נדמה לי, שיש להשית רשלנות תורמת בנסיבות תיק זה על נהג רכב התובע. ראשית אציין כי, השתת רשלנות תורמת עולה בקנה אחד עם מסקנתי בדבר הרשעתו של הנתבע ברשלנות עפ"י המשפט הפלילי. הוכח שהנתבע הוא זה שסטה, ולכן מירב האחריות חלה עליו, דהיינו על הנתבע. עם זאת, נהג התובע, כפי הנראה, נסע במהירות גבוהה ולראיה הגם שמדובר במקום שיש בו טווח ראייה שהיה מאפשר יחד עם שמירה על נתיבו הוא באופן שהוא לא נוסע קרוב למרכז הכביש או לקו ההפרדה, כדי לאפשר סטייה ובריחה שלו אל השוליים, ואולי מניעתה של התאונה והדיפתו אל עבר הרכב של דחלה. אני סבור שיש להשית בנסיבות העניין רשלנות תורמת, שלא עולה עד כדי 20% שכן מרבית האחריות להערכתי, עקב הסטיה בחוסר זהירות נחה לפתחו של הנתבע, אשר עבר לנתיב הנסיעה של התובע תוך פגיעה ברכבו ותוך הסטת רכבו של התובע אל עבר דחלה, היתה שלו. אשר על כן, התביעה מתקבלת בניכוי 20% רשלנות תורמת. נפסקים לחובת הנתבע סך של 127,570 ₪, בניכוי 20% רשלנות תורמת, מדובר על ניכוי של 25,514 ₪, הסכום לפיצוי הוא איפוא - 102,056 ₪ ובעיגול 102,000 ₪, כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית מיום מתן חוות דעת השמאי - 11/04 ועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת אגרות ביהמ"ש אשר שולמו ע"י התובע וכן הוצאות ויציאות המשפט, ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 7,500 ₪ + מע"מ. סכומים אלה ישולמו ע"י הנתבע לתובע תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק. משפט תעבורהאי שמירה על הימיןתקנות התעבורה