1. בפני בקשה לביטול פסק דין, שניתן נגד המבקש בהעדר הגנה ביום 17.1.12. בהתאם לפסק הדין חוייב המבקש לשלם למשיב סכום של 68,160 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בפני גם תגובת המשיב, המתנגד לבקשה. 2. לטענת המבקש, לא ידע כלל על הגשת התביעה נגדו. לטענתו, אישור המסירה, אשר על פיו ניתן פסק הדין בהעדר הגנה, נושא חתימה מזוייפת. המבקש אף פנה למשטרת ישראל בתלונה על המוסר, אשר זייף את חתימתו. לגופו של עניין טוען המבקש, כי הינו ערב לחובותיה של אבו שאהין פהדה, הנתבעת מס' 1, שהיתה נשואה לאביו במשך מספר חודשים. לטענתו, הוסבר לו כי הוא ערב מוגן, ועל כן ניתן יהיה לתבוע אותו על פי ערבותו רק לאחר מיצוי ההליכים נגד אשת האב. 3. לטענת המשיב, מדובר בבקשת סרק. כתב התביעה הומצא לידי המבקש כדין, ביום 30.11.11, והמבקש חתם על אישור המסירה. לאחר שניתן פסק הדין ונפתח תיק הוצל"פ פנה המבקש בבקשה למתן צו תשלומים, עוד ביום 14.5.12. בבקשתו הודה בפה מלא בחיובו, ולא טען נגדו דבר. המבקש חתם על ערבות בסכום של 90,000 ₪, ועל כן, על פי הגדרת החוק, הוא אינו בגדר "ערב מוגן", והדבר לא נאמר לו. המבקש מעלה טענות סרק, ותו לא. 4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, הן לאור האיחור הרב בהגשתה, והן לגופה. 5. בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד יש להגיש תוך 30 יום מיום שהומצאה למבקש אותה החלטה (ראה תקנה 201 לתק' סד"א). המבקש אמנם עתר להארכת המועד, אך בבקשתו לא נתן טעם מדוע אחר בהגשת בקשתו. יובהר: עוד ביום 15.4.12 הגיש המבקש לבית המשפט בקשה לקביעת צו תשלומים. בין יתר המסמכים שצורפו לבקשה צורף גם פסק הדין עצמו. בו ביום ניתנה החלטתי, במסגרתה הפניתי את המבקש להגיש בקשתו בלשכת ההוצאה לפועל. הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה, לראשונה, רק ביום 9.7.12, כשלושה חודשים לאחר מכן. בקשה זו נדחתה על פי החלטה מאותו יום, מאחר ולא צורף תצהיר ולא צורפה בקשה להארכת מועד. הבקשה שבפני הוגשה יומיים לאחר מכן, ביום 11.7.12. במסגרת הבקשה להארכת מועד טען המבקש, בתצהיר שנחתם ביום 10.7.12, כי "רק לאחרונה" נודע לו על פסק הדין, וזאת לאחר שגרושתו של אביו מסרה לאביו עותק הימנו, כאשר נפגשו בדיון בביהמ"ש. המבקש לא ציין מתי היה אותו דיון, ומתי בדיוק נודע לו על פסק הדין, והעיקר: המבקש התעלם מכך שהוא עצמו הגיש, שלושה חודשים קודם לכן, בקשה לקביעת צו תשלומים, לה צרף את פסק הדין עצמו, כאמור לעיל. מכאן, שאין עילה להארכת המועד, ודין הבקשה להידחות, ולו בשל האיחור בהגשתה. 5. גם אלמלא האיחור היה מקום לדחות את הבקשה. כידוע, פסק דין שניתן במעמד צד אחד ניתן לביטול על פי שתי עילות: ביטול מתוך חובת הצדק, מקום שמתברר כי נפל פגם במתן פסק הדין, וביטול על פי שיקול דעת בית המשפט. כאשר מתברר כי פסק הדין ניתן על יסוד המצאה פגומה, הרי שהוא פגום, ושומה על ביה"ש לבטלו, מתוך חובת הצדק, אף מבלי לבחון משקלן של טענות המבקש וסיכויי הצלחתו (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397). ככל שלא נפל פגם במתן פסק הדין, אפשר שיבוטל פסק הדין על פי שיקול דעת ביהמ"ש, כאשר לביהמ"ש נתון שיקול דעת רחב בעניין זה. על ביהמ"ש לבחון, ראשית, מהי סיבת המחדל שבעטיו לא הוגש כתב הגנה במועד, ושנית - אם יש בפי המבקש טענת הגנה, הראויה להישמע, ואם ביטול פסק הדין עשוי להניב למבקש תועלת. אשר לסיבת המחדל, הרי שאם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה, או אי ההתייצבות לדיון, נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש, ואין מדובר בהבעת זלזול מופגן בביהמ"ש, הרי שביהמ"ש יטה לקבל את בקשת הביטול, ולברר את טענות המבקש לגופן (ע"א 32/83 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3) 431, 438). מחדליו הדיוניים של המבקש יבואו על תיקונם באמצעות פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד, תוך שביהמ"ש יעדיף להגשים את תכלית ההליך השיפוטי, ולא לשלול מצד להליך את זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד (רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43, 47-48). אולם עיקר המשקל יינתן לשאלה השנייה, קרי - סיכויי ההצלחה של המבקש בהליך המשפטי. מי שמבקש ביטולו של פסק דין שניתן נגדו בהעדר הגנה אינו נדרש להוכיח את טענותיו בשלב זה, ודי אם יראה, כי יש בפיו הגנה אפשרית (ע"א 32/83 הנ"ל, 438). 6. אין מקום לבטל את פסק הדין דנן מתוך חובת הצדק. המבקש אמנם טוען לזיוף חתימתו על אישור המסירה, ואף טרח להגיש תלונה במשטרת ישראל נגד המוסר, אולם טענה לביטול מחובת הצדק אינה יכולה לעמוד למבקש, כאשר בקשתו מוגשת שלושה חודשים לאחר המועד בו היה ידוע לו על פסק הדין, כפי שפורט קודם, לעניין האיחור בהגשת הבקשה. בנסיבות דנן, ניתן לומר כי "הידיעה" גוברת על "ההמצאה", וגם אם עולה ספק באשר לנכונות ההמצאה בסוף חודש נובמבר 2011, הרי שאין ספק באשר לידיעתו של המבקש אודות פסק הדין, בחודש אפריל 2012. משלא הגיש המבקש את הבקשה לביטול פסק הדין תוך 30 יום לאחר שבקשתו לקביעת צו תשלומים הוגשה לביהמ"ש, והוא הופנה ללשכת ההוצל"פ, טענת "ביטול מחובת הצדק" כבר אינה יכולה לעמוד לו. 7. גם לגופו של עניין לא מצאתי, כי יש בפי המבקש טענת הגנה כל שהיא. כל שטוען המבקש הוא, כי הוסבר לו שהוא ערב מוגן, וכי במקרה שייווצר חוב יינקטו הליכים נגד החייבת העיקרית תחילה. מעבר לכך אין המבקש טוען דבר. סעיף 19 חוק הערבות, התשכ"ז-1967, מגדיר "ערב מוגן" כך: "(1) ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 86,059.99 שקלים חדשים"; (2) ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 717,166.45 שקלים חדשים, ובלבד שהחיוב הנערב נועד לרכישת זכויות בדירה המיועדת למגורי החייב, ילדיו הבגירים או הוריו". הסכומים האמורים לעיל נכונים לתאריך 1.7.11, כאשר כתב הערבות נחתם כשנה קודם לכן. המבקש חתם על כתב ערבות בסך 90,000 ₪, ומכאן שמדובר בסכום העולה על האמור בסעיף 19(1) הנ"ל. המבקש אינו טוען כי מדובר במקרה הנמנה על סעיף 19(2). מכאן, שעל פי הוראות החוק עצמו, אין המבקש נהנה מהגנת "ערב מוגן". הטענה כי נאמר למבקש בבנק שהוא ייהנה מהגנה כזו נראית דחוקה. יתר על כן, כאשר הגיש המבקש בקשה לקביעת צו תשלומים ציין, כי אין בכוונתו להתחמק מערבותו. סתירה זו בין טענות המבקש בשתי הזדמנויות שונות מלמדת, כי הטענה באשר למה שנאמר לו בבנק הינה "הגנת בדים", שנולדה לצורך הבקשה לביטול פסק הדין בלבד. 8. סיכומו של דבר, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור רב, ללא טעם מיוחד, או אפילו טעם כל שהוא, להארכת המועד, ואין בה הגנה מפני התביעה. אין טעם בביטולו של פסק דין בנסיבות אלו, שכן תוצאת פסק הדין, לאחר דיון במעמד הצדדים, תהא אותה תוצאה. אני דוחה, איפוא, את הבקשה לביטול פסק הדין, ומחייבת את המבקש בהוצאות המשיב, בסך 1,200 ₪. צו תשלומיםצווים