1. למנהל עיזבון ששוחרר מתפקידו נקבע שכר טרחה בבית-המשפט לענייני משפחה. הוא אינו שבע רצון מהסכום שנקבע. האם עליו להגיש לבית-המשפט המחוזי ערעור או בקשת רשות ערעור? זו השאלה הטעונה הכרעה בבקשה שלפניי. 2. בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' טימור) מחק את ערעור המבקש על שיעור שכר טרחת מנהל עיזבון שנפסק לו בבית-המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (כבוד השופט פ' אסולין) מהטעם שהגיש ערעור במקום בקשת רשות ערעור. 3. ביום 15.4.2002 מונו המבקש והמשיב 1 למנהלים זמניים של עיזבון המנוח מאיר סומך ז"ל. ביום 14.10.2002 ניתן תוקף של פסק-דין להסכם חלוקת עיזבון המנוח, אשר הצדדים לו הינם יורשי המנוח, המשיבים 2-4. בכך הסתיים למעשה תיק הירושה שהתנהל. ביום 18.11.2002 הגיש המבקש בקשה לבית-המשפט לענייני משפחה בבאר שבע "לשחרור מנהל עזבון ולפסיקת שכר טרחתו". בהחלטתו מיום 17.6.2003 שחרר בית-המשפט לענייני משפחה את המבקש מתפקידו כמנהל העיזבון ופסק לו שכר טרחה בסך 6,500 ש"ח בצירוף מע"מ. נותר בתמונה מנהל העיזבון - עורך-דין צבי מורג, המשיב 1. ביום 26.8.2003 הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע ערעור על החלטתו האמורה של בית-המשפט לענייני משפחה בעניין שיעור שכר הטרחה שנפסק. בית-המשפט המחוזי הורה למבקש להבהיר מדוע אין לראות בהחלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה "החלטה אחרת" שהערעור עליה ברשות בלבד. המבקש עשה כן. בית-משפט קמא העביר את הודעת המבקש לתגובת המשיבים. = 915 = מבין המשיבים כולם הגיב אך המשיב 4. לשיטתו, היה על המבקש להגיש בקשה לרשות ערעור, שכן ההחלטה נושא הבקשה ניתנה לאחר מתן פסק-הדין בתיק העיקרי. יתר המשיבים השאירו את השאלה לשיקול-דעתו של בית-המשפט המחוזי. פסק-דינו של בית-משפט קמא ניתן ביום 25.3.2004, ובו נמחק ערעור המבקש. בית-המשפט קבע כי נוכח העובדה שהבקשה לקביעת שכר טרחת מנהל העיזבון הוגשה לאחר מתן פסק-הדין בתיק הירושה, הרי שהחלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה בעניין שכר הטרחה הינה "החלטה אחרת" הטעונה קבלת רשות ערעור. נקבע כי משלא נטל המבקש רשות לערער והגיש ערעור בזכות, דין ערעורו להימחק. החלטה זו היא נושא הבקשה לרשות ערעור שלפניי. המשיבים כולם, לרבות המשיב 4, השאירו את ההכרעה בבקשה לשיקול-דעתו של בית-משפט זה ולא הביעו עמדה לגופו של עניין. 4. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. עניינו של המבקש אמנם נידון בפני שתי ערכאות, וזהו הדיון השלישי בו, אך מקרה זה עומד בכללי ההלכה שנקבעה בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ [1]. המקרה שבו עסקינן, המעורר שאלה בדבר סיווג החלטה בעניין שכר טרחת מנהל עיזבון כ"פסק-דין" או כ"החלטה אחרת" לצורכי ערעור, הוא בעל חשיבות משפטית ה"חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (שם, בעמ' 128). 5. דין הערעור להתקבל. כאמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בעבר קבע סעיף 152 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 אילו החלטות של בית-המשפט לפי חוק הירושה ניתנות לערעור בזכות, ואילו ניתנות לערעור לאחר נטילת רשות. החלטתו של בית-משפט בעניין שכרו של מנהל עיזבון ניתנה על פי סעיף 91 לחוק הירושה. ערעור עליה, על-פי ההסדר הקודם האמור, הצריך נטילת רשות, אולם עם כניסתו של חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, בוטל סעיף 152 לחוק הירושה. סעיף זה איננו חל עוד לגבי הליכים שנפתחו לאחר הקמתו של בית-המשפט לענייני משפחה, ובכללם ההליך דנא (ראו והשוו רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו [2], בעמ' 680-681). אשר-על-כן יש לבחון אם ההחלטה שניתנה בעניין שכרו של מנהל העיזבון סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים לה, ואם הכריעה היא באופן סופי בסעד שנתבקש. אם ניתן להשיב בחיוב על שאלות אלה, הרי שב"פסק-דין" עסקינן. אם לאו, מדובר בהחלטה אשר הערעור עליה הוא ברשות בלבד (ראו ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי [3], בעמ' 156-157). ניתן להקיש לענייננו מהחלטות העוסקות בפסיקת שכרו של כונס נכסים. בהקשר זה נפסק כי אם ההחלטה באותו הליך, שעניינו פסיקת שכר הכונס, מהווה הכרעה סופית בו, דין ההחלטה כדין פסק-דין (ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל נ' כונס נכסים של חברת בני דן, קבלני הנדסה ימית ואזרחית בע"מ [4], בעמ' 663-664). יש להבהיר ולציין כי כך = 916 = נפסק בנסיבות שבהן נידון הליך נפרד שעסק כולו בשכר הכונס, ומשניתנה ההחלטה סיים הכונס את תפקידו. 6. נסיבות המקרה שלפניי - דומות. המבקש הגיש לבית-המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בקשה שכותרתה "דו"ח סופי מטעם מנהל עזבון ובקשה לשחרור מנהל עזבון ולפסיקת שכר טרחתו". בית-המשפט לענייני משפחה הכריע בשני הסעדים שנתבקשו: החליט על שחרור המבקש מתפקידו כמנהל עיזבון ופסק לו את שכרו. לפיכך ברי כי החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה הייתה בבחינת "פסק-דין" לגבי המבקש, ומשכך - עמדה למבקש זכות ערעור. אין בידי לקבל את קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי "מאחר ובתיק שלפנינו הבקשה לקביעת שכר טרחת מנהל העזבון הוגשה לאחר מתן פסק הדין בתיק הירושה ונוהלה במסגרת בקשה למתן הוראות הרי שיש לראות בה כהחלטה הניתנת לאחר מתן פסק דין". ראשית, יש לומר כי המבחן של מועד הגשת הבקשה הינו מבחן טכני המתעלם בענייננו ממהות ההחלטה שניתנה ומהצדדים לה נוכח העובדה כי המבקש לא היה צד לפסק-הדין בתיק הירושה העיקרי (ראו והשוו בר"ע 77/77 כונס הנכסים של דגמית תעשיות בע"מ נ' תעשיות עץ קשת [5]). שנית, בית-המשפט לענייני משפחה הכריע באופן סופי בבקשה ונתן את הסעד שהתבקש בה - שחרור המבקש מתפקידו כמנהל עיזבון ופסיקת שכר טרחתו. בכך למעשה נסגר התיק ככל שהוא נוגע למבקש. שלישית, צודק המבקש בטענתו לפניי כי שגה בית-משפט קמא בקובעו כי בקשת המבקש נוהלה במסגרת בקשה למתן הוראות. על פני הדברים, ובאין טענה סותרת מצד המשיבים, נראה כי בקשת המבקש הוגשה כבקשה עצמאית, חד-פעמית וסופית מעצם טבעה, אף שקשורה היא באופן מסוים והכרחי להליך הירושה העיקרי. כיוון שכך, אין מקום להחיל בענייננו את החריג שנקבע בע"א 2817/91 הנ"ל [3], שלפיו כאשר הוגשה בקשת כונס הנכסים לשכר טרחה במסגרת בקשה למתן הוראות לביצוע פסק-דין אשר עוררה שאלות נוספות מלבד שכר הטרחה, אזי מדובר בהחלטה אחרת שהערעור עליה הוא ברשות בלבד. כאמור, ההליך שהמבקש פתח בו עסק כולו בשחרורו מתפקידו ובפסיקת שכרו. בית-המשפט לענייני משפחה הכריע בשני אלה, ועל-כן החלטתו היא בבחינת "פסק-דין". 7. לאור האמור לעיל מקבלת אני את הערעור, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומחזירה אליו את הדיון בערעור. נוכח ביטול החלטתו של בית-משפט קמא חוזר לתוקפו צו עיכוב הביצוע שנתן בית-המשפט לענייני משפחה בבאר שבע עד להכרעה בערעורו של המבקש בבית-המשפט המחוזי. 8. אין צו להוצאות. ירושהמנהל עיזבוןעיזבון