זוהי תביעה של ילדה באמצעות אמה נגד רופא כללי של קופת־חולים ביקנעם עילית ונגד קופת חולים במעבידתו של הרופא על נזק, שלטענת התובעת, נגרם לה עקב טיפול רפואי בלתי־נאות. בפרשת התביעה נטען, כי כתוצאה מהטיפול הרשלני שקיבלה התובעת מאת הרופא היה צורך לנתחה ולכרות לה כליה, וכתוצאה מאבדן הכליה נגרם לה נזק חמור אשר עשה אותה לנכה לכל ימי חייה, ונתבעו פיצויים עבור הנכות והכאב והסבל הרב שסבלה ותסבול. בכדי להצליח בתביעה כזאת, היה על התובעת להוכיח: ראשית, בי הטיפול הרפואי שניתן לה על-ידי הרופא לא היה טיפול ראוי ומתאים שאפשר לצפות לו מרופא כללי ממוצע בעל מומחיות רגילה במקצועו, או כי היה במצבה של התובעת כדי להעמידו על כך שהטיפול בה הוא מעבר ליכלתו של רופא כללי ומחייב טיפול מקצועי על־ידי רופא מומחה לדבר, והרופא לא העבירה לטיפול כזה. שנית, כי כתוצאה מהטיפול הרשלני האמור נגרם המק שעליו מתלוננת התובעת. התובעה לא עמדה אף באחת משתי משימות ההוכחה הנ״ל. סבלה של התובעת התבטא בעיקר בכך שהתקשתה בהטלת שתן ובכאבים שהיו לה כאשר היתה צריכה להטיל שתן. היא הובאה אל הרופא שלוש פעמים במשך תקופה של למעלה משנתיים בהפסקות ניכרות בין פעם אחת לשניה, ועיקר טיפולו של הרופא היה במתן תרכיבי,פגיקי־יין״, הדך טז, תשכ״ב/תשכ״ג־1962 .. . 831 ע״א 60/258 ה. גרום, קטינה, ע״י אמה נגד הרופא קו״ח של ההסתדרות הכללית במטרה להסיר את הזיהום בדרכי השתן אשר, כפי שנראה לרופא היתה זו הסיבה לסבלה של התובעת, ואבן, כל פעם שניתן הטיפול הזה נפסקו התופעות החולניות. למעשה, לא הסתפק הרופא בכך, אלא הוא דאג לשלוח את התובעת לצילום רנטגן של הכליות, אשר לא הראה כל מימצא פתולוגי. כן הורה, שהשתן יימסר בסדר לבדיקה מיקרוסקופית, אשד גם היא לא גילתה היווצרות גבישים שיכלו להיות מקוד לגרימת כאבים. לבסוף, נבדקה התובעת על־ידי רופא ילדים מומחה כשהוא בא למרפאה במקום מושבה של התובעת. רופא זה יעץ לאשפזה לבדיקות נוספות, אולם כפי שקבע השופט המלומד לא נעשה הדבר משום שהורי התובעת עמדו לעבור באותו זמן לתל אביב והם נמנעו מלהכניסה לבית־חולים. אחרי שההורים באו לתל־אביב, הובאה הילדה לבדיקה בקופת־חולים במקום מושבה החדש, ושם לאחר שהרופאים בדקו ומצאו שכל חומר אנטיביוטי לא יצלח על החידקים גורמי ההפרעות והכאבים, ניסו וגילו שהתובעת סובלת למעשה מהתרחבות הכליה בצד ימין והתרחבות צינור השתן ושהדרך הנכונה לטיפול בה היא לכרות את הכליה הימנית, ואכן נתחוה וכרתו את הכליה. מימצאים אלה מראים ברורות כי הטיפול השמרני שניתן לתובעת על־ידי הרופא במשך הזמן שטיפל בה היה טיפול סביר בנסיבות המקרה. כפי שראינו, הוא לא הסתפק באבחנה עצמית שלו ובטיפול שראה לנכון לתת׳ אלא הוא הורה לעשות בדיקות שונות על־מנת ל גאת סיבת סבלה של התובעת, אשר לא הראו כל תוצאות. יצויין, שבל פעם שהרופא נתן את הטיפול בסולפא, עשה הטיפול את שלו וחלה הטבה ניכרת במצב, כך שהיה לו יסוד סביר לחשוב כי אבחנתו שההפרעות הן תוצאה של זיהום יש לה על מה שתסמוך. אשר לאישפוז התובעת, אשר לפי גידםת הוריה נמנע הרופא מלהורות על כך על אף הפצרותיהם המרובות, לא נתקבלה גירסה זו על־ידי השופט המלומד, כי לא האמין לעדי התביעה בנקודה זו וקבע כעובדה שהרופא רצה לאשפז את התובעת מיד לאחר שרופא הילדים יעץ זאת והדבר לא יצא אל הפועל מחמת רצון ההורים להעתיק מקום מגוריהם לתל־אביב. זאת ועוד. לא הובאה כל הוכחה שאילו נעשתה אבחנת מחלתה האמיתית של התובעת מוקדם מכפי נעשתה, לא היה צריך גם אז להוציא את הכליה. לא הוכח שטיפולו השמרני של הרופא במחלה, שהוא איבחן אותה בזיהום דרכי השתן, החמיר את מצב התובעת או הביא לכך שהיו חייבים להוציא את הכליה, דבר שהיה נמנע אילו נתגלתה מחלתה האמיתית מבראשית. במלים אחרות, לא הוכח קשר סיבתי בין טיפולו של הרופא לבין הנזק, שלטענת התובעת, נגרם לה בסופו של דבר על־ידי הוצאת הכליה.רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות