לפני תביעה על סך 43,399 ₪ בגין נזקי רכב עקב תאונה מיום 10.1.12. אין חולק כי רכב נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") פגע מאחור ברכב התובעת בצידו הימני אחורי. 1. נהג התובעת הצהיר כי בנוסעו בנתיב השמאלי, נעצרה תנועת הרכבים שלפניו בפתאומיות, הנהג בלם את רכבו תוך כדי סטיה לשול השמאלי ונעצר. רכב הנתבעים פגע בו מאחור וכתוצאה מהמכה נהדף רכב התובעת למעקה ההפרדה. לאחר התאונה אמר הנתבע לנהג כי "לא שם לב". הנהג הצהיר כי הנתבע לא אמר לו לאחר התאונה כי צד ג' אחר אחראי להתרחשותה. 2. הנתבע הצהיר כי רכב התובעת האט ונעצר, כאשר אף הנתבע האט בעקבותיו ותוך כדי כך הבחין כי נהג הרכב שנסע מאחוריו (להלן: "רכב צד ג'") לא האט. על מנת לנסות להימנע מפגיעה ע"י רכב צד ג' מאחור, הסיט הנתבע את רכבו ימינה ונעצר, כאשר רכבו פגע עם חלקו הקידמי שמאלי בחלקו האחורי ימני של רכב התובעת. רכב צד ג' שנסע מאחורי הנתבע סטה אף הוא ימינה, עקף את רכב הנתבע והמשיך בנסיעתו. הנתבע הצהיר כי נסע במרחק כ-10 מ' מרכב התובעת במהירות של כ-60 קמ"ש ופעל בצורה אינסטנקטיבית, כאשר סבור היה כי רכב צד ג' עומד לפגוע ברכבו מאחור. 3. ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי, גם אם תתקבל גירסת הנתבעים בדבר אופן התרחשות התאונה ומעורבות רכב צד ג', הרי רכב הנתבע הוא שפגע מאחור ברכב התובעת עקב אי שמירת מרחק מספיק. לא מסתבר כי בהתרחשותה המהירה של התאונה יהיה ספק בידי הנתבע לבלום, להסתכל במראה, לסטות ימינה והכל בהינתן מהירות הנסיעה עליה הצהיר. אין כל ראיה כי רכב צד ג' היה מעורב בהתרחשות התאונה, אין מקום להפחתת הפיצוי המגיע לתובעת ואין לייחס אשם תורם לנהג התובעת. 4. ב"כ הנתבעים טען כי התאונה ארעה בשל חששו של הנתבע מרכב צד ג' שהגיח מאחוריו במהירות וגרם לסכנה ממשית. גירסת הנתבע ניתנה כבר בטופס הודעתו על מקרה הביטוח. אלמלא סטה הנתבע ימינה, היתה מתרחשת תאונה חמורה יותר. אין לדרוש מנהג המצוי במצוקה לכלכל צעדיו מתוך יישוב הדעת והתאונה היתה בלתי נמנעת. לא הוכח כי הנתבע התרשל בהתנהגותו, קיים "גורם זר מתערב" ולפיכך יש לדחות את התביעה, ולחילופין, לייחס אשם תורם לנהג התובעת. 5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, בעדויות שבפני, במוצגים שהוגשו ובסיכומי הצדדים, להלן החלטתי: כאמור, אין חולק כי רכב הנתבעים פגע ברכב התובעת מאחור. נהג התובעת הסביר כי נוכח הבלימה הפתאומית הסיט את רכבו שמאלה. הנתבע אף הוא הצהיר כי הסיט את רכבו שלו ימינה ומכאן אופי הפגיעה ברכב התובעת בצידו הימני אחורי וברכב הנתבע בצידו השמאלי קידמי. 6. לטענת הנתבע, מאחר שהבחין כי רכב צד ג' לא האט נסיעתו, סטה ימינה ובגין כך פגע ברכב התובעת. יצוין כי כך גם צוין בהודעת הנתבע על מקרה הביטוח, נ/1. יחד עם זאת, נהג התובעת הצהיר כי הנתבע לא ציין בפניו בסמוך לאחר התאונה את מעורבותו הנטענת של רכב צד ג' ואף הנתבע אישר בעדותו בפני כי לא טען האמור כלפי נהג התובעת בסמוך לאחר התאונה. מצופה היה כי דבר מעורבות רכב צד ג', כנטען על ידי הנתבע, יועלה מיד בסמוך לאחר התאונה גם בפני נהג רכב התובעת. 7. גם אם, כטענת הנתבע, הוא הסיט את רכבו על מנת להימנע מפגיעת רכב צד ג' מאחור, הרי, לטעמי, אין מדובר ב"גורם זר מתערב", כטענת הנתבעים. לפי סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח - 1968, קיים פטור מאחריות למבצע עוולה, באם אשמו של אחר היה הסיבה המכרעת לנזק. במקרה דנן, מדובר היה בבלימה פתאומית של הרכבים שנסעו לפני הנתבע, ובכללם רכב התובעת. מחובת הנתבע היה לשמור מרחק מספיק מרכב התובעת ובשים לב לתנאי הדרך ולמהירות נסיעתו. הנהיגה בכביש טומנת בחובה אירועים שונים, סיכונים רגילים הכרוכים בנהיגה, שאת התרחשותם יש להביא בחשבון. באלה נכללת, ברגיל, גם אפשרות בלימה פתאומית בגין עצירת רכב שנוסע לפני הרכב הספציפי. במקרה זה, כאמור, היה על הנתבע לשמור מרחק מספיק מרכב התובעת על מנת שיהיה באפשרותו לבלום את רכבו גם נוכח עצירה פתאומית של נהג התובעת ומבלי לפגוע בו. יצוין כי הנתבע בעדותו טען כי החל להאט את נסיעתו נוכח בלימת רכב התובעת, ורק אחר כך בלם תוך סטייתו ימינה. על מנת ש"גורם זר מתערב" ינתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנהג להתרחשות התאונה, על הגורם הזר להיות אירוע שאיננו בגדר הציפיות הסבירה. גם אם בחר הנתבע להסיט את רכבו ימינה על מנת להימנע מהדיפתו על ידי רכב צד ג', עדיין, התאונה התרחשה בשל אי שמירת מרחק מספיק מרכב התובעת. גם כגירסת הנתבע עצמו, רכב צד ג' אשר סטה אף הוא ימינה, לא פגע ברכב הנתבע בסופו של יום. כן יובהר כי הנתבע הצהיר כי הרכבים נסעו כולם בערך באותה מהירות ואין מחלוקת כי נהג רכב התובעת, הגם שסטה שמאלה, לא פגע ברכב שלפניו. יצוין כי בפסקי הדין אליהם הפנתה ב"כ התובעים נדונו ספציפית מקרים בהם נקבעה עובדתית מעורבות "גורם זר" שהביא לניתוק הקשר הסיבתי בין התנהגות הנהגים שם להתרחשות התאונה. המקרה דנן שונה, כמפורט לעיל. 8. מכאן מסקנתי הינה כי, גם אם היתה מוכחת טענת הנתבעים בדבר מעורבות רכב צד ג' בשיקולי נהיגת הנתבע עובר לתאונה, הרי אין מדובר ב"גורם זר מתערב" שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אי שמירת מרחק רכב הנתבעים מרכב התובעת לבין התרחשות התאונה וממילא לא היה הוא הגורם המכריע להתרחשות התאונה. מכל אלה אני קובעת כי נהג הנתבעים אחראי להתרחשות התאונה. לא מצאתי בהתנהגות נהג התובעת משום אשם תורם להתרחשות התאונה בנסיבות המקרה דנן. 9. באשר לנזקים הנתבעים, התובעת צרפה חוות דעת שמאי מטעמה. חוות דעת נגדית לא הוגשה והשמאי לא נחקר על חוות דעתו. כך גם צורף אישור בגין שכר טרחת השמאי. 10. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת סך 43,291 ₪. הסכום האמור ישא הפרשי הצמדה מיום 20.4.12 ועד התשלום המלא בפועל. לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין גרירת הרכב, בהעדר אסמכתא. בנוסף, ישאו הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, באגרת המשפט כפי ששולמה, בשכר עד התובעת כפי שנפסק וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 11.8% מהסכום האמור. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. משפט תעבורהתאונת דרכיםשמירת מרחק